בכורות כ״ח

מקורות שני ימים ובעל מום: ״לך יהיה״ ו״ובשרם״

1. רקעבדף הקודם התבאר שהבכור נאכל ״שנה בשנה״ ולשני ימים ולילה אחד, והמחלוקת היא רק במקורות: רב לומד את מניין השנה מיום הלידה מ״שנה בשנה״, ואת שני הימים מן ההיקש לחזה ושוק; דבי רב לומדים שני ימים מ״שנה בשנה״, ואת מניין השנה מ״כבש בן שנתו״. כאן מבררת הגמרא מדוע כל צד אינו מקבל את דרשת חברו, ובדרך מתברר מקור הדין שבכור בעל מום ניתן לכהן.
2. ואידךואידך — דבי רב, שלומדים שני ימים מ״שנה בשנה״: מדוע אינם לומדים זאת, כמו רב, מן ההיקש ״ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין״?
3. אי מהתם״אי מהתם״ — אילו למדנו מן ההיקש, אפשר היה לומר שהבכור הוקש לחזה ושוק של קרבן תודה, הנאכלים ליום ולילה בלבד; לכן אין ללמוד ממנו שני ימים.
4. לך יהיהואידך — רב משיב: אכן ההיקש לבדו מדבר בחזה ושוק של תודה, אבל הכתוב מוסיף ״לך יהיה״ — ״הויה אחרת״, ריבוי נוסף לטובת הכהן בבכור מעבר לתודה, ומכאן היום השני (רש״י).
5. קושיה על הדרשהואידך — דבי רב: מדוע אינם דורשים ״יהיה לך״ לתוספת יום? ״הא מהתם איכא למימר״ — המילים ״יהיה לך״ נחוצות ללמד שבכור בעל מום ניתן לכהן, שהרי לדין זה אין מקור אחר בכל התורה (רש״י).
6. ובשרםואידך — רב: את בעל המום הוא לומד מ״ובשרם״ בלשון רבים — ״אחד תם ואחד בעל מום״; לכן ״יהיה לך״ פנוי ללמד על היום הנוסף.
7. דהני בכורותואידך — דבי רב: ״דהני בכורות דכולהו ישראל״ — לשון הרבים ב״ובשרם״ באה משום שהכתוב מדבר על הבכורות של כל ישראל, ולא כדי לרבות בעל מום; לכן בעל מום נלמד אצלם מ״יהיה לך״.

נולד מום בתוך שנתו: עד מתי מקיימים

1. משנההבכור נאכל ״שנה בשנה״ — בתוך שנתו. המשנה: ״נולד לו מום בתוך שנתו״ — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש; ולאחר שנתו — אינו רשאי לקיימו אלא שלושים יום. המשנה אינה מפרשת אם ״לאחר שנתו״ מדבר במום שנולד אחרי השנה או בהמשך למום שבתוך השנה, ומכאן השאלה.
2. איבעיא״היכי קאמר״ — האם הכוונה שבמום שבתוך השנה מקיימים עד תום שנה, וגם לאחר השנה נותנים עוד שלושים יום (כלומר, הכל שייך למום שבתוך השנה)?
3. או דלמא״או דלמא״ — שמא שני מקרים נפרדים: מום בתוך השנה, מקיימים עד תום שנה ותו לא; ומום שנולד אחרי השנה, מקיימים שלושים יום בלבד.
4. תא שמע״תא שמע״ — ברייתא: בכור בזמן הזה (שאינו קרב), כל עוד לא נפל בו מום להראותו לחכם — מקיימים אותו אפילו שתיים ושלוש שנים; ומשנפל בו מום, אם נולד המום בתוך שנתו — מקיימים אותו כל שנים עשר חדש.
5. המשך הברייתא״אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד״ — אבל מפני השבת אבידה לכהן, שהוא ״הבעלים״ (אולי לא יימצא כהן מיד, ובשר שנשחט יסריח), התירו לקיימו שלושים יום. בהבנה הראשונה הברייתא כולה מדברת במום שנולד בתוך השנה — ומשמע שגם לו נותנים שלושים יום אחרי השנה, כצד הראשון של השאלה (רש״י).
6. ועדיין תיבעי״ועדיין תיבעי״ — גם בברייתא עצמה אפשר לשאול: שלושים היום ניתנים רק לבכור שנולד בו מום אחר שנתו, או גם למום שנולד קודם שנתו?
7. תא שמע״תא שמע״ — ברייתא נוספת: נולד מום חמישה עשר יום לפני תום שנתו — ״משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו״, כלומר רק עד שלושים יום מיום המום. אילו שלושים הימים ניתנים גם למום שבתוך השנה, היו נותנים לו שלושים יום שלמים אחרי השנה.
8. שמע מינה״שמע מינה״ — שלושים הימים שייכים רק למום שנולד אחרי השנה; מום שבתוך השנה זוכה רק להשלמה. ודבר זה מסייע לר׳ אלעזר, שאמר שבמום שנולד אחר שנתו נותנים שלושים יום משעת המום.
9. איכא דאמרי״איכא דאמרי״ — גרסה הפוכה של דברי ר׳ אלעזר: מנין שלמום שנולד בתוך השנה נותנים שלושים יום אחרי השנה? ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ — משמע שנה ועוד ״שנה״; ואילו ימים נחשבים שנה? שלושים יום, שהרי שלושים יום בשנה חשובים כשנה (רש״י). מכאן שאחרי השנה נותנים עוד שלושים יום.
10. מיתיבימיתיבי — מהברייתא של חמישה עשר יום: ״משלימין לו״ — השלמה לשלושים יום יש, אבל מתן שלושים יום שלמים — אין. זה סותר את הגרסה השנייה.
11. תיובתא״תיובתא דרבי אלעזר״ — הגרסה הזאת בדברי ר׳ אלעזר נדחית, ונשארת המסקנה: מום בתוך השנה — עד תום השנה, ולכל היותר השלמה לשלושים יום מיום המום.

השוחט ואחר כך מראה את המום: ר׳ יהודה ור׳ מאיר

1. משנה״השוחט את הבכור ומראה את מומו״ — ר׳ יהודה מתיר; ר׳ מאיר אוסר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה. ומי שאינו מומחה שהתיר ונשחט על פיו — הבכור נקבר והוא משלם מביתו.
2. הסבר המחלוקת״בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי״ — אמר רבה בר בר חנה: בדוקין שבעין (כתמים וקרומים) הכל מודים שאסור, כי הם משתנים מחמת המיתה: מה שנראה עכשיו מום קבוע, ייתכן שבחייו היה מום עובר, שאינו מתיר את הבכור (רש״י). המחלוקת רק במומין שבגוף, שאינם משתנים: ר׳ מאיר גוזר אותם משום דוקין שבעין, ור׳ יהודה אינו גוזר.
3. תניא נמי הכי״תניא נמי הכי״ — ברייתא מסייעת לרבה בר בר חנה: לר׳ יהודה בדוקין שבעין אסור מפני שמשתנים, ובמומין שבגוף מותר מפני שאינם משתנים; לר׳ מאיר ״אחד זה ואחד זה אסור, מפני שהן משתנין״.
4. קושיה״מפני שהן משתנין סלקא דעתך״ — הלשון ״מפני שהן משתנין״ על דברי ר׳ מאיר קשה: מומין שבגוף אינם משתנים!
5. מפני המשתנין״אלא מפני המשתנין״ — צריך להבין שר׳ מאיר אוסר גם מומי הגוף מפני דוקין שבעין שמשתנים (גזירה).
6. רב נחמן״אמר רב נחמן בר יצחק״ — פותח דברים שממשיכים בדף ב, ומביאים ראיה מלשון המשנה.
7. מתניתין נמי דיקא״מתניתין נמי דיקא״ — רב נחמן בר יצחק: אילו נחלקו בדוקין שבעין, היה ר׳ מאיר מנמק ״הואיל ומשתנין״; אבל הוא נימק ״הואיל ונשחט שלא על פי מומחה״ — סימן שאין פגם במום עצמו, אלא קנס על שלא הראוהו למומחה. מכאן שהמחלוקת במומי הגוף (רש״י).
8. שמע מינה״שמע מינה קנסא קא קניס״ — המחלוקת במומין שבגוף, ור׳ מאיר גוזר משום דוקין שבעין ומקנס על שלא נשחט על פי מומחה.

דוקין שבעין: האם כולם משתנים

1. איבעיא״מפני המשתנין״ — האם כל הדוקין שבעין משתנים בעת המיתה, או שיש מהם שמשתנים ויש שאינם?
2. למאי נפקא מינה״למאי נפקא מינה״ — הרי גם אם רק חלק מהדוקין משתנים, איננו יודעים אילו, וממילא כל בכור שנשחט בלי מומחה אסור (רש״י). מה ההבדל להלכה?
3. לאכחושי סהדי״לאכחושי סהדי״ — כשעדים מעידים שהמום שנראה עכשיו היה כך בחייו ולא השתנה: אם כל הדוקין משתנים — העדים משקרים, והבכור אסור לדברי הכל; אם יש שאינם משתנים — סומכים עליהם, ולר׳ יהודה, שאינו קונס, הבכור מותר (רש״י).
4. תא שמע״תא שמע״ — רבה בר בר חנה: ר׳ יאשיה דמן אושא אמר לו ״בא ואראך בדוקין שהן משתנים״.
5. מכלל״מדקאמר ליה בא ואראך״ — מכלל שיש דוקין שמשתנים ויש שאינם משתנים; אילו כולם משתנים, לא היה צורך ״להראות״ דוקין משתנים. ממילא אפשר לסמוך על עדים שמעידים שהמום לא השתנה.

מי שאינו מומחה שהתיר: תשלום רביע וחצי

1. המשנה״מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו״ — הבכור יקבר, והוא משלם מביתו.
2. לימא״לימא תנן סתמא כרבי מאיר״ — הסיפא אומרת סתם ״יקבר״ אף שהמום נראה עכשיו קבוע, כר׳ מאיר שאוסר בכל מום (רש״י); האם המשנה הסתמית כמותו, ולא כר׳ יהודה שמתיר במומי הגוף?
3. דלמא״דלמא בדוקין שבעין״ — מדובר בדוקין שמשתנים, ובזה הכל מודים שאסור.
4. תנא״כשהוא משלם״ — ברייתא: משלם רביע מדמי הבכור בבהמה דקה, ומחצה בגסה. אינו משלם את מלוא הדמים, כי ההפסד מסופק: אולי מומחה היה מתיר אותו כמותו, ואולי לא היה נופל בו מום קבוע לעולם (רש״י).
5. מאי טעמא״מאי טעמא״ — מדוע חילקו בין דקה לגסה?
6. רב פפא״זה הפסד מרובה, וזה הפסד מועט״ — אמר רב פפא: בגסה הכהן מפסיד יותר, ולכן התשלום גדול יותר.
7. אי הכי״אי הכי לפום פסידא לישלם״ — אם הכל לפי גודל ההפסד, ישלם חצי בשניהם: חצי מדמי הגסה, שהם מרובים, וחצי מדמי הדקה, שהם מועטים — וממילא התשלום יתאים להפסד (רש״י). מדוע הפחיתו בדקה לרביע?
8. גזירת מגדלי״משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה״ — אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא. ברש״י שני פירושים: (1) גידול בהמה דקה כרוך בטורח רב, ומי שהתיר את הבכור חסך מהכהן את הצורך להמשיך לטפל בו עד שיפול בו מום, ולכן משלם רק רביע; (2) חכמים אסרו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, ומשום כך קנסו את הכהן המגדל שיקבל רק רביע — ופירוש זה, מעיר רש״י, אינו מפי רבו.

הדיין שטעה: ״נשא ונתן ביד״

1. משנה״דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי״ — וכן טימא את הטהור וטיהר את הטמא: מה שעשה עשוי, וישלם מביתו; ואם היה מומחה לבית דין — פטור מלשלם.
2. לימא״לימא תנן סתמא כרבי מאיר״ — המשנה מחייבת את הדיין על נזק שגרם בפסק דינו; האם זה רק כר׳ מאיר, ״דדאין דינא דגרמי״ ומחייב גם על נזק עקיף, ולא כחכמים החולקים עליו?
3. נשא ונתן ביד״כגון שנשא ונתן ביד״ — אמר ר׳ אילעא אמר רב: הדיין עשה מעשה בידו — נטל בעצמו את הממון מבעל הדין הזכאי ומסרו לבעל הדין שכנגד — ולכן זה נזק ישיר ולא גרמא, וחייב לדברי הכל.
4. בשלמא״בשלמא חייב את הזכאי... אלא זיכה את החייב״ — אם רק אמר ״פטור אתה״, לא נשא ונתן ביד.
5. רבינא״כגון שהיה לו משכון ונטלו הימנו״ — אמר רבינא: הלווה השאיר משכון ביד המלווה והדיין נטלו מהמלווה והחזירו ללווה.
6. טימא את הטהור״דאגע בהו שרץ״ — טימא את הטהור: הביאו לפניו פירות לשאלה, הוא פסק שהם טמאים ונגע בהם בשרץ, כדי שלא יישאר ספק ופסקו יעמוד. טיהר את הטמא: פסק שהם טהורים ועירבן בידו עם שאר פירותיו של השואל; אחר כך פסק מומחה שהם טמאים, ונטמאו גם הפירות שנתערבו בהם (רש״י). בשני המקרים הנזק נעשה בידיו.

מעשה בפרה שניטלה אמה: רבי טרפון

1. מעשה״פרה שניטלה האם שלה״ — ר׳ טרפון החשיבה טריפה והאכילה לכלבים; חכמים ביבנה התירוה.
2. תודוס הרופא״תודוס הרופא״ — אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים בלי שחותכים את האם שלה (כדי שלא תלד במקום אחר), ואינן מתות מכך — ראיה שאינה טריפה.
3. הלכה חמורך״הלכה חמורך טרפון״ — אמר ר׳ טרפון על עצמו שיצטרך לשלם. אמר לו ר׳ עקיבא: אתה מומחה לבית דין, וכל מומחה לבית דין פטור מלשלם.
4. ותיפוק ליה״ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה״ — במשנה (חולין) מפורש שבהמה שניטלה האם שלה כשרה, ומי שטעה בדבר משנה — הוראתו חוזרת ואין בה ממש. נמצא שבעל הפרה, שהאכילה לכלבים, הפסיד לעצמו, ור׳ טרפון פטור גם אילו לא היה מומחה (רש״י). מדוע הוצרך ר׳ עקיבא לטעם של מומחה?
5. חדא ועוד״חדא ועוד קאמר״ — ר׳ עקיבא אמר שני טעמים: אחד — טעית בדבר משנה, וההוראה חוזרת; ועוד — אפילו אם טעית בשיקול הדעת (כגון מחלוקת שלא הוכרעה, ופסקת נגד הדעה שנוהגים כמותה), שבו ההוראה אינה חוזרת — אתה מומחה לבית דין, ומומחה פטור מלשלם (רש״י).

הנוטל שכר לראות בכורות: אילא ביבנה

1. משנה״הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות״ — אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה (רש״י: חשש ששכר יטה אותו).
2. אילאדף כט׳״כאילא ביבנה״ — התירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות לדקה וששה לגסה, בין תם ובין בעל מום.
3. מאי טעמאדף כט׳״מאי טעמא״ — מדוע שכר שונה בין דקה לגסה?
4. טרחהדף כט׳״האי נפיש טירחיה״ — בגסה הטרחה גדולה יותר (להשליכו לארץ ולכופתו, רש״י).
5. בשלמאדף כט׳״בין תם ובין בעל מום״ — בבעל מום מובן שנוטל שכר כי הוא מתיר; אבל בתם מדוע?
6. חשדדף כט׳״אתי למיחשדיה״ — אילו נטל רק בבעל מום, היו חושדים שהתיר תם בשביל השכר.
7. אי הכידף כט׳״אי הכי תם נמי״ — גם אם יאמר תם יחשדוהו שדחה כדי ליטול שכר פעם נוספת.
8. חד זימנאדף כט׳״חד זימנא תקינו ליה רבנן״ — חכמים התירו לו ליטול שכר פעם אחת לכל בכור; אם יביאו את אותו בכור לפניו שוב — לא יטול כלום (רש״י). לכן אין לו תועלת בדחיית ההיתר, ואין מקום לחשד.

הסוגיה ממשיכה בדף כ״ט

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא