בכורות ל״ה

מום בבכור שנעשה על ידי גוי וקטן — ״כל שהוא לדעתו״

1. משנהמעשה הקסטורקסטור (ממונה רומאי) ראה איל בכור זקן ושערו מדולדל — לא נגזז, כי בכור אסור בגיזה — ושאל מה טיבו. אמרו לו: ״בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום״. הוא חתך בכלי חד את אוזנו, ומעשה בא לפני חכמים והתירוהו. אחר כך הלך וחתך באוזני בכורות אחרים, וחכמים אסרו.משנה: קסטור חתך אוזן בכור, חכמים התירו, ואחר כך כשחתך באחרים אסרו
2. משנהמעשה התינוקות והכללתינוקות שיחקו בשדה וקשרו זנבות טלאים זה בזה, וזנבו של אחד נפסק — והוא בכור. חכמים התירו; אך כשראו אחרים שהתירו, קשרו זנבות של בכורות אחרים — ואסרו. הכלל: ״כל שהוא לדעתו — אסור, שלא לדעתו — מותר״: מום שנעשה במכוון כדי להתיר אוסר, ושלא במכוון מתיר.משנה: תינוקות קשרו זנבות ונפסק זנב בכור; לדעתו אסור, שלא לדעתו מותר
3. צריכא — למה שני מעשים?מדוע המשנה צריכה לספר שני מעשים ולא די באחד? ״וצריכא״ — כל אחד מהם מלמד דבר שלא היה נלמד מחברו.קושיה: למה המשנה צריכה שני מעשים?
4. אילו רק הגויאילו נשנה רק מעשה הגוי, היינו אומרים שהתירו משום ״דלא אתי למיסרך״: גוי אינו מתרגל ללמד להטיל מום בקדשים (רש״י: הוא ממילא נוהג באיסור). אבל קטן, ״דאתי למיסרך״ — אולי לא יתירו.צריכא: אילו רק גוי, היינו מתירים כי אינו מתרגל, אך קטן לא
5. ואילו רק הקטןואילו נשנה רק מעשה הקטן, היינו אומרים שהתירו משום ״דלא אתי לאיחלופי בגדול״ — מי שרואה שהותר מום שבא על ידי ילד לא יסיק שמותר גם לגדול להשליך מום (רש״י). אבל גוי, שעלול להתחלף בישראל גדול — אולי לא יתירו. לכן ״צריכא״.צריכא: אילו רק קטן, היינו מתירים כי לא יתחלף בגדול
6. רב קטינא״היה״ מול ״נעשה״רב חסדא בשם רב קטינא: ההיתר נאמר רק כשאמרו לגוי ״אלא אם כן היה בו מום״ — לשון שמשמעותה שהמום יקרה מעצמו. אבל אם אמרו ״אם נעשה בו מום״ — זה כמי שאמרו לו ״זיל עביד ביה מומא״ (לך עשה בו מום), והבכור אסור.רב קטינא: מותר כשאמרו לגוי היה בו מום, ואסור כשאמרו נעשה
7. רבאמה לי ״היה״ מה לי ״נעשה״רבא מקשה: ״מכדי ממילא הוא״ — בשני הלשונות משמעות הדברים שהמום מופיע מעצמו ולא שמישהו עושה אותו. אם כך, מה ההבדל בין ״היה״ ל״נעשה״?רבא מקשה: בשני הלשונות המום בא ממילא, אז מה ההבדל?
8. רבאלא שנארבא עונה לשיטתו: גם ״נעשה״ פירושו ״ממילא״ — מאליו; הגוי לא ידע שהמום יתיר, ולא נתכוון להתיר (רש״י). לכן ״ולא שנא״ — לדעת רבא בשני הלשונות הבכור מותר, בניגוד לחילוק של רב קטינא. הגמרא אינה מכריעה ביניהם.רבא: אין הבדל, גם נעשה פירושו ממילא ולא נתכוון להתיר
9. לאיתויי מאי?על הכלל ״כל שהוא לדעת — אסור״ שואלים: איזה מקרה נוסף בא הכלל להביא, מעבר למום שעשה בידו?קושיה: איזה מקרה בא הכלל לאיתויי?
10. גרמא״לאיתויי גרמא״ — גם כשלא עשה מום בידיו אלא גרם לו: כגון (רש״י) הניח בצק ודבילה על אוזן הבכור כדי שיבוא כלב ויטול אותה. כוונה להתיר — אסור.תשובה: גרמא — מניח דבילה על אוזן הבכור כדי שכלב יאכלנה, אסור
11. מסיח לפי תומווהחלק השני, ״שלא לדעת — מותר״, בא להביא ״מסיח לפי תומו״: אנשים שדיברו בתמימות ואמרו שהבכור לא ישחט אלא על ידי מום (רש״י: הגוי לא שאל אותם, והם סיפרו מעצמם בלי כוונה שיטיל בו מום) — והגוי הטיל מום בכל זאת. הבכור מותר.תשובה: מסיח לפי תומו, שדיבר בתמימות והגוי הטיל מום, מותר

בעט ברודפו — בשעת רדיפה ולאחר רדיפה

1. משנהבכור רדפובכור (איל מנגח) רדף אחרי אדם, והאדם בעט בו ועשה בו מום — שוחטים עליו את הבכור. הבועט נתכוון להציל את עצמו, לא להתיר את הבכור (רש״י).משנה: בכור רדף אדם והאדם בעט בו ועשה מום, שוחטים עליו
2. רב פפארק בשעת רדיפהרב פפא: ההיתר רק כשבעט בו ״בשעת רדיפה״; אבל אם בעט ״לאחר רדיפה״ — אסור, כי אז כוונתו להטיל מום.רב פפא: ההיתר רק בשעת רדיפה, ולאחריה אסור
3. פשיטא!״פשיטא״ — אחרי שהסכנה עברה ברור שהבעיטה איננה הצלה; מה חידש רב פפא?קושיה: פשיטא, שאחרי הרדיפה אין זו הצלה
4. מהו דתימאההו״א: ״צעריה הוא דמדכר״ — אולי הבועט נזכר בצערו מהרדיפה ובועט מכעס, לא כדי להטיל מום, ולכן יהיה מותר. ״קא משמע לן״ — יש לחשוש שכוונתו להטיל מום, והבכור אסור.תירוץ: היינו אומרים שבעט מכעס, וקא משמע לן שחוששים להטלת מום
5. איכא דאמריאפילו לאחר רדיפהלשון אחרת ברב פפא: אל תאמר שרק בשעת רדיפה מותר ולאחריה לא — אלא ״אפילו לאחר רדיפה נמי״ שוחטים על המום.לשון אחרת: אפילו לאחר רדיפה מותר לשחוט על המום
6. מאי טעמא?מה הטעם שמתירים גם כשבעט לאחר הרדיפה?קושיה: מה הטעם להתיר גם לאחר הרדיפה?
7. צעריה מדכר״צעריה דמדכר״ — הבועט נזכר בצער שגרמה לו הרדיפה ובועט מתוך כך; אין כוונתו להטיל מום, ולכן מותר. כאן הסברה שנדחתה כ״מהו דתימא״ בלשון הראשונה היא עצמה טעם ההיתר.תשובה: צעריה מדכר — בעט מצער הרדיפה, לא כדי להטיל מום

הטלת מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם

1. רב יהודהלפני שיצארב יהודה: מותר להטיל מום בבכור ״קודם שיצא לאויר העולם״ — כי עדיין אינו קדוש בבכורה (רש״י), ולכן אין כאן איסור להטיל מום בקדשים.רב יהודה: מותר להטיל מום בבכור לפני שיצא לאויר העולם
2. רבאבאיזה איבררבא מפרט: אפשר לעשות מום רק באיבר שנראה לפני שיצא כל הראש, כי כל עוד לא יצא כל ראשו הוא עדיין כמי שלא נולד (רש״י). בגדי — ״גדיא באודניה״: אזניו ארוכות ונראות קודם. בטלה — ״אימרא בשפוותיה״: אזניו קשורות לאחור ונראות רק כשיצא כל הראש, ושפתיו נראות תחילה.רבא: רק באיבר הנראה קודם, בגדי באוזניים ובטלה בשפתיים
3. איכא דאמריגם הטלה באוזןלשון אחרת ברבא: ״אימרא נמי באודניה״ — גם בטלה באוזן, כי ״דרך צדעיו נפק״: הראש יוצא דרך צדעיו (חלקו האחורי, ושם האוזניים), ולכן האוזניים הן הראשונות שנראות.לשון אחרת: גם בטלה באוזניים, כי הראש יוצא דרך צדעיו

מום שנראה רק כשהבכור פועה

1. רבאפעי ומיחזירבא: מום בפה שאינו נראה בשעת אכילה אלא רק כשהבכור פועה ופותח פיו הרבה — ״אכל ולא מיחזי, פעי ומיחזי — הוי מומא״. הוא מום גלוי, ושוחטים עליו (רש״י: שוחטים רק על מום גלוי).רבא: מום בפה הנראה רק כשפועה, ושוחטים עליו
2. מאי קא משמע לן?״מאי קא משמע לן״ — מה חידש רבא בדבריו?קושיה: מה חידש רבא בדבריו?
3. תנינאהחוטין״תנינא״ — שנינו כבר במשנה: החוטין (החניכיים) החיצוניות שנפגמו או נגממו, והפנימיות שנעקרו — מום. ומה הטעם שנעקרו הפנימיות מום, והרי אינן נראות? ״לאו משום דכי פעי מיחזי״ — כשהבכור פועה רואים אותן. אם כן, אין בדברי רבא חידוש.תנינא: במשנה כבר נאמר שהחוטין הפנימיות שנעקרו מום, כי נראות כשפועה
4. רב פפאמפרש טעם המשנהרב פפא: אין כאן חידוש בדין; רבא ״טעמא דמתניתין מפרש״ — מסביר מדוע נעקרו הפנימיות מום: ״משום דכי פעי מיחזי״.רב פפא: אין חידוש בדין, רבא רק מפרש את טעם המשנה

נאמנות הרועים על מומי הבכור — רועי ישראל ורועי כהנים

1. משנהנאמנות על המומיןכל המומין שיכולים לבוא בידי אדם — רועי ישראל נאמנים להעיד שנפלו מעצמם, רועים כהנים אינם נאמנים. רשב״ג: כהן נאמן על בכור של חבירו, לא על של עצמו. ר׳ מאיר: ״החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו״.משנה: רועי ישראל נאמנים על מום שנפל מעצמו, רועי כהנים לא
2. ר׳ יוחנן ור׳ אלעזרפירוש א׳ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר נחלקו בפירוש. אחד: ״רועי ישראל״ — רועים ישראלים בבית כהנים — נאמנים, ״ללגימא לא חיישינן״: אין חוששים שישקרו כדי שהכהן יאכיל אותם מהבכור (רש״י).פירוש א׳: רועים ישראלים בבית כהנים נאמנים, שאין חשש ללגימא
3. רועי כהנים בבית ישראלו״רועי כהנים״ — רועים כהנים בבית ישראל — אינם נאמנים: ״כיון דקא טרחנא ביה, לא שביק לדידי ויהיב לאחריני״ — הרועה אומר לעצמו שאחרי טרחתו הבעלים לא יניחו ויתן לכהן אחר; לכן עלול להטיל מום ולשקר.רועים כהנים בבית ישראל אינם נאמנים, כי חוששים שיטילו מום
4. כהן לכהןגומליןוהוא הדין כהן לכהן — רועה כהן אינו נאמן לכהן אחר, ״דחיישינן לגומלין״: חשש שכהנים ישקרו זה בעד זה כדי שיגמלו זה לזה (רש״י).הוא הדין כהן לכהן, כי חוששים לגומלין
5. רשב״ג לפי פירוש א׳לפי פירוש זה רשב״ג בא לומר: כהן ״נאמן על של חבירו״ — לא חוששים לגומלין — ואינו נאמן על של עצמו.פירוש א׳ ברשב״ג: כהן נאמן על בכור חבירו ולא על שלו
6. ר׳ מאיר לפי פירוש א׳ור׳ מאיר בא לומר: ״החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו״ — כהנים חשודים על הבכורות ואינם מעידים כלל, אף לא על של כהן אחר.פירוש א׳ בר׳ מאיר: כהנים חשודים ואינם מעידים אף לכהן אחר
7. פירוש ב׳רועי בהמות ישראלהפירוש השני: ״רועי ישראל״ — רועי בהמות של ישראל, ״והן כהנים״ — נאמנים, כי אין להם סיבה לשקר (רש״י: ״מה לו לשקר״).פירוש ב׳: רועי בהמות ישראל, גם כהנים, נאמנים; אין סיבה לשקר
8. טעםצורבא מרבנןהטעם: ״לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי״ — הבעלים לא יניח כהן תלמיד חכם ויתן את הבכור דווקא לרועה, שהוא עם הארץ (רש״י); אין לרועה מה להרוויח משקר.טעם: הבעלים לא יעדיפו עם הארץ על כהן תלמיד חכם
9. רועי כהנים והן ישראלאבל ״רועי כהנים״ — רועי בהמות של כהנים, ״והן ישראל״ — אינם נאמנים: ״דחיישינן ללגימא״, שמא ישקרו כדי שהכהן יאכיל גם אותם.רועי בהמות של כהנים שהם ישראל אינם נאמנים, שמא ישקרו בגלל לגימה
10. כהן לכהן ורשב״ג ור׳ מאירוכל שכן רועה כהן לבעלים כהן — חוששים גם ״לגומלין״ וגם ללגימא. ולפי פירוש זה: רשב״ג — הכהן נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו; ר׳ מאיר — החשוד לא דנו ולא מעידו, ואף לא לכהן אחר.רועה כהן לבעלים כהן חשוד לגומלין ולגימה, ור׳ מאיר פוסל כהן אחר
11. בשלמאפירוש ב׳ מתיישב״בשלמא״ לפי הפירוש השני: התנא הראשון מכשיר כהנים רועים בבית ישראל, ולכן ״היינו דאתא ר׳ מאיר״ לחלוק ולפסול אותם.לפי פירוש ב׳ מובן שר׳ מאיר בא לחלוק ולפסול כהנים רועים
12. אלא למאן דאמר…היינו תנא קמאאך לפי הפירוש הראשון, שרועים כהנים בבית ישראל אינם נאמנים: ״מאי אתא ר׳ מאיר לאשמועינן? היינו תנא קמא!״ — גם התנא הראשון פוסל אותם.קושיה: לפי פירוש א׳ ר׳ מאיר הוא התנא קמא, מה חידש?
13. איכא בינייהור׳ יהושע בן קפוסאייש ביניהם הבדל: ״איכא בינייהו דר׳ יהושע בן קפוסאי״, שאמר: בכור בבית כהן צריך ״שנים מן השוק״ להעיד עליו. לפי רש״י, התנא הראשון סובר כמותו: רועים כהנים פסולים, אבל כהנים אחרים מן השוק נאמנים, אפילו על בכורות כהנים; ר׳ מאיר פוסל גם אותם.תשובה: ההבדל בשנים מן השוק לר׳ יהושע בן קפוסאי, ור׳ מאיר פוסלם
14. ברייתאבני הביתבעניין בני הבית: רשב״ג — ״אפילו בנו, אפילו בתו״ נאמנים (כי אביהם נחשב ״חבירו״ — רש״י). ר׳ יוסי — ״אפילו עשרה והן בני ביתו״ אינם מעידים.ברייתא: רשב״ג מכשיר בנו ובתו, ור׳ יוסי פוסל אפילו עשרה מבני ביתו
15. סיכוםההבדל בפועלנמצא שהתנא הראשון במשנה כר׳ יהושע בן קפוסאי — שני כהנים מן השוק נאמנים — ור׳ מאיר פוסל אפילו אותם, כי הכהנים חשודים על הדבר. כך יש חילוק בין התנא הראשון לר׳ מאיר גם לפירוש הראשון.סיכום: התנא קמא כר׳ יהושע בן קפוסאי; ר׳ מאיר פוסל אף כהנים

