בכורות ל״ו

עד מפי עד בעדות בכור

1. איבעיאנשאלה שאלה: האם ״עד מפי עד״ כשר ל״עדות בכור״ — כלומר להעיד (בשם אדם אחר) שהמום שבבכור לא הוטל בו בכוונה, ולכן אפשר להתירו בשחיטה?שאלה: האם עד מפי עד כשר לעדות בכור?
2. מחלוקת אמוראיםרב אסי אוסר — אין מקבלים עדות כזו. רב אשי מתיר.רב אסי אוסר עד מפי עד, ורב אשי מתיר
3. קושיית רב אסירב אסי מקשה על רב אשי מברייתא שבה שנה תנא מבית מדרשו של מנשה: ״אין עד מפי עד כשר אלא לעדות האשה״ — כלומר רק להעיד שבעלה מת, ולא בשום עדות אחרת, ובכלל זה עדות בכור.קושיה: ברייתא אומרת שעד מפי עד כשר רק לעדות האשה
4. תיקון הברייתארב אשי משיב: שנה ותקן — הנוסח הנכון הוא ״אלא לעדות שהאשה כשרה לה״. ואשה כשרה להעיד על מומי בכור (רש״י: משום שהלכה כרבן שמעון, ואפילו בתו כשרה), ולכן עד מפי עד כשר גם בעדות הזו.רב אשי: הנוסח הוא לעדות שהאשה כשרה לה, וכשרה גם על בכור
5. הלכהרב יימר הכשיר עד מפי עד בבכור, ומרימר קרא עליו בלשון גנאי ״יימר שרי בוכרא״ (רש״י: יימר המתיר בכורות). אבל נפסקה הלכה: עד מפי עד כשר לעדות בכור.הלכה: עד מפי עד כשר לעדות בכור

ר׳ אילעא: נאמנות הכהן ״ומומו עמו״

1. הלכת ר׳ אילעאבהמה שלא היינו יודעים שהיא בכור, ובא כהן ואמר שהיא בכור ו״מומו עמו״ — שהמום לא הוטל בכוונה — נאמן. רש״י: הכהן בא להראות לחכם אם המום קבוע; והוא נאמן כי ״הפה שאסר ואמר בכור הוא התיר ואמר מומו עמו״.ר׳ אילעא: כהן האומר מומו עמו נאמן, כי הפה שאסר התיר
2. מאי קא משמע לן?הגמרא שואלת: מה חידש ר׳ אילעא, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר? הרי כבר שנינו במשנה: האשה האומרת ״אשת איש הייתי וגרושה אני״ נאמנת, מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.קושיה: מה חידש, והרי במשנה אשה האומרת אשת איש הייתי נאמנת
3. מהו דתימאאפשר היה לחשוב שדווקא שם נסמכים עליה, כי אם רצתה להינשא יכלה לשתוק ולא לומר שהיתה אשת איש. אבל כאן הכהן ״לא סגיא דלא אמרה״ — הוא חייב לומר לחכם שהבהמה בכור, שהרי אינו יכול לאכול קדשים תמימים בחוץ. לכן אפשר היה לחשוב שלא יהיה נאמן, כי הוא חשוד להטיל מום (רש״י: על אכילת קדשים תמימים הכהן אינו חשוד כי יש בה כרת, אבל על הטלת מום, שהוא איסור קל, חשוד). ור׳ אילעא מחדש שגם כאן הוא נאמן.היינו אומרים שאינו נאמן, כי חייב לבוא לחכם וחשוד להטיל מום
4. קא משמע לןסוף ההו״א: ״אימא לא הפה שאסר הוא״ — כאן הכלל אינו חל, כי הכהן ממילא חייב לומר שזה בכור. ״קא משמע לן״ שהוא נאמן מטעם אחר: אילו רצה לאכול את הבכור בלי חכם, ״הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה״ — היה מטיל בו מום גלוי לכול ואוכל, בלי לבוא לחכם ובלי לומר שזה בכור, שהרי איש אינו יודע זאת. עצם בואו לחכם מראה שלא הטיל בו מום. רש״י: לכן הדין נאמר דווקא כש״לא היו מוחזקין בו שהוא בכור״; בבכור ידוע הכהן חייב לבוא לחכם בכל מקרה, שאם ישחט בלי מומחה יחשדו בו, והטעם הזה אינו קיים.תירוץ: הוא נאמן, כי אילו רצה היה מטיל מום גלוי ואוכל
5. קושיה מהשוכרמר בר רב אשי מקשה: במה זה שונה ממי שהשכיר חמור וצווה ״אל תלך בדרך נהר פקוד, שיש בה מים, לך בדרך נרש״? השוכר הלך בדרך נהר פקוד, החמור מת, והוא טוען: ״הלכתי שם, אבל מים לא היו״ ולא מזה מת החמור.קושיה: השוכר חמור שאמר הלכתי בדרך נהר פקוד ולא מזה מת
6. רבא ואבייובאותו מקרה אמר רבא: השוכר נאמן, שהרי ״מה לו לשקר״ — אילו רצה היה אומר שהלך בדרך נרש. ואביי אמר: ״מה לו לשקר״ ״במקום עדים לא אמרינן״ — בנהר פקוד ידוע לכול שיש מים, וכאילו העידו עדים. מכאן הקושיה: גם בכהן ידוע שהכהנים מטילים מומים בבכור (רש״י: ״אנן סהדי דכהנים חשודים על המומין״), ואיך סומכים על ״מה לו לשקר״ שלו?רבא: השוכר נאמן במה לו לשקר; אביי: לא במקום עדים
7. הכי השתא?!הגמרא דוחה את ההשוואה: שם בנהר פקוד ״ודאי איכא מיא״, ואילו כאן אין ודאי שהכהן הטיל מום — זה רק ״חששא״. ובמקום חשש בלבד אומרים ״מה לו לשקר״, ולכן הכהן נאמן.תשובה: שם ודאי יש מים, וכאן רק חשש, ובו מה לו לשקר
8. מסורת הדיןרבינא היה אומר את השמועה בלי לציין שם אומר, ואמר לו רבא זוטי: ״אנן משמיה דרבי אילעא מתנינן לה״ — אנו שונים אותה בשמו של ר׳ אילעא.רבינא אמר בלי שם, ורבא זוטי: שונים אותה בשם ר׳ אילעא

ר׳ צדוק ור׳ יהושע: חבר ועם הארץ

1. מעשה בר׳ צדוקלר׳ צדוק הכהן היה בכור; הוא הניח לפניו שעורים בסלים קלועים מנצרים חדים, ובשעה שאכל נקרעה שפתו ונעשה בעל מום. בא לר׳ יהושע ושאל: ״כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ?״ — הרי אני תלמיד חכם ולא אטיל מום בכוונה. אמר לו ר׳ יהושע: הן, חילקנו (רש״י: ולכן אינך חשוד).מעשה: בכור ר׳ צדוק נקרעה שפתו, ור׳ יהושע אמר שאינו חשוד
2. רבן גמליאל חולקבא לרבן גמליאל ושאל אותה שאלה. רבן גמליאל ענה: ״לא״. אמר לו ר׳ צדוק: ר׳ יהושע אמר לי הן. השיב רבן גמליאל: ״המתן עד שיעלו בעלי תריסין״ — תלמידי החכמים (רש״י: הנלחמים במלחמה של תורה) — לבית המדרש.רבן גמליאל ענה לא; ר׳ צדוק הפנה לר׳ יהושע; ימתין לבית המדרש
3. בבית המדרשכשנכנסו לבית המדרש שאל ר׳ צדוק בפומבי: ״כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ?״. ר׳ יהושע ענה: ״לאו״. אמר לו רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן!בבית המדרש ר׳ יהושע הכחיש שאמר כן
4. הודאת ר׳ יהושערבן גמליאל אמר: ״יהושע, עמוד על רגליך״ ויעידו בך. עמד ר׳ יהושע ואמר: אילו הייתי חי והוא מת, הייתי יכול להכחיש; עכשיו ששנינו חיים, ״היאך חי יכול להכחיש את החי״ — אכן כך אמרתי (רש״י: וחוזרני בי).רבן גמליאל העמידו להעיד, ור׳ יהושע הודה שאמר הן
5. העמדהרבן גמליאל המשיך לדרוש ור׳ יהושע נשאר עומד על רגליו, עד שהעם התלונן ואמר לחוצפית המתורגמן, שתרגם את דברי רבן גמליאל: ״עמוד״ — הפסק. והוא הפסיק (רש״י: שתוק ושתק).ר׳ יהושע נשאר עומד, עד שהעם התלונן וחוצפית הפסיק

״בכור זה נתן לי ישראל במומו״

1. משנההכהן נאמן לומר ״הראיתי בכור זה ובעל מום הוא״ — כלומר הראיתי לחכם והוא אמר לי שהמום קבוע, ולכן אפשר לשחוט. רש״י: בלבד שיהיו לו עדים שלא הוא הטיל בו את המום.משנה: הכהן נאמן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא
2. דין רברב יהודה אמר בשם רב: הכהן נאמן לומר ״בכור זה נתן לי ישראל במומו״ (כבר היה בו מום כשקיבלו). הטעם: ״כל מילתא דעבידא לאיגלויי״ לא משקרי בה אינשי — אין משקרים בדבר שעשוי להתגלות, שהרי אפשר לשאול את הישראל.רב: כהן נאמן לומר ישראל נתן במומו, כי אין משקרים בדבר שיתגלה
3. תא שמע מהמשנהרב אשי מביא ראיה לרב ממשנתנו: אם הכהן נאמן לומר ״הראיתי בכור זה ובעל מום הוא״ — מה הטעם? ״לאו משום״ שדבר העשוי להתגלות אין משקרים בו? (רש״י: החכם יכול לבוא ולומר ״לא התרתיו לך״.)תא שמע: מהמשנה, כי אין משקרים בדבר העשוי להתגלות
4. דחיית הראיהאין ראיה: במשנה הכהן נאמן כי ״קדשים בחוץ לא אכיל״ — הוא אינו אוכל קדשים תמימים בלי היתר, ולכן אילו לא הראה לחכם לא היה שוחט. אבל כשהוא טוען שישראל נתן לו במומו, ״כיון דחשידי — חשידי״: מי שחשוד להטיל מום חשוד גם לשקר (רש״י: כדי לא להביא עדים שנפל מאליו).דחייה: במשנה הכהן לא אוכל קדשים בחוץ, ואילו כאן חשוד גם לשקר
5. מתיב רב שיזבירב שיזבי מקשה על רב ממשנה במעשר: האומר למי שאינו נאמן על המעשר ״קח לי ממי שהוא נאמן״ או ״ממי שהוא מעשר״ — השליח אינו נאמן לומר שקנה כך. אם ״כל מילתא דעבידא לאיגלויי״ — למה לא יהיה נאמן?קושיה: משנת מעשר, שליח האומר שקנה ממי שנאמן אינו נאמן
6. שאני התםהגמרא משיבה: ״שאני התם״ — המקרה שם שונה, ויש טעם אחר שהשליח אינו נאמן.תירוץ: שאני התם
7. דאית ליה לאשתמוטיהטעם: ״דאית ליה לאשתמוטי״ — לשליח יש דרך להשתמט ולומר שקנה ממי שלדעתו נאמן (רש״י: ״אילו אתה אינך נאמן עליו, אני חשבתיו נאמן״), ולכן אינו מפחד לשקר מלכתחילה.טעם: לשליח יש דרך להשתמט ולומר שחשב אותו נאמן
8. סיפא מסייעא ליהאבל סוף אותה משנה ״מסייעא ליה״ לרב: אם אמר לשליח לקנות ״מאיש פלוני״ — השליח נאמן. הרי כשהדבר עשוי להתגלות הוא נאמן (רש״י: הוא חושש שהמשלח יתבע אותו וימצא משקר).סיוע: אם אמר לקנות מאיש פלוני, השליח נאמן
9. התם מירתתגם זו אינה ראיה: שם ״כיון דאית ליה תובע, מירתת״ — המשלח ציין אדם מסוים ועלול לברר, ולכן השליח חושש. אבל הכהן שאומר שישראל נתן לו במומו אינו חושש שמישהו יטרח לבדוק (רש״י).דחייה: שם יש תובע ולכן חושש, ובכהן אין מי שיבדוק
10. מנא ליה ליהודה?ר׳ ירמיה בר אבא אומר: מנין לרב יהודה הדין הזה? ״אנא בגידול קבעתיה״ — אני לימדתי את גידול, וגידול לימד את רב יהודה, אך שיבש. הדין שאמרתי הפוך.ר׳ ירמיה בר אבא: מנין לרב יהודה? גידול שיבש, והדין הפוך
11. הנוסח הנכוןכך אמרתי לגידול: נאמן ישראל לומר ״בכור זה נתתי לכהן במומו״ — ומתירים לכהן לשחוט על פיו. לא הכהן, אלא הישראל המוסר, הוא העד.נוסח נכון: ישראל נאמן לומר שנתן לכהן בכור במומו
12. ישראל? פשיטא!הגמרא תמהה: ישראל נאמן? פשיטא! אין לו עניין בדבר, ולמה צריך לחדש זאת?קושיה: ישראל נאמן — פשיטא, כי אין לו עניין
13. בקטן והגדילנצרכה לטלה שהיה ״קטן והגדיל״. מהו דתימא שהישראל ״לא קים ליה״ — אינו בטוח שזה הטלה שנתן לו, ושמא הכהן הטיל מום בטלה אחר. לכן חידשו שנאמן (רש״י: אולי אינו מכירו מכיוון שגדל).תירוץ: בטלה שגדל, שמא אינו מכירו, וקא משמע לן שנאמן
14. הלכהבסורא שנו כלשון האחרון (ישראל נאמן), בפומבדיתא כלשון הראשון (הכהן עצמו נאמן). ״והלכתא אפילו כלשנא קמא״ — ההלכה שהכהן נאמן לומר שישראל נתן לו בכור במומו.הלכה: אפילו כלשון ראשון, הכהן נאמן לומר שישראל נתן במומו

רפרם והכהן החצוף

1. מעשה ברפרםרפרם נתן בכור לכהן בלי מום; הכהן הטיל בו מום. יום אחד חלו עיניו של רפרם והכהן הביא לפניו את הבכור ואמר: ״בכור זה נתן לי ישראל במומו״ (רש״י: סבר שרפרם לא יכיר). פתח רפרם את עיניו בכוח, הכיר את הבהמה ואמר: לאו אני נתתיו לך?רפרם: כהן הטיל מום ושיקר, ורפרם הכירו
2. האי הוא דחציףואף על פי כן רפרם ״לא חש לה למילתא״ — לא ביטל את הדין שכהן נאמן בכך. הוא סבר: ״האי הוא דחציף״ — רק כהן זה חצוף, ואילו כולי עלמא לא חציפי, ולכן ממשיכים לסמוך על הכהנים.רפרם לא ביטל את הדין: רק כהן זה חצוף

בכור שרוע: אי כהן אי ישראל

1. בכור שרועבא לפני רב אשי בכור שרוע (רש״י: עינו אחת גדולה ואחת קטנה). אמר רב אשי: ״למאי ניחוש ליה?״ — בין שהמביא כהן ובין שהוא ישראל, אין מה לחשוש להטלת מום, שהרי הבכור ״ומומו עמו״ — נולד כך.רב אשי: בבכור שרוע אין לחשוש, כי מומו עמו
2. ודלמא ישראל הוארבינא מקשה: ושמא המביא ישראל הוא, ורב יהודה אמר ״אין רואין בכור ישראל אלא אם כן כהן עמו״. רש״י: חוששים שאם החכם יאמר שהמום קבוע, הישראל ישחט ויאכל בעצמו וייגזל הכהן.קושיה: שמא המביא ישראל, ואין רואים בכור ישראל בלי כהן
3. הכי השתא?!רב אשי משיב: במומים אחרים יש מקום לחשוש — ״נהי דקדשים בחוץ לא אכיל״, שאינו אוכל קדשים תמימים בחוץ, ״אממוניה דכהן חשיד״: הוא חשוד לגזול את ממון הכהן (רש״י: מדובר במומים שאינם מובהקים).תירוץ: במומים רגילים חשוד לגזול כהן, אך כאן המום מובהק
4. מום מובהקאבל כאן הישראל יודע שהמום מובהק; אם הביאו לחכמים — ״משום כבודו דחכם״. ומי שנהג כך מפני כבוד החכם — ״איסורא עבד?!״ — האם יעשה איסור ויגזול את הכהן? ודאי לא (רש״י), ולכן אין לחשוד בו.בכבוד החכם הביא, ולכן אין חשש שגזל את הכהן

נאמנות על מומי מעשר בהמה

1. משנה״הכל נאמנין על מומי מעשר״ — כל אדם נאמן להעיד שהמום נפל בבהמה מאליו, ואפילו הבעלים, והבהמה מותרת בשחיטה.משנה: הכל נאמנים על מומי מעשר, אפילו הבעלים
2. מאי טעמא?הגמרא שואלת: מה הטעם שאפילו הבעלים נאמן? הרי יש לו עניין להתיר את הבהמה.קושיה: למה הבעלים נאמן, והרי יש לו עניין?
3. אי בעי שדי מעיקראהטעם: ״דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא״ — אילו רצה, היה מטיל בה מום מראש בהיתר, לפני שעישר את הבהמות, ואין לו סיבה לשקר עכשיו.טעם: אילו רצה היה מטיל מום מראש בהיתר
4. מי ידע הי נפיק?הגמרא תמהה: כשמוציא את הבהמות דרך פתח הדיר לעישור, ״מי ידע הי נפיק״? איך ידע איזו בהמה תצא עשירית כדי להטיל בה מום מראש?קושיה: מי ידע איזו בהמה תצא עשירית?
5. מפיק ליה בריש עשרה״וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה״ — אפשר היה להציע שהבעלים מכוון את הבהמה שהטיל בה מום כך שתצא בראש העשרה, כלומר עשירית, ומשום כך ידע מראש איזו תהיה מעשר.הצעה: יכוון שתצא בראש העשרה
6. לא יבקראבל ההצעה נדחית: ״לא יבקר בין טוב לרע״ אמרה התורה (ויקרא כז, לג) — אסור לבעלים לבחור איזו בהמה תצא עשירית. ואם אינו רשאי לכוון, שוב אינו יודע מראש איזו בהמה תהיה מעשר.דחייה: לא יבקר בין טוב לרע, ולכן אינו יודע מראש
7. בכל העדראלא הטעם: ״דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה״ — אילו רצה בבהמות בעלות מום, היה מטיל מום בכל העדר מראש, בהיתר, ואחר כך מעשר. מכיוון שלא עשה זאת, אין לו סיבה לשקר, ולכן הוא נאמן.טעם: אילו רצה היה מטיל מום בכל העדר, ולכן נאמן

שלשה בני הכנסת מתירים בכור

1. משנהבכור שנסמית עינו, נקטעה ידו או נשברה רגלו ״ישחט על פי שלשה בני הכנסת״ — שלשה אנשים רגילים (רש״י: שאינם חכמים), בלי התרת חכם. ר׳ יוסי אומר: אפילו עשרים ושלשה, אינו נשחט אלא על פי מומחה.משנה: שלשה בני הכנסת מתירים בכור, ור׳ יוסי: רק מומחה
2. בחוצה לארץר׳ שמלאי ור׳ יהודה נשיאה אמרו משמו של ר׳ יהושע בן לוי (ויש אומרים בסדר אחר): התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ״ובמומין מובהקין״ בלבד. רש״י: בחוצה לארץ בכור אינו ראוי להקרבה אפילו בזמן המקדש.בחוצה לארץ: שלשה מתירים, ורבא — רק במומין מובהקין
3. מאי קא משמע לן?הגמרא שואלת: מה חידש רבא? הרי כבר שנינו במשנה — ״בכור שנסמית עינו״ וכו׳ ישחט על פי שלשה בני הכנסת, ושם המומים מובהקים. (ומשנתנו עוסקת בזמן הזה, כשהבכור אינו עומד להקרבה גם בארץ ישראל).קושיה: מה חידש רבא? המשנה כבר דנה במומים מובהקים
4. אי ממתניתין הוה אמינאאילו למדנו רק מהמשנה, ״הוה אמינא״: בחוצה לארץ אפילו במומין שאינם מובהקים; והמשנה הזכירה מומים מובהקים כדי ״להודיעך כחו דרבי יוסי״ — שגם בהם הוא מחמיר. לכן רבא מחדש שדווקא במומים מובהקים.תירוץ: מהמשנה היינו חושבים שגם בלא מובהקים, ורבא מחדש שרק מובהקים
5. דין רב ושמואלרב יהודה אמר בשם ר׳ ירמיה בר אבא — ספק בשם רב ספק בשם שמואל: ״שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה״.רב ושמואל: שלשה מתירים בכור במקום שאין מומחה
6. מאי קא משמע לן?שוב שואלת הגמרא: מה חידש? הרי שנינו במשנה ״ישחט על פי שלשה בני הכנסת״.קושיה: מה חידש, והרי במשנה שלשה מתירים?
7. אי ממתניתין הוה אמינאמהמשנה ״הוה אמינא״ שמתירים אפילו במקום שיש מומחה. קא משמע לן: ״במקום שאין מומחה — אין, במקום שיש מומחה — לא״. שלשה בני הכנסת מתירים רק כשאין מומחה.תירוץ: במקום שיש מומחה — לא, ורק כשאין מומחה שלשה מתירים

שלשה מתירים במקום שאין מומחה

1. דברי רב חייארב חייא בר עמרם אמר: ״שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה״, ו״שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם״. הגמרא מבארת כל חלק.רב חייא: שלשה מתירים בכור ונדר כשאין מומחה או חכם
2. הבכורדף ל״זהדין בבכור בא ״לאפוקי מדרבי יוסי״ שבמשנה, שאומר שאין מתירים כלל על ידי הדיוטות אלא רק מומחה.הדין בבכור בא לאפוקי מר׳ יוסי
3. הנדרדף ל״זהדין בנדר בא ״לאפוקי מדרבי יהודה״ שבברייתא: ״הפרת נדרים בשלשה, ר׳ יהודה אומר אחד מהם חכם״. לדעתו במקום שאין חכם אין שלשה מתירים; ורב חייא חולק.הדין בנדר בא לאפוקי מר׳ יהודה, שדורש שאחד מהם חכם
4. כגון מאן?דף ל״זהגמרא שואלת: מי הוא ה״חכם״ שמתיר את הנדר לבדו? (שזה הכוונה ב״מקום שאין חכם״.)קושיה: מי הוא החכם שמתיר נדר לבדו?
5. כגון אנאדף ל״זאמר רב נחמן: ״כגון אנא״ — כמוני.רב נחמן: כגון אני
6. מכלל דהנך כל דהו?דף ל״זור׳ יהודה אמר ״אחד מהן חכם״ — ״מכלל דהנך כל דהו״: משמע שהשניים האחרים אנשים כל שהם, אפילו עמי הארץ (רש״י: ואיך יכולים להצטרף)?קושיה: משמע ששני האחרים כל דהו, אפילו עמי הארץ
7. דמסברי ליה וסברדף ל״זאמר רבינא: אין הכוונה לכל אדם — הם חייבים להיות כאלה ״דמסברי ליה וסבר״: כשמסבירים להם את ההלכה הם מבינים (רש״י: החכם ילמד את השניים את טעמי הלכות נדרים).רבינא: הם מבינים כשמסבירים להם, והחכם מלמדם

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא