בכורות ל״ג
האכלת נדה מבכור בעל מום, האיסור להרגיל בבכור ובפסולי מוקדשין, והקזת דם לבכור — מחלוקת תנאים שמקורה בדרשת פסוקים.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את מחלוקת בית שמאי ובית הלל על בכור בעל מום: אחרי הקל וחומר מהדף הקודם, עוברים לשאלה אם מאכילים ממנו נדה, ובית הלל מפנים לפסוק ״הטמא והטהור״ מול ההיקש לחזה ושוק.
משם עוברים לברייתא ״אין מרגילין״ ולשאלה מי התנא של האיסור בבכור ובפסולי מוקדשין, ומה טעם האיסור גם כשיש רווח להקדש.
אחר כך משנה על הקזת דם לבכור שאחזו דם, ר׳ מאיר וחכמים מתווכחים אם מותר לעשות בו מום תוך כדי הקזה.
הגמרא מצמידה זאת למחלוקת בחבית של תרומה, דוחה את ההצמדה, ומראה שבשני המקרים שורש המחלוקת בדרשת פסוקים.
עמוד א · גמרא
האכלת נדה מבכור בעל מום
בקצרה — על מה הסוגיה
בית שמאי אוסרים להאכיל נדה מבכור בעל מום, מהיקש לחזה ושוק; בית הלל מפנים לפסוק ״הטמא והטהור״.
בית שמאי מחלקים בין טומאה היוצאת מגופו לטומאת מת, ומביאים ראיה מפסח, ובית הלל משיבים שבפסח נאמר ״טמא נפש״.
- ברייתאמחלוקת בבשר בכור בעל מום שנשחט: לדעת בית שמאי ״אין מאכילין אותו לנדות״, ובית הלל מתירים להאכיל גם נדה.מחלוקת: בית שמאי אוסרים נדה בבכור בעל מום שנשחט, בית הלל מתירים
- מאי טעמא?מה מקור בית שמאי לאסור על נדה לאכול בכור שכבר נפל בו מום?בית שמאי: מה מקור האיסור לנדה בבכור בעל מום?
- היקשהם לומדים מ״ובשרם יהיה לך״ שבשר הבכור הוקש לחזה ושוק של שלמים. שם נדה אינה אוכלת, כי טמא האוכל קדשים חייב כרת (רש״י), ולכן גם כאן לא.בית שמאי: ובשרם יהיה לך — הוקש לחזה ושוק, שנדה אינה אוכלת
- דחיית בית הללבית הלל דוחים: ״הני מילי תם״ — ההיקש נאמר בבכור תם. בבכור בעל מום נאמר במפורש ״הטמא והטהור יאכלנו״, ואין סיבה להוציא ממנו את הנדה.בית הלל: ההיקש נאמר בתם, ובבעל מום כתוב הטמא והטהור יאכלנו
- חלוקה בין טומאותבית שמאי משיבים שהפסוק ״הטמא״ מתיר רק מי ש״אין טומאה יוצאה עליו מגופו״, כגון טמא מת או שרץ. זב ונדה, שהטומאה יוצאת מגופם, לא נכללו.בית שמאי: הטמא מתיר רק טומאה שאינה יוצאת מהגוף, לא זב ונדה
- ראיהמשנה בפסחמניין לחלק כך? מהמשנה בפסח שבא בטומאה: כשרוב הציבור טמאי מת, הפסח נאכל בטומאה, ובכל זאת ״לא יאכלו ממנו זבים״ וזבות, נדות ויולדות. הרי התורה מבחינה בין שני סוגי הטומאה.בית שמאי: הוכחה מפסח, שבו זבים ונדות לא אוכלים אף בטומאת ציבור
- תשובת בית הללבפסח התורה גילתה ״טמא נפש״ — רק טמא מת נדחה לעשות פסח ונאכל לו (רש״י). בבכור נאמר ״טמא״ סתם, ולכן אין הבדל בין סוגי הטומאה והנדה מותרת.בית הלל: בפסח נאמר טמא נפש, בבכור טמא סתם — נדה מותרת
חשבו לפני שממשיכים
בית הלל מקבלים שבשר בכור תם הוקש לחזה ושוק, ובכל זאת מתירים לנדה בבכור בעל מום. איך זה מסתדר?