ספק בכור: האם הבעלים נאמנים על מומו

1. כמאן אזלא?רב חסדא בשם רב קטינא: בספק בכור שנולד בבית ישראל צריך ״שנים מן השוק״ להעיד עליו. שואלים: ״כמאן אזלא״ — כדעת מי נאמר הדבר?רב חסדא: בספק בכור בבית ישראל צריך שנים מן השוק — כמאן?
2. כר׳ יהושע בן קפוסאיכר׳ יהושע בן קפוסאי: כשם שבכור בבית כהן דורש שנים מן השוק, כך ספק בכור ביד ישראל — בני ביתו אינם נאמנים (רש״י).כר׳ יהושע בן קפוסאי, שבני ביתו אינם נאמנים
3. רב נחמןבעלים מעידיןרב נחמן חולק: ״בעלים מעידין עליו״ — הישראל הבעלים נאמן על ספק בכור שלו.רב נחמן: הבעלים מעידים על ספק בכור שלהם
4. הוכחה ממעשר״דאי לא תימא הכי״ — אם בעלים חשודים על המום של עצמם, ״מעשר לר׳ מאיר מי מעיד עליו?״ גם מעשר בהמה נאכל לבעלים אחרי שנפל בו מום, ולר׳ מאיר החשוד על דבר לא מעיד, וכל אדם חשוד על מעשרו.ראיה: אם בעלים חשודים, לר׳ מאיר מי יעיד על מעשר?
5. מעשר ודאי מהימןדוחים: במעשר ״ודאי מהימן״ — ״דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה״: היה יכול להטיל מום בכל העדר לפני ההפרשה, בהיתר (רש״י: עדיין לא קדש אף אחד מהם). לכן אין מה לחשוד.דחייה: במעשר מהימנים, כי יכלו להטיל מום בכל העדר בהיתר
6. אלא ספק בכורהקושיה מנוסחת מחדש: ״אלא ספק בכור, לר׳ מאיר מי מעיד עליו?״ — כאן אין את התירוץ של מעשר. אם הבעלים חשודים על ספק בכור שלהם, נמצא שישראל חשודים עליו, וכל שכן כהנים (רש״י: גם בעדר כהן ספק בכור נשאר עד שיפול בו מום) — ולר׳ מאיר, שהחשוד אינו מעיד, אין מי שיעיד.קושיה מחודשת: בספק בכור אין תירוץ זה, ולר׳ מאיר אין מי שיעיד
7. וכי תימאאין לו תקנהאפשר לענות: ״הכי נמי דלית ליה תקנתא״ — באמת לר׳ מאיר אין תקנה לספק בכור, ואין שוחטים עליו.תירוץ: באמת לר׳ מאיר אין תקנה לספק בכור
8. והתנןחליפיו ביד כהן״והתנן״: ר׳ יוסי אומר שספק בכור ״שחליפיו ביד כהן״ (הכהן לקח אחד משני הזכרים) פטור ממתנות זרוע לחיים וקיבה, ״ור׳ מאיר מחייב״. הרי לר׳ מאיר ספק בכור נשחט ונאכל (רש״י: ״מכלל דבר אכילה הוא״) — ויש לו תקנה.קושיה: ממשנת חליפיו ביד כהן, לר׳ מאיר ספק בכור נאכל
9. שמע מינהמסקנה: ״שמע מינה״ — בעלים מעידין על ספק בכור: ״כהנים הוא דחשידי אמומי, ישראל לא חשידי אמומי״.מסקנה: בעלים מעידים על ספק בכור, כי כהנים חשודים וישראל לא
10. הלכהרב נחמן ורבאנאמר: רב נחמן — ״הלכה כרבן שמעון בן גמליאל״ (בנו ובתו נאמנים); רבא — ״הלכה כר׳ יוסי״ (בני ביתו אינם נאמנים).הלכה: רב נחמן כרשב״ג, בנו ובתו נאמנים; רבא כר׳ יוסי, לא
11. ומי אמר רבא הכי?מקשים על רבא: ״והאמר רבא״ — אם הבעלים עומדים עמנו בחוץ והבכור נכנס שלם ויצא חבול, מעידים עליו. משמע שמי שבתוך הבית נאמן, ולא כר׳ יוסי.קושיה על רבא: בעלים בחוץ מעידים על בכור שנכנס שלם ויצא חבול
12. אימא כל בעלים עומדים״אימא: כל בעלים עומדים״ — כל הבעלים, כולל בני ביתם, עומדים בחוץ, ומי שבפנים הוא הרועה (רש״י); לכן אין סתירה.תירוץ: כל הבעלים בחוץ, ומי שבפנים הוא הרועה
13. אי הכי מאי למימרא?״אי הכי מאי למימרא״ — אם כל הבעלים בחוץ, פשוט שאין מי שהטיל מום; מה חידש רבא?קושיה: אם כולם בחוץ, מה חידש רבא?
14. מהו דתימאניחוש לחשדא״מהו דתימא: ניחוש לחשדא״ — היינו חוששים שמא בכל זאת הוטל בו מום בכוונה: לפי רש״י בפירוש הראשון — שמא הרועה שבפנים עצמו הטיל בו מום; וללשון אחר ברש״י (שלא היה איש בבית) — שמא הבעלים גרמו לו מום מראש, כגון שהניחו דבילה על אוזנו או עשו גומא. ״קא משמע לן״ שאין חוששים.תשובה: חידש שאין חוששים שהוטל בו מום בכוונה
15. והלכתאבנו ובתו ולא אשתומסקנה: ״והלכתא כרבן שמעון בן גמליאל״ — בנו ובתו נאמנים, אבל אשתו לא: ״אשתו כגופו דמי״.מסקנה: הלכה כרשב״ג — בנו ובתו נאמנים, אשתו לא כי היא כגופו

ר׳ מאיר: ״חשוד על הדבר״ מול ״על פיהם יהיה כל ריב״

1. שתי אמרות של ר׳ מאיררב פפא לאביי: ר׳ מאיר אומר שני דברים — ״החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו״, וגם ״החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה״.רב פפא: ר׳ מאיר אמר גם החשוד על דבר חשוד לכל התורה
2. והכתיבעל פיהםאם הכהנים חשודים על הבכורות הרי הם חשודים על כל התורה, ואם כן ״כהנים הכי נמי דלא דייני דינא״ — לא ידונו כלל? ״והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע״ (דברים כא, ה) — הכהנים דנים!קושיה: אם כהנים חשודים לכל התורה, איך הם דנים על פי הכתוב?
3. תירוץ אביילחששא · דף ל״ואביי: ״אימר דאמר ר׳ מאיר לחששא״ — ר׳ מאיר חושש לכהנים בעניין הבכור ואינו סומך עליהם, אבל ״לאחזוקינהו מי אמר?״ — להחזיק אותם בוודאות כעוברי עבירה לא אמר. ״חשוד לכל התורה״ נאמר רק במי שמוחזק לנו כעובר על דבר אחד (רש״י).אביי: ר׳ מאיר רק חושש לכהנים, ולא מחזיק אותם כעוברי עבירה

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא