בכורות כ״ו

״לימא כתנאי״ — האם דברי ריש לקיש שנויים במחלוקת תנאים

1. רקעדף כהריש לקיש אמר שמחלוקת עקביא בן מהללאל וחכמים בשער בכור בעל מום שנשר קיימת רק כשמומחה כבר התיר את הבכור. עליו הקשו מברייתא שאוסרת צמר שנתלש מבכור תם.
2. קושיה על ריש לקישהברייתא אומרת ״תם״, ומשמע ״הא בעל מום שרי״ — בבכור בעל מום הצמר מותר גם בלי שמומחה התיר. וזה סותר את ריש לקיש (רש״י).
3. תירוץהתנא של הברייתא קורא ״תם״ לכל בכור שמומחה לא התירו, אפילו נולד בו מום בפועל — ״תם קרי ליה״. כל עוד חכם לא ראה והתיר, הוא עדיין ״תם״.
4. לימא כתנאיהאם אפשר לומר שדברי ריש לקיש הם מחלוקת תנאים? כדי לבדוק מביאים את הברייתא כולה — ״לימא כתנאי״.
5. הברייתאתנא קמא: התולש צמר מבכור תם — אסור, גם אם אחר כך נולד בו מום ונשחט (רש״י: בתם גם עקביא מודה, כי יש חשש שיהיה שיהוי, ועדיין אין בו שום היתר). בכור בעל מום שתלש ממנו ואחר כך מת — עקביא מתיר וחכמים אוסרים. ר׳ יהודה: עקביא לא התיר במקרה הזה, אלא ב״שער שנשר והניחו בחלון״ ואחר כך שחטו.
6. דברי ר׳ יוסיר׳ יוסי: אבא חלפתא מודה שבשחטו הצמר מותר, ובאמת אמרו חכמים ״יניחנו בחלון, שמא יש תקוה״ (שמא יתירוהו). אם שחטו — דברי הכל מותר; ורק במת עקביא מתיר וחכמים אוסרים.
7. ר׳ יוסי = תנא קמא?״רבי יוסי — היינו תנא קמא!״ תנא קמא אסר רק בבכור תם שנשחט, ומשמע שבבעל מום שנשחט הצמר מותר לדברי הכל, והמחלוקת שהזכיר היא רק במת (רש״י). וזה בדיוק מה שאמר ר׳ יוסי: בשחטו מותר, ורק במת נחלקו. מה הוסיף?
8. הצעה: התירו מומחהאלא ודאי ההבדל ביניהם הוא ״התירו מומחה איכא בינייהו״ — האם ההיתר תלוי בכך שמומחה כבר התיר את הבכור.
9. הצעה: מחלוקת תנאיםלפי ההצעה, תנא קמא מתיר רק אם מומחה התיר, ואם לא — אסור. ר׳ יוסי בא לומר שמותר גם בלי היתר מומחה, שהרי אמרו ״שמא יש תקוה״, כלומר המומחה עדיין לא התיר (רש״י). אם כך, דברי ריש לקיש שנויים במחלוקת תנאים. זו רק הצעה, ורבא דוחה אותה מיד.
10. רבא: אין הכרחרבא: לא, לדברי הכל מותר רק אם התירו מומחה, ויש שלוש מחלוקות. תנא קמא סבר שנחלקו במת, והוא הדין בשחטו. ומה שנקט ״מת״ — כדי להודיע ״כחו דעקביא״: הוא מתיר את הצמר שנשר בחיים אפילו כשהבכור מת והצמר שעל גופו אסור.
11. רבא: ר׳ יהודה ור׳ יוסיר׳ יהודה: במת לדברי הכל אסור, ונחלקו בשחטו. ר׳ יוסי בא לומר: בשחטו לדברי הכל מותר, ונחלקו במת. כך אין ר׳ יוסי תנא קמא, ואין מחלוקת בהיתר מומחה.
12. הלכהרב נחמן: ״הלכה כרבי יהודה״, כי שנינו כמותו ב״בחירתא״ (מסכת עדויות): שער בכור בעל מום שנשר והונח בחלון ואחר כך שחטו — עקביא מתיר וחכמים אוסרים. כלומר בשחטו נחלקו ולא במת (רש״י).

המשנה מדויקת כרבי יהודה

1. המשנה מדויקתרב נחמן בר יצחק: גם ״מתניתין דיקא״ כך. המשנה אומרת: צמר המדולדל בבכור (שנתלש ועדיין לא נשר), הנראה עם הגיזה — מותר, והשאינו נראה — אסור, כדין צמר שנשר והונח בחלון.
2. כשיטת מי? ר׳ יוסימני? אם כר׳ יוסי — בשחטו, הרי לדעתו גם חכמים מתירים, בין הנראה ובין שאינו נראה. אז מדוע המשנה מחלקת ביניהם?
3. ואלא במת?״ואלא במת?״ עדיין לפי ר׳ יוסי, שבמת נחלקו. אם המשנה כחכמים — הם אוסרים את שניהם: את הנראה עם הגיזה, כי הוא חלק מגיזת בכור שמת, ואת שאינו נראה, כדין צמר שנשר והונח בחלון. ואם כעקביא — היה צריך להיות ההפך: הנראה עם הגיזה אסור, כי המיתה אוסרת אותו, ושאינו נראה מותר, כי נתלש עוד לפני המיתה. אף אחד מהם אינו מחלק כמו המשנה.
4. אלא פשיטא ר׳ יהודהאם כן ברור שהמשנה כר׳ יהודה (רש״י: הוא האומר שנחלקו בשחטו).
5. ובמאי? במתאבל באיזה מקרה? אם במת — לר׳ יהודה לדברי הכל, עקביא וחכמים, שניהם אוסרים, גם את הצמר שאינו נראה כדין צמר שנשר והונח בחלון. אין חילוק.
6. שמע מינה: בשחטו פליגיאלא ודאי בשחטו, ולא כעקביא (שמתיר את שניהם) אלא כרבנן: הם אוסרים את הצמר שאינו נראה עם הגיזה כשם שאוסרים צמר שנשר והונח בחלון. ״שמע מינה בשחטו פליגי״ — והלכה כר׳ יהודה (רש״י).

צמר שנתלש מעולה תמימה — בעיית רבי ינאי

1. בעיית ר׳ ינאי״התולש צמר מעולה תמימה, מהו?״ אדם תלש צמר מעולה תמימה בחייה, ואחר כך היא הוקרבה — האם הצמר מותר?
2. תמיההתולש? מי יתיר צמר שתלש במתכוון? לדעת חכמים זה ודאי אסור, ורק רשע יעשה כך (רש״י).
3. תיקון הבעיהאלא ר׳ ינאי שאל על צמר שנתלש מעצמו מעולה תמימה: האם גזרו עליו חכמים, שמא ישהה אותה כדי ליהנות מצמרה?
4. חטאת ואשםבחטאת ואשם אין ספק: הם באים לכפרה, ולכן ״לא משהו להו״ — ממהרים להקריבם כדי לזכות בכפרה. הצמר שנתלש מותר.
5. בכור ומעשרבבכור ומעשר גם אין ספק: הם לא באים לכפרה, ולכן משהים אותם, וחכמים אסרו.
6. הספק בעולההספק הוא בעולה: האם היא דומה לבכור ומעשר, או לחטאת ואשם?
7. צד ראשון: משההעיקר העולה לא בא לכפרה על חטא (רש״י), וכמו בכור — משהה אותה, והצמר אסור.
8. צד שני: לא משההאבל העולה מכפרת על ביטול מצוות עשה (רש״י: על עולה מתוודים על עון שכחה ופאה), וכמו חטאת — לא משהה אותה, והצמר מותר.
9. תא שמע״תא שמע״: בברייתא שנינו ״התולש צמר מבכור תם, אף על פי שנולד בו מום, שחטו — אסור״. דווקא תולש אסור, ומשמע שצמר שנתלש מעצמו מותר. ואם בבכור, שהבעלים נוטים להשהותו, לא חששו לשיהוי בצמר שנתלש — כל שכן בעולה, שאין דרך להשהותה, שהצמר מותר.
10. דחיה״הוא הדין אפילו נתלש נמי אסור״. הברייתא נקטה ״תולש״ כדי להודיע כחו של עקביא: בבעל מום (בהמשך הברייתא) הוא מתיר אפילו בתולש.
11. קושיה על הדחיה״והאנן נשר תנן!״ במשנה נחלקו עקביא וחכמים בצמר שנשר מבעל מום, ומשמע שעקביא מתיר רק כשנשר ולא כשתלש (רש״י). אם כן, איך אפשר לומר שהוא מתיר אפילו בתולש?
12. תירוץבמשנה שנה ״נשר״ כדי להודיע כחם של חכמים, שאוסרים אפילו בנשר. בברייתא שנה ״תולש״ כדי להודיע כחו של עקביא, כמה הוא מתיר.
13. הבעיה לא נפשטהההוכחה מהברייתא נדחתה, והגמרא אינה מביאה ראיה אחרת. היא אינה אומרת ״תיקו״ במפורש, אבל בעיית ר׳ ינאי בצמר שנתלש מעולה תמימה נשארת בלי הכרעה.

״אינו נראה עם הגיזה״ — פירוש הביטוי במשנה

1. המשנה״צמר המדולדל״ בבכור — צמר שנתלש אך לא נשר: הנראה עם הגיזה מותר אחרי שחיטה יחד עם הגיזה, והשאינו נראה אסור.
2. מהו ״אינו נראה״?״היכי דמי״ ״אינו נראה עם הגיזה״ — מתי בדיוק נחשב לא נראה?
3. ריש לקיש״כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו״ — חלקו התחתון הפוך כלפי מעלה, כפול באמצעו ושני קצותיו נראים בחוץ (רש״י).
4. רב נתן בר אושעיא״כל שאינו מתמעך עם הגיזה״ — בולט מעל שאר הצמר כשמועכים את הגיזה (רש״י: אינו שווה עם הגיזה).
5. מאי טעמא?וריש לקיש, ״מאי טעמא לא אמר כרב נתן״? הפירוש של רב נתן פשוט יותר, ואף מחמיר יותר (רש״י).
6. תשובת ר׳ אילעאריש לקיש סבור שאי אפשר לגיזה בלא נימין מדולדלות. אילו נאסרו גם אלה, לא הייתה גיזה מותרת. לכן הוא מפרש במקרה חריג, שער שנהפך (רש״י).
7. סיום הפרק״הדרן עלך הלוקח בהמה״ — כאן מסתיים הפרק, והדף ממשיך בפרק ״עד כמה״.

עד כמה חייב ישראל לטפל בבכור

1. משנה: זמני הטיפולישראל חייב לטפל בבכור לפני שימסרנו: בבהמה דקה שלושים יום, בגסה חמישים יום. ר׳ יוסי: בדקה שלושה חדשים.
2. משנה: כהן שמבקשכהן שאמר בתוך הזמן ״תנהו לי״ — לא יתנו לו. אם הבכור בעל מום והכהן אומר ״שאוכלנו״ — מותר. ובזמן המקדש, אם תמים והכהן אומר ״ואקריבנו״ — מותר.
3. משנה: שנה בשנההבכור נאכל שנה בשנה, תם בזמן המקדש ובעל מום בזמן הזה. נולד בו מום בתוך השנה — מותר לקיימו עד שנים עשר חדש, ואחרי כן רק שלושים יום.
4. מנהני מילי?״מנהני מילי״ — מנין השיעורים של שלושים וחמישים יום?
5. רב כהנא: צאןהכתוב: ״בכור בניך תתן לי, כן תעשה לצאנך״ — בכור צאן כבכור אדם, שנפדה אחרי שלושים יום, ולכן גם הוא נמסר לכהן אחרי שלושים.
6. רב כהנא: שור״מלאתך ודמעך לא תאחר... כן תעשה לשורך״ — בכור שור כביכורים, שמביאים חמישים יום אחרי הפסח, בשבועות (רש״י).
7. איפוך אנא״איפוך אנא״ — אולי נהפוך: בכור שור כבכור אדם, ובכור צאן כביכורים?
8. מסתבראמסתברא שמקישים מוקדם למוקדם ומאוחר למאוחר: ״מלאתך״ הקודם לשור הקודם, ״בכור בניך״ המאוחר לצאן המאוחר (רש״י).
9. אדרבה: סמוך לסמוךאדרבה, מקישים ״דסמיך ליה לדסמיך ליה״: בכור אדם סמוך לשור. ההיקש נדחה.
10. רבא: תעשהרבא עוזב את ההיקש לביכורים. ״כן תעשה לשורך לצאנך״ סמוך ל״בכור בניך תתן לי״, ולכן גם שור וגם צאן מוקשים לבכור אדם — שלושים יום (כך עולה גם מהברייתא ״יכול אף לשורך?״). אבל ״אמר קרא תעשה״: הכתוב הוסיף בשור עשייה אחרת, כלומר זמן טיפול ארוך יותר משלושים יום.
11. ואימא שיתיןלפי זה, ״ואימא שיתין״ — אולי ששים יום, פי שניים, ולא חמישים.
12. לא מסרך אלא לחכמיםהכתוב לא גילה כמה להוסיף, ו״לא מסרך הכתוב אלא לחכמים״, והם קבעו חמישים (רש״י).
13. תניא נמי הכיברייתא מחזקת: ״בכור בניך... כן תעשה לצאנך״ — יכול אף לשורך שלושים? תלמוד לומר ״תעשה״, שהוסיף עשייה אחרת בשור, ולא מסרך אלא לחכמים.
14. מכאן אמרומכאן שנינו: דקה שלושים, גסה חמישים. ר׳ יוסי אומר בדקה שלושה חדשים, מפני ״שטיפולה מרובה״.
15. טעם נוסףתנא מסביר: מפני ששיניה דקות, אינה יכולה לאכול עשב, ובלי האם תמות (רש״י).

כהן המסייע בבית הגרנות

1. מאי טעמא?המשנה אסרה למסור בכור לכהן שביקשו בתוך הזמן. ״מאי טעמא״?
2. רב ששת״נראה ככהן המסייע בבית הגרנות״: הכהן כמציע לחסוך מהבעלים את הטרחה בבכור, ובתמורה מקבל אותו, כשכר על סיוע (רש״י).
3. ברייתא: אין נותנים שכרכהנים, לויים ועניים המסייעים בבית הרועים, בגרנות ובמטבחים — לא נותנים להם תרומה, מעשר ומתנות בשכרם, ואם עשו כן חיללו. רש״י: בבית הרועים בכורות, בגרנות תרומה ומעשרות, במטבחים זרוע לחיים וקיבה. מקור: ״שחתם ברית הלוי״ ו״ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו״.
4. מאי ״ואומר״?מה הוסיף הפסוק השני ואומר?
5. תשובה: עונש מיתהשלא תאמר שחילול אינו עונשו מיתה — לכן ״ולא תמותו״ מלמד שיש גם עונש מיתה.
6. ובקשו לקונסןחכמים רצו לקנוס את הבעלים, שיפרישו עליהן תרומה משלם — שוב מחדש, שלא ירוויחו.
7. מפני מה לא קנסום?״מפני מה לא קנסום״?
8. דלמאשמא יטעו לחשוב שהתבואה טבל גמור, ויבואו ״לאפרושי מן הפטור על החיוב״: יפרישו מתבואה שכבר נפטרה על תבואה חייבת, והחייבת תישאר טבל (רש״י).
9. המשך הברייתאהברייתא ממשיכה: אף שאסור לתת בשכר, ״בכולן יש בהן...״
10. טובת הנאהדף כז...״טובת הנאה לבעלים״ — הבעלים רשאים ליהנות מהזכות לבחור לאיזה כהן ליתן. מדובר בדבר מועט (רש״י).
11. כיצד? הדוגמהדף כזישראל הפריש תרומה מכריו, ובא ישראל אחר ואמר ״הא לך סלע, ותנהו לבן בתי הכהן״ — מותר. אבל אם הכהן נתן סלע כדי שיתנו לכהן קרוב — אסור, כי הוא נראה ככהן המסייע (רש״י).
12. ותנא מאי טעמא?דף כז״ותנא מאי טעמא״ לא אמר מתנות כהונה — למה נקט דוגמה רק של תרומה?
13. תרומה: קדושת הגוףדף כזתרומה היא ״קדושת הגוף״ ואינה מתחללת, לכן לא יטעה הכהן לחשוב שנתחללה בסלע ולנהוג בה כחולין.
14. מתנות: קדושת דמיםדף כז״הני קדושת דמים נינהו״ — הכהן יכול למכור אותם, והם נעשים חולין. לכן יטעה לחשוב שהקדושה מתחללת על סלע של ארבעה זוזים, וינהג בהם כחולין, בלי לאכלם בכבוד.

הסוגיה ממשיכה בדף כ״ז

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא
• הכנה לדף — Daf Spoiler (הרב נפתלי רמתי)