בכורות ל״ב
אפשר להבליע את מחיר בשר המעשר בעצמות רק במקום שהן נמכרות, ואיסור מכירת מעשר נלמד בגזירה שווה מחרמים או מ״לא יגאל״ שפירושו ״לא ימכר״; ובית שמאי ובית הלל נחלקו מי אוכל בכור בעל מום.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את סוגיית מכירת בשר מעשר שחוט: האם אפשר להבליע את מחירו בעצמות, וההכרעה תלויה בבהמה דקה או גסה ובמנהג המקום.
משם עוברים למקור האיסור למכור מעשר: גזירה שווה ״לא יגאל״ מחרמים, שמתקשה בשאלה מי מהכתובים מופנה, ולבסוף שתי דרכים אחרות, של רבא ושל רב אשי.
בעמוד ב׳ פותחת משנה חדשה: מי רשאי להימנות עם כהן על בכור בעל מום. הגמרא מביאה את נימוק בית שמאי, ובתחילת הדף הבא את תשובת בית הלל ונימוק ר׳ עקיבא.
עמוד א · המשך מדף ל״א
הבלעת דמי הבשר בעצמות
→ תחילת הסוגיה בדף ל״אבקצרה — על מה הסוגיה
אחרי שהוברר שמן התורה מותר למכור מעשר שחוט, שואלים אם אפשר להבליע את מחיר הבשר גם בדמי העצמות.
שני אמוראים חלוקים, והגמרא מיישבת: או שמדובר בבהמה דקה מול גסה, או שתלוי במנהג המקום.
- רקעעד כאן: הברייתא התירה לגדול למכור בשר מעשר שחוט רק בהבלעה, כלומר למכור יחד עם העור והגידים ולגבות את מחיר הבשר בתוך מחירם. ליתומים התירו מכירה רגילה, כי מן התורה מותר למכור מעשר לאחר שחיטה (רבא ורב שמואל בר רב יצחק).רקע: לגדול הותרה הבלעה בעור וגידים, וליתומים מכירה רגילה
- איבעיאהשאלה שלא הוכרעה: האם מותר להבליע את דמי הבשר גם בדמי ״העצמות״ של המעשר, ולא רק בעור ובגידים. ר׳ חייא ור׳ שמעון ברבי נחלקו, אחד מתיר ואחד אוסר.ספק: האם מבליעים גם בדמי העצמות, ר׳ חייא ור׳ שמעון נחלקו
- אין מחלוקת: דקה וגסה״ולא פליגי״ — מי שאוסר מדבר בבהמה דקה, שעצמותיה אינן ראויות לשימוש ואין מוכרים אותן, ולכן אין להן מחיר להבליע בו. מי שמתיר מדבר בגסה, שעצמותיה משמשות לעשיית כלים (רש״י) ונמכרות.אין מחלוקת: אוסר בדקה שעצמותיה חסרות מחיר, מתיר בגסה
- ואיבעית אימאתירוץ אחר: שניהם בגסה, ״מר כי אתריה״ — תלוי במקום. במקום שעושים כלים מעצמות ומוכרים אותן מבליעים, ובמקום שאין עושים אין מבליעים.תירוץ אחר: שניהם בגסה, והדין לפי מנהג המקום בעצמות
עמוד א
מנין שמעשר בהמה אינו נמכר: גזירה שווה מחרמים
🔑 מפתח לסוגיה
גזירה שווה היא לימוד מילה שחוזרת בשני מקומות בתורה. כדי שלא ניתן יהיה לפרוך אותה בסברה (״מה ל… שכן…״), המילה צריכה להיות ״מופנית״, כלומר מיותרת במקומה, ואז זה כאילו נאמר הדבר במפורש. כאן הצד האחר של הלימוד הוא חרמים: נכסים שאדם מקדיש בלשון חרם והם עוברים לכהנים.
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא אמרה שבכור נמכר ומעשר לא. הגמרא שואלת מנין, ולומדת גזירה שווה ״לא יגאל״ מחרמים.
כל הסוגיה עוסקת בשאלה אם המילה ״מופנית״ (פנויה לדרשה) כך שאי אפשר לפרוך אותה, ולמה דווקא במעשר ולא בבכור.
- הברייתאהברייתא שלמעלה חילקה בין בכור למעשר. בבכור נאמר ״לא יפדה״ ואף על פי כן הוא נמכר (הכהן יכול למוכרו). במעשר נאמר ״לא יגאל״, ולכן הוא אינו נמכר כלל, לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.ברייתא: בבכור לא יפדה ונמכר, ובמעשר לא יגאל ואינו נמכר כלל
- מנא הני מילי?מנין שהמילה ״לא יגאל״, שפשוטה איסור פדייה, באה לאסור גם מכירה?קושיה: מנין שלא יגאל אוסר גם מכירה?
- גזירה שווהרב חיננא בשם רב, ורב דימי בשם ר׳ יוחנן: במעשר נאמר ״לא יגאל״ ובחרמים ״ולא יגאל״, ובחרמים נאמר גם ״לא ימכר״. כשם שבחרמים איסור המכירה נלווה לאיסור הגאולה, כך במעשר.גזירה שווה: לא יגאל במעשר ובחרמים, ובחרמים נאמר לא ימכר
- קושיית רב נחמןרב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע: הלימוד עומד רק אם ״לא יגאל״ מופנה לגזירה שווה, כי מילה מופנית היא כאילו נאמר הדבר במפורש. אם אינו מופנה אפשר לפרוך: ״מה לחרמים שכן חלים על הכל״ — חרם חל גם על קדשים ועל כל העדר, ואילו מעשר חל רק על חולין, ורק על העשירי (רש״י).רב נחמן: הלימוד עומד רק אם מופנה, אחרת פורכים מה לחרמים
- אכן מופנההמילה מופנית: אילו לא נאמר ״ולא יגאל״ בחרמים, היינו לומדים אותו ממעשר (קדוש ואינו נגאל, אף חרמים). אם כן, ״ולא יגאל״ שנכתב בחרמים בא רק להפנות לגזירה שווה.תשובה: מופנה, כי לולא כתוב בחרמים היינו לומדים אותו ממעשר
- פירכא: מעשראבל אפשר לפרוך את הלימוד של חרמים ממעשר: ״מה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו״ — מעשר חמור, שאם טעה וקרא לתשיעי או לאחד עשר ״עשירי״ כולם קדושים, ולכן ״לא יגאל״ בחרמים נצרך לגופו ואינו מופנה.פירכא: מה למעשר שקדוש לפניו ולאחריו, ולכן לא יגאל בחרמים נצרך לגופו
- לימוד מבכוראלא נלמד חרמים מבכור: כשם שבכור קדוש ואינו נגאל, כך חרמים. ושוב ״לא יגאל״ של חרמים מיותר, ולכן מופנה.הצעה: נלמד חרמים מבכור, וממילא לא יגאל של חרמים מופנה
- פירכא: בכורגם כאן פירכא: ״מה לבכור שכן קדושתו מרחם״, בכור קדוש מעצמו, וחרמים צריך להקדישם, ולכן צריך ״לא יגאל״ בחרמים לגופו.פירכא: מה לבכור שקדושתו מרחם, לכן חרמים צריך לגופו
- העברה העברהאלא נלמד מעשר מבכור בגזירה שווה ״העברה״ ״העברה״ (במעשר ״יעבור תחת השבט״, בבכור ״והעברת״). אז ״לא יגאל״ של מעשר מיותר, ומופנה ללמוד מחרמים שאינו נמכר.הצעה: נלמד מעשר מבכור בגזירה שווה העברה, וממנו חרמים
- ואכתיועדיין גם כאן יש פירכא כמו שפרכנו בחרמים מבכור (בכור קדוש מרחם), ולכן ״לא יגאל״ במעשר נצרך לגופו.פירכא: גם כאן בכור קדוש מרחם, ולא יגאל במעשר נצרך לגופו
- והעברת יתירא״והעברת קרא יתירא הוא״ — בבכור היה אפשר לכתוב רק ״כל פטר רחם לה׳״, ולכן ״והעברת״ מיותר ומופנה לגזירה שווה ״העברה״ ״העברה״, ואין פורכים אותה (רש״י). ממילא מעשר נלמד מבכור שאינו נגאל, ו״לא יגאל״ שבמעשר נשאר פנוי באמת — וממנו הגזירה השווה מחרמים שמעשר אינו נמכר.תשובה: והעברת בבכור יתר, לכן הגזירה שווה אינה נפרכת ומעשר נלמד
- בכור נמיאם כך, גם בכור יילמד ״גאולה״ ״גאולה״ מחרמים ויהיה אסור במכירה, בניגוד לברייתא.קושיה: אם כך גם בכור יילמד גאולה מחרמים ויהיה אסור במכירה
- מעשר מופנה, בכור לאהגאולה שבמעשר מופנית ולכן אפשר ללמוד ממנה. בבכור נאמרה פדייה, והיא אינה מופנית אלא נצרכת לגופה: שאין פודים את הבכור.תשובה: גאולה במעשר מופנית, ופדייה בבכור נצרכת לגופה
- ומאי חזיתמה ראית לקבוע שפדייה של בכור היא לגופה ושל מעשר מופנית? אימא להפך: של מעשר לגופו, ושל בכור מופנית ללמוד מחרמים שאסור במכירה.קושיה: מה ראית? אולי להפך, שפדייה בבכור מופנית
- גאולה מגאולהדנים גאולה שבמעשר מגאולה שבחרמים, אבל אין דנים לשון פדייה שבבכור מלשון גאולה.תשובה: דנים גאולה מגאולה, ולא פדייה מגאולה
- תנא דבי ר׳ ישמעאלאין בכך הבדל: תנא דבי ר׳ ישמעאל למד ״ושב הכהן״ ו״ובא הכהן״ בגזירה שווה, ״זו היא שיבה זו היא ביאה״, וממילא גם לשונות דומים נלמדים.קושיה: תנא דבי ר׳ ישמעאל למד לשונות דומות, ושב מובא
- היכא דדמי ליהזה נאמר רק במקום שאין מילה זהה לדמותה. כשיש מילה זהה (גאולה במעשר), לומדים ממנה ולא ממילה שונה (פדייה).תשובה: לשון דומה נלמדת רק כשאין מילה זהה, וכאן יש גאולה
- ולילף העברה ממעשראם מעשר כבר נלמד מחרמים, אפשר ללמוד גם בכור ממעשר בגזירה שווה ״העברה״ ״העברה״, ושיהיה גם בכור אסור במכירה.קושיה: נלמד בכור ממעשר בהעברה, ויהיה אסור במכירה
- ״הוא״ ממעט בכורהתורה מיעטה בכור בחרמים באמרה ״הוא״ (״קדש קדשים הוא״): הוא ולא בכור.תשובה: הוא בחרמים ממעט בכור מאיסור המכירה
- ואימא ולא מעשרואימא ש״הוא״ ממעט מעשר ולא בכור.קושיה: אולי הוא ממעט מעשר ולא בכור
- מעשר גאולה כמותומעשר דומה לחרמים כי נאמרה בו לשון גאולה כמוהו, ולכן מרבים אותו ומוציאים בכור.תשובה: מעשר דומה לחרמים בלשון גאולה, ולכן מרבים אותו ובכור מוצא
חשבו לפני שממשיכים
מדוע לא מספיק ללמוד שמעשר אינו נמכר מחרמים בסברה, בלי שהמילה ״לא יגאל״ תהיה מופנית?
כי אפשר לפרוך: ״מה לחרמים שכן חלים על הכל״. רק מילה מופנית היא כאילו נאמרה במפורש, ואין פורכים אותה.
עמוד א–ב
רבא: ״לא יגאל״ של חרמים מיותר
בקצרה — על מה הסוגיה
רבא מציע דרך אחרת להפנות את הכתוב: ״לא יגאל״ שבחרמים מיותר מעצם הסברה, ולכן הוא מופנה למעשר.
- רבארבא למד אחרת: ״לא יגאל״ בחרמים אינו נצרך לעצמו. איפה החרמים נמצאים? אם אצל הבעלים — הם הקדש ולא ייפדו, ואם אצל הכהן — הם חולין והכהן רשאי למוכרם. אין מקרה שהכתוב נצרך לו.רבא: לא יגאל בחרמים אינו נצרך לעצמו, ולכן הוא למעשר
- ברייתאהברייתא מסייעת: חרמים בבית הבעלים הם כהקדש לכל דבריהם (״קדש קדשים הוא לה׳״), ואחרי שנתנם לכהן הם כחולין לכל דבריהם (״לך יהיה״).ברייתא: חרמים אצל הבעלים כהקדש, ואצל הכהן כחולין
- תנהו ענין למעשראם כך ״לא יגאל״ שבחרמים מיותר, ו״אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר״: ללמד שמעשר אינו נמכר. רש״י מתקשה בגרסה זו: הקדש בדרך כלל נפדה, ובמעשר כבר כתוב ״לא יגאל״ משלו. לכן הוא גורס שרבא מדבר על ״לא ימכר״ שבחרמים: אצל הבעלים הם הקדש ואין הבעלים רשאים למכור, ואצל הכהן הם חולין ונמכרים, ולכן ״לא ימכר״ המיותר ניתן למעשר.מסקנה: הפסוק המיותר ניתן למעשר, ורש״י גורס לא ימכר
- ואימא בכוראימא שהכתוב מופנה לבכור ולא למעשר.קושיה: אולי הכתוב מופנה לבכור ולא למעשר
- גאולה כמותומעשר נאמרה בו לשון גאולה כמו בחרמים, ולכן הכתוב נתון לו ולא לבכור.תשובה: מעשר נאמרה בו לשון גאולה כבחרמים, ולכן הכתוב נתון לו
עמוד ב · גמרא
רב אשי: ״לא יגאל״ פירושו ״לא ימכר״
בקצרה — על מה הסוגיה
רב אשי לא צריך גזירה שווה: מהכתוב ״הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל״ מוכיחים שהאיסור חל רק בחיים, ולכן אי אפשר שזו פדייה.
אחר כך הגמרא דנה בחולשות שבלימוד, ולמה לא נכתב ״לא ימכר״.
- רב אשירב אשי אומר ש״לא יגאל״ של מעשר פירושו בעצמו ״לא ימכר״, בלי גזירה שווה. ההוכחה: בפסוק ״והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל״ איסור הגאולה סמוך לדין התמורה, ולכן נלמד ממנו לגבי הזמן שבו הוא חל.רב אשי: לא יגאל במעשר פירושו לא ימכר, כי הוא סמוך לתמורה
- חיים בלבדהתמורה נעשית רק מחיים, ולכן גם ״לא יגאל״ נאמר רק מחיים, ומכאן שלאחר שחיטה הוא ״נגאל״.הסבר: תמורה רק מחיים, ולכן גם לא יגאל רק מחיים
- אבל איך נגאל?לאחר שחיטה אי אפשר לפדותו, כי פדיון צריך ״העמדה והערכה״ לפני הכהן, והבהמה כבר שחוטה.קושיה: אחרי שחיטה אי אפשר לפדות, כי צריך העמדה והערכה
- שמע מינהאלא שמע מינה: ״לא יגאל״ פירושו ״לא ימכר״. לפני שחיטה אסור למכור, ולאחריה מותר.מסקנה: לא יגאל פירושו לא ימכר, אסור לפני שחיטה ומותר אחריה
- הניחאזה נוח לשיטה שקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה. לשיטה שרק קדשי בדק הבית בכלל העמדה והערכה, אפשר היה לפדות מעשר לאחר שחיטה, ומדוע לא נפרש ״לא יגאל״ כפשוטו?קושיה: זה רק לשיטה שקדשי מזבח בהעמדה והערכה, ולאחרת אפשר לפדות
- מי איכאאנן הכי קאמרינן: האם יש דבר שמחיים אינו נפדה ולאחר שחיטה נפדה? אם ״לא יגאל״ נאמר רק מחיים, הוא אינו איסור פדייה אלא מכירה.תשובה: אין דבר שמחיים אינו נפדה ואחרי שחיטה נפדה
- אלמה לאמדוע לא? יש טעם: ״מחיים דאלימא קדושתיה לא מיפריק״, ולאחר שחיטה, שקדושתו קלה, נפדה.קושיה: אולי מחיים קדושתו חזקה ואחרי שחיטה קלה ונפדה
- קל וחומר הפוךקל וחומר להפך: מחיים, שהוא חזק ותופס את פדיונו (עושה תמורה), אינו נפדה — לאחר שחיטה, שאינו תופס את פדיונו, לא כל שכן שלא ייפדה? ואם בכל זאת הוא מותר אחרי שחיטה, ברור שאין זה פדייה.תשובה: קל וחומר: אם מחיים לא נפדה, אחרי שחיטה לא כל שכן
- שמע מינהאלא שמע מינה: ״לא יגאל״ — לא ימכר הוא, גם לשיטה שקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה.מסקנה: לא יגאל פירושו לא ימכר, גם לשיטה שקדשי מזבח אינם בהעמדה
- ולכתוב לא ימכראם כך, שתכתוב התורה ״לא ימכר״ במפורש.קושיה: אם כך שתכתוב התורה לא ימכר במפורש
- ההבדל בין מכירה לגאולהאילו נכתב ״לא ימכר״ היינו אומרים שרק מכירה אסורה, כי בה נוהגים במעשר ״עובדין דחול״, אבל פדייה מותרת, ״דהא עיילי דמיו להקדש״. לכן נכתב ״לא יגאל״: מכך שהתורה ביטאה את איסור המכירה בלשון גאולה, למדים שאסור גם למכור וגם לפדות (רש״י).תשובה: נכתב גאולה לאסור גם מכירה וגם פדייה
עמוד ב · משנה
אכילת בכור בעל מום: ישראל וגוי
🔑 מפתח לסוגיה
בכור בהמה טהורה ניתן לכהן. אם נפל בו מום הוא אינו קרב, והכהן שוחטו ואוכלו בכל מקום. ״להימנות״ פירושו להצטרף לחבורה שאוכלת את הבשר, והשאלה היא אם הכהן רשאי לשתף בסעודה ישראל או גוי.
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה שואלת מי רשאי להימנות עם כהן על בכור בעל מום.
הגמרא מבררת שהמשנה כר׳ עקיבא, ושומעת את נימוקי בית שמאי (היקש לחזה ושוק) ובית הלל (קל וחומר מהטמא), ואת הלימוד של ר׳ עקיבא ״כצבי וכאיל״ לגוי. הסוגיה נמשכת בדף ל״ג.
- משנהבית שמאי: ״לא ימנה ישראל עם הכהן לבכור״ (בעל מום) — אפילו אם הכהן הזמין אורח ישראל (רש״י). בית הלל מתירים, ״ואפילו גוי״.משנה: בית שמאי אוסרים להימנות עם ישראל, בית הלל מתירים אפילו גוי
- מתניתין מני?משנתנו מתירה אפילו לגוי — כשיטת מי?קושיה: משנתנו מתירה אפילו לגוי, כשיטת מי?
- ר׳ עקיבאכשיטת ר׳ עקיבא. בברייתא: בית שמאי — אין נמנין על בכור אלא חבורה שכולה כהנים; בית הלל — אפילו זרים; ור׳ עקיבא מתיר אפילו גוי. המשנה כוונתה לבית הלל כפי ר׳ עקיבא.תשובה: כר׳ עקיבא, שמתיר אפילו גוי, בית הלל מתירים זרים
- מאי טעמא דב״שמה הטעם של בית שמאי לאסור על ישראל?קושיה: מה טעם בית שמאי לאסור על ישראל?
- היקש לחזה ושוקהפסוק ״ובשרם יהיה לך״ (בכורות) ממשיך ״כחזה התנופה וכשוק הימין״. כמו בחזה ושוק, שכהנים אוכלים וישראל לא (״אתה ובניך ובנותיך״), כך בבכור.בית שמאי: בשרם יהיה לך כחזה ושוק, שכהנים אוכלים וישראל לא
- ובית הללדף ל״גבית הלל משיבים: ההיקש רק בבכור תם. בבעל מום כתוב ״הטמא והטהור יחדיו יאכלנו״ וממנו קל וחומר: אם טמא, שאינו אוכל קדשים קלים, אוכל בכור — זר שאוכל קדשים קלים לא כל שכן?בית הלל: ההיקש בתם, ובבעל מום קל וחומר מטמא שאוכל בכור
- מה לטמאדף ל״גפירכא: ״מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור״ — כהן טמא עובד כשאין טהורים, וזר אסור בכל מקרה (רש״י).פירכא: מה לטמא שהותר מכללו בעבודת ציבור, ואילו זר אסור
- באכילה קאמרינןדף ל״גבית הלל: אין הקל וחומר בעבודה אלא באכילה, ובאכילה ״אכילת זר עדיף״, כי זר אוכל קדשים קלים ואין מקרה שבו טמא אוכל וזר לא.בית הלל: באכילה קל וחומר, וזר אוכל קדשים קלים ולכן עדיף
- ר׳ עקיבא וגוידף ל״גר׳ עקיבא מתיר אפילו לגוי.ר׳ עקיבא: מתיר אפילו לגוי
- מאי טעמא דר׳ עקיבאדף ל״גמה טעמו של ר׳ עקיבא להתיר לגוי?קושיה: מה טעם ר׳ עקיבא להתיר לגוי?
- כצבי וכאילדף ל״גהפסוק ״כצבי וכאיל״: כמו שצבי ואיל מותרים לגוי, כך פסולי המוקדשין (בכור שנפל בו מום) מותרים לגוי.תשובה: כצבי וכאיל, כמו שהם מותרים לגוי כך פסולי המוקדשין
- ואידךדף ל״ג״ואידך?״ — התנא קמא של הברייתא, שלפיו בית הלל מתירים רק זרים ולא גוי: מדוע אינו לומד היתר לגוי מ״כצבי וכאיל״?קושיה: ותנא קמא, מדוע אינו לומד היתר לגוי מכצבי וכאיל?
- שלושה צבי ואילדף ל״ג״צבי ואיל״ כתוב שלוש פעמים בפסולי המוקדשין: אחד לר׳ יצחק, אחד לר׳ אושעיא ואחד לר׳ אלעזר הקפר, ואין פנוי ללמד על גוי.תשובה: צבי ואיל נכתב שלוש פעמים ואין פנוי ללמד על גוי
- ואידך?דף ל״ג״ואידך?״ — ומה מלמד הכתוב הנוסף של ״צבי ואיל״ (כך מפרש שטיינזלץ)?קושיה: ומה מלמד הכתוב הנוסף של צבי ואיל?
- פטורים מן הבכורהדף ל״ג״מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה״ — כך גם פסולי המוקדשין (קדשים שנפל בהם מום ונפדו) פטורים מן הבכורה, אף שקדושתם לא פקעה לגמרי.תשובה: כצבי ואיל פטורים מן הבכורה, כך פסולי המוקדשין פטורים
חשבו לפני שממשיכים
מדוע בית הלל לא מקבלים את ההיקש של בית שמאי לחזה ושוק לגבי בכור בעל מום?
כי ההיקש נאמר בבכור תם. בבעל מום יש פסוק מפורש ״הטמא והטהור יחדיו יאכלנו״, ומשם קל וחומר שזר יאכל.
חזרה
בחן את עצמך
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.