בכורות ל״ד
קנס חכמים על המטיל מום בבכור: מי קנס ומה היקפו, השוואה למצורע שקצץ בהרתו, ושאלה אם הקנס עובר לבן.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך מהמחלוקת על הקזת דם לבכור ופוסק כר׳ שמעון שבברייתא, המתיר גם לשחוט על המום שנוצר בהקזה.
משם עוברים למשנה בצורם אוזן בבכור, שבה ר׳ אליעזר קונס ״לעולם״, והגמרא מקשה ממשנה בנגעים, ומיישבת בחילוק בין ממון לגוף ובכלל שקונסים במה שעשה.
הדף נחתם בשאלת ר׳ ירמיה אם הקנס עובר לבן, ובתשובה מדין שדה שהוטבה בשביעית.
עמוד א · המשך מדף ל״ג
הלכה כר׳ שמעון — איזה ר׳ שמעון?
→ תחילת הסוגיה בדף ל״גבקצרה — על מה הסוגיה
רב נחמן בר יצחק שואל איזה ר׳ שמעון הכוונה בפסק שמואל, שהרי כבר פסק שדבר שאינו מתכוין מותר.
מסקנה: הכוונה לר׳ שמעון שבברייתא, המתיר גם לשחוט על המום שנוצר מההקזה.
- רקעבדף הקודם נדונה הקזת דם לבכור שאחזו דם, כשההקזה עלולה לפגום בו: ר׳ שמעון במשנה מתיר להקיז גם אם ייווצר מום, כי אינו מתכוון לכך. הסוגיה חוזרת עתה לשאלה כמי נפסקה ההלכה.רקע: הסוגיה חוזרת לשאלה כמי נפסקה ההלכה בהקזת בכור
- פסק הלכהרב יהודה אמר בשם שמואל: ״הלכה כרבי שמעון״.שמואל: הלכה כר׳ שמעון
- הי רבי שמעון?רב נחמן בר יצחק שואל לאיזה ר׳ שמעון הכוונה. אם לר׳ שמעון שבמשנה, המתיר להקיז אף שייעשה מום כי אינו מתכוון — ״עד השתא לא אשמעינן״: וכי שמואל לא לימד כבר שדבר שאינו מתכוין מותר? אין כאן חידוש.קושיה: לאיזה ר׳ שמעון? אם למשנה, אין בכך חידוש
- והא — כבר נאמרההוכחה שאין כאן חידוש: ״והא״ — רב חייא בר אשי אמר בשם רב ״הלכה כרבי יהודה״ (האוסר דבר שאין מתכוין, רש״י: במסכת שבת), ורב חנין בר אשי אמר בשם שמואל ״הלכה כרבי שמעון״. ורב חייא בר אבין שנה את אותה מחלוקת ״בלא גברי״ — בלי שמות המוסרים: רב כר׳ יהודה ושמואל כר׳ שמעון. אם כן פסקו של שמואל בדבר שאין מתכוין כבר ידוע, ומה בא לחדש כאן?הוכחה: כבר נפסק בשם רב ושמואל, רב כר׳ יהודה ושמואל כר׳ שמעון
- אלא — ר׳ שמעון דברייתאאלא הכוונה לר׳ שמעון שבברייתא: לא רק שאין איסור במעשה ההקזה, אלא מותר גם לשחוט את הבכור על אותו מום. הטעם (רש״י): לא התכוון להתיר בכך אלא להציל את הבכור ממות, ולכן לא קנסוהו. זה החידוש שאין בדברי שמואל האחרים.תירוץ: ר׳ שמעון דברייתא, המתיר לשחוט על המום כי לא התכוון
- מתני לה בהדיארב שישא בריה דרב אידי שנה את הדברים במפורש: ״הלכה כרבי שמעון דברייתא״ — וזה מחזק את הפירוש.ראיה: רב שישא שנה במפורש הלכה כר׳ שמעון דברייתא
עמוד א–ב
הצורם אוזן בבכור — האם קונס ר׳ אליעזר לעולם?
🔑 מפתח לסוגיה
בכור תם אסור בשחיטה עד שיפול בו מום קבוע. מי שהטיל בו מום בידיים לא התיר אותו בכך, אלא קנסוהו חכמים; ומולו מעמידה הגמרא דין מצורע שקצץ את בהרתו במתכוון כדי להיטהר, וגם אותו קנסו.
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מקשה על ר׳ אליעזר, הקונס ״לעולם״, ממשנה בנגעים שבה אינו קונס עולמית.
רבה ורב יוסף מחלקים בין ממון לגוף, ורבא מקשה גם על חכמים — ומתרצים שבשניהם קונסים בדיוק במה שעשה. בסוף שאלת ״יטהר״ או ״ויטהר״ נשארת בתיקו.
- משנה״הצורם אוזן בבכור״ — פוגם אותו בידיים — לא ישחוט עליו עולמית, אומר ר׳ אליעזר. חכמים: אם נולד בו מום אחר, ישחוט עליו. (רש״י: מדובר בכהן.)משנה: ר׳ אליעזר אוסר לשחוט עולמית על צורם, חכמים מתירים במום אחר
- ומי קניס ר׳ אליעזר לעולם?הגמרא מקשה על ר׳ אליעזר: האם הוא קונס ״לעולם״? ורמינהי — מביאים משנה בנגעים, מי שהיתה לו בהרת (נגע צרעת).קושיה: האם ר׳ אליעזר קונס לעולם? והרי משנת הבהרת בנגעים
- המשנה בנגעיםבהרת שנקצצה שלא במתכוון — הוא טהור, שהרי אין בו בהרת. נקצצה במתכוון, כדי להיטהר — גזרו שיישאר טמא. ור׳ אליעזר: ״לכשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו״ — כשיופיע נגע חדש, ידונו בו לפי החדש.משנה בנגעים: בהרת שנקצצה במתכוון נשארת טמאה, ור׳ אליעזר מטהר בנגע חדש
- חכמים שםחכמים בנגעים חמורים יותר: הוא נשאר טמא עד שתפרח הצרעת בכל גופו, או עד שהבהרת תתמעט מכגריס. מכאן שר׳ אליעזר אינו קונס לעולם, אלא רק מונע ממנו ליהנות ממה שעשה — ובמשנתנו מדוע קנס עולמי?חכמים בנגעים חמורים יותר — ובבכור מדוע קנס עולמי לר׳ אליעזר?
- ממון לעומת גוףרבה ורב יוסף: ר׳ אליעזר קונס בממונו (הבכור), ״בגופו לא קניס״.רבה ורב יוסף: ר׳ אליעזר קונס בממונו ולא בגופו
- טעם החילוקבממונו ״איכא למימר דאתי למיעבד״: הבעלים חושב — אטיל מום; אם יתירו לי בכך הרווחתי, ואם לא — לא הפסדתי, שהרי בלאו הכי הייתי ממתין למום אחר. לכן צריך קנס חמור: במום שעשה לא יותר לעולם. בגופו ״מי איכא למימר״? הקוצץ מסתכן: אולי לא ייוולד לו נגע אחר לעולם ויישאר טמא, ואף אם ייוולד — הרי הוא שוב מנוגע, ומוטב היה לו להשאיר את הנגע שמא יתרפא (רש״י). אין חשש שיבוא לעשות כך, ולכן די בקנס עד שייוולד נגע אחר.טעם: בממון חשש שיטיל מום, ובגוף הקוצץ מסתכן — לכן לא קנסו
- רבא — גם על חכמיםרבא: וכי רק דברי ר׳ אליעזר סותרים זה את זה? ״דרבנן אדרבנן לא קשיא״? גם חכמים אינם קונסים עולמית את המטיל מום בבכור (ישחוט כשיולד אחר), אך את הקוצץ בהרת קונסים לעולם.רבא: גם חכמים לא קונסים עולמית בבכור אך קונסים בבהרת — קושיה
- אלא — קנסו במה שעשהליישוב: אצל ר׳ אליעזר — התירוץ הקודם. אצל חכמים — בשני המקרים קנסו ״במאי דעבד״, כלומר בדבר שעשה בדיוק.תירוץ: אצל חכמים קנסו בשניהם במה שעשה בדיוק
- פירוט הקנסבבכור: הוא התכוון להתיר בבכור על ידי המום הזה, ולכן קנסוהו שבמום זה לא יותר (הבכור נשאר כתם עד שיפול בו מום אחר). בנגעים: התכוון להיטהר בקציצה זו, ולכן קנסוהו שהקציצה לא תטהר אותו (רש״י: הנגע נחשב כאילו קיים).פירוט: בבכור לא יותר במום זה, ובנגעים הקציצה לא תטהר
- יטהר או ויטהר?רב פפא שואל אם שנינו במשנה ״יטהר״ — מיד כשיולד נגע חדש נטהר מהראשון — או ״ויטהר״ — שנטהר מהראשון רק אחרי שיטהר גם מהחדש (רש״י).רב פפא: האם שנינו יטהר או ויטהר?
- למאי נפקא מינה?״למאי נפקא מינה?״ — לכאורה אין הבדל: גם לפי ״יטהר״ הוא טמא מן הנגע החדש עד שיתרפא ממנו, כך שבכל מקרה הוא טמא עכשיו (רש״י). היכן אם כן יצא הבדל למעשה?קושיה: מה ההבדל למעשה? בשני הנוסחים הוא טמא מהנגע החדש
- חתן שנראה בו נגעההבדל הוא בחתן שנולד לו נגע חדש בימי המשתה, אחרי שקצץ את הראשון.תשובה: ההבדל בחתן שנולד לו נגע חדש בימי המשתה
- הדין בחתן וברגלשנינו: חתן שנראה בו נגע נותנים לו שבעה ימים (לגופו, לטליתו ולכסותו), וכן ברגל נותנים לו כל ימי הרגל — הכהן לא יראה ולא יטמא עד אז.חתן וברגל מקבלים שבעה ימים או כל הרגל לפני ראיית הכהן
- אם ״יטהר״אם שנינו ״יטהר״: מן הראשונה כבר נטהר, ולחדשה ממתינים לו שבעת ימי המשתה — הוא טהור כל הימים.אם יטהר: מהראשון נטהר וממתינים לחדש, ולכן טהור כל ימי המשתה
- אם ״ויטהר״אם שנינו ״ויטהר״: אין בהמתנה תועלת, כי גם כשאינו מיטמא מהחדש הוא ״מיטמא וקאי מקמייתא״ — נשאר טמא מהראשונה.אם ויטהר: ההמתנה לא מועילה, כי נשאר טמא מהראשון
- תיקו״מאי? תיקו״ — לא הוכרע אם שנינו ״יטהר״ או ״ויטהר״, ולכן נשאר ספק אם חתן כזה טהור בימי המשתה.מסקנה: תיקו, לא הוכרע אם חתן כזה טהור בימי המשתה
חשבו לפני שממשיכים
לפי נוסח ״ויטהר״, מדוע אין לחתן תועלת בכך שנותנים לו שבעת ימי משתה?
כי גם אם אינו מיטמא מן הנגע החדש, הוא נשאר טמא מן הנגע הראשון שקצץ (״מיטמא וקאי מקמייתא״), ולכן ההמתנה אינה מועילה לו.
עמוד ב · המשך בדף ל״ה
האם קונסים את בנו של הצורם
בקצרה — על מה הסוגיה
ר׳ ירמיה שואל אם קונסים את בנו של הצורם שמת. ר׳ זירא משיב מדין שדה שהוטבה בשביעית: קנסו לו עצמו ולא לבנו.
אביי מוסיף דין דומה בטימא טהרות, וההמשך בראש דף ל״ה.
- צורם ומת — האם קונסים את בנו?ר׳ ירמיה שואל את ר׳ זירא: הצורם אוזן בבכור ומת — מהו לקנוס את בנו אחריו, שלא ישחוט על אותו מום? הוא משווה את הספק לשני מקרים דומים.ר׳ ירמיה: צורם אוזן בבכור ומת, האם קונסים את בנו?
- מוכר עבדו לגוייםאם תאמר שמי שמכר עבדו לגויים ומת — קנסו בנו אחריו (לפדותו), יש לכך טעם מיוחד: ״כל יומא ויומא מפקע ליה ממצוות״. טעם זה לא שייך בבכור.ספק ראשון: מכר עבדו לגויים — קנסו בנו, אך שם הטעם שונה
- מכוון מלאכתו במועדומצד שני, ״אם תימצי לומר״ שמי שכיוון מלאכתו למועד — השהה אותה בכוונה (רש״י: בציר כרמו) כדי לעשותה בחול המועד כדבר האבד, וקנסוהו חכמים שלא יעשנה — ומת לפני המועד, לא קנסו את בנו: שם הטעם הוא שהאב ״לא עבדה לאיסורא״, מת לפני שעשה איסור. בבכור האב כבר עבר איסור, ולכן גם מכאן אין הכרעה.ספק שני: מכוון מלאכתו ומת, לא קנסו בנו כי לא עבר איסור
- הכא מאי?בצורם אוזן בבכור האב כבר עבר איסור — אבל מה טעם הקנס? אם ״לדידיה קנסו רבנן״, הוא כבר איננו. ואם ״לממוניה קנסו״, הבכור קיים.קושיה: בצורם האב כבר עבר איסור, אז מה טעם הקנס?
- תניתוה — שדה שהוטבהר׳ זירא משיב: ״תניתוה״ — שנינו: שדה שנתקווצה בשביעית (נוקו ממנה קוצים) — תזרע במוצאי שביעית, כי אין זו עבודה חשובה; ניטייבה (זובלה) או נידיירה (הועמד בה דיר בהמות לזבלה) — לא תזרע, שקנסוהו על עבודה חשובה שעשה בשביעית (רש״י). ועל כך אמר רב אסי ברבי חנינא: ״הטיבה ומת — בנו זורעה״.ר׳ זירא: שדה שהוטבה בשביעית אסורה לזריעה, אך בנו זורעה
- אלמא — לדידיה ולא לבריה״אלמא לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו״ — קנס חכמים מוטל על העושה עצמו ולא על בנו. מכאן עולה התשובה לר׳ ירמיה: גם בצורם אוזן בבכור הקנס היה על האב, ובנו אינו נקנס.מסקנה: קנס חכמים על העושה עצמו ולא על בנו, גם בצורם
- אמר אביי נקטינןדף ל״האביי פותח: ״נקטינן״ — מוחזקים אנו בדין נוסף בעניין זה, ופרטו בדף הבא.אביי: מוחזקים אנו בדין נוסף, המפורט בדף הבא
- טימא טהרות ומתדף ל״ההדין שנקטינן: מי שטימא טהרות של חבירו ומת — לא קנסו בנו אחריו לשלם.הדין: מי שטימא טהרות חבירו ומת — לא קנסו בנו
- מאי טעמא?דף ל״המה טעם שלא קונסים את הבן?קושיה: מה טעם שלא קונסים את הבן?
- היזק שאינו ניכרדף ל״ההיזק שאינו ניכר לעין ״לא שמיה היזק״ מן התורה, ולכן החיוב הוא קנס דרבנן, ובקנס דרבנן הכלל: ״לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא״.תשובה: היזק שאינו ניכר הוא רק קנס דרבנן, ולבנו לא קנסו
- עיקרון משותףדף ל״האותו עיקרון כמו בשדה שהוטבה: קנס חכמים חל על העושה עצמו ואינו עובר ליורשו.מסקנה: אותו עיקרון כבשדה שהוטבה, הקנס אינו עובר ליורש
חשבו לפני שממשיכים
אילו שתי אפשרויות מעלה הגמרא בשאלת ר׳ ירמיה, ומה תלוי בכל אחת?
או ״לדידיה קנסו רבנן״ — הקנס על האב עצמו, והוא כבר איננו; או ״לממוניה קנסו רבנן״ — הקנס על הממון, והבכור עדיין קיים.
חזרה
בחן את עצמך
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.