בית הלל: ״הני מילי תם״ — ההיקש נאמר רק בתם. בבעל מום נאמר במפורש ״הטמא והטהור יאכלנו״, ולכן הנדה אינה נאסרת.
עמוד א–ב
אין מרגילין בבכור ובפסולי מוקדשין
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא אוסרת להרגיל ביום טוב, בבכור ובפסולי מוקדשין.
ביום טוב הטעם מובן, ואת השאר רב חסדא מעמיד בשני תנאים: בית שמאי בבכור ור׳ אלעזר ברבי שמעון בפסולי מוקדשין.
נשאל למה אי אפשר להעמיד הכול כאחד, ולמה ר׳ אלעזר ברבי שמעון אוסר אם יש רווח להקדש — רב מרי: הרווח בעור פוגם בבשר.
במערבא ור׳ יוסי בר אבין מסבירים שהאיסור לדברי הכל: מראית עבודה בקדשים, או גזירה שמא יגדל עדרים.
- ברייתא״אין מרגילין״ היא הפשטת העור דרך הרגליים כשהוא שלם, כדי לעשות ממנו מפוח או חמת (רש״י). האיסור נאמר ביום טוב, וכיוצא בו ״אין מרגילין בבכור״ (אפילו בעל מום) ובפסולי מוקדשין שנפדו ונשחטו, מפני הבזיון שבדבר.ברייתא: אין מרגילין בבכור בעל מום ובפסולי מוקדשין, מפני הבזיון
- בשלמא… אלאביום טוב מובן — זו טירחה שאינה ראויה לצורך היום. אבל בבכור בעל מום שנשחט, למה אסור להרגיל? מי התנא שסובר כך?קושיה: ביום טוב מובן האיסור, אבל למה בבכור בעל מום שנשחט?
- רב חסדאבית שמאי, הסוברים שבכור בעל מום עומד בקדושתו גם אחרי שחיטה כבכור תם (רש״י). לכן אין מאכילים אותו לנדות, ולכן גם אין מרגילין בו, שהרי בבכור תם אין נוהגים כך.רב חסדא: בית שמאי, כי בעל מום נשאר בקדושתו אחרי שחיטה
- מאן תנא?ומי התנא של ״ולא בפסולי המוקדשין״?קושיה: ומי התנא של פסולי המוקדשין?
- רב חסדאר״א בר״שר׳ אלעזר ברבי שמעון. מקורו במשנה (״דתנן״) על שתי חטאות שהופרשו לאחריות, שאם תאבד האחת יתכפר בשניה, ובאחת נפל מום: התמימה תקרב והבעלת מום תיפדה.רב חסדא: ר׳ אלעזר ברבי שמעון, לפי משנת שתי חטאות לאחריות
- המשנהדין הבעלת מוםנשחטה הבעלת מום לפני שנזרק דם התמימה — מותרת. נשחטה אחרי שנזרק דם התמימה — אסורה בהנאה, כחטאת שכיפרו בעליה באחרת.משנה: בעלת מום שנשחטה אחרי זריקת דם התמימה אסורה בהנאה
- ראיהר׳ אלעזר ברבי שמעון מוסיף: ״אפילו בשר בקדירה״ ונזרק דם התמימה — אסורה. סימן שלדעתו קדושת פסולי המוקדשין נשארת גם אחרי שחיטה, ולכן הוא אוסר גם להרגיל בהם.ראיה: ר׳ אלעזר ברבי שמעון אוסר אפילו בשר בקדירה, כי הקדושה נשארת
- לוקמה כולהלמה רב חסדא מפצל בין שני תנאים? שיעמיד את כל הברייתא, בכור ופסולי מוקדשין, כבית שמאי.קושיה: למה לפצל, ולא להעמיד את כל הברייתא כבית שמאי?
- דלמאשמא בית שמאי החמירו רק בבכור, ש״קדושתו מרחם״ ואינה פוקעת. בשאר פסולי המוקדשין, שאין קדושתם מרחם, אחרי שהותרו בשחיטה אין בהם קדושה.תירוץ: בית שמאי החמירו רק בבכור, שקדושתו מרחם ואינה פוקעת
- לוקמה כולהושיעמיד את הכול כר׳ אלעזר ברבי שמעון, שאוסר גם בבכור בעל מום.קושיה: ולמה לא להעמיד את הכול כר׳ אלעזר ברבי שמעון?
- דילמאשמא ר׳ אלעזר ברבי שמעון החמיר רק בפסולי מוקדשין ש״אלימי למיתפס פדיונו״ — חזקים להעביר קדושה לפדיונם. בכור בעל מום אינו נפדה ואינו תקיף כך, ואפשר שקדושתו אינה נשארת.תירוץ: ר׳ אלעזר החמיר רק בפסולי מוקדשין, שחזקים להעביר קדושה לפדיונם
- קושיה על ר״א בר״שוהרי גם ר׳ אלעזר ברבי שמעון מקבל את המשנה ש״נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא״. כשיש רווח להקדש מותר לנהוג בהם כחולין. אם כך שיתיר להרגיל, שהעור יימכר ביוקר והפדיון יעלה (רש״י).קושיה: ר׳ אלעזר מתיר לנהוג בהם כחולין כשיש רווח להקדש
- רב מריהרווח בעור גורר פגם בבשר, כי הפשטה שלמה חותכת מן הבשר. אין כאן רווח נטו להקדש.רב מרי: הרווח בעור מפסיד בבשר שנחתך, ואין רווח נטו
- במערבארבינאטעם אחר, שלפיו האיסור הוא לדברי הכל ואין צורך להעמיד את הברייתא כבית שמאי או כר׳ אלעזר ברבי שמעון (רש״י: ״לעיל קאי״): ״נראה כעובד עבודה בקדשים״, שמוכרים את העור למפוח כשהוא עדיין על הקדשים, וזה בזיון גדול.רבינא: האיסור לכולי עלמא, כי נראה כעובד עבודה בקדשים
- ר׳ יוסי בר אביןגם הוא מסביר את האיסור לדברי הכל (רש״י), בגזירה: אם יותר להרגיל, ימתין לשחוט עד שימצא קונה לעור שלם, ובינתיים ״יגדל מהן עדרים עדרים״ ויבוא לגיזה ועבודה בקדשים.ר׳ יוסי בר אבין: גזירה שמא ימתין לקונה לעור ויגדל עדרים
חשבו לפני שממשיכים
ביום טוב מובן למה אין מרגילין, אבל בבכור בעל מום שנשחט זו בעיה. מה ההבדל, ולמי הגמרא מעמידה את הברייתא?
ביום טוב זו טירחה שאינה ראויה לו. בבכור אין טעם כזה, ולכן רב חסדא מעמיד את הברייתא כבית שמאי, שסוברים שבכור בעל מום שנשחט עדיין בקדושתו.
עמוד ב · משנה
הקזת דם לבכור שאחזו דם
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה והברייתא דנות אם מותר להקיז דם לבכור חולה, כשההקזה עלולה לעשות בו מום.
ר׳ יהודה אוסר אפילו אם ימות, חכמים מתירים בתנאי שלא ישחט על מום זה, ר׳ שמעון מתיר גם לשחוט, ור׳ מאיר מתיר רק במקום שאין עושה מום.
- משנהר׳ יהודהבכור שאחזו דם, שחלה מריבוי דם: לדעת ר׳ יהודה ״אפילו מת — אין מקיזין לו״, שמא ההקזה תעשה בו מום והטלת מום בקדשים אסורה. (רש״י: אדם בהול על ממונו, ואם יותר לו במקום שאין עושה מום, יבוא לעשות גם במקום שעושה.)משנה: ר׳ יהודה אוסר להקיז לבכור חולה אפילו אם ימות, שמא יפגום
- משנהחכמיםחכמים מתירים להקיז ״ובלבד שלא יעשה בו מום״. ואם עשה — לא ישחט על המום הזה, אלא ימתין עד שיפול בו מום אחר.חכמים: מקיזים, ובלבד שלא יעשה מום, ואם עשה ימתין למום אחר
- משנהר׳ שמעוןר׳ שמעון: יקיז אף על פי שעושה בו מום, כי אינו מתכוון להטיל מום אלא לרפא (רש״י: דבר שאין מתכוין מותר).ר׳ שמעון: מקיז אפילו אם נעשה מום, כי אינו מתכוון לכך
- ברייתאר׳ מאירר׳ מאיר: מקיזים לו דם ״במקום שאין עושים בו מום״, ואין מקיזים במקום שעושים בו מום.ר׳ מאיר: מקיזים רק במקום שאין עושה מום
- ברייתאחכמיםחכמים: מקיזים אף במקום שעושה בו מום (כשצריך להקיז מאותו אבר ולא להניחו שימות, רש״י), ובלבד שלא ישחט על אותו מום.חכמים: מקיזים גם במקום מום, אך לא ישחוט על אותו מום
- ברייתאר׳ שמעוןר׳ שמעון מתיר גם לשחוט על אותו המום שנעשה בהקזה.ר׳ שמעון: מותר גם לשחוט על המום שנעשה בהקזה
- ברייתאר׳ יהודהר׳ יהודה חוזר על שיטתו: ״אפילו מת״ מן המחלה — אין מקיזין לו.ר׳ יהודה: חוזר ואוסר להקיז אפילו אם הבכור ימות
עמוד ב · גמרא
השוואה לחבית של תרומה ושורש המחלוקת
🔑 מפתח לסוגיה
חבית שמן של תרומה שנולד בה ספק טומאה אסורה באכילה (שמא טמאה, ודינה שריפה), ואסורה גם בהנאה אחרת כהדלקה (שמא טהורה ואינה מותרת אלא באכילה). השאלה היא מה עושים בה: שומרים עליה מפני הטומאה, מטמאים אותה כדי שתהיה ראויה לשימוש אחר, או משאירים אותה כמו שהיא.
בקצרה — על מה הסוגיה
ר׳ אלעזר מצמיד את מחלוקת התנאים בבכור למחלוקת בחבית של תרומה.
הגמרא דוחה את ההצמדה, כי אפשר לחלק בין המקרים בכל אחד מהתנאים, ומסיקה שבשני המקרים המחלוקת בדרשת פסוקים: בבכור ״כל מום לא יהיה בו״ מול ״תמים יהיה לרצון״, ובתרומה ״משמרת תרומתי״ ו״לך״. הסוגיה נמשכת לדף ל״ד עד סיומה.
- חבית של תרומהר׳ אלעזר (ויש אומרים ר׳ חייא) לימד את בנו שיש כאן מחלוקת שקולה ל״מחלוקת בחבית של תרומה״. במשנה, ר׳ אליעזר: חבית במקום תורפה (גלוי ובלתי משומר, רש״י) יניחנה במקום מוצנע, ואם מגולה — יכסנה. כלומר לשמור שלא תיטמא.ר׳ אלעזר: מחלוקת הקזה שקולה למחלוקת בחבית של תרומה
- ר׳ יהושער׳ יהושע להפך: חבית שבמקום מוצנע יניחנה במקום התורפה, ומכוסה — יגלנה, כדי שתיטמא ותהיה ראויה לשימוש אחר (רש״י: לזילוף).ר׳ יהושע: חבית מוצנעת תונח במקום תורפה כדי שתיטמא לשימוש
- רבן גמליאלרבן גמליאל: ״לא יחדש בה דבר״ — יניחנה כמות שהיא.רבן גמליאל: לא יחדש בה דבר, תישאר כמות שהיא
- ההשוואהמצמידים את התנאים: ר׳ מאיר כר׳ אליעזר (אוסר לקלקל), חכמים כר׳ יהושע (מקלקלים כדי שיהיה שימוש), ר׳ יהודה כרבן גמליאל (לא נוגעים כלל).השוואה: ר׳ מאיר כר׳ אליעזר, חכמים כר׳ יהושע, ר׳ יהודה כרבן גמליאל
- ממאי?הגמרא דוחה: ״ממאי״? שמא ר׳ מאיר אוסר בבכור רק משום ש״קא עביד בידים״ — מטיל בו מום במעשה. בחבית הוא רק גורם לטומאה (גרמא), ושם אפשר שהוא כר׳ יהושע.דחייה: ר׳ מאיר אוסר בבכור כי עושה בידים, ובחבית רק גורם
- ר׳ אליעזרוגם ר׳ אליעזר אוסר לגלות את החבית רק משום ״שמא יבוא אליהו״ ויטהרנה. בבכור, שאם יניחו ימות, הוא יכול להיות כחכמים.דחייה: ר׳ אליעזר אוסר בחבית משום אליהו, ובבכור יכול להיות כחכמים
- חכמיםוחכמים מתירים בבכור רק משום שאם יניחו ימות. בחבית, שיש אפשרות שיבוא אליהו, הם יכולים להיות כר׳ אליעזר.דחייה: חכמים מתירים בבכור כי ימות, ובחבית יכולים להיות כר׳ אליעזר
- ר׳ יהודהור׳ יהודה אוסר בבכור כי עושה בידים. בחבית, שהוא רק גורם, הוא יכול להיות כר׳ יהושע.דחייה: ר׳ יהודה אוסר בבכור כי עושה בידים, ובחבית כר׳ יהושע
- רבן גמליאלגם רבן גמליאל אינו נוגע בחבית רק משום שמא יבוא אליהו, ובבכור שימות הוא יכול להיות כחכמים. לכן אי אפשר להצמיד כך.דחייה: רבן גמליאל אוסר בחבית משום אליהו, ובבכור כחכמים — אין הצמדה
- ועודבקראי פליגיועוד: ״הכא בקראי פליגי והכא בקראי פליגי״ — בשני המקרים המחלוקת נובעת מדרשת פסוקים, ולא מסברה משותפת. קודם מבררים בבכור על מה מסכימים.סיכום: בשני המקרים המחלוקת בדרשת פסוקים, ולכן קודם מבררים בבכור
- ר׳ יוחנןמחמץ אחר מחמץר׳ יוחנן: ״הכל מודים במחמץ אחר מחמץ״ שהוא חייב. במנחה, אם האחד לש בחימוץ והשני אפה, שניהם חייבים, כי ״לא תאפה חמץ״ נאמר מלבד ״לא תעשה״ ללמד שכל מעשה בפני עצמו מחייב (רש״י). הנקודה: גם חכמים מודים שמעשה איסור אחרי מעשה קודם מחייב, ולכן היתרם להקיז לבכור (שכבר בעל מום, שהרי עומד למות) אינו מסברה של ״כבר מקולקל״ — אלא מדרשת פסוק.ר׳ יוחנן: מחמץ אחר מחמץ חייב, ולכן ההיתר בבכור מפסוק, לא מסברה
- מסרס אחר מסרסכך גם ״מסרס אחר מסרס״ חייב. הפסוק ״ומעוך וכתות ונתוק וכרות״ מזכיר נתוק אחרי כרות, שאם חייב על כורת, על נותק לא כל שכן? אלא ללמד שנותק אחר כורת חייב.מסרס אחר מסרס חייב, שהפסוק מזכיר נתוק אחרי כרות
- מה שנשאר במחלוקתאם כך, ״לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום״, והבכור החולה בדם כבר בעל מום (רש״י). ר׳ מאיר דורש ״כל מום לא יהיה בו״ גם בבעל מום, ורבנן דורשים ״תמים יהיה לרצון״ — האיסור רק בתמים. זו מחצית הבכור של ״בקראי פליגי״.נשאר במחלוקת: מטיל מום בבעל מום, וחכמים דורשים תמים יהיה לרצון
- ור׳ מאיר?ור׳ מאיר, ״תמים יהיה לרצון״ מה הוא עושה בו, אם לדעתו האיסור חל גם בבעל מום?קושיה: ולר׳ מאיר, מה בא ללמד תמים יהיה לרצון?
- תשובההפסוק בא למעט ״בעל מום מעיקרו״ — מי שהיה בעל מום לפני שהוקדש.תשובה: למעט בעל מום מעיקרו, שהיה בעל מום לפני שהוקדש
- פשיטאפשיטא! זה ״דיקלא בעלמא״ — לא נתפסה בו קדושת קרבן כלל, ולא צריך פסוק.קושיה: פשיטא, כי בעל מום מעיקרו כדיקלא בעלמא
- הו״אקא משמע לןאלא בא למעט פסולי מוקדשין לאחר פדיונם. הו״א: הואיל ואסורים בגיזה ועבודה, ייאסרו גם בעשיית מומים. קא משמע לן שמותר.תשובה: ממעט פסולי מוקדשין שנפדו, שלא ייאסרו בעשיית מומים
- ורבנן?ורבנן — הרי כתוב ״כל מום לא יהיה בו״! למה הם מתירים להטיל מום בבעל מום?קושיה על רבנן: הרי כתוב כל מום לא יהיה בו, למה מתירים?
- לגרמאהפסוק בא ללמד על ״גרמא״: לא רק מעשה ישיר אסור, אלא גם גרימה שייפול מום בבהמה תמימה. ברייתא דורשת זאת.תשובה: הפסוק בא ללמד שגם גרמא אסורה בתמים
- ברייתאדף ל״דהברייתא: ״מום לא יהיה בו״ אומר אין לי אלא שלא יתן בו מום בידיים. ומנין שלא יניח דבילה או בצק על האוזן כדי שיבוא כלב ויאכלנה? ״כל מום״ — אחד מום ואחד כל מום, כולל גרמא. הרי בבכור המחלוקת נובעת מדרשת פסוקים.ברייתא: כל מום כולל גם מניח דבילה על האוזן כדי שכלב יאכלנה
- ותרומה? בקראידף ל״דגם בחבית המחלוקת בפסוק. נאמר לאהרן ״ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי״ — צריך לשמור על טהרת התרומה (במדבר יח ח).גם בחבית המחלוקת בפסוק: ואני נתתי לך את משמרת תרומתי
- ר׳ אליעזרדף ל״דר׳ אליעזר קורא ״תרומֹתַי״ בלשון רבים: הכתוב מדבר ב״שתי תרומות״, תרומה טהורה ותרומה תלויה (ספק טמאה), ו״משמרת״ מלמד ״עביד לה שימור״ — לשמור גם את התלויה (רש״י).ר׳ אליעזר: תרומֹתי ברבים, שתי תרומות, ולכן שומרים גם תלויה
- ר׳ יהושעדף ל״דר׳ יהושע: ״תרומתי״ כתיב — בכתיב (בלי וי״ו) המילה בלשון יחיד, ורק התרומה הטהורה מדוברת; את התלויה אין חובה לשמור.ר׳ יהושע: תרומתי ביחיד בכתיב, ולכן שומרים רק טהורה
- קושיהיש אם למקרא · דף ל״דהגמרא מקשה: ר׳ אליעזר למד ״שתי תרומות״ מהקריאה ״תרומֹתי״ (רבים), אף שהכתיב ״תרומתי״ (יחיד). ״למימרא דרבי אליעזר סבר יש אם למקרא״ — שסומכים על הקריאה ולא על הכתיב? ורמינהי מברייתא על ״בבגדו בה״ (שמות כא ח): לדעת ר׳ עקיבא, ״בִּגדו״ מלשון בגד — כיון שפירש האדון טליתו על האמה העבריה (ייעדה), שוב אין אביה רשאי למכרה.קושיה: האם ר׳ אליעזר סבר יש אם למקרא? והרי בבגדו בה לא
- ראיה נגדדף ל״דר׳ אליעזר בברייתא אומר: ״כיון שבגד בה״ האב שמכרה, שוב אינו רשאי למכרה. הוא לומד לשון בגידה מהכתיב (בלי יו״ד), לא מהקריאה, ולכן הוא אינו סומך על הקריאה.ראיה: ר׳ אליעזר לומד מהכתיב ולא מהקריאה, אז לא סבר יש אם
- אלאעל ״לך״ · דף ל״דאלא המחלוקת בנקודה אחרת, במילה ״לך״. ר׳ יהושע: ״הראויה לך שמור״, ותרומה תלויה אינה ראויה לך. ר׳ אליעזר: גם היא ראויה, כי ״שמא יבוא אליהו ויטהרנה״.תירוץ: המחלוקת במילה לך, ור׳ אליעזר סובר שגם תלויה ראויה
חשבו לפני שממשיכים
ר׳ מאיר אוסר להקיז במקום שעושה מום, וקל להצמיד אותו לר׳ אליעזר בחבית. למה הגמרא דוחה את ההצמדה?
שמא ר׳ מאיר אוסר בבכור רק משום ״דקא עביד בידים״ — מטיל מום במעשה. בחבית הוא רק גורם לטומאה (גרמא), ושם אפשר שהוא כר׳ יהושע.
חזרה
בחן את עצמך
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.