בכורות ל״א
נאמנות בבדיקת מומים וסיבות שאין לחשוד בבעלים, משנת פסולי המוקדשין ושאלת ״הנאתן להקדש״, ואיסור מכירת מעשר בהמה והיתר ההבלעה.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך בענייני נאמנות: ברייתא קובעת מה אדם רשאי לבדוק בעצמו, ומה אסור לו מפני שהוא נוגע בדבר, והגמרא מבררת את הטעמים.
אחר כך נסגר פרק ״עד כמה״ ונפתח פרק ״כל פסולי המוקדשין״ במשנה על מכירת קדשים בעלי מום, והגמרא שואלת מתי ההקדש נהנה.
משם עוברים לקושיה: המשנה מניחה שמעשר בהמה נמכר בבית, וברייתא אומרת שאינו נמכר כלל — ורב ששת מתרץ במעשר של יתומים.
מסיימים בברייתא על הבלעת דמי הבשר בעור ובגידים, מחלוקת אביי ורבא ומקורו של רבא בפסוק ״לא יגאל״.
עמוד א · גמרא
אדם רואה בכורות, קדשים ומעשרות — ומה אינו רואה
🔑 מפתח לסוגיה
בכור שנפל בו מום קבוע מותר בשחיטה, אבל מי שקובע שהמום קבוע ומתיר את הבכור חייב להיות נאמן. הבעלים (הכהן) נוגע בדבר, ונחשד שמא יאמר על מום עובר שהוא קבוע. הסוגיה מבררת מדוע בקדשים, במעשרות ובטהרות לא חוששים כך.
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מתירה לאדם לבדוק מום בקדשיו ובמעשרותיו ולהכריע בטהרותיו, אך לא בבכורותיו.
הגמרא שואלת באיזה מקרה מדובר, מתברר שמדובר ביחיד מומחה, ואז מוסבר מדוע בקדשים, במעשרות ובטהרות אין חשש שישקר.
- ברייתאברייתא על נאמנות: אדם רואה ״כל הבכורות״ — בודק אם יש בהן מום ומתיר — חוץ משל עצמו; הוא רואה גם את קדשיו (בהמות שהקדיש) ואת מעשרותיו (מעשר בהמה שלו); ו״נשאל על טהרותיו״ — פוסק לעצמו בשאלות טומאה, ואם הוא בקי אינו צריך ללכת לחכם אחר (רש״י).ברייתא: הרואה בכורות מתיר, חוץ משלו, ונשאל על קדשיו ומעשרותיו וטהרותיו
- במאי עסקינן?הגמרא שואלת על ״חוץ משל עצמו״: באיזה מקרה מדובר — כשהבודק יחיד, או כששלושה בודקים? כאן מתחילה בדיקה של מי נאמן להתיר ומי נחשד.קושיה: חוץ משל עצמו — ביחיד או בשלושה?
- אילימא בחד — מי מהימן?אם מדובר ביחיד — הוא אינו נאמן להתיר בכור כלל, אפילו של אחרים, שהרי שנינו (להלן לו ב) שבכור בעל מום נשחט רק על פי שלושה.דחייה: ביחיד אינו נאמן כלל, שבכור בעל מום נשחט על פי שלושה
- אלא בתלתאובכן מדובר בשלושה, ואחד מהם בעל הבכור — והברייתא פוסלת אותו מלהצטרף.אם בשלושה: אחד מהם בעל הבכור והברייתא פוסלת אותו
- ומי חשידי? והתנןאבל האם שלושה חשודים בגלל אחד מהם? ממשנה ביבמות: חכם שאשה ״מיאנה או חלצה בפניו״ — ״ישאנה, מפני שהוא בית דין״. אין חוששים לנגיעתו כשהוא אחד משלושה דיינים. לפי זה גם כאן שלושה היו צריכים להיות נאמנים, והברייתא אומרת אחרת.קושיה: לא חוששים לנגיעה כששלושה דנים, כמו חכם שאשה חלצה בפניו
- יחיד מומחההגמרא חוזרת לפירוש הראשון: ״לעולם בחד״, וכדברי רב חסדא בשם ר׳ יוחנן (נדרים עח) — יחיד מומחה רשאי לדון לבדו. הוא נאמן על בכורות אחרים, ואינו נאמן על שלו משום שהוא נוגע בדבר.מסקנה: מדובר ביחיד מומחה, נאמן על אחרים ולא על שלו
- קדשיו — מדוע אינו חשוד?״דאי בעי מיתשיל עלייהו״ — אילו רצה להוציא קדשיו לחולין, היה יכול בהיתר לשאול חכם ולהתיר את ההקדש בחרטה. אין לו צורך לשקר. אבל בכור קדוש מרחם בלי מעשה שלו, ואין לו דרך היתר כזו — ולכן הוא נחשד (רש״י).קדשיו: אינו חשוד, כי יכול לשאול חכם ולהתירם בהיתר
- מעשרותיו״דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה״ — אילו רצה, היה מטיל מום בכל עדרו כשעדיין חולין ורק אחר כך מעשר. ומעשר בהמה חל גם על בהמה בעלת מום, ולכן אין בטענתו רווח שלא היה יכול להשיג בהיתר.מעשרותיו: אינו חשוד, כי יכול להטיל מום בעדרו לפני המעשר
- טהרותיו״דהא חזו ליה בימי טומאתו״ — גם אם נטמאו, הטהרות ראויות לו לאכילה בימי טומאתו, ולכן אינו מפסיד ואין לו סיבה לומר על טמא שהוא טהור. רש״י: מדובר בחולין; תרומה טמאה אינה ראויה לו אפילו בטומאתו.טהרותיו: אינו חשוד, כי הטהרות ראויות לו גם בימי טומאתו
חשבו לפני שממשיכים
אדם בקי קבע שבהמת מעשר שלו נפל בה מום קבוע ואינה צריכה להקרב. מדוע אין חוששים שפסל אותה כדי ליהנות ממנה?
״דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה״ — היה יכול להטיל מום בכל עדרו מראש, כשעדיין חולין, ורק אחר כך לעשר; לכן אין לו רווח בשקר.
עמוד א · משנה
סוף פרק ״עד כמה״ ופתיחת פרק ״כל פסולי המוקדשין״
בקצרה — על מה הסוגיה
הפרק הרביעי מסתיים ופרק חמישי נפתח במשנה: פסולי המוקדשין נמכרים, נשחטים ונשקלים כבשר חולין כדי שההקדש ירוויח, אך בכור ומעשר, שהנאתם לבעלים, אינם נמכרים באיטליז.
- סוף פרקכאן מסתיים פרק ״עד כמה״ (פרק ד) בהדרן ״הדרן עלך עד כמה ישראל חייבין״, ופותחים בפרק ״כל פסולי המוקדשין״ (פרק ה).סוף הפרק עד כמה ופתיחת הפרק כל פסולי המוקדשין
- משנה: פסולי המוקדשיןהמשנה: ״כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש״ — קדשים שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה נפדים ויוצאים לחולין, והרווח ממכירתם שייך להקדש. לכן הם נמכרים ״באיטליז״ (בשוק, שבו קונים רבים והמחיר גבוה), נשחטים שם, ונשקלים ״בליטרא״ כבשר חולין. אין בכך זילזול בקדשים, כי ההקדש מרוויח.משנה: פסולי המוקדשין הנאתם להקדש, ולכן נמכרים באיטליז ובליטרא
- חריג: בכור ומעשר״חוץ מן הבכור והמעשר״: ״הנייתן לבעלים״ — הבכור לכהן והמעשר לבעליו, ואין להקדש רווח. לכן אין נוהגים בהם מנהג חולין: אינם נמכרים ונשחטים באיטליז אלא בבית, ונשקלים באומד. רש״י: משום הנאת הדיוטות אין מזלזלים בקדשים.משנה: בכור ומעשר הנייתם לבעלים, ולכן אינם נמכרים באיטליז
- מנה כנגד מנהובכל זאת ״שוקלין מנה כנגד מנה בבכור״: אם יש לבעלים חתיכת בשר חולין ששקלו, מותר לשקול כנגדה חתיכת בשר בכור — זו אינה דרך שקילה רגילה של חולין.משנה: בבכור שוקלים מנה כנגד מנה חתיכת בשר חולין
עמוד ב · גמרא
״הנאתן להקדש״ — מתי?
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת מתי ״הנאתן להקדש״: לאחר הפדיון הבהמה כבר של הבעלים, ולפני הפדיון אי אפשר לשחוט — לפחות לדעה שקדשי מזבח צריכים העמדה והערכה.
המסקנה: מדובר לאחר פדיון, וההקדש נהנה בעת הפדיון עצמו, כי הפודים משלמים יותר כשהם יודעים שיוכלו למכור ביוקר.
- אימת?הגמרא שואלת על ״הנאתן להקדש״: מתי? אם ״לאחר פדיונו״ — הבהמה כבר רכוש הבעלים, והרווח ממכירתה שלהם ולא של ההקדש.קושיה: מתי הנאתם להקדש — אחרי הפדיון הרווח של הבעלים
- אלא לפני פדיוןאם כן מדובר לפני הפדיון, כשהדמים עדיין להקדש.מסקנה זמנית: לפני הפדיון, כשהדמים עדיין להקדש
- נשחטין? הא בעי העמדה והערכהאבל המשנה אומרת שהם נשחטים. בהמת הקדש נפדית רק חיה, שנאמר ״והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך אותה״ (רש״י), ובהמה שחוטה אינה יכולה לעמוד לפני הכהן.קושיה: ואיך נשחטים לפני פדיון, והרי פדיון צריך העמדה והערכה
- הניחא למאן דאמרלדעה שקדשי מזבח בעלי מום לא היו בכלל העמדה והערכה, אלא רק קדשי בדק הבית — אין קושי: אפשר לשחוט לפני פדיון.תירוץ: לדעה שקדשי מזבח אינם בהעמדה והערכה אין קושי
- אלא למאן דאמר היואבל לדעה שגם קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה — מה יש לומר? הקושיה נשארת.קושיה: ולדעה שגם קדשי מזבח בהעמדה והערכה הקושיה נשארת
- אלא לעולם לאחר פדיוןלכן מפרשים: מדובר לאחר הפדיון, ו״הנאתן להקדש״ אינה רווח ממכירה מאוחרת אלא ״אדמעיקרא״ — בעת הפדיון הראשון עצמו.מסקנה: לאחר פדיון, והנאת ההקדש היא בעת הפדיון עצמו
- איך ההקדש נהנה?כיוון שהחכם מתיר לבעלים למכור אחרי הפדיון באיטליז ובליטרא, ביוקר, הם מוכנים לפדות מתחילה במחיר גבוה יותר — וההקדש מרוויח (רש״י).הסבר: ההיתר למכור ביוקר גורם לבעלים לפדות במחיר גבוה
עמוד ב · גמרא
מעשר בהמה שאינו נמכר — אפילו בביתו
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מניחה שמעשר נמכר בביתו, אך ברייתא אוסרת מכירת מעשר בכלל. רב ששת מתרץ שהמשנה עוסקת במעשר של יתומים. בדרך נספר על הקפדת רב ששת שיאמרו שמועה בשמו.
- המשנה בבכור ובמעשרהמשנה אמרה שבכור ומעשר ״הנייתן לבעלים״ ואינם נמכרים באיטליז. רש״י: אין נותנים שום דמים להקדש על בכור ומעשר.משנה: בכור ומעשר הנייתם לבעלים ואינם נמכרים באיטליז
- בשלמא בכור… אלא מעשרבבכור מובן: ״באיטליז הוא דלא מיזדבן״, אך בביתו נמכר, כשהכהן מוכרו חי. אבל מעשר — האם נמכר גם ״בביתיה״?קושיה: בכור נמכר בביתו, אך האם נמכר גם מעשר?
- והתניא: לא יגאלברייתא: בבכור נאמר ״לא תפדה״ — אין פודים אותו, אך משהגיע לכהן נמכר חי. ובמעשר ״לא יגאל״ — ואינו נמכר כלל, לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום. לפיכך המשנה קשה.קושיה: ברייתא אוסרת מכירת מעשר כלל, ובבכור מתירה חי
- תירוץ רב ששתרב ששת התקשה בלילה ותירץ בבוקר מברייתא: המשנה עוסקת ב״מעשר בהמה של יתומים״, ו״משום השבת אבידה נגעו בה״ — הם אינם יכולים לאכול את כל הבשר והוא יסריח, והתירו להם למכור (רש״י).רב ששת: המשנה במעשר בהמה של יתומים, משום השבת אבידה
- אגב: ר׳ אידי ורב ששתר׳ אידי, משרתו של רב ששת, שמע ממנו את התירוץ, אמרו בבית המדרש ולא בשמו. רב ששת הקפיד: ״מאן דעקיץ ליעקציה עקרבא״ — מי שפוגע בי, שיעקוץ אותו עקרב.אגב: ר׳ אידי אמר בשם רב ששת, והוא הקפיד על כך
- מה איכפת לרב ששת?הגמרא שואלת: ורב ששת, מה יוצא לו מכך שאומרים בשמו או לא, שהקפיד כל כך?קושיה: מה איכפת לרב ששת שאומרים בשמו?
- אגורה באהלך עולמיםהתשובה מדרשת רב יהודה בשם רב: דוד ביקש ״אגורה באהלך עולמים״ — לשון רבים, שני עולמות. והרי אי אפשר לאדם לגור בבת אחת בעולם הזה ובעולם הבא! מה פירוש בקשתו? (התשובה בצעד הבא מסבירה מדוע חשוב לרב ששת שיאמרו בשמו).קושיה: דוד ביקש לגור בשני עולמות, אי אפשר בבת אחת
- יאמרו דבר שמועה מפידוד ביקש שיאמרו שמועה בשמו גם אחרי מותו, ובכך יחיה בעולם הזה. ר׳ יוחנן בשם ר׳ שמעון בן יוחאי: תלמיד חכם שאומרים שמועה מפיו — ״שפתותיו דובבות בקבר״. לכן חשוב לרב ששת שיזכירו אותו.תשובה: דוד ביקש שיאמרו שמועה בשמו, ושפתי תלמיד חכם דובבות בקבר
- מקור: כומר ענביםר׳ יצחק בר זעירי מביא רמז מהפסוק ״דובב שפתי ישנים״: כמו ״כומר״ של ענבים, ערימה שנוגעים בה והיא נעה ולוחשת, כך שפתי התלמיד חכם נעות בקבר כשאומרים שמועה מפיו.מקור: שפתי ישנים נעות כערימת ענבים שנוגעים בה
עמוד ב · ממשיך לדף ל״ב
מכירת בשר המעשר בהבלעה
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מתירה מכירת מעשר שחוט של יתומים ואת הבלעת דמי הבשר בעור ובגידים.
אביי מפרש שהכל על יתומים, אך רבא מחלק בין יתומים לגדול, ומביא מקור מ״לא יגאל״ שמן התורה מותר למכור שחוט וחכמים גזרו.
הסוגיה מסתיימת בדף ל״ב בפסוק נוסף לאותה מסקנה.
- הברייתאברייתא: מעשר בהמה של יתומים — ״מוכרין אותו״; ומעשר בהמה ששחטו — ״מבליעו בעורו, בחלבו, בגידו ובקרניו״: אסור למכור את הבשר ישירות, אך אפשר למכור את העור וכו׳ ביוקר ולתת את הבשר במתנה (רש״י).ברייתא: מעשר יתומים מוכרים, ומעשר ששחטו מבליעו בעורו ובגידו
- מאי קאמר?לכאורה הברייתא סותרת עצמה: תחילה ״מוכרין אותו״ כדרכו, ואחר כך רק בהבלעה.קושיה: הברייתא סותרת עצמה, מוכרים כדרכו ואחר כך רק בהבלעה
- אביי: דין אחדאביי: הברייתא אומרת דין אחד — מעשר של יתומים ״מוכרין אותו בהבלעה״.אביי: דין אחד, מוכרים מעשר יתומים בהבלעה
- מכלל דגדול בהבלעה לא?מדברי אביי משמע שמעשר של גדול, שאינו יתום, אסור אפילו בהבלעה.קושיה: מכלל דברי אביי, מעשר של גדול אסור אפילו בהבלעה
- מאי שנא מלולב?״מאי שנא״ מברייתא: הלוקח לולב בשביעית — המוכר נותן לו את האתרוג ״במתנה״, כי אינו רשאי לקנות אתרוג בשביעית (רש״י: פירות שביעית אין עושים בהם סחורה עם עם הארץ). ומשם הוכיחו (בצעדים הבאים) שאפשר אף להבליע את דמי האתרוג במחיר הלולב — אם שם הבלעה מותרת, מדוע במעשר של גדול לא?קושיה: ומה שנא מלולב, שהמוכר נותן אתרוג במתנה
- ואם לא רצה במתנה?הוינן בה: אם המוכר אינו רוצה לתת את האתרוג במתנה — מה יעשה?שאלה: אם המוכר לא רוצה לתת אתרוג במתנה, מה יעשה?
