ערכין ז׳
יוצא ליהרג — גבייה מן היורשים, קרבנותיו ו״אין מענין את דינו״; האשה היוצאת ליהרג: ״גם — לרבות את הוולד״, ״גופא אחרינא״, מי מת ראשון וסכין בשבת לעובר; שער האשה שנהרגה — פאה נכרית או ״מיתתה אוסרתה״; ופרק ״אין נערכין״: לא פחות מסלע ולא יותר מחמשים
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף הדיון מדף ו׳ ביוצא ליהרג שחבל באחרים: הגמרא דוחה את ההבנה שתנא קמא מחזיר אותו לבית דין, ורב יוסף ורבה מעבירים את המחלוקת לשאלת הגבייה מן היורשים — מלוה על פה או מלוה הכתובה בתורה;
ברייתת ״החופר בור״ מתיישבת בכך שבית דין חייב אותו לפני מותו.
עוד ברייתא על היוצא ליהרג מלמדת שזורקים את דם קרבנותיו, אבל אין ממתינים לקרבן חדש — ״אין מענין את דינו״, ורק זבח שכבר נשחט נזרק.
משם עוברת המשנה לאשה היוצאת ליהרג: אין ממתינים ללידה, כי ״גם״ שב״ומתו גם שניהם״ מרבה את הוולד, אף שיש סברה שהעובר ממון הבעל;
אבל אם ישבה על המשבר — ״גופא אחרינא הוא״. שמואל מורה שהעובר ימות תחילה כדי למנוע ניוול, והגמרא מיישבת עם הכלל ״ולד מיית ברישא״: הוא אמור במיתה טבעית ולא בהריגה.
ושמואל מוסיף: מי שמתה על המשבר בשבת — מביאים סכין וקורעים;
ולפי רבה החידוש שמביאים את הסכין אפילו דרך רשות הרבים, כי מחללים שבת גם על ספק חיים של עובר שלא הייתה לו חזקת חיים.
אחר כך מבארת הגמרא למה נהנים משער האשה שנהרגה — לרב בפאה נכרית שאמרה עליה ״תנו״, ולרב נחמן בר יצחק בשער ממש, כי ״מיתתה אוסרתה״, בניגוד לבהמה ש״גמר דינה אוסרתה״.
בסוף העמוד מתחיל הפרק השני, ״אין נערכין״: לא פחות מסלע ולא יותר מחמשים, מחלוקת רבי מאיר וחכמים בעני שבידו חמש סלעים — ״או חמשים או שקל״ מול ״אשר תשיג יד הנודר״ — ודין רב אדא בר אהבה במי שהעריך את עצמו פעמיים, שבו סדר התשלום קובע לפי ״מה שגבה גבה״.
״שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין״ — יוצא ליהרג שחבל, וגבייה מן היורשים
→ תחילת הסוגיה בדף ו׳בקצרה — על מה הסוגיה
על הברייתא מסוף דף ו׳ — יוצא ליהרג שחבל חייב, ולרבי שמעון בן אלעזר פטור ״שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין״ — הגמרא תמהה: וכי תנא קמא מעכב את ההריגה כדי לדון אותו?
רב יוסף ורבה עונים שהכל מסכימים שאין מעכבים, והמחלוקת היא אם גובים מן היורשים: לרב יוסף — במלוה על פה, לרבה — במלוה הכתובה בתורה.
על כך מקשים מברייתת ״החופר בור״, שבה יורשי בעל הבור משלמים, ומעמידים אותה כשבית דין חייב אותו לפני מותו: כשהשור עשאו טריפה, ובגרסת חגא — ״דייתבי דייני אפומא דבירא״.
- רקעבסוף דף ו׳ הובאה ברייתא: ״היוצא ליהרג״ — מי שנגמר דינו למיתה — שחבל באחרים, חייב לשלם; ואחרים שחבלו בו — פטורים. רבי שמעון בן אלעזר: גם הוא פטור, ״שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין״ — אי אפשר להחזיר אותו לבית דין כדי לדון אותו על הנזק (שטיינזלץ). על ברייתא זו (״איכא דמתני לה אהא״) נשנית עכשיו מחלוקת האמוראים במה נחלקו.
- תמיהה״מכלל דתנא קמא סבר ניתן לחזרת עמידת בית דין?!״ — אם רבי שמעון בן אלעזר פוטר משום שאי אפשר לדון אותו, משמע שתנא קמא, המחייב, סובר שמחזירים אותו לבית דין לפני ההריגה. אבל זה אינו ייתכן: אין מעכבים את ההריגה כדי לדון אותו (רש״י: בתמיהה; שטיינזלץ).
- רב יוסףרב יוסף: הכל מסכימים שאין דנים אותו עכשיו; המחלוקת היא מה קורה אחרי ההריגה — האם הניזק גובה את החוב מנכסיו שביד היורשים. ״במלוה על פה״ נחלקו: לתנא קמא מלוה על פה ״גובה מן היורשין״, ולכן ״חייב״ — ישלמו מן הנכסים שהשאיר; לרבי שמעון בן אלעזר ״אינו גובה״, ולכן פטור (שטיינזלץ).
- רבהרבה: ״דכולי עלמא״ מלוה על פה אינו נגבה מן היורשים. המחלוקת היא בחוב שהתורה עצמה מטילה, כמו חובת המזיק לשלם — ״מלוה הכתובה בתורה״: האם היא ״ככתובה בשטר״. לתנא קמא — כן, ולכן גובים מן היורשים; לרבי שמעון בן אלעזר — לא, ולכן פטור (שטיינזלץ).
- מיתיבי״מיתיבי״ — ברייתא: החופר בור ברשות הרבים, ושור נפל עליו והרגו — בעל השור פטור, כי החופר הוא שגרם את התקלה (שטיינזלץ); ולא עוד, אלא שאם השור מת — ״יורשי בעל הבור חייבין״ לשלם את דמיו. הרי שחוב נזק, חוב מן התורה שלא נפסק בבית דין, נגבה מן היורשים! לפי רש״י הקושיה מכוונת למי שמעמיד כך את מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי במשנה (דף ו׳), שאז סתם משנה סותר סתם ברייתא; על רבי שמעון בן אלעזר עצמו, שהוא תנא, אין קושיה מברייתא.
- רבי אילא אמר רברבי אילא אמר רב: ״כשעמד בדין״ — החופר הספיק לעמוד בדין לפני שמת, ובית דין חייב אותו לשלם. חוב שבית דין כבר פסק עליו הוא כמלוה בשטר, ונגבה מן היורשים לכל הדעות (רש״י).
- קושיה״והא הרגו קתני!״ — הברייתא אומרת שהשור הרג אותו; מתי הספיק לעמוד בדין?
- רב אדא בר אהבהרב אדא בר אהבה: ״כשעשאו טריפה״ — השור פצע אותו פצע שממנו ימות, וזה ״הרגו״; בין הפציעה למוות היה זמן לדון אותו (שטיינזלץ).
- קושיהגרסת חגארב נחמן מביא את גרסת חגא בברייתא: ״מת וקברו״ — החופר מת מיד, והשור ״קברו״ בבור, למשל שהפיל עמו חוליה של עפר (רש״י; שטיינזלץ) — כך שאין שהות לטריפה ולדיון — ובכל זאת היורשים חייבים!
- תירוץ״והילכתא דייתבי דייני אפומא דבירא״ — הברייתא עוסקת במקרה שדיינים ישבו על פי הבור וחייבו אותו מיד (רש״י), לפני שיצאה נשמתו (שטיינזלץ). גם בגרסת חגא היורשים משלמים רק משום שהיה פסק דין. (שטיינזלץ: וההלכה — אין היורשים משלמים אלא אם עמד בדין.)
עזרים — טבלת שיטות
| רב יוסף | רבה | |
|---|---|---|
| נושא המחלוקת | מלוה על פה — האם גובה מן היורשין | מלוה הכתובה בתורה — האם ככתובה בשטר |
| תנא קמא (״חייב״) | גובה מן היורשין | ככתובה בשטר — גובים מן היורשים |
| רבי שמעון בן אלעזר (״פטור״) | אינו גובה מן היורשין | לאו ככתובה בשטר — אין גובים |
| מלוה על פה סתם | זו המחלוקת | ״דכולי עלמא — אינו גובה״ |
״מזין עליו מדם חטאתו״ — ״אין מענין את דינו״
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא: ליוצא ליהרג זורקים את דם החטאת והאשם שהביא, אבל אם חטא בדרכו להריגה — אין ממתינים לקרבן. רב יוסף: ״אין מענין את דינו״.
אביי מקשה שגם זריקת הדם היא עיכוב; התשובה: מדובר כשהזבח כבר שחוט. ואם אינו שחוט? כך אומרת הברייתא עצמה — ״נעשה כמי שחטא באותה שעה״.
- ברייתאברייתא: ״היוצא ליהרג — מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו״ — קרבנות שהביא על חטאים קודמים נזרקים בשבילו; כל זמן שלא נהרג אין זו חטאת שמתו בעליה (רש״י). אבל אם ״חטא באותה שעה״ — למשל אכל חלב בשוגג בדרכו להריגה (רש״י) — ״אין נזקקין לו״: אין ממתינים שיביא קרבן.
- מאי טעמא״מאי טעמא?״ — למה על חטא שקדם מקריבים, ועל חטא של אותה שעה לא?
- רב יוסףרב יוסף: ״מפני שאין מענין את דינו״ — להשהות את ההריגה עד שישחטו קרבן וייזרק דמו הוא עינוי הדין (רש״י).
- קושיית אבייאביי: ״אי הכי, אפילו רישא נמי!״ — גם בחטא שקדם, הזריקה מחייבת להמתין עד שישחטו ויזרקו (רש״י). אם עינוי הדין הוא הטעם, גם שם לא ימתינו.
- תירוץ״כגון שהיה זבחו זבוח״ — הרישא עוסקת בזבח שכבר נשחט, ונותרה רק זריקת הדם; עיכוב קצר כזה אינו עינוי הדין (שטיינזלץ).
- קושיהואם אינו שחוט — לא מקריבים? אם כן, במקום להוסיף מקרה חדש (״חטא באותה שעה״), היה על הברייתא ״ליפלוג וליתני בדידה״ — לחלק בתוך הרישא עצמה: זבוח — כן, אינו זבוח — לא.
- תירוץ״הכי נמי קאמר״ — זו אכן כוונת הברייתא: במה דברים אמורים — כשהזבח זבוח; אבל אם אינו זבוח, ״נעשה כמי שחטא באותה שעה״ ואין נזקקין לו. הסיפא אינה מקרה נוסף אלא גבול הרישא.
המשנה: ״האשה שיצאה ליהרג — אין ממתינין לה עד שתלד״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מונה ארבעה דינים: מעוברת שיצאה ליהרג — אין ממתינים ללידה; ישבה על המשבר — ממתינים; האשה שנהרגה — נהנים בשערה; בהמה שנהרגה — אסורה בהנאה.
על הדין הראשון הגמרא שואלת ״פשיטא, גופה היא״, ומשיבה שהיה מקום לחשוב שהעובר ממון הבעל.
המקור שאין ממתינים — ״ומתו גם שניהם״, מן המילה ״גם״, ו״שניהם״ נשאר לדרשת רבי יאשיה.
- משנהמשנה: ״האשה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד״ — מעוברת שנגמר דינה נהרגת מיד, והעובר עמה, כי הם גוף אחד (רש״י). ״ישבה על המשבר — ממתינין לה עד שתלד״. ״האשה שנהרגה — נהנין בשערה; בהמה שנהרגה — אסורה בהנאה״. שאר הדינים מתבארים בסוגיות הבאות.
- פשיטא״פשיטא, גופה היא!״ — העובר הוא חלק מגופה ונכלל בגזר הדין שלה; מה החידוש?
- איצטריך״איצטריך״ — היה מקום לחשוב אחרת: בפרשת אנשים שנגפו אשה הרה כתוב ״כאשר ישית עליו בעל האשה״ (שמות כא, כב) — דמי הוולדות משולמים לבעל. מכאן שהעובר ״ממונא דבעל הוא״, ואין להפסיד אותו ממנו — נמתין ללידה. המשנה מלמדת שלא.
- ואימא הכי נמי״ואימא הכי נמי!״ — הטענה שהעובר ממון הבעל נשמעת נכונה; למה באמת לא ממתינים?
- רבי אבהו אמר רבי יוחנןרבי אבהו אמר רבי יוחנן: בפסוק של עונש מיתה כתוב ״ומתו גם שניהם״ (דברים כב, כב), והלשון הנוספת באה ״לרבות את הוולד״ — התורה עצמה קבעה שהעובר מת עם אמו, ולכן אין ממתינים בשבילו. בשלב זה הגמרא מבינה שהדרשה היא מ״שניהם״, שהרי ״ומתו״ לבדו כבר מלמד על שניים (רש״י).
- קושיה״והאי מיבעי ליה״ — ״שניהם״ דרוש לדין אחר: לדברי רבי יאשיה אין עונשים ״עד שיהו שניהן שוין״ — שניהם צריכים להיות בני עונשין, למשל גדולים (רש״י). אם המילה תפוסה לדרשה זו, מניין לרבות את הוולד?
- תירוץ״כי קאמרינן מ׳גם׳״ — ריבוי הוולד נדרש מן המילה ״גם״, ודין ״שניהן שוין״ — מ״שניהם״ (שטיינזלץ). שתי הדרשות אינן מתנגשות.
עזרים — שרשרת לימוד
- פסוק״ומתו גם שניהם״ (דברים כב, כב)
- דרשה״גם״ — ״לרבות את הוולד״ (רבי אבהו אמר רבי יוחנן)
- דיןהעובר נידון עם אמו — ״אין ממתינין לה עד שתלד״
- תוצאההטענה ״ממונא דבעל הוא, ולא ליפסדיה מיניה״ נדחית
״שניהם״ נשאר לדרשת רבי יאשיה — ״עד שיהו שניהן שוין״.
״ישבה על המשבר״ — ״גופא אחרינא הוא״
בקצרה — על מה הסוגיה
אם הלידה כבר התחילה ממתינים לה, כי ״כיון דעקר״ — הוולד יצא ממקומו — ״גופא אחרינא הוא״, ואינו נכלל עוד בגזר דינה.
- משנה״ישבה על המשבר״ — אשה שהלידה כבר התחילה (לפי רש״י: עוד לפני שנגמר דינה) — ממתינים עד שתלד.
- מאי טעמא״מאי טעמא?״ — במה שונה מקרה זה מן הרישא, שבה העובר נהרג עמה?
- תשובה״כיון דעקר, גופא אחרינא הוא״ — ברגע שהוולד נעקר ממקומו והחל לצאת, הוא גוף נפרד, וגזר הדין של אמו אינו חל עליו (רש״י, שטיינזלץ).
רב יהודה אמר שמואל: ״כדי שימות הוולד תחילה״ — ומי מת ראשון?
בקצרה — על מה הסוגיה
שמואל מורה שבהוצאה להורג של מעוברת דואגים שהעובר ימות תחילה, כדי שלא תבוא לידי ניוול.
הגמרא מקשה: הרי ״קיימא לן דוולד מיית ברישא״, כפי שעולה מדברי רב ששת על תינוק בן יומו שנוחל ומנחיל.
התשובה: הכלל אמור במיתה טבעית, ובהריגה האם מתה ראשונה; ופרכוס העובר במעשה שהיה הוא כזנב הלטאה — תנועה בלי חיים.
- רב יהודה אמר שמואלרב יהודה אמר שמואל: מעוברת היוצאת ליהרג — מכים אותה כנגד בית ההריון, ״כדי שימות הוולד תחילה״, ״כדי שלא תבא לידי ניוול״: אילו העובר נשאר חי אחרי מותה, הוא עלול לצאת ממנה אחר כך, וזה ביזיון לה (רש״י).
- קושיה״למימרא דהיא קדמה ומתה ברישא?״ — החשש של שמואל מניח שבלי זה האם מתה לפני העובר. ״והא קיימא לן דוולד מיית ברישא״ — הרי מקובל שהעובר מת קודם!
- המקורהמקור לכלל: משנה — ״תינוק בן יומו נוחל ומנחיל״, ורב ששת פירש: ״נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב״ — אמו מתה אחרי שנולד, הוא יורש אותה, ואם גם הוא מת — הירושה עוברת לאחיו מאביו, שאינם בניה. בנכסי האב אין חידוש, כי אחיו היו יורשים את האב גם בלעדיו (רש״י).
- הדיוק״דווקא בן יום אחד, אבל עובר — לא״: אם האם מתה כשהוא עדיין עובר, הוא אינו יורש אותה, כי ״הוא מיית ברישא״, ו״אין הבן יורש את אמו בקבר״ כדי להוריש לאחיו. הרי שהעובר מת לפני אמו.
- תירוץ״הני מילי לגבי מיתה״ — הכלל אמור כשהאם מתה מיתה טבעית: חיותו של העובר מועטה, ו״טיפה דמלאך המות״ חותכת את סימני חייו לפני אמו. ״אבל נהרגה — היא מתה ברישא״, ולכן שמואל חושש.
- קושיה״והא הוה עובדא ופרכיס״ — היה מעשה באשה שמתה מיתה טבעית, והעובר זז ״עד תלת פרכוסי״ אחרי מותה (רש״י); משמע שהיה עדיין חי, ולא מת ראשון!
- תירוץ״מידי דהוי אזנב הלטאה״ — זנב לטאה שנחתך ממשיך לזוז אף שאין בו חיות (רש״י); גם תנועת העובר אינה סימן חיים.
רב נחמן אמר שמואל: מתה על המשבר בשבת — ״מביאין סכין״
בקצרה — על מה הסוגיה
שמואל: אשה שמתה בשבת בשעת הלידה — מביאים סכין, קורעים ומוציאים את הוולד. מה החידוש, הרי חיתוך בבשר מת אינו מלאכה?
רבה: החידוש הוא שמותר להביא את הסכין דרך רשות הרבים.
וגם זה אינו פשוט ממשנת המפולת: שם היה לנפגע חזקת חיים, ולעובר לא הייתה מעולם — ובכל זאת מחללים שבת.
- רב נחמן אמר שמואלרב נחמן אמר שמואל: ״האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת״ — מביאים סכין, קורעים ומוציאים את הוולד, כי לפעמים האם מתה ראשונה והוולד עדיין חי (רש״י).
- פשיטא״פשיטא, מאי עביד?״ — ״מחתך בבשר הוא״ (עמוד ב): חיתוך בגוף מת אינו חבלה, כי חובל חייב רק בחי שיוצא ממנו דם (רש״י). אם כן, מה חידש שמואל?
- רבהרבה: ״לא נצרכה להביא סכין דרך רשות הרבים״ — החידוש הוא בהבאת הסכין: העברה ברשות הרבים היא מלאכה מן התורה, ובכל זאת מותר (שטיינזלץ).
- קושיה״ומאי קמשמע לן — דמספיקא מחללינן שבתא?״ — הרי זה כבר שנוי במשנה: מי שנפלה עליו מפולת, אפילו ספק אם הוא שם, ״ספק חי ספק מת״, ספק נכרי ספק ישראל — ״מפקחין עליו את הגל״.
- מהו דתימא״מהו דתימא״ — שם לאדם הייתה ״חזקה דחיותא״: ידוע שהיה חי, והספק הוא אם עדיין חי. העובר מעולם לא הוחזק כחי, והיה אפשר לחשוב שעליו לא מחללים שבת; ״קא משמע לן״ — גם בלי חזקת חיים מחללים שבת על ספק פיקוח נפש (שטיינזלץ).
לפי הכלל ״ולד מיית ברישא״ (סוגיית שמואל הקודמת), מדוע בכל זאת קורעים בשבת את כריסה של מי שמתה על המשבר?
״נהנין בשערה״ — פאה נכרית, או ״מיתתה אוסרתה״
בקצרה — על מה הסוגיה
המת אסור בהנאה; איך נהנים משער האשה שנהרגה? רב: מדובר בפאה נכרית שאמרה עליה ״תנו שערי לבתי״, ובלי אמירה גם פאה מחוברת היא כגופה.
הגמרא מיישבת עם שאלת רבי יוסי ברבי חנינא (שם — פאה התלויה ביתד).
רב נחמן בר יצחק מקשה שהמשנה משווה לבהמה ולכן מדברת בשער ממש, ומסביר: את האשה ״מיתתה אוסרתה״, ואת הבהמה ״גמר דינה אוסרתה״. לוי שנה ברייתא לכל אחת מן השיטות.
- משנהמשנה: ״האשה שנהרגה — נהנין בשערה״.
- ואמאי״ואמאי? איסורי הנאה נינהו!״ — המת אסור בהנאה; למה שערה מותר?
- רברב: ״באומרת תנו שערי לבתי״ — לפני מותה ציוותה לתת את שערה לבתה.
- קושיה״אילו אמרה תנו ידי לבתי, מי יהבינן לה?!״ — איסור ההנאה במת אינו תלוי ברצונה; אם השער הוא חלק מגופה, מה מועילה אמירתה?
- רבפאה נכריתרב: ״בפאה נכרית״ — לא בשערה ממש, אלא בקליעה משער של אשה אחרת שקשרה לשערה. אמירת ״תנו״ מגלה שאינה רוצה שהפאה תיחשב כגופה, והיא כאילו הוסרה ממנה בחייה (רש״י).
- דיוקמכאן דיוק: ״טעמא דאמרה תנו״ — רק משום שאמרה; ״הא לא אמרה תנו — גופה הוא ומיתסר״: פאה מחוברת, בלי אמירה, נאסרת עמה.
- קושיה״והא מיבעיא ליה״ לרבי יוסי ברבי חנינא: ״שער נשים צדקניות מהו?״ — בעיר הנדחת רכוש כולם נשרף, גם של הצדיקים שבה, והצדיקים עצמם ניצלים: האם שערן נחשב כגופן או כממונן (רש״י)?
- קושיהואמר רבאורבא אמר (סנהדרין קיב ע״א, רש״י): ״בפאה נכרית״ — לא בשערה ממש; — שאלתו הייתה דווקא על פאה נכרית שקשרה הצדקת לשערה (רש״י). אם כן, לרבי יוסי ברבי חנינא זה ספק, ואילו מן הדיוק ברב יוצא בוודאות שהפאה ״גופה הוא״.
- תירוץ״לא קמיבעיא ליה, כי קמיבעיא ליה לרבי יוסי ברבי חנינא דתלי בסיכתא״ — על פאה מחוברת לא שאל; שאל על פאה התלויה על יתד ואינה עליה; ״הכא דמחבר בה״ — רב מדבר בפאה המחוברת לשערה, ולכן בלי ״תנו״ היא כגופה ונאסרת.
- קושיית רב נחמן בר יצחק״קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק״: ״והא דומיא דבהמה קתני״ — המשנה מעמידה את האשה מול הבהמה, ובבהמה מדובר בגופה ממש; אם כן גם באשה מדובר בשערה ממש, ולא בפאה.
- אלא אמר רב נחמןלכן רב נחמן בר יצחק מפרש אחרת: אכן בשערה ממש, ו״זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה״. האשה נאסרת רק במיתתה, והשער אינו ״בר מיתה״ — אינו משתנה במוות — ולכן אינו נאסר. הבהמה נאסרת כבר בגמר דינה (רש״י, על פי פסחים כב ע״ב), ולכן כל מה שמחובר בה באותה שעה — גם שערה — נאסר עמה.
- ראיהלוי כרב״תני לוי כוותיה דרב״, ושנה גם כשיטת רב נחמן בר יצחק. הברייתא הראשונה: היוצאת ליהרג שאמרה ״תנו שערי לבתי — נותנין״; מתה בלי לומר (רש״י) — ״אין נותנין, מפני שהמת אסור בהנאה״.
- פשיטא״פשיטא!״ — שהמת אסור בהנאה ידוע לכל; למה הברייתא צריכה לומר את הטעם?
- תשובה״אלא שנויי המת אסור בהנאה״ — החידוש הוא שגם תכשיטי המת, כמו פאה נכרית, אסורים. משמע שהברייתא עוסקת בפאה — כשיטת רב (רש״י).
- ראיהכרב נחמן בר יצחקברייתא כשיטת רב נחמן בר יצחק: ״האשה שמתה — נהנין בשערה״, ובהמה שנהרגה — אסורה בהנאה; ״ומה הפרש בין זה לזה?״ — ״זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה״. כאן מדובר בשער ממש, בלי ״תנו״.
עזרים — טבלת שיטות
| רב | רב נחמן בר יצחק | |
|---|---|---|
| במה עוסקת המשנה? | פאה נכרית שאמרה עליה ״תנו״ | שערה ממש |
| למה מותר? | ״תנו״ מגלה שאינה כגופה (רש״י) | ״מיתתה אוסרתה״ — והשער אינו בר מיתה (רש״י) |
| פאה מחוברת, בלי ״תנו״ | ״גופה הוא ומיתסר״ | לא נאמר |
| בהמה שנהרגה | לא נאמר | ״גמר דינה אוסרתה״ — גם שערה (רש״י) |
| ברייתא כשיטתו | לוי: ״תנו שערי לבתי — נותנין; מתה — אין נותנין״ (והגמרא: ״שנויי המת אסור בהנאה״) | ״זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה״ |
לפי רב, למה אמירת ״תנו שערי לבתי״ מועילה לפאה נכרית, אבל ״תנו ידי לבתי״ לא הייתה מועילה?
פרק ״אין נערכין״ — המשנה: ״אין נערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים״
וְכׇל־עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁויקרא כז, כה
בקצרה — על מה הסוגיה
הפרק השני נפתח בגבולות הערכין: לא פחות מסלע — גם עני שאין ידו משגת; ולא יותר מחמשים — הערך הגבוה בפרשה. מי שנתן סלע ואחר כך העשיר — פטור;
נתן פחות מסלע — לא יצא, ואם העשיר נותן חמשים. בעני שבידו חמש סלעים נחלקו רבי מאיר וחכמים. המקורות: ״וכל ערכך יהיה בשקל הקדש״ ו״חמשים״.
- סיום פרק״הדרן עלך הכל מעריכין״ — כאן מסתיים הפרק הראשון, ומתחיל הפרק השני, ״אין נערכין״.
- משנהמשנה: ״אין נערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמשים סלע״ — אפילו עני שנידון בהשג יד אינו נותן פחות מסלע, ואף אחד אינו נותן יותר מחמשים — הערך הגדול ביותר בפרשה (רש״י).
- כיצד״כיצד?״ — עני בן עשרים שהעריך את עצמו (ערכו חמשים): ״נתן סלע והעשיר — אינו נותן כלום״, כי יצא ידי חובתו. ״פחות מסלע והעשיר — נותן חמשים סלע״: הנתינה לא נחשבה, הערך עדיין עליו, ועכשיו הוא עשיר (רש״י).
- מחלוקת״היו בידיו חמש סלעים״ — עני שיש לו חמש סלעים בלבד: רבי מאיר — ״אינו נותן אלא אחת״; חכמים — ״נותן את כולן״. המשנה חוזרת וכופלת ״אין נערכין פחות מסלע ולא יתר על חמשים״ — ובדף ח׳ הגמרא תשאל למה.
- מנלן״מנלן?״ — מניין שאין ערך פחות מסלע?
- תשובה״וכל ערכך יהיה בשקל הקדש״ (ויקרא כז, כה) — ״כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל״. השקל הוא הסלע.
- ולא יתר על חמשיםולא יותר מחמשים — ״דכתיב חמשים״: ״והיה ערכך חמשים שקל כסף״ (ויקרא כז, ג), הסכום הגבוה בפרשה (שטיינזלץ).
״או חמשים או שקל״ — רבי מאיר וחכמים בחמש סלