בכורות כ״ד

״הלכה כרבי יוסי בן המשולם למה לי?״ — והברייתא החולקת על רבן שמעון בן גמליאל

1. רקעבסוף דף כ״ג: רב נחמן בשם רב קבע ״הלכתא בכוליה פירקין, בר מפלוגתא״ — בכל הפרק הלכה כמשנה, חוץ ממקומות שיש בהם מחלוקת. אחרי שנדחו כמה אפשרויות, הגמרא הסיקה שהכלל נאמר על משנת רבן שמעון בן גמליאל בבהמה מניקה (דף כ״ג ע״ב), ובא ללמד ״דברייתא לא פלוגתא היא״: מחלוקת שנשנתה רק בברייתא אינה נחשבת מחלוקת, ולכן הלכה כמותו. אבל רב אמר גם פסק נפרד: ״הלכתא כרבי יוסי בן המשולם״ (על המשנה שבעמוד ב).
2. קושיהאם הכלל כולל כל משנה בפרק שאין עליה חולק — ״הלכה כרבי יוסי בן המשולם למה לי?״ דבריו נשנו במשנה בלי חולק (רש״י), וממילא הם כבר בכלל; פסק נפרד נראה מיותר.
3. תירוץהפסק הנפרד בא למנוע טעות בהבנת הכלל עצמו. אילו אמר רב רק את הכלל, היינו אומרים שהוא ״אדרבי יוסי בן המשולם קאי״ — מכוון אליו. ואם נשאל: למה אמר ״בכוליה פירקין״, בלשון רבים? משום שרבי יוסי בן המשולם ״תרתי אמר״ — במשנתו שני דינים: פינוי השער לשחיטה, ותלישת שער לראות מום (רש״י). ולפי זה הכלל לא היה חל על רבן שמעון בן גמליאל, כי היינו מבינים ש״פלוגתא דברייתא פלוגתא היא״ — והברייתא החולקת עליו מוציאה אותו מן הכלל.
4. מסקנהלכן השמיענו רב בנפרד ״הלכה כרבי יוסי בן המשולם״: כיון שעליו נאמר פסק מפורש, הכלל הכללי בהכרח מכוון למקום אחר — ״אדרבן שמעון בן גמליאל קאי״; ומכאן שמחלוקת שבברייתא אינה מחלוקת, והלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
5. מאי ברייתא?״מאי ברייתא?״ — מהי אותה ברייתא שחולקת על רבן שמעון בן גמליאל, שהגמרא קבעה שאינה נחשבת מחלוקת?
6. הברייתאהקונה בהמה מניקה מן הגוי (ואינו יודע אם כבר ילדה) — לדעת תנא קמא הוולד הבא אחריו ״בכור מספק״, ״מפני שמרחמת אף על פי שאינה יולדת״: בהמה עשויה לרחם על ולד של חברתה ולהניקו (רש״י), גם אם היא עצמה מעולם לא ילדה; לכן ההנקה אינה מוכיחה שכבר ביכרה. רבן שמעון בן גמליאל: ״דבר בחזקתו״ — סומכים על המראה: בהמה מניקה כבר ילדה, והבא אחריו אינו בכור.
7. ״וכן היה אומר״המשך הברייתא: ״וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר״ — הנכנס לעדרו בלילה וראה כעשר או חמש עשרה בהמות יולדות, מהן מבכירות ומהן שאינן מבכירות; למחר מצא את הזכרים ״תלויין״ — יונקים — באלה שאינן מבכירות, ואת הנקבות במבכירות. ״אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו״ — כל ולד יונק מאמו, ולכן אין כאן בכור כלל: הזכרים בני הוותיקות, והנקבות אין בהן דין בכורה (רש״י).

״דבר בחזקתו״ — מניקה רק אם ילדה, או רק את בנה?

״ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ויקרא כב, כח

1. איבעיא להו״דבר בחזקתו״ של רבן שמעון בן גמליאל — מה פירושו? אפשרות אחת: ״אינה מרחמת אלא אם כן יולדת״ — בהמה שלא ילדה מעולם אינה מניקה ולד של אחרת; אבל ״היכא דאוליד חיישינן לרחומי״ — בהמה שכבר ילדה עשויה לרחם גם על ולד של אחרת. אפשרות שנייה: ״דידה מרחמא, דלא דידה לא מרחמא״ — בהמה מניקה רק את ולדה, ולעולם לא ולד של אחרת.
2. למאי נפקא מינה?מה ההבדל בין שתי האפשרויות? לענין בכורה שתיהן מובילות לאותה תוצאה: אם הוולד שהיא מניקה שלה — היא כבר ילדה; ואם אינו שלה — הרי לפי שתי האפשרויות לא הייתה מניקה אותו אלמלא ילדה ולד משלה (רש״י). בכל מקרה הבא אחריו אינו בכור.
3. תשובהההבדל הוא ״למלקא עלה משום אותו ואת בנו״ — השוחט ביום אחד את הבהמה ואת הוולד הכרוך אחריה (רש״י). אם היא מניקה רק את שלה — הוולד ודאי בנה, והשוחט ״לקי״; ואם היא מניקה גם ולד של אחרת — ״לא לקי״, שמא אינו בנה.
4. תא שמע — מן המשנהראיה ממשנתנו (דף כ״ג ע״ב): רבן שמעון בן גמליאל אומר — הלוקח בהמה מניקה מן הגוי ״אינו חושש שמא בנה של אחרת היה״. משמע שהיונק נחשב ודאי בנה (רש״י) — כאפשרות השנייה, ש״דלא דידה לא מרחמא״.
5. דחייה״מי קתני הוא? היה קתני!״ — המשנה לא אמרה ״שמא בנה של אחרת הוא״, על הוולד שלפנינו, אלא ״היה״. והכוונה: אין חוששים שהיא מניקה ולד של אחרת ״אלא אם כן היה לה ולד מעיקרא״. כלומר המשנה עוסקת רק בבכורה — המניקה בוודאי כבר ילדה; אבל לענין אותו ואת בנו נשאר ספק (רש״י).
6. תא שמע — מן העדרראיה מהמשך המשנה: נכנס לעדרו ״וראה את המבכירות מניקות, ואת שאינן מבכירות מניקות״ — אין חוששים שבנה של זו הלך אל זו, או להפך.
7. אמאי?וזו הראיה: כל הבהמות בעדר כבר ילדו, ולכל אחת יש ולד (רש״י). אילו בהמה שילדה עשויה לרחם על ולד של אחרת — ״ליחוש דלמא רחומי רחים״: היה צריך לחשוש שזכר בכור של מבכירה יונק דווקא מוותיקה. מכך שאין חוששים, משמע שגם בהמה שילדה אינה מניקה אלא את שלה.
8. דחייהאין מכאן ראיה: גם אם בהמה שילדה מרחמת לפעמים על ולד של אחרת, ״במקום דידה, לא שבקא דידה ומרחמא דלא דידה״ — כשולדה שלה נמצא לידה, היא אינה עוזבת אותו כדי להניק ולד אחר. בעדר שבו לכל אחת יש ולד, ודאי כל אחת מניקה את שלה; אבל בבהמה אחת שנקנתה מן הגוי, אולי ולדה מת והיא מניקה ולד של אחרת.
9. תא שמע — ״וכן״ראיה מלשון הברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אמר ״דבר בחזקתו״ על המניקה שנקנתה מן הגוי, ואחר כך ״וכן״ על העדר. ״מאי לאו רישא דומיא דסיפא?״ — ״וכן״ משווה את שני הדינים: כמו שבסיפא (העדר) הוולד ״ודאי דידה״ — שהרי במקום שולדה עמה אינה עוזבת אותו — כך ברישא הוולד ודאי שלה, וגם לענין אותו ואת בנו לוקה (רש״י).
10. מידי איריא?״מידי איריא? האי כדאיתא, והאי כדאיתא״ — אין ההשוואה מחייבת: כל דין עומד בפני עצמו. בסיפא, שבה כל הוולדות לפני אמותיהן, הוולד ודאי שלה; ברישא, בבהמה אחת שנקנתה עם יונק, זה ספק (רש״י).
11. ומאי ״וכן״?אם שני הדינים אינם שווים — מה בא ״וכן״ להשוות?
12. תשובה״אפטורה דבכורה״ — ״וכן״ משווה רק בפטור מבכורה: בסיפא הנקבות היונקות מן המבכירות ודאי שלהן, ולכן אין בעדר בכור; וברישא המניקה ודאי פטורה, כי גם אם היונק אינו שלה, היה לה ולד משלה — שהרי אינה מרחמת אלא אם כן ילדה. ולענין אותו ואת בנו נשאר ספק (רש״י). שלוש הראיות נדחו, והשאלה לא נפשטה.

״ראה חזיר שכרוך אחר רחל״ — ״עד יבא ויורה צדק לכם״

״ועת לדרוש את ה׳ עד יבוא ויורה צדק לכם״הושע י, יב

1. רבי יוחנןרבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: ״ראה חזיר שכרוך אחר רחל״ — ולד שמראהו כחזיר דבוק לרחל ויונק ממנה (רש״י). הדין: הרחל ״פטורה מן הבכורה״ — הזכר שתלד אחר כך אינו בכור; והחזיר ״אסור באכילה עד יבא ויורה צדק לכם״ (הושע י, יב) — עד שיבוא אליהו ויורה אם מותר או אסור (רש״י). אילו היה ודאי ולדה, היה מותר — טמא היוצא מן הטהור (רש״י, על פי דף ה׳ ע״ב); החשש הוא שזה חזיר גמור, שהרחל רק מניקה אותו.
2. קושיהשני חלקי הדין סותרים: ״פטור מן הבכורה — כרבן שמעון בן גמליאל״, שלדעתו ההנקה מוכיחה שהיא כבר ילדה; ״ואסור באכילה — כרבנן״, שחוששים שהיא מניקה ולד שאינו שלה. לפי ההבנה שרבן שמעון בן גמליאל סובר שבהמה מניקה רק את שלה, היונק ודאי ולדה — ומותר באכילה; ואינו קדוש בבכורה, ״דנדמה הוא״ (רש״י).
3. ותוועוד: אם רבי יוחנן פוסק כרבנן, הספק הוא ספק במציאות — האם החזיר הוא ולדה או לא. על כך לא אומרים ״עד יבא ויורה״, שהוראה שייכת בדבר הלכה, אלא ״עד שיודע לך דבר״ — עד שיתברר מה קרה (רש״י).
4. וכי תימאאולי רבי יוחנן ״מספקא ליה״ אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או כרבנן? אז זה ספק בהלכה, ו״יורה״ במקומו: אליהו יכריע — אם כרבן שמעון בן גמליאל, מותר; אם כרבנן, אסור מספק (רש״י). זה גם מסביר את הסתירה הנראית: זה ספק אחד שנוגע לשני הדינים.
5. קושיה״אי מספקא ליה — אמאי פטורה מן הבכורה?״ אם אין יודעים אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, גם הבכורה בספק, והבא אחריו צריך להיות ספק בכור — ולא פטור.
6. ותו: מי מספקא ליה?ועוד: האם רבי יוחנן באמת מסופק? הרי רבה בר בר חנה עצמו אמר בשמו: ״כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו״, חוץ משלושה מקומות: ״ערב, וצידן, וראיה אחרונה״ (בבא בתרא קעג ע״ב, גיטין עד ע״א, סנהדרין לא ע״א). ובמשנתנו הוא שנה את דין המניקה — ולכן הלכה כמותו.
7. לעולם״לעולם פשיטא ליה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל״ — ולכן הרחל פטורה מן הבכורה: גם אם החזיר אינו ולדה, לא הייתה מניקה אותו אלמלא ילדה (רש״י). הספק הוא בשיטת רבן שמעון בן גמליאל עצמו: האם לדעתו ״יולדת מרחמת״ — בהמה שכבר ילדה מניקה גם ולד של אחרת (ואז ייתכן שולדה מת והחזיר אינו ולדה — אסור), ״או אינה מרחמת״ (ואז ודאי ולדה — מותר). זו בדיוק השאלה שהגמרא לא פשטה בסוגיה הקודמת. וזה גם ספק בהלכה: ״ויורה״ — אליהו יבאר לנו את טעמו של רבן שמעון בן גמליאל (רש״י).
8. אי הכיאם כך, הספק אינו מיוחד לחזיר: ״לישמעינן טלה״ — טלה כרוך אחר רחל — ״ולמילקי עליה משום אותו ואת בנו״: הרחל פטורה מן הבכורה ממה נפשך, ועל שחיטת שניהם ביום אחד לא לוקים עד שיבוא אליהו ויבאר את טעמו של רבן שמעון בן גמליאל (רש״י). למה בחר רבי יוחנן במקרה נדיר של חזיר?
9. חזיר איצטריכא ליההחזיר נחוץ: אילו נאמר הדין בטלה, היינו אומרים — גם אם תמצא לומר שלרבן שמעון בן גמליאל בהמה שילדה מרחמת על ולד של אחרת, זה רק ״דמינה״, ולד ממינה; ״דלא מינה — לא״. לפי זה כמין חזיר שיונק ממנה ודאי ולדה, ומותר (רש״י). לכן נקט רבי יוחנן חזיר: ללמד שהספק קיים ״ואפילו דלאו מינה״ — ״דאיכא למימר דלמא מרחמא״, ולכן אסור באכילה.
10. והיינו״והיינו דאמר רבי יוחנן״ — זה תואם מה שאמר רבי יוחנן במקום אחר: ״בעי אחאי בריבי״ — שאל אחאי בריבי (אדם גדול וחשוב בדורו — רש״י): ראה חזיר שכרוך אחר רחל — מהו? דין רבי יוחנן, ״עד יבא ויורה צדק״, משקף את הספק הזה.
11. מאי קמיבעיא ליה?מה בדיוק שאל אחאי בריבי? ״אילימא לבכורה״, והספק הוא אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל או כרבנן — ״תיבעי ליה טלה!״ שהרי בטלה כרוך אחר רחל הם נחלקו (רש״י); מה מוסיף כאן החזיר?
12. כי קמיבעיא ליההשאלה כפולה, וכל חלק שלה לפי שיטה אחרת: ״לבכורה — ואליבא דרבנן״, ״לאכילה — ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל״. לרבן שמעון בן גמליאל הפטור מבכורה פשוט — אם אפילו ולד ממינה אינה מניקה אלא אם כן ילדה, כל שכן ולד ממין אחר; ושאלת האכילה עולה אפילו לשיטתו, וכל שכן לרבנן (רש״י).
13. לבכורה לרבנןרבנן אומרים שבהמה ״מרחמא״ אף שלא ילדה. אבל אולי ״כי מרחמא — דמינה, דלא מינה לא״ — רק ולד ממינה. אם כך, החזיר היונק ממנה ודאי ולדה, והיא פטורה מן הבכורה; ״או דלמא דלא מינה נמי מרחמא״ — ואז אולי לא ילדה מעולם, והבא אחריו בכור מספק (רש״י).
14. לאכילה לרשב״גלרבן שמעון בן גמליאל: אם תמצא לומר שלדעתו ״יולדת מרחמא״ — בהמה שילדה מניקה ולד של אחרת — אולי זה רק ״דמינה״, ואז החזיר ודאי ולדה ומותר באכילה; ״או דלמא דלאו מינה נמי מרחמא״ — ואז אולי ולדה מת והחזיר אינו ולדה, ואסור.
15. תיקו״תיקו״ — שני צדי השאלה לא הוכרעו. וזה מתאים לדין רבי יוחנן: הרחל פטורה מן הבכורה (כרבן שמעון בן גמליאל), והחזיר אסור ״עד יבא ויורה צדק לכם״.

המשנה: ״השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ״

״לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך״דברים טו, יט

1. משנהרבי יוסי בן המשולם: השוחט בכור צריך לפנות את השער ממקום החתך, אבל בבכור אסור לגזוז — ״ולא תגז בכור צאנך״ (דברים טו, יט). לכן ״עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן״ — מפנה את השער לשני הצדדים, ״ותולש את השער״ במקום החתך, כדי שהסכין לא תהיה מכוסה בשער בשעת השחיטה (משום חלדה — רש״י); ואין זה נחשב גוזז את הבכור.
2. ״ובלבד שלא יזיזנו״התנאי: ״ובלבד שלא יזיזנו ממקומו״ — השער התלוש נשאר מסובך בשאר הצמר, כדי שלא יאמרו שגוזזים בקודשים (רש״י). ״וכן תולש את השער לראות מקום מום״ — מותר לתלוש שער כדי להראות לחכם את המום, שעל פיו הבכור מותר בשחיטה (רש״י).

״כנגדו ביום טוב מהו?״ — רב הונא ורב חננאל

1. רברב: ״הלכה כרבי יוסי בן המשולם״. זה הפסק שעליו שאלה הגמרא בתחילת הדף ״למה לי״ — ונמצא שנועד ללמד שהכלל ״בכוליה פירקין״ מכוון לרבן שמעון בן גמליאל.
2. בעו מיניה מרב הונאשאלו את רב הונא: ״כנגדו ביום טוב מהו?״ — השוחט בהמת חולין ביום טוב לצורך החג: האם מותר לו לפנות את השער ממקום השחיטה באותה דרך (רש״י)? התשובה תלויה בטעם ההיתר של רבי יוסי בן המשולם בבכור.
3. צד אאולי טעמו ״תולש לאו היינו גוזז״ — תלישה אינה גזיזה, ובבכור התורה אסרה רק גזיזה (״ולא תגז״ — רש״י). אבל ביום טוב התלישה אסורה, ״דהוה ליה עוקר דבר מגידולו״ — עוקר את השער ממקום גידולו.
4. צד ב״או דלמא״ — בעלמא תולש ״היינו גוזז״, וההיתר בבכור הוא משום ״דבר שאין מתכוין״: הוא אינו מתכוון לתלוש, אלא מפנה את השער ומושכו לכאן ולכאן, ואם נתלש — נתלש (רש״י). ולפי זה גם ביום טוב מותר, כי ״ביום טוב דבר שאין מתכוין מותר״.
5. רב הונארב הונא אמר להם: ״זילו שיילוה לרב חננאל״ — לכו ושאלו את רב חננאל, תלמידו של רב (רש״י); אם יאמר לכם בשם רב שהלכה כרבי יוסי בן המשולם — ״איפשוט לכו״, אפשוט לכם את השאלה.
6. רב חננאלהלכו ושאלו, ורב חננאל אמר: ״הכי אמר רב: הלכה כרבי יוסי בן המשולם״.
7. תשובת רב הונאחזרו לרב הונא, והוא פסק: ״כנגדו ביום טוב מותר״ — מותר לפנות את השער כך בבהמת חולין ביום טוב. הגמרא אינה מפרשת כאן איך הסיק זאת רב הונא מפסק רב. בתחילת דף כ״ה מובן ההיתר כצד ״דבר שאין מתכוין״, ועל כך תקשה הגמרא ״ומי אמר רב הכי?״; ולמסקנה — לרב תולש אינו גוזז, וביום טוב ההיתר משום ״עוקר דבר מגידולו כלאחר יד״.
8. איתמר נמידף כ״הוכך נאמר גם במפורש: רב חנניה בר שלמיא בשם רב — ״כנגדו ביום טוב״ — מותר (המילה האחרונה בתחילת דף כ״ה).
9. המשךדף כ״הבדף כ״ה הגמרא תקשה ״ומי אמר רב הכי?״ — והרי רב אוסר דבר שאין מתכוין — ותסיק שלרב תולש אינו גוזז, וביום טוב ההיתר הוא משום ״עוקר דבר מגידולו כלאחר יד״.

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא