בכורות כ״ז

טובת הנאה: מדוע התנא נקט תרומה

1. רקע מדף כו׳בדף הקודם נדון האיסור לתת לכהן בכור בתוך זמנו משום ״כהן המסייע בבית הגרנות״, ונאמר ש״בכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים״. כאן הגמרא מפרטת מה פירוש הדבר ומדוע הברייתא הדגימה אותו דווקא בתרומה.
2. טובת הנאה״טובת הנאה לבעלים״ — הבעלים נהנים מכך שהם בוחרים לאיזה כהן יתנו את המתנה. לדברי רש״י זה דבר מועט, ובכל זאת יש בו משמעות הלכתית, כפי שמדגימה הברייתא.
3. ישראל מול כהןישראל שהפריש תרומה מכריו, ובא ישראל אחר ואמר לו ״הא לך סלע זה, ותנהו לבן בתי כהן״ — מותר: הבעלים מקבל תמורה על זכות הבחירה שלו, והמשלם אינו כהן. אבל ״אם היה כהן לכהן — אסור״: כהן שנותן סלע כדי שהתרומה תגיע לכהן אחר, קרובו. לפי רש״י, מאחר שהתרומה ראויה גם לו עצמו, נראה כאילו הוא קונה לעצמו תרומה בתשלום, כמו כהן המסייע בבית הגרנות.
4. מאי טעמא לא קאמר?״ותנא מאי טעמא לא קאמר מתנות כהונה״ — לפי רש״י בכל המתנות יש טובת הנאה לבעלים. אם כך, מדוע הברייתא נקטה רק תרומה, ולא הזכירה מתנות כהונה כמו זרוע לחיים וקיבה של טבח, או בכורות של רועה?
5. תרומה — קדושת הגוףתרומה היא ״קדושת הגוף״: אי אפשר לחללה ולפדותה, ודינה תרומה לעולם. לכן גם אם הבעלים קיבל סלע, הכהן לא יטעה לחשוב שהתרומה חוללה על הסלע ולנהוג בה כחולין. מכאן שבתרומה אפשר להתיר טובת הנאה בלי חשש.
6. מתנות כהונה — קדושת דמיםמתנות כהונה הן ״קדושת דמים״: הכהן רשאי למכור אותן לישראל והן הופכות לחולין. לכן אם הבעלים קיבל סלע, הכהן עלול לטעות לחשוב שקדושתן חוללה על ״ארבעה זוזי״ (שהם סלע) ולנהוג בהן כחולין — בלי לאכלן בכבוד כדינן (רש״י: בצלי ובחרדל). משום כך התנא לא הזכיר אותן.

תרומת חוצה לארץ: סיוע, ביטול ואכילה

1. סיוע בגורןאמר רבא: ״תרומת חוצה לארץ״ — אין בה משום ״כהן המסייע בבית הגרנות״. רש״י: היא דרבנן, ולכן אפשר לתת אותה לכהן שסייע.
2. מעשה רב חמארב חמא ״יהיב ליה לשמעיה״ — היה נותן תרומה בשכרו לשמשו שהיה כהן, וכך נהג למעשה לפי דברי רבא.
3. ביטול ברובשמואל: תרומת חוצה לארץ ״בטילה ברוב״. כשהיא מעורבת בחולין אין צריך אחד למאה כבתרומת ארץ ישראל; ברוב חולין היא בטלה, ואז גם זר רשאי לאכלה (רש״י).
4. מעשה רבהרבה, שהיה כהן, היה ״מבטלה ברוב״ לכתחילה ואוכל אותה בימי טומאתו, אף שתרומה אסורה לטמא.
5. מעשה רב הונארב הונא בריה דרב יהושע, כשנזדמן לו יין תרומה של חוצה לארץ, ״רמי תרי נטלי דחולין וחדא נטלא דתרומה״ — שפך לכלי שני ספלי חולין וספל תרומה, כך שהתרומה בטלה ברוב, ונטל ספל ושתה. ״מיכן ואילך, רמי חדא ושקיל חדא״ — מכאן והלאה הוסיף כל פעם ספל תרומה ונטל ספל. הנימוק: אחרי הביטול כל מה שנשאר בכלי נחשב חולין, ולכן כל ספל תרומה חדש נופל לתוך שני ספלים של חולין ובטל ברוב גם הוא, וכך עד שגמר את כל יין התרומה.
6. אוכל והולךשמואל: בתרומת חוצה לארץ ״אוכל והולך ואחר כך מפריש״. אפשר לאכול מן הטבל ולהפריש את התרומה בסוף, כשמשאירים כדי תרומה (רש״י).
7. טומאה היוצאת מגופושמואל: תרומת חוצה לארץ אסורה רק למי ש״הטומאה יוצאה עליו מגופו״ — זב, זבה, נדה ובעל קרי (רש״י). טמא מת, שרץ או נבילה אינם אסורים בה.
8. אכילה ולא נגיעהועוד אמר שמואל: האיסור הוא באכילה בלבד. בנגיעה אין איסור, גם אם הנגיעה מטמאה את התרומה, כי הטמא אינו מוזהר לשומרה מטומאה (רש״י).
9. הילכך — חלה בידי נדהרבינא מסיק הילכך: נדה בחוץ לארץ ״קוצה חלה״ מעיסתה, כי נגיעה מותרת, ואוכל אותה כהן קטן שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה מגופו.
10. כשאין כהן קטןואם אין כהן קטן, הנדה ״שקלה בריש מסא״ — נוטלת את החלה בקצה שיפוד, שלא תיגע בה, ומשליכה לתנור שתישרף.
11. חלה נוספתאחר כך היא מפרישה ״חלה אחריתי״. מן הדין כבר נפטרה העיסה בחלה הראשונה, והשנייה היא רק זכר, ״כי היכי דלא תשתכח תורת חלה״ — שלא יישכח החיוב לתת חלה לכהן. מאחר שאין בה חיוב ממש, אוכל אותה ״כהן גדול״ — כהן בוגר שהגיע לגיל מצוות (רש״י) — אף על פי שאינו טהור מטומאה היוצאת מגופו.

טמא מת טובל ואוכל תרומת חוצה לארץ?

1. המעשהרב נחמן, רב עמרם ורמי בר חמא הפליגו בספינה. רב עמרם הלך להתפנות, ובינתיים נכנסה אישה והציגה בפני השניים שאלה.
2. שאלת האישה״טמא מת מהו שיטבול ואוכל תרומת חוצה לארץ״ — לפי רש״י, בלא להמתין להערב שמש.
3. וכי הזאה יש לנו?רב נחמן אמר לרמי בר חמא: ״וכי הזאה יש לנו?״ — כלומר, הוא נוטה להתיר. טהרת טמא מת מן התורה דורשת הזאת מי חטאת, טבילה והערב שמש. בזמן הזה אין פרה אדומה ואין הזאה, ולכן הטמא נשאר טמא מת בכל מקרה; ההמתנה לשקיעה לא תשלים לו טהרה, ולכן גם היא אינה נדרשת (רש״י), ודי בטבילה לתרומת חוצה לארץ.
4. לא ליחוש לסבארמי בר חמא אמר בתמיהה: ״לא ליחוש ליה לסבא״? כלומר, וכי לא נחשוש לכבוד רב עמרם? אין למהר להורות בלעדיו (רש״י).
5. הכי אמר רבבינתיים חזר רב עמרם ואמר: ״הכי אמר רב: טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ״ — טובל ואוכל מיד, בלי להמתין לשקיעה (רש״י). כך מתברר שרב נחמן כיוון לדברי רב.
6. ולית הלכתא כוותיההגמרא מעירה: ״ולית הלכתא כוותיה״ — אין הלכה כדברי רב.
7. מר זוטראהראיה, ״דאמר מר זוטרא״ משם רב ששת: ״טמא שרץ טובל ואוכל״ בתרומת חוצה לארץ — ומר זוטרא עצמו הוסיף ״ולית הלכתא כוותיה״. כלומר, אפילו בטמא שרץ, שטומאתו קלה מטומאת מת ואינה צריכה הזאה, אין הלכה שטובל ואוכל מיד; קל וחומר שאין הלכה כך בטמא מת.

בכור נאכל שנה בשנה: מקורות שנתו ושני ימים

1. המשנההמשנה: ״בכור נאכל שנה בשנה״. מדוע המשנה אומרת ״נולד בו מום בתוך שנתו״ ולא ״בתוך שנה״? מכאן שמונים לפי שנתו שלו, מיום הלידה, ולא למניין העולם.
2. מנא הני מילי?״מנא הני מילי״ — מנין שמונים לבכור לפי שנתו?
3. שנה שנכנסת בחברתהרב יהודה בשם רב: הפסוק ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ מלמד, איזו שנה נכנסת בחברתה? שנה של בכור, שנולד באמצע השנה ושנתו נכנסת לשנת מניין העולם הבאה (רש״י).
4. דרשת דבי רבבית מדרשו של רב דרש את אותו פסוק אחרת: ״יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו״. מכאן שהבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, כשלמים. הם משתמשים בפסוק למספר הימים ולא לספירת השנה (רש״י: שחט ביום האחרון לשנתו, אוכל אותו ואת המחרת).
5. דבי רב מנא להו?אם הפסוק נדרש אצלם לימים, ״מנא להו״ שמונים לפי שנתו של הבכור?
6. ילפי מקדשים״ילפי מקדשים״ — מקדשים אחרים הבאים בני שנה, שם מונים לפי שנת הקרבן עצמו.
7. וקדשים מנלן?״וקדשים גופייהו מנלן״ — ומנין לנו שבקדשים מונים כך?
8. כבש בן שנתורב אחא בר יעקב: ״כבש בן שנתו״ — שנתו שלו, ולא שנה של מניין עולם.
9. ורב — מנא ליה?ולפי רב, שהשתמש ב״שנה בשנה״ לשנה: ״נאכל לשני ימים ולילה אחד מנא ליה״?
10. היקש לחזה ושוקמהפסוק ״ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין״: הכתוב הקיש את הבכור לחזה ושוק של שלמים, ובהם שני ימים ולילה אחד, אף כאן.
11. אי מהתם — תודהדבי רב: ״אי מהתם״ — אפשר לומר שההיקש הוא לחזה ושוק של תודה, הנאכלת ליום ולילה בלבד, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו שני ימים.
12. לך יהיהרב משיב: הפסוק אומר ״לך יהיה״, והוסיף הכתוב לכהן ״הויה אחרת״ בבכור, שתהיה בו זכות נוספת — יום נוסף באכילה, מעבר לתודה.
13. יהיה לך — בעל מוםדבי רב: מאותו ״יהיה לך״ אפשר ללמוד דבר אחר — שבכור בעל מום ״נותנו לכהן״, מה שלא מצינו בקרבן אחר בכל התורה, ולכן הוא נדרש לכך (רש״י).
14. ובשרם — רביםרב: בעל מום נלמד מ״ובשרם״ בלשון רבים, כלומר אחד תם ואחד בעל מום.
15. ובשרם — בכורות ישראלדבי רב: ״ובשרם״ אינו מלמד על בעל מום, אלא נאמר בלשון רבים משום ש״בכורות דכולהו ישראל״ קאמר — הוא מתייחס לבכורות של כל ישראל (רש״י).

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא