בכורות כ״ה

״ומי אמר רב הכי?״ — דבר שאין מתכוין, ״תולש לאו היינו גוזז״ ו״כלאחר יד״

1. רקעהמשך מדף כ״דבסוף דף כ״ד: רבי יוסי בן המשולם שנה שהשוחט בכור מפנה את השער ממקום השחיטה ותולש, ״ובלבד שלא יזיזנו ממקומו״, ורב פסק כמותו. שאלו את רב הונא אם מותר לעשות כן בבהמת חולין ביום טוב, והוא התיר. בתחילת הדף מסתיימת מימרת רב חנניה בר שלמיא בשם רב: ״כנגדו ביום טוב — מותר״. הגמרא מבינה עכשיו שההיתר הוא משום שדבר שאין מתכוין מותר: הוא רק מזיז את השער, ואם נתלש — לא לכך כיוון (רש״י).
2. קושיההאם באמת רב מתיר דבר שאין מתכוין? הרי רב חייא בר אשי אמר בשמו שאסור ביום טוב להדק ״מסוכריא דנזייתא״ — פקק של חבית שכרכו סביבו סמרטוטים כדי לאטום. כשדוחקים אותו פנימה נסחט נוזל מן הסמרטוטים, והוא אינו מתכוון לסחיטה כלל — ובכל זאת רב אוסר (רש״י).
3. תירוץשם המקרה שונה: ״אפילו רבי שמעון מודה״ — גם מי שמתיר דבר שאין מתכוין. כך אמרו אביי ורבא: כשהתוצאה האסורה בלתי נמנעת (״פסיק רישיה ולא ימות״ — כורת ראשו ואומר שאינו רוצה שימות), אין זה נחשב ״אין מתכוין״. הידוק הפקק בלי סחיטה אינו אפשרי, אבל פינוי השער אפשר לעשות בלי לתלוש אף שערה (רש״י).
4. קושיה נוספתובכל זאת אי אפשר לומר שרב מתיר דבר שאין מתכוין, שהרי מפורש שרב פוסק ״הלכה כרבי יהודה״ — האוסר דבר שאין מתכוין — ושמואל פוסק כרבי שמעון, המתיר. כך מסר רב חייא בר אשי בשם רב ורב חנן בר אמי בשם שמואל, ורב חייא בר אבין שנה את אותה מחלוקת של רב ושמואל בלי שמות המוסרים.
5. תירוץ — המסקנה״אלא״: באמת לרב דבר שאין מתכוין אסור. הוא פסק כרבי יוסי בן המשולם מטעם אחר — ״תולש לאו היינו גוזז״: התורה אסרה בבכור גזיזה, ותלישה אינה גזיזה. וביום טוב, שבו אסור לעקור דבר מגידולו, מותר כאן כי זה ״עוקר דבר מגידולו כלאחר יד״ — שלא כדרכו, שהרי צמר אין דרכו להיתלש אלא להיגזז (רש״י).
6. קושיהוכי תלישה אינה גזיזה? בברייתא נאמר שהתולש בשבת נוצה מכנף עוף, חותך את קצה הקנה ומחליק אותו משערותיו — ״חייב שלש חטאות״. וריש לקיש פירש: על התלישה חייב משום גוזז, על החיתוך משום מחתך, ועל ההחלקה משום ממחק. הרי שתולש — היינו גוזז!
7. תירוץ״שאני כנף, דהיינו אורחיה״: נוצה של עוף דרכה להיתלש ולא להיגזז (רש״י), ולכן שם התלישה היא הגזיזה. בצמר, שדרכו בגזיזה, תלישה אינה ״גוזז״.

האם רבי יוסי בן המשולם אוסר דבר שאין מתכוין? — שתי שערות בפרה אדומה

״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״דברים טו, יט

1. הנחהמכיוון שרב פוסק כרבי יוסי בן המשולם, נראה שגם רבי יוסי בן המשולם סובר כרב: דבר שאין מתכוין אסור, וההיתר במשנה הוא משום שתלישה אינה גזיזה.
2. קושיהוכי רבי יוסי בן המשולם אוסר דבר שאין מתכוין? בברייתא: פרה אדומה שיש בה שתי שערות ש״עיקרן מאדים וראשן משחיר״ (שתי שערות שחורות פוסלות אותה) — רבי יוסי בן המשולם אומר ״גוזז במספרים ואינו חושש״ לאיסור גיזה בקדשים. נראה שזה משום שאינו מתכוון לגזיזה אלא לתקן את הפרה (רש״י) — כלומר, דבר שאין מתכוין מותר.
3. תירוץ״שאני פרה, דלאו בת גיזה היא״: לפרות אין צמר, ולכן איסור גיזה בקדשים אינו חל עליהן (רש״י) — ואין כאן ראיה לדין דבר שאין מתכוין.
4. קושיהוהרי בברייתא דורשים מן הפסוק ״לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך״ (דברים טו, יט): הפסוק הזכיר עבודה בשור וגיזה בצאן, אבל הו״ו של ״ולא תגז״ מחברת את שני האיסורים, ושניהם חלים על שניהם. הרי שגם בבקר יש איסור גיזה.
5. תירוץ אחר״אלא״: פרה אדומה היא קדשי בדק הבית — שייכת להקדש אבל אינה קרבה על המזבח, ואיסור גיזה ועבודה נאמר בקדשי מזבח (רש״י).
6. קושיהוהרי רבי אלעזר אמר: ״קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה״.
7. תירוץהאיסור בקדשי בדק הבית הוא רק מדרבנן.
8. קושיהגם איסור דרבנן הוא איסור — ואיך אמר רבי יוסי בן המשולם ״ואינו חושש״?
9. תירוץ״אלא שאני פרה דלא שכיחא״: פרה אדומה נדירה, ובדבר שאינו מצוי חכמים לא גזרו (רש״י).
10. קושיהולמה צריך להיתר? יפדה אותה ויוציאה לחולין, יגזוז את השערות, ואחר כך יחזור ויקדיש אותה.
11. תירוץ״דמיה יקרין״ — פרה אדומה יקרה מאוד, ואין מצויים בדרך כלל מעות כנגד שוויה כדי לפדותה (רש״י).
12. קושיהיעשה כדברי שמואל: הקדש ששווה מנה ״שחיללו על שוה פרוטה — מחולל״. אם כן אפשר לפדות אותה בפרוטה.
13. תירוץשמואל אמר זאת רק בדיעבד — ״שחיללו״ — ״לכתחלה מי אמר?״ לכתחילה אין לפדות הקדש בפחות משוויו.
14. איבעית אימאתשובה אחרת לקושיה מפרה אדומה: ההנחה מלכתחילה אינה נכונה. ״רב סבר לה כרבי יוסי בן המשולם״ — בבכור — אבל רבי יוסי בן המשולם ״לא סבר לה כרב״: לדעתו דבר שאין מתכוין מותר, ולכן הוא מתיר לגזוז את שערות הפרה. רב קיבל את ההלכה מטעם אחר — תלישה אינה גזיזה.

״ובלבד שלא יזיזנו ממקומו״ — ביד ולא בכלי; ״תני: לקופיץ״

1. משנההמשנה (דף כ״ד ע״ב) התירה למי ששוחט בכור לפנות את השער ממקום השחיטה: ״ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו״ — השער התלוש נשאר במקומו בין שאר הצמר.
2. ריש לקישרב אשי בשם ריש לקיש (כך בדפוס; ויש גורסים ״רב אסי״, כמו ״רבי אסי אמר ריש לקיש״ בעמוד ב — שהרי רב אשי מאחרוני האמוראים): ״לא שנו אלא ביד, אבל בכלי — אסור״. ההיתר לתלוש הוא רק בידיים.
3. קושיהוהרי במשנה עצמה נאמר ״עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן״ — מפנים את השער בעזרת קופיץ, שהוא כלי.
4. תירוץיש לשנות במשנה ״לקופיץ״: מפנים את השער ביד כדי לעשות מקום לקופיץ, הסכין שבה שוחטים (רש״י: ״לצורך הקופיץ״).

״וכן תולש את השער לראות מום״ — לכתחילה או בדיעבד?

1. משנהבסוף המשנה: ״וכן תולש את השער לראות מום״ — כדי להראות לחכם מום שמכוסה בצמר.
2. איבעיא״לכתחלה או דיעבד?״ רש״י מסביר את שני הצדדים: אולי ״וכן״ מתייחס לתלישה — כשם שמותר לתלוש לכתחילה לצורך שחיטה, כך מותר לתלוש לכתחילה כדי לראות מום; או שמא ״וכן״ מתייחס ל״שלא יזיזנו״ — מי שתלש כדי לראות מום, גם הוא לא יזיז את השער, אבל לכתחילה לא הותר לו לתלוש.
3. תא שמע — רבי ירמיהרבי ירמיה מביא ברייתא: ״צמר המסובך באוזן״ — צמר שמכסה את האוזן ובה המום (רש״י) — רבי יוסי בן המשולם אומר: ״תולשו ומראה את מומו״. כאן התלישה מותרת בפירוש מלכתחילה.
4. שמע מינה״שמע מינה לכתחלה״ — מותר לתלוש מלכתחילה כדי להראות את המום.
5. רב מרירב מרי: ״אף אנן נמי תנינא״ — גם מן המשנה שלנו אפשר להוכיח זאת, מן המילה ״וכן״.
6. מאי ״וכן״?למה מתייחס ״וכן״ במשנה?
7. אילימאאולי ל״שלא יזיזנו ממקומו״ — שגם התולש כדי לראות מום לא יזיז את השער?
8. דחייהאם כן, אין צורך לומר זאת. בשחיטה ״שחיטתו מוכחת עליו״ — רואים שלא התכוון לגזוז (רש״י) — ובכל זאת אסור להזיז את השער. קל וחומר כשתולש כדי לראות מום, שאין מעשה שמראה שאינו מתכוון לגזוז.
9. אלא״אלא לאו אתולש?״ — ״וכן״ מתייחס לתלישה עצמה, ומותר לתלוש כדי לראות מום כשם שמותר לתלוש לצורך שחיטה.
10. שמע מינה״שמע מינה לכתחלה״ — גם המשנה מלמדת שמותר לתלוש מלכתחילה כדי להראות את המום.

המשנה: שער בכור בעל מום שנשר — עקביא בן מהללאל וחכמים; צמר המדולדל

1. רבי יהודהשער של בכור בעל מום שנשר בחייו, והבעלים הניחו בחלון, ואחר כך שחט את הבכור: ״עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין״ — כך מוסר רבי יהודה. רש״י מסביר את טעם חכמים: אם נתיר צמר שנושר בחיים, הבעלים יבוא להשהות את הבכור כדי שיוסיף להשיר צמר, ובינתיים עלול לבוא לגזוז אותו או לעבוד בו — ופסולי המוקדשין אסורים בגיזה ועבודה.
2. רבי יוסירבי יוסי: ״לא בזה התיר עקביא בן מהללאל״ — לא במקרה שהבכור נשחט, אלא כשנשר השער, הונח בחלון, ״ואחר כך מת״ (ולא נשחט): בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים. הגמרא תברר את כוונתו.
3. צמר המדולדלצמר ״מדולדל״ — שנתלש מן העור אבל עדיין מסובך בשאר הצמר (רש״י): ״את שנראה עם הגיזה — מותר, ושאינו נראה עם הגיזה — אסור״. כשיגזזו את הבכור אחרי שחיטתו, אם הצמר הזה נראה כחלק מן הגיזה — הוא מותר כמותה; ואם הוא בולט ונראה נפרד, דינו כצמר שנשר לפני השחיטה, ואסור (רש״י; לדבריו המשנה הזאת סתמה כחכמים).

״לא בזה התיר עקביא״ — מה בדיוק אומר רבי יוסי?

1. קושיה״מכלל דאסר?״ — מדברי רבי יוסי משמע שאם הבכור נשחט, עקביא אוסר את השער שנשר. אבל אם עקביא מתיר כשהבכור מת — אף שהצמר שעל גופו אסור וטעון קבורה (רש״י) — ודאי יתיר כשנשחט, שאז גם הצמר שעל גופו מותר!
2. תירוץ״אלא״ — כוונת רבי יוסי היא ש״לא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרין״: כשהבכור נשחט — ״דברי הכל שרי״, גם חכמים מתירים; ״כי פליגי — במת״.

ריש לקיש: ״מחלוקת בשהתירו מומחה״ — וקושיית רב ששת מ״יבקר״

1. ריש לקישרבי אסי בשם ריש לקיש: ״מחלוקת בשהתירו מומחה״ — מומחה כבר ראה את המום והתיר לשחוט את הבכור לפני שנשר השער. חכמים: ״גזרינן דלמא אתי לשהוייה״ — אם נתיר את הצמר הנושר, יבוא להשהות את הבכור ולא לשחוט אותו מיד, כדי להרוויח עוד צמר. עקביא: ״לא גזרינן״ — מי שכבר קיבל היתר שוחט מיד (רש״י). אבל אם לא התירו מומחה — ״דברי הכל אסור״.
2. מתיב רב ששתרב ששת מקשה מברייתא: ״בעלי מומין אוסרין בכל שהוא״ — בעל מום שנתערב אפילו באלף כשרים, כולם אסורים להקרבה (רש״י); רבי יוסי אומר: ״יבקר״.
3. והוינן בהמה פירוש ״יבקר״? אם הכוונה לבדוק, למצוא את בעל המום ולהוציאו — וכי תנא קמא חולק על זה? הרי בעל המום מזוהה, ואין כאן ספק (רש״י).
4. רב נחמןרב נחמן בשם רבה בר אבוה: הברייתא עוסקת בגיזת בכור בעל מום (שנשרה ממנו בחייו — רש״י) שנתערבה בגיזות חולין. תנא קמא הוא רבי יהודה, שלדבריו גם כשהבכור נשחט חכמים אוסרים; ורבי יוסי הולך לשיטתו, שכשנשחט — חכמים מתירים.
5. הקושיהורבי יוסי אומר ״יבוקר״ — מה יש לבדוק? כנראה אם המום ״קבוע״ או ״עובר״: אם קבוע — הגיזה מותרת, ״אף על גב שלא התירו מומחה״ לפני שנשרה. זה סותר את ריש לקיש, שלדבריו בלי היתר מומחה הכל אוסרים.
6. רבארבא: ״לא״. ״יבוקר״ פירושו שבודקים אם מומחה כבר התיר את הבכור: ״אי התירו מומחה — אין, ואי לא — לא״. הברייתא מתאימה לריש לקיש.

״בבלאי טפשאי״ — רבי יוחנן: בעלי מומין שנתערבו, ״בדק ולא מצא״ או ״בדק ומצא״

1. רבי ירמיהכשרבין עלה לארץ ישראל, הוא אמר את פירושו של רב נחמן לפני רבי ירמיה (רש״י). רבי ירמיה הגיב בחריפות: ״בבלאי טפשאי״ — הבבלים יושבים בארץ חשוכה ולכן אומרים שמועות חשוכות, כלומר לא בהירות. לפי מה שהוא מביא, הברייתא אינה עוסקת בגיזה כלל, אלא בבעלי מומין חיים שנתערבו בכשרים (רש״י).
2. רבי חייא בר אבארבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן: ״מחלוקת בשבדק ולא מצא״ — בדקו את כל העדר ולא נמצא בו בעל המום.
3. וקמיפלגינחלקו כרבי מאיר וחכמים. רבי מאיר: מה שהיה בחזקת טומאה, כמו שדה שאבד בה קבר, ״לעולם הוא בטומאתו״ עד שיימצא מקום הטומאה. חכמים: ״חופר עד שמגיע לסלע או לבתולה״ — לסלע, שבו ודאי לא חפרו קבר, או לקרקע שלא נעבדה מעולם (רש״י), ואם לא מצא — השדה טהורה. לפי רש״י, תנא קמא (״אוסרין בכל שהוא״) הוא כרבי מאיר, ורבי יוסי (״יבקר״) כחכמים.
4. רבי אסירבי אסי בשם רבי יוחנן מפרש אחרת: ״מחלוקת כשבדק ומצא״ — בדקו ומצאו בעל מום. נחלקו כרבי (רבי יהודה הנשיא) ורבן שמעון בן גמליאל.
5. הברייתאבברייתא: שדה שאבד בה קבר — הנכנס לתוכה טמא. אם נמצא בה קבר, רבי מטהר את הנכנס: ״הוא קבר שאבד, הוא קבר שנמצא״. רבן שמעון בן גמליאל: ״תיבדק כל השדה כולה״. לפי רש״י, רבי יוסי (״יבקר״) כרבי — הבדיקה מספיקה, ובעל המום שנמצא הוא הוא; ותנא קמא כרבן שמעון בן גמליאל — אולי זה בעל מום אחר, וצריך לבדוק את כולם.
6. מאי טעמא?ולמה רבי אסי לא פירש כרבי חייא בר אבא, שנחלקו כשבדקו ולא מצאו?
7. תשובהבטומאה אפשר לומר שקבר שלא נמצא אולי כבר אינו שם: ״בא עורב ונטלה, בא עכבר ונטלה״. אבל כאן — ״בעל מום להיכא אזיל?״ אם לא מצאו אותו, ודאי לא בדקו כראוי, ובכגון זה גם רבי יוסי לא היה מתיר (רש״י).
8. ואידך?ומה משיב רבי חייא בר אבא על הטענה הזאת?
9. תשובה״אימר מום עובר הוה ואיתסי״ — אולי המום היה זמני ונרפא, ולכן בעל המום כבר אינו ניכר בעדר.
10. מאי טעמא?ולמה רבי חייא בר אבא לא פירש כרבי אסי, שנחלקו כשבדקו ומצאו?
11. תשובהבשדה ״דרכה למיקבר בה״ — כמו שנקבר בה אדם אחד, אולי נקבר בה גם אחר, ולכן רבן שמעון בן גמליאל מצריך לבדוק את כולה. אבל קדשים שכבר נבדקו ונמצאו תמימים — ״דרכייהו למיפל בהו מומא?״ אין לחשוש שנפל מום באחר, ובכגון זה גם תנא קמא לא היה אוסר (רש״י).
12. ואידך?ומה משיב רבי אסי?
13. תשובה״אגב דמנגחי אהדדי, שכיח בהו מומא״ — בהמות נוגחות זו את זו, ולכן מום מצוי בהן, ואפשר שזה שנמצא אינו בעל המום שנתערב.

״התולש צמר מבכור תם״ — קושיה על ריש לקיש

1. מיתיבימקשים על ריש לקיש, שאמר שבלי היתר מומחה הכל אוסרים צמר שנשר: בברייתא נאמר ״התולש צמר מבכור תם, אף על פי שנולד בו מום ושחטו — אסור״. ומדייקים: ״טעמא דתם״ — הצמר אסור משום שבשעת התלישה הבכור היה תם.
2. הדיוקדף כ״ומכאן משמע ש״בעל מום שרי, אף על פי שלא התירו מומחה״: אילו בשעת התלישה כבר היה בו מום — הצמר היה מותר אחרי השחיטה, גם בלי היתר מומחה. וזה קשה לריש לקיש (רש״י).
3. תירוץדף כ״והברייתא קוראת ״תם״ לכל בכור שמומחה לא התירו: ״כל היכא דלא התירו מומחה — תם קרי ליה״, אפילו אם יש בו מום. ו״אף על פי שנולד בו מום״ פירושו: אף שאחר כך הראו אותו לחכם וקבע שהמום קבוע (רש״י). הברייתא מתאימה אפוא לריש לקיש.
4. המשךדף כ״ובדף כ״ו הגמרא שואלת ״לימא כתנאי״ — מביאה ברייתא שבה תנא קמא, רבי יהודה ורבי יוסי נחלקים בדברי עקביא, ושואלת: אם רבי יוסי אומר בדיוק כתנא קמא, האם לא ״התירו מומחה איכא בינייהו״?

הסוגיה ממשיכה בדף כ״ו

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא