בכורות כ״א
גדייה ובנותיה במעשר — ארבעה הסברים למחלוקת תנא קמא ורבי שמעון ו״העברה״ ״העברה״; לוקח בהמה מישראל ושתיקת המוכר; וחררת דם שפוטרת מן הבכורה
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסוף הסוגיה מדף כ׳ על ״גדייה שילדה שלש בנות״: הברייתא אינה מניחה שהגדייה עצמה תלד שוב, כי ״יולדת ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה״.
משם הגמרא מבררת מה מוסיף רבי שמעון — ״אני ראיתי״ — על תנא קמא, ומציעה ארבעה הסברים זה אחר זה: דברי זעירי, ״יולדת למקוטעין״, ״מקצת היום ככולו״, ולבסוף ״מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר״.
ההסבר האחרון נשען על ברייתא שבה רבי שמעון משווה מעשר לבכור, והגמרא שואלת למה לא ללמוד מקדשים;
כשצדדי הדמיון נמצאים שקולים, היא מסיקה שרבי שמעון לומד מגזירה שוה ״העברה״ ״העברה״.
בעמוד ב הגמרא חוזרת לטינוף — צריך להראותו ל״רועה חכם״ — ודוחה הצעה לפרש את זעירי כתשובה לשאלה של רב חסדא.
אחר כך מחלוקת אמוראים בלוקח בהמה מישראל: רב, שמואל ורבי יוחנן מפרשים כל אחד אחרת את שתיקת המוכר, וברייתא ב״אותו ואת בנו״ מסייעת לרבי יוחנן בלי להפריך את האחרים.
הדף נחתם במשנת רבי אליעזר בן יעקב על חררת דם — ״תקבר, ופטורה מן הבכורה״ — ובשאלה ״אמאי תקבר?״, שתשובתה ופיתוחה (״כדי לפרסמה״, ״ביטול ברוב״) בראש דף כ״ב.
״אני ראיתי גדייה״ — במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון? ארבעה הסברים, ו״העברה״ ״העברה״
→ תחילת הסוגיה בדף כ׳בקצרה — על מה הסוגיה
סוף הקושיה מדף כ׳: למה הברייתא צריכה ״שלש״ — שהגדייה עצמה תלד שוב? ״יולדת ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה״.
אחר כך: מה בין תנא קמא לרבי שמעון (״אני ראיתי״)? ארבעה הסברים — זעירי, ״יולדת למקוטעין״, ״מקצת היום ככולו״, ו״מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר״.
את האחרון מבססת ברייתא של רבי שמעון בן יהודה, שלומד מעשר מבכור; ולשאלה למה לא מקדשים — הדמיון שקול לשני הצדדים, ולכן ״העברה״ ״העברה״ גמיר.
- רקעבסוף דף כ׳ — ברייתא: ״גדייה שילדה שלש בנות, וכל בנותיה ילדו שלש שלש — כולן נכנסות לדיר להתעשר. אמר רבי שמעון: אני ראיתי שעישרה בתוך שנתה״. הגמרא הקשתה: למה ״שלש״ בכלל? ״לילדו כולהו תרתי, ותיהדר איהי ותוליד בהדיהי!״ — שהגדייה עצמה תלד שוב, ויהיו עשר.
- הצעה״לימא קסבר: מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה״ — ולכן אין אפשרות שהאם תלד שוב. רש״י: ״בתוך שנתה״ כאן — בתוך שנה מן הטינוף.
- דחייה״אם תימצי לומר: מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה — יולדת ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה״. אין ראיה: גם מי שסובר שמטנפת חוזרת ויולדת, מודה שבהמה שילדה ולד גמור אינה יולדת שוב באותה שנה.
- שאלה״אמר רבי שמעון: אני ראיתי גדייה כו׳. מאי איכא בין תנא קמא לרבי שמעון?״ — גם תנא קמא אומר שכולן מתעשרות יחד; מה מוסיף רבי שמעון?
- תירוץ״איכא בינייהו דזעירי״ (״אין טינוף פחות משלשים יום״, דף כ׳): ״תנא קמא אית ליה דזעירי, ורבי שמעון לית ליה דזעירי״. רש״י: מדובר שהבנות טינפו בסוף ששה חודשים ללידתן; לפי זעירי מוסיפים שלושים יום ועוד חמישה חודשים — והלידה נדחית עד סוף השנה; לרבי שמעון, שאינו סובר כזעירי, יכולות ללדת עוד בתוך השנה.
- ואיבעית אימא״דכולי עלמא אית להו דזעירי, והכא ביולדת למקוטעין קא מיפלגי. לתנא קמא אינה יולדת למקוטעין, לרבי שמעון יולדת״ — לרבי שמעון הלידה יכולה לבוא אף שהחודש האחרון לא נשלם.
- ואיבעית אימא״דכולי עלמא אינה יולדת למקוטעין, והכא במקצת היום ככולו קמיפלגי: לתנא קמא — לא אמרינן מקצת היום ככולו, לרבי שמעון — אמרינן מקצת היום ככולו״.
- ואיבעית אימא״דכולי עלמא אמרינן מקצת היום ככולו, והכא במחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר קמיפלגי״. ״מחוסר זמן״ — ולד שעדיין לא מלאו לו שמונה ימים ואינו ראוי להקרבה. לפי שטיינזלץ: גם לתנא קמא הוולדות יכולים להיוולד ביום האחרון של השנה, אבל הם מחוסרי זמן — ולדעתו אינם נכנסים לדיר עם השאר; לרבי שמעון — נכנסים.
- ראיהעמוד ב״והתניא: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, והרי הן כבכור — מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו״. בכור קדוש מרחם, אף שמקריבים אותו רק מהיום השמיני (רש״י); כך גם המעשר.
- קושיה״ואדיליף מבכור, ניליף מקדשים?״ — שאר קדשים (שלמים) אינם מתקדשים כשהם מחוסרי זמן; רש״י מביא זאת מ״ומיום השמיני והלאה ירצה״ (ויקרא כב, כז).
- תירוץ״מסתברא מבכור הוה ליה למילף, שכן: גואל, מום, תמורת, אכילה״. רש״י: בכור ומעשר אינם נפדים; קדושתם קדושה גמורה אף כשהם בעלי מום; תמורתם אינה קריבה; ובמומם נאכלים בלי פדייה — מה שאין כן בשאר קדשים.
- אדרבה״אדרבה, מקדשים הוה ליה למילף, שכן זכר, קדוש, במתנות, פשוט״. רש״י: מעשר ושאר קדשים באים גם מנקבה; צריך להקדישם (ובכור קדוש מאליו); אינם מתנה לכהן; ונוהגים בפשוטים ולא רק בבכורות.
- תירוץ״אלא רבי שמעון ״העברה״ ״העברה״ גמיר״ — גזירה שוה: בבכור ״והעברת כל פטר רחם״ (שמות יג, יב), ובמעשר ״כל אשר יעבר תחת השבט״ (ויקרא כז, לב) (רש״י). כשהדמיון שקול לשני הצדדים — הגזירה השוה מכריעה.
עזרים — טבלת שיטות · שרשרת לימוד
| תנא קמא | רבי שמעון | |
|---|---|---|
| ״אין טינוף פחות משלשים יום״ (זעירי) | ״אית ליה דזעירי״ | ״לית ליה דזעירי״ |
| ואיבעית אימא: יולדת למקוטעין | ״אינה יולדת למקוטעין״ | ״יולדת״ |
| ואיבעית אימא: מקצת היום ככולו | ״לא אמרינן״ | ״אמרינן״ |
| ואיבעית אימא: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר | אינו נכנס (שהרי ״קמיפלגי״) | נכנס — ״והרי הן כבכור״ (ברייתא) |
- פסוקבבכור: ״והעברת כל פטר רחם״ (שמות יג, יב); במעשר: ״כל אשר יעבר תחת השבט״ (ויקרא כז, לב) — רש״י
- דרשהגזירה שוה ״העברה״ ״העברה״ — ״אלא רבי שמעון העברה העברה גמיר״
- דין״מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו — אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו״
- תוצאה״מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר״
הלימוד מצד הדמיון (״מסתברא מבכור״) נדחה ב״אדרבה, מקדשים״; נשארת הגזירה השוה.
למה לא הספיקה לגמרא הרשימה ״גואל, מום, תמורת, אכילה״ כדי ללמוד מעשר מבכור?
״היכי דמי טינוף?״ — ״רועה חכם״, ו״ההוא לקבל איתמר״
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת מהו הטינוף שפוטר מן הבכורה. מן הדיון ההלכתי: צריך להראותו לחכם — ורב פפא מבאר: ״רועה חכם״.
רב פפא מציע לאביי שדברי זעירי עונים על שאלה של רב חסדא, ואביי דוחה: ״ההוא לקבל איתמר״ — זעירי דיבר על פרק זמן אחר.
- שאלה״היכי דמי טינוף?״ — איך נראה הטינוף, שהוא ״סימן הוולד״ בבהמה דקה ופוטר מן הבכורה (משנה, דף י״ט ע״ב)?
- רבא ושמואלקטע זה לא הורחב כאן — ראוי ללמדו בגמרא. (רבא ושמואל מתארים את הטינוף.)
- דין״וצריך להראותו לחכם״ — כדי לדעת אם אכן זה סימן ולד, והבהמה נפטרת מן הבכורה (רש״י).
- קושיה״חכם מנא ידע?״ — מניין לחכם בתורה לזהות זאת?
- רב פפא״רועה חכם״ — רועה בקי בבהמות.
- רב חסדאקטע זה לא הורחב כאן — ראוי ללמדו בגמרא. (רב חסדא שואל שאלה בעניין זה בבהמה.)
- הצעהרב פפא לאביי״לאו היינו דזעירי, דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום?״ — רב פפא מציע שדברי זעירי הם התשובה לשאלת רב חסדא.
- דחייהאביי״ההוא לקבל איתמר״ — דברי זעירי נאמרו על פרק זמן אחר — הזמן שאחרי הטינוף — ואינם עונים על שאלת רב חסדא, ששאלתו לא נפשטה כאן.
״לוקח מישראל מאי?״ — רב, שמואל ורבי יוחנן, וברייתא של ״אותו ואת בנו״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה דנה בלוקח מגוי; מה דין הלוקח בהמה מישראל, והמוכר לא אמר אם ביכרה? רב: בכור ודאי; שמואל: ספק;
רבי יוחנן: חולין ודאין — כל אחד מפרש אחרת את שתיקת המוכר.
ברייתא ב״אותו ואת בנו״ מסייעת לרבי יוחנן, אך אינה תיובתא לרב ולשמואל: שם הדבר תלוי במוכר, ובבכור — בלוקח.
- שאלה״מצינו לוקח מגוי, לוקח מישראל מאי?״ — המשנה עסקה בבהמה שנקנתה מגוי; מה הדין כשנקנתה מישראל, והמוכר לא אמר אם כבר ביכרה?
- רב״בכור ודאי, דאם איתא דבכרה — אישתבוחי הוה מישתבח ליה״. רש״י: המוכר היה משבח את הבהמה — ״קחנה, שכבר ביכרה, ואין צריך עוד ליתן ולדה לכהן״; משתק — לא ביכרה.
- שמואל״בכור ספק, סבר לשחיטה קא בעי ליה״ — המוכר לא טרח לספר, כי חשב שהקונה רוצה את הבהמה לשחיטה; שתיקתו אינה מלמדת דבר.
- רבי יוחנן״חולין ודאין״ — הוולד אינו בכור כלל.
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״ — מה הטעם של רבי יוחנן?
- טעם רבי יוחנן״אם איתא דלא בכרה — כיון דאיכא איסורא, אודועי הוה מודע ליה״ — אילו לא ביכרה, המוכר היה מזהיר את הקונה שלא ייכשל באיסור בכור.
- ראיה״תניא כוותיה דרבי יוחנן, דאמר חולין: אם לא הודיעו — הולך ושוחט ואינו נמנע״. רש״י: בימים שבהם רבים קונים לשחיטה, המוכר צריך להודיע לקונה שמכר את האם (או הבת) לשחיטה, משום ״אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ (ויקרא כב, כח); ואם לא הודיעו — הקונה סומך על שתיקתו ושוחט.
- קושיה״לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל?״ — שם סומכים על שתיקת המוכר, ולדבריהם כאן אין סומכים עליה.
- תירוץ״התם במוכר תליא מילתא, הכא בלוקח תליא מילתא״. רש״י: ב״אותו ואת בנו״ החובה להודיע מוטלת על המוכר, ולכן סומכים על שתיקתו; ובבכור — מי שהבהמה שלו חייב להפריש את בכורותיו, ושתיקת המוכר אינה ראיה.
עזרים — טבלת שיטות
| רב | שמואל | רבי יוחנן | |
|---|---|---|---|
| דין הוולד | ״בכור ודאי״ | ״בכור ספק״ | ״חולין ודאין״ |
| מה מלמדת שתיקת המוכר | שלא ביכרה — אילו ביכרה, ״אישתבוחי הוה מישתבח ליה״ | כלום — ״סבר לשחיטה קא בעי ליה״ | שביכרה — אילו לא ביכרה, ״אודועי הוה מודע ליה״ |
| הברייתא ״אם לא הודיעו — הולך ושוחט״ | אינה תיובתא — ״התם במוכר תליא מילתא״ | אינה תיובתא — ״התם במוכר תליא מילתא״ | ״תניא כוותיה״ |
רב ורבי יוחנן מסיקים שניהם משתיקת המוכר, ומגיעים לתוצאות הפוכות. מה ההבדל בהנחות שלהם על המוכר?
רבי אליעזר בן יעקב: ״חררת דם — הרי זו תקבר, ופטורה מן הבכורה״
- משנהרבי אליעזר בן יעקב״בהמה גסה ששפעה חררת דם — הרי זו תקבר, ופטורה מן הבכורה״. חררת הדם נחשבת סימן ולד: הבהמה כבר אינה ״פטר רחם״ בפעם הבאה, והחררה טעונה קבורה — שמא היה בה ולד זכר שקדש בבכורה, והוא אסור בהנאה (רש״י).
״אמאי תקבר?״ — ״כדי לפרסמה״, ו״ביטול ברוב נגעו בה״
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי חייא שונה שחררת הדם אינה מטמאה במגע ובמשא — אם כן, למה לקבור אותה? בדף כ״ב: ״כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה״.
ואם היא ולד גמור לעניין בכורה, למה אינה מטמאה? רבי יוחנן: ״משום ביטול ברוב נגעו בה״ — לשיטתו, שרבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון (״ולד נימוק עד שלא יצא״) אמרו דבר אחד.
- ברייתארבי חייא״תני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא״ — חררת הדם אינה מטמאה כנבלה את הנוגע בה או הנושא אותה (רש״י).
- קושיה״ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, אמאי תקבר?״ — אם אין חוששים שהיה בה ולד, למה צריך לקברה (רש״י)?
- תירוץדף כ״ב״כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה״ — הקבורה מפרסמת שהאם כבר אינה מבכירה, וכך לא יחשבו את הוולד הבא לבכור.
- קושיהדף כ״ב״למימרא דולד מעליא הוא, ואמאי אין מטמא לא במגע ולא במשא?״ — אם החררה פוטרת מבכורה כוולד גמור, למה אינה מטמאה?
- רבי יוחנןדף כ״ב״משום ביטול ברוב נגעו בה״ — מה שהיה בה בטל ברוב הדם שיוצא עמו, ולכן אינה מטמאה (רש״י); ולעניין בכורה — היא פוטרת.
- לשיטתודף כ״ב״ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: רבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון אמרו דבר אחד. רבי אליעזר בן יעקב — הא דאמרן״.
- שאלהדף כ״ב״רבי שמעון מאי היא?״ — היכן אמר רבי שמעון את אותו דבר?
- תשובהדף כ״ב״דתנן: השליא בבית — הבית טמא, לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד. רבי שמעון אומר: ולד נימוק עד שלא יצא״ (משנה נדה ג, ד). לרבי שמעון הבית טהור — משום ״ביטול ברוב״, כמו בחררה (רש״י).
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| גדייה שילדה שלש בנות (סוף) | ״יולדת ודאי אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה״ — גם למי שסובר שמטנפת חוזרת |
| תנא קמא ורבי שמעון | ארבעה הסברים: זעירי / יולדת למקוטעין / מקצת היום ככולו / מחוסר זמן נכנס לדיר |
| מחוסר זמן במעשר | רבי שמעון: נכנס לדיר, ״והרי הן כבכור״ — לא מסברה (בכור או קדשים שקולים) אלא מ״העברה״ ״העברה״ |
| טינוף | ״צריך להראותו לחכם״ — ״רועה חכם״; דברי זעירי — ״לקבל איתמר״ |
| לוקח מישראל | רב: בכור ודאי; שמואל: בכור ספק; רבי יוחנן: חולין ודאין. ״אותו ואת בנו״ — ״במוכר תליא מילתא״, בכור — ״בלוקח״ |
| חררת דם (רבי אליעזר בן יעקב) | תקבר ופטורה מן הבכורה; אינה מטמאה (רבי חייא); קבורה ״כדי לפרסמה״; ״ביטול ברוב נגעו בה״ (רבי יוחנן) |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.