- רב הונא: מבליערב הונא: ״מבליע לו דמי אתרוג בלולב״ — מוסיף למחיר הלולב את דמי האתרוג.רב הונא: מבליע דמי אתרוג במחיר הלולב
- התם לא מוכחא מילתאשם הבלעת הדמים אינה ניכרת, כי מחיר האתרוג קל. כאן ״מוכחא מילתא״: מחיר הבשר גבוה בהרבה מהעור והגידים, וניכר שמשלם עבור הבשר. לכן אפשר לקיים את דברי אביי.תירוץ: בלולב אין הבלעה ניכרת, בבשר היא ניכרת, ולכן אביי נשאר
- רבא: תרי זימני למה לי?רבא: אם כל הברייתא דין אחד, ״מעשר בהמה״ נאמר בה פעמיים — למה?רבא: אם הכל דין אחד, למה נאמר מעשר בהמה פעמיים?
- רבא: שני דיניםרבא מפרש בשני דינים: מעשר של יתומים ששחטוהו — ״מוכרין אותו כדרכו״; ומעשר של גדול ששחטו — מבליעו בעורו, בחלבו, בגידו ובקרניו.רבא: ביתומים מוכרים כדרכו, ובגדול רק בהבלעה
- מנא אמינא לה?רבא מביא מקור לשיטתו: מנין שמן התורה מותר למכור מעשר לאחר שחיטה — כך שביתומים מוכרים כדרכו, ובגדול האיסור אינו אלא מדרבנן?קושיה: מנין שמן התורה מותר למכור מעשר אחרי שחיטה?
- והיה הוא ותמורתונאמר ״והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל״. האיסור ״לא יגאל״ נאמר בהקשר של תמורה, ולכן הוא דומה לה (רש״י).מקור: לא יגאל נאמר בהקשר תמורה, ודומה לה
- תמורה — מחיים בלבדכשם שמעשר עושה תמורה רק מחיים, כך ״לא יגאל״ אסור רק מחיים: לאחר שחיטה ״נגאל״ מן התורה. וחכמים הם שגזרו ״לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה״ — שמא ימכרו חי.הסבר: תמורה רק מחיים, ולכן אחרי שחיטה נגאל מן התורה, וחכמים גזרו
- דבר הנישום מחייםהיקף הגזירה: חכמים גזרו לאחר שחיטה רק על ״דבר הנישום מחיים״ — הבשר, שלפיו אומדים את ערך הבהמה החיה (רש״י: כל חשיבות הבהמה בבשר). מכירת בשר שחוט דומה למכירת הבהמה חיה, ולכן חששו שיבואו למכור לפני שחיטה.גזירה: חכמים גזרו על הבשר הנישום מחיים, שמא ימכרו חי
- דבר שאינו נישוםדף ל״בעל ״דבר שאינו נישום מחיים״ — עור וגידים, שאין מוכרים בהמה חיה בשבילם — לא גזרו, ולכן בגדול מותר להבליע בהם את דמי הבשר. ובמעשר של יתומים ״אוקמוה רבנן אדאורייתא״: משום השבת אבידה השאירו את דין התורה, שמותר למכור שחוט כדרכו גם בלי הבלעה. כך מתיישבים שני חלקי הברייתא.עור וגידים לא נגזרו, ביתומים נשאר דין תורה משום השבת אבידה
- רב שמואל בר רב יצחקדף ל״בגם רב שמואל בר רב יצחק סובר כרבא, ושואל: מנין שמעשר בהמה של יתומים נמכר כדרכו?רב שמואל בר רב יצחק: גם הוא כרבא, ושואל מנין מוכרים כדרכו
- רק בכל אות נפשךדף ל״בנאמר ״רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר״: איזה דבר אין בו ברכה בחיים אלא לאחר שחיטה? מעשר בהמה, שנאמר בו ״לא יגאל״ ואסור למכרו חי. אם כן ברכת המכירה מותרת לאחר שחיטה מן התורה (רש״י).מקור: רק בכל אות נפשך, מעשר נמכר אחרי שחיטה מן התורה
חשבו לפני שממשיכים
מן התורה, האם מותר למכור מעשר בהמה בעל מום לאחר שחיטה, ומדוע חכמים אסרו זאת בגדול?
מותר: ״לא יגאל״ נאמר בהקשר התמורה, שנעשית רק בחיים, ולכן האיסור רק בחיים. חכמים גזרו ״לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה״ בדבר הנישום מחיים, כלומר בבשר.
חזרה
בחן את עצמך
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.