ערכין ח׳
פרק ״אין נערכין״ ממשיך בשרשרת של ״לא פחות מ… ולא יותר על…״: שני ערכין שנפרעים מחמש סלעים, חשבון ״פתח בטועה״ — בין שבעה לשבעה עשר ימים, הסגר נגעים בין שבוע לשלושה שבועות ו״צדקתך כהררי אל״, ומספר החודשים המלאים בשנה — ״לא נראה יתר על שמונה״
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסוף דבריו של רב אדא בר אהבה מדף ז׳, על עני שבידו חמש סלעים ונדר שני ערכין: סדר הנתינה קובע — מי שנתן ארבע לנדר הראשון לא יצא ידיו, כי כל כספו היה משועבד לו;
ואם נדר את שניהם בבת אחת, השאלה אם הכסף מתחלק ביניהם נשארת בתיקו.
משם הגמרא מסבירה למה המשנה חוזרת בסופה על ״אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים״: כדי ללמד שיש השג יד בכל סכום שביניהם — כחכמים.
המשנה הבאה פותחת שרשרת של ״אין פחות מ… ולא יותר על…״ מתחומים אחרים, והראשונה היא ״פתח בטועה״: אשה שאינה יודעת אם היא בימי נדה או בימי זיבה, וברייתא מונה כמה ימים נקיים היא צריכה, לפי מספר ימי הראייה — משבעה עשר עד שבעה.
רב אדא בר אהבה שואל לשם מה כל החשבון, ורבה משיב שהוא נועד להחזירה למחזור ידוע; וברייתא על קרבן הטועות מתוקנת ל״כל זבות הטועות״.
משם להסגר הנגעים — שבוע בנגעי אדם ושלושה שבועות בנגעי בתים — ולדרשת רב פפא על ״צדקתך כהררי אל, משפטיך תהום רבה״, שפשוטו תלוי במחלוקת אם הקב״ה ״כובש״ או ״נושא״ את העוונות.
המשנה האחרונה מונה חודשים מלאים, שתי הלחם, לחם הפנים ומילת קטן, והגמרא מתחילה לבאר ״לא נראה יתר על שמונה״: לרב הונא, תשעה חודשים מלאים יקדימו את הירח בשלושה ימים — וההמשך, עם שיטת עולא, בדף ט׳.
רב אדא בר אהבה: שני ערכין וחמש סלעים — ״כולהו משעבדן לראשונה״, ו״בבת אחת״ — תיקו
→ תחילת הסוגיה בדף ז׳בקצרה — על מה הסוגיה
מי שיש בידו חמש סלעים בלבד ונדר ״ערכי עלי״ פעמיים: לפי רב אדא בר אהבה, אם נתן ארבע לשנייה ואחת לראשונה — יצא ידי שתיהן (דף ז׳);
אבל אם נתן ארבע לראשונה ואחת לשנייה — יצא רק ידי השנייה, כי כל הכסף היה משועבד לראשונה.
ואם אמר ״שני ערכי עלי״ בבת אחת — רב אדא שואל אם הכסף מתחלק בין שני הנדרים או שכולו ראוי לכל אחד מהם, והשאלה נשארת בתיקו.
- רקעהמשנה בדף ז׳: עני שאין ידו משגת לשלם את הערך נידון ״בהשג יד״ — לפי מה שיש בידו, ולא פחות מסלע; ולדעת חכמים, מי שיש בידו חמש סלעים נותן את כולן. רב אדא בר אהבה דן במי שהיו בידו חמש סלעים ונדר ״ערכי עלי״ פעמיים, ופסק שאם נתן ארבע לנדר השני ואחר כך אחת לראשון — יצא ידי שניהם: ״בעל חוב מאוחר שקדם וגבה — מה שגבה גבה״. כשנתן לשני, כל כספו היה משועבד לראשון, ולכן כלפי השני הוא כעני גמור; וכשנתן לראשון, לא נותרה בידו אלא סלע אחת.
- והמקרה ההפוךעכשיו המקרה ההפוך: ״נתן ארבע לראשונה ואחת לשנייה״. ידי השנייה יצא — כשנתן לה, לא נותרה בידו אלא סלע אחת, וזו כל השגת ידו. אבל ידי הראשונה לא יצא, כי ״כולהו משעבדן לראשונה״: בשעה שנתן לה, כל חמש הסלעים היו משועבדות לה, ולחכמים עליו לתת את כל מה שבידו. ארבע סלעים אינן נתינה של ״השג יד״ כלל, ולכן אם יעשיר — ישלם את הערך הראשון במלואו (רש״י).
- בעיארב אדא בר אהבה שואל מקרה שלישי: היו בידו חמש סלעים ואמר ״שני ערכי עלי״ בבת אחת — מה הדין? כאן אין נדר ראשון ושני, ולכן גם אין נדר ששעבד את הכסף לפני חברו.
- צד ראשוןאפשר לומר ״כי הדדי תפסן״: שני הנדרים חלו על הכסף באותו רגע, וכל אחד תופס חלק שווה. לכן הוא נותן שתי סלעים וחצי לכל ערך, ויוצא ידי שניהם.
- צד שני״או דלמא״ — כל חמש הסלעים ראויות לכל אחד מן הערכים, ואין סיבה לחלק אותן. אם כך, כל ערך דורש את כל מה שבידו, ונתינה של חלק אינה פוטרת; לפי זה, גם אחרי שנתן חמש, עדיין ערך אחד מוטל עליו (רש״י).
- תיקו״תיקו״ — השאלה לא הוכרעה.
נתן ארבע לנדר השני ואחת לראשון — יצא ידי שניהם; נתן ארבע לראשון ואחת לשני — לא יצא ידי הראשון. הרי בשני המקרים נתן את אותן חמש סלעים. מה ההבדל?
״אין בערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים״ — למה נשנה פעמיים? ״וסתמא כרבנן״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה חוזרת בסופה על הכלל שפתחה בו. הגמרא שואלת מה מוסיפה החזרה, ומשיבה שהיא באה לדייק: אין פחות מסלע — אבל יש יותר מסלע;
אין יותר מחמישים — אבל יש פחות מחמישים. כלומר, השג יד יכול להיות כל סכום שבין סלע לחמישים — כשיטת חכמים, וסתם המשנה הולך כמותם ולא כרבי מאיר.
- משנהסוף המשנה (דף ז׳ ע״ב) חוזר על הכלל שבתחילתה: ״אין נערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע״.
- קושיה״הא תו למה לי?״ — הכלל כבר נשנה בראש המשנה; מה מלמדת החזרה עליו?
- תירוץהחזרה באה ללמד דיוק משני הצדדים: ״פחות מסלע הוא דליכא״ — אבל יותר מסלע יש, כלומר עני שיש בידו יותר מסלע נותן יותר; וכן אין יותר מחמישים — אבל יש ערך של פחות מחמישים. נמצא שהשג יד יכול להיות כל סכום שבין סלע לחמישים.
- וסתמא כרבנןמכאן ״וסתמא כרבנן״: המשנה הסתמית הולכת בשיטת חכמים, שמי שיש בידו חמש נותן את כולן. לרבי מאיר, מי שערכו חמישים ואין ידו משגת — אין לו השג יד שבין סלע לחמישים: או חמישים או סלע (רש״י), ולשיטתו לא היה מקום לדיוק הזה.
״אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר״ — חשבון הימים
בקצרה — על מה הסוגיה
אשה ״טועה״ — שראתה דם ואינה יודעת אם הוא בימי נדה או בימי זיבה — צריכה רצף של ימים נקיים עד שראייתה הבאה תהיה בוודאי תחילת נדה (״פתחה״).
הברייתא מונה: ראתה יום, יומיים או שלושה — פתחה שבעה עשר; מארבעה ימים ואילך כל יום נוסף של ראייה מקצר את הפתח ביום אחד, עד שלושה עשר ימים — פתחה שבעה.
מכאן הכלל שבמשנה: לא פחות משבעה ולא יותר משבעה עשר.
- רקעהרקע (רש״י על המשנה): מדין תורה, ראייה הפותחת מחזור עושה את האשה נדה לשבעה ימים. אחריהם באים אחד עשר ״ימי זיבה״: ראייה של יום או יומיים בתוכם מצריכה רק שמירת ״יום כנגד יום״, ושלושה ימים רצופים עושים אותה זבה, שצריכה לספור שבעה ימים נקיים ולהביא קרבן. ראייה אחרי שעברו אחד עשר הימים — פותחת מחזור נדה חדש. ״פתח״ הוא אפוא תחילת הנדה.
- משנההמשנה: ״אין פתח בטועה פחות משבעה, ולא יתר על שבעה עשר״. ״טועה״ היא אשה שראתה דם ואינה יודעת היכן היא עומדת — בימי נדה או בימי זיבה (רש״י). כדי לצאת מן הספק היא צריכה רצף של ימים נקיים, שאחריו הראייה הבאה היא בוודאי תחילת נדה; מספר הימים הזה הוא ״פתחה״.
- יום אחדהברייתא פותחת: ״יום אחד טמא ראיתי״ — פתחה שבעה עשר. החשבון (רש״י): אם היום הזה היה תחילת נדה, נותרו לה עוד שישה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה — שבעה עשר; ואם היה מימי הזיבה, הספק נגמר מוקדם יותר. רק אחרי שבעה עשר נקיים יוצאים מן הספק בכל צד; ראייה ביום השבעה עשר עצמו עדיין מסופקת.
- שניים ושלושה״שני ימים״ וגם ״שלשה ימים״ — פתחה שבעה עשר. החשש החמור הוא שהימים הראשונים היו סוף ימי הזיבה, ורק היום האחרון פתח את הנדה; ממנו נותרו שישה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה (שטיינזלץ).
- ארבעה עד אחד עשרמארבעה ימים ואילך כל יום ראייה מקצר את הפתח ביום: ״ארבעה ימים״ — שישה עשר, חמישה — חמישה עשר, וכן הלאה עד ״אחד עשר — פתחה תשעה״. לפי רש״י, אין לחשוש שיותר משני ימים היו סוף ימי הזיבה: אילו שלושה מהם היו בימי זיבה, היא כבר זבה, ואינה חוזרת לנדה עד שתספור שבעה נקיים. לכן הנדה התחילה לכל המאוחר ביום השלישי, וממנו נמנים שבעה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה.
- שנים עשרעמוד ב״שנים עשר — פתחה שמונה״. כאן היא זבה בוודאי, כי בכל חשבון ראתה שלושה ימים רצופים בימי זיבה (רש״י); ובכל זאת שבעה נקיים אינם מספיקים. אם הנדה התחילה ביום השלישי, ימי הזיבה התחילו ביום העשירי, ושבעה נקיים אחרי היום השנים עשר מסתיימים ביום העשירי של ימי הזיבה — ראייה למחרת עדיין בתוך אחד עשר הימים. לכן צריך שמונה.
- שלשה עשר״שלשה עשר — פתחה שבעה״: שבעה נקיים אחרי היום השלושה עשר משלימים את אחד עשר ימי הזיבה, ולמחרת הוא פתח הנדה (שטיינזלץ).
- הכללמכאן חוזרת הברייתא לכלל: ״שאין פתח בטועה פחות משבעה״ — אפילו ראתה יותר משלושה עשר יום, היא זבה בכל צד, וזבה אינה יוצאת מזיבתה בפחות משבעה נקיים (רש״י); ״ולא יתר על שבעה עשר״ — כמו ביום אחד.
עזרים — חשבון
- ראתה יום אחדברייתא17 נקיים
- שני ימים17
- שלשה ימים17
- ארבעה ימים16
- חמשה ימים15
- ששה ימים14
- שבעה ימים13
- שמונה ימים12
- תשעה ימים11
- עשרה ימים10
- אחד עשר יום9
- שנים עשר יוםעמוד ב8
- שלשה עשר יוםעמוד ב7
- הפתח הקצר ביותרמשנה7
- הפתח הארוך ביותרמשנה17
הגמרא מונה רק את המספרים. ההסבר לפי רש״י: לחומרא מניחים ששני הימים הראשונים היו סוף ימי הזיבה, והנדה התחילה ביום השלישי — ולכן מארבעה ימים ואילך ימי הראייה ועוד ימי הפתח הם תמיד עשרים (שבעה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה מן היום השלישי).
מדוע מי שראתה יום אחד, יומיים או שלושה — פתחה שבעה עשר בכולם, ורק מארבעה ימים הפתח מתחיל להתקצר?
רב אדא בר אהבה לרבה: ״למה לי כולי האי?״ — ״לתקונה לידי נדה ופתחה״
בקצרה — על מה הסוגיה
רב אדא בר אהבה שואל לשם מה כל החשבון — הרי שבעה נקיים מספיקים כדי שתיטהר.
רבה משיב שהמספרים אינם תנאי לטהרתה, אלא נועדו להחזיר אותה למחזור ידוע, שתדע מאיזו ראייה מתחילה נדה.
- שאלהרב אדא בר אהבה שואל את רבה: ״למה לי כולי האי?״ — הרי בכל מקרה, אחרי שבעה ימים נקיים היא יוצאת מכל ספק טומאה ונטהרת: ״תימני שבעה ותשתרי״. לשם מה שבעה עשר? (רש״י: רב אדא הבין בטעות שהמספרים נועדו להתירה.)
- תשובהרבה: ״לתקונה לידי נדה ופתחה קאמרינן״ — המספרים אינם לטהרה של עכשיו, אלא לתקן את מצבה להמשך: לדעת מאיזו ראייה מתחיל מחזור נדה חדש. כל עוד היא בספק מחמירים עליה משני הצדדים — בראייה אחת חוששים לתחילת נדה, ובשלושה ימים — לזיבה; אחרי הפתח היא חוזרת לסדר ידוע, ודיני נדה וזיבה חלים עליה כרגיל (רש״י).
״כל הטועות זבות״ — קרבן שאינו נאכל, ״חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה״
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא: כל הטועות זבות ומביאות קרבן שאינו נאכל, חוץ מפתחה שבעה ושמונה שקרבנן נאכל.
הגמרא מקשה שתי קושיות: טועה אינה זבה ודאית, ומי שראתה יום או יומיים אינה בת קרבן כלל.
לכן מתקנים את הלשון ל״כל זבות הטועות״ — טועות שיש לחשוש שהן זבות מביאות קרבן שאינו נאכל, ורק פתחה שבעה ושמונה, שהן זבות ודאיות, מביאות קרבן שנאכל.
- ברייתאברייתא: ״כל הטועות זבות״ — מביאות קרבן זבה, ״ואינו נאכל״, ״חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה״ — שקרבנן נאכל.
- קושיה א״אטו כל הטועות זבות?״ — וכי כל טועה היא זבה? יש רק חשש שמא היא זבה (רש״י).
- קושיה ב״ותו״ — ועוד: טועה שראתה יום אחד או שני ימים — וכי היא ״בת איתויי קרבן״? קרבן זבה בא רק על ראייה של שלושה ימים, ובה אין אפילו ספק זיבה.
- תיקון הלשון״אלא, כל זבות הטועות״ — יש להפוך את סדר המילים: הברייתא עוסקת בטועות שיש לחשוש שהן זבות, כלומר מי שראתה שלושה ימים ומעלה (רש״י). התיקון עונה על שתי הקושיות: מדובר בספק זבה, ולא במי שראתה יום או יומיים.
- למה אינו נאכלקרבנן ״אינו נאכל״ כי שמא אינה זבה כלל: החטאת — חטאת העוף — שמא היא חולין, ולכן אין אוכלים אותה; והעולה קרבה בתנאי, שאם אינה חייבת תהיה נדבה (רש״י).
- פתחה שבעה ושמונה״חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה״ — מי שראתה שלושה עשר יום או שנים עשר יום (שפתחן שבעה ושמונה בברייתא הקודמת) היא זבה בכל חשבון, ולכן קרבנה ודאי ונאכל (רש״י).
״אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יתר על שלשה שבועות״
בקצרה — על מה הסוגיה
הסגר של נגע נמשך לפחות שבוע ולכל היותר שלושה שבועות. הגמרא מבארת: הקצה הקצר — בנגעי אדם, שיש מהם שדינם מוכרע אחרי שבוע אחד;
הקצה הארוך — בנגעי בתים, שהסגרם יכול להימשך שלושה שבועות.
- משנההמשנה: ״אין בנגעים פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלשה שבועות״. נגע שהכהן אינו יכול להכריע בו מיד — מסגירו: ממתינים ורואים אותו שוב. המשנה קובעת את גבולות ההסגר (שטיינזלץ; רש״י).
- ביאורהגמרא מחלקת בין שני סוגי נגעים: ״פחות משבוע — נגעי אדם״: יש נגעי אדם, כמו שחין ומכווה, שדינם מוכרע אחרי שבוע אחד של הסגר (שטיינזלץ). ״ולא יתר על שלשה שבועות — נגעי בתים״: נגע בית מוסגר שבוע, ושבוע נוסף, ואם עמד בעינו — חולצים את האבנים, קוצים את הטיח, טחים ונותנים לו שבוע שלישי (רש״י בשם תורת כהנים).
רב פפא: ״צדקתך כהררי אל — משפטיך תהום רבה״; ״כובש״ או ״נושא״
צִדְקָתְךָ ׀ כְּֽהַרְרֵי־אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּהתהלים לו, ז
בקצרה — על מה הסוגיה
רב פפא דורש את הפסוק על נגעים: ״צדקתך כהררי אל״ — נגעי אדם, שמוכרעים בשבוע; ״משפטיך תהום רבה״ — נגעי בתים, שנמשכים שלושה שבועות.
הגמרא שואלת מהו פשוטו של הפסוק: לרב יהודה — אלמלא צדקתך, איש לא היה עומד במשפטיך; לרבה — צדקתך גדולה מפני שמשפטיך מושלכים לתהום.
המחלוקת תלויה במחלוקת רבי אלעזר (״כובש״) ורבי יוסי ברבי חנינא (״נושא״).
- רב פפארב פפא קושר את החילוק הזה לפסוק: ״צדקתך כהררי אל״ — אלו נגעי אדם: הכרעה מהירה, בשבוע אחד, היא צדקה גדולה עם האדם (רש״י); ״משפטיך תהום רבה״ — אלו נגעי בתים, שהדין בהם עמוק וממושך.
- פשטיה דקרא״פשטיה דקרא במאי כתיב?״ — ומה פשוטו של הפסוק, בלי הדרשה על נגעים? כיצד מתקשרות שתי צלעותיו?
- רב יהודהרב יהודה: ״אלמלא״ — הצלע הראשונה היא תנאי לשנייה: אלמלא צדקתך, הגבוהה כהרים, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך העמוקים כתהום?
- רבהרבה: ״מפני ש״ — הצלע השנייה היא הסיבה: צדקתך גדולה כהרים מפני שאת ״משפטיך״ — העוונות שעליהם היה האדם נידון — אתה משליך לתהום (רש״י).
- במאי קמיפלגי״במאי קמיפלגי?״ — על מה נשענת המחלוקת בפירוש הפסוק?
- כובש או נושאבמחלוקת אמוראים כיצד הקב״ה מטה את הדין לזכות: רבי אלעזר אומר ״כובש״ — כובש את העוונות ומסתירם, כדי שהזכויות יכריעו; רבי יוסי ברבי חנינא אומר ״נושא״ — מגביה את כף העוונות כדי שהזכויות יכריעו (רש״י).
- השיוך״רבה כרבי אלעזר״ — העוונות נכבשים בתהום, ולכן ״צדקתך כהררי אל״ מפני ש״משפטיך״ בתהום; ״ורב יהודה כרבי יוסי ברבי חנינא״ — העוונות מוגבהים, ואלמלא הצדקה הזאת היה הדין מכריע את האדם (רש״י).
עזרים — טבלת שיטות
| רב יהודה | רבה | |
|---|---|---|
| הקשר בין חלקי הפסוק | ״אלמלא״ צדקתך — מי יוכל לעמוד לפני משפטיך | צדקתך כהררי אל ״מפני ש״ משפטיך תהום רבה |
| כשיטת | רבי יוסי ברבי חנינא — ״נושא״ | רבי אלעזר — ״כובש״ |
״אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים״ — שתי הלחם, לחם הפנים ומילת קטן
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה ממשיכה בשרשרת של ״אין פחות מ… ולא יותר על…״: חודשים מלאים בשנה — לא פחות מארבעה, ו״לא נראה יתר על שמונה״;
שתי הלחם נאכלות ביום השני או השלישי לאפייתן; לחם הפנים — בין היום התשיעי לאחד עשר; וקטן נימול בין היום השמיני לשנים עשר.
לפי רש״י, הטווחים נובעים מכך שאפייה ומילה שלא בזמנה אינן דוחות שבת ויום טוב.
- חודשים מעוברים״אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים בשנה״ — ״מעובר״ כאן הוא חודש מלא, בן שלושים יום (רש״י); ״ולא נראה יתר על שמונה״ — לשון סתומה, שהגמרא מבארת מיד.
- שתי הלחם״שתי הלחם״ נאכלות ביום השני או השלישי לאפייתן: אפייתן אינה דוחה שבת ויום טוב, ולכן הן נאפות בערב חג השבועות ונאכלות בחג — היום השני; ואם החג חל ביום ראשון, הן נאפות ביום שישי ונאכלות ביום השלישי (רש״י).
- לחם הפנים״לחם הפנים״ נאכל בין היום התשיעי לאחד עשר לאפייתו: בדרך כלל הוא נאפה בערב שבת, מונח על השולחן שבוע ונאכל בשבת שאחריה — היום התשיעי; ואם שני ימי ראש השנה חלים בחמישי ובשישי, הוא נאפה ביום רביעי ונאכל ביום האחד עשר (רש״י).
- מילת קטן״אין קטן נימול פחות משמונה, ולא יתר על שנים עשר״. קטן שנולד בין השמשות של ערב שבת אינו נימול בשבת של השבוע הבא, שמא היא כבר יומו התשיעי, ו״מילה שלא בזמנה״ אינה דוחה שבת ויום טוב; ואם אחרי אותה שבת חלים שני ימי ראש השנה — הוא נימול ביום השנים עשר (רש״י).
״לא נראה יתר על שמונה״ — רב הונא: לא לעשות יותר משמונה חודשים מלאים
בקצרה — על מה הסוגיה
רב הונא מפרש: חכמים לא ראו לעשות יותר משמונה חודשים מלאים בשנה. למה לא תשעה? כי אז הירח החדש יקדים לבוא שלושה ימים לפני ראש השנה.
והרי גם בשמונה הוא מקדים ביומיים! מתרצים כדרכו של רב משרשיא: כשהשנה הקודמת הייתה מעוברת והחודש שנוסף בה היה חסר, הוא מקזז חודש מלא אחד;
ואת היום שנותר — ״לא אדעתייהו דאינשי״. בדף ט׳ מביאה הגמרא את פירושו של עולא — ״לא נראה לחכמים לחסר יתר על שמונה״ — והדיון בין השיטות נמשך.
- שאלה״מאי לא נראה יתר על שמונה?״ — מה פירוש הלשון הזאת במשנה?
- רב הונארב הונא: ״לא נראה לחכמים לעבר יתר על שמונה״ — אין עושים בשנה יותר משמונה חודשים מלאים. (את הרישא, ״אין פוחתין מארבעה״, מבאר עולא בהמשך, ורב הונא מסכים לביאורו — רש״י.)
- קושיה״מאי שנא תשעה דלא?״ — מה רע בתשעה חודשים מלאים?
- תשובהדף ט׳״אם כן קדים אתי סיהרא תלתא יומי״ — הירח החדש יופיע שלושה ימים לפני ראש השנה. רש״י: חודש הלבנה הוא כעשרים ותשעה ימים וחצי, ולכן הסדר הטבעי הוא חודש מלא וחודש חסר לסירוגין — שישה מלאים בשנה. כל חודש מלא נוסף דוחה את ראש השנה הבא ביום אחד אחרי המולד, ובתשעה מלאים — בשלושה ימים, והפער ייראה לעין — והבריות ירננו אחר בית הדין שהוא קובע כרצונו (רש״י).
- קושיהדף ט׳״השתא נמי קא קדים אתי תרי יומי!״ — גם בשמונה חודשים מלאים הירח מקדים ביומיים; ומה הרווחנו?
- תירוץדף ט׳״כדאמר רב משרשיא״ — כדרך שתירץ רב משרשיא בהמשך הסוגיה (לגבי עצרת, דף ט׳): מדובר כשהשנה הקודמת הייתה מעוברת, והחודש שנוסף בה היה חסר (״ועיבור שנה חודש״ — שטיינזלץ). החודש החסר של השנה הקודמת מקזז חודש מלא אחד מן השמונה — ״דל ירחא מליא בהדי ירחא חסירא״ — ולכן הירח מקדים פחות.
- קושיהדף ט׳״ואכתי חד יומא!״ — ועדיין נותר יום אחד שבו הירח מקדים (רש״י: למעשה יום וחצי, ונקרא ״חד יומא״).
- תירוץדף ט׳״לא אדעתייהו דאינשי״ — הפרש של יום אחד אינו מורגש לבני אדם, ולא יבואו לפקפק בקביעת החודש (שטיינזלץ).
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| שני ערכין וחמש סלעים | ארבע לשנייה ואחת לראשונה — יצא ידי שתיהן (״מה שגבה גבה״); ארבע לראשונה ואחת לשנייה — רק ידי השנייה (״כולהו משעבדן לראשונה״); ״שני ערכי עלי״ בבת אחת — תיקו |
| החזרה במשנה | יש השג יד בין סלע לחמישים — ״וסתמא כרבנן״ ולא כרבי מאיר |
| פתח בטועה | יום עד שלושה — 17; מארבעה ואילך כל יום מקצר ביום; שנים עשר — 8; שלושה עשר — 7; לא פחות מ־7 ולא יותר מ־17 |
| ״למה לי כולי האי?״ | רבה: המספרים אינם לטהרה אלא ״לתקונה לידי נדה ופתחה״ |
| קרבן הטועה | ״כל זבות הטועות״ — קרבן שאינו נאכל; פתחה שבעה ושמונה — זבות ודאיות, קרבן נאכל |
| נגעים | שבוע — נגעי אדם; שלושה שבועות — נגעי בתים; ״צדקתך כהררי אל״ — רב יהודה (״אלמלא״, נושא) ורבה (״מפני ש״, כובש) |
| חודשים, לחמים ומילה | לא פחות מארבעה חודשים מלאים; שתי הלחם — יום 2–3; לחם הפנים — 9–11; מילה — 8–12; רב הונא: לא יותר משמונה מלאים, אחרת הירח מקדים שלושה ימים |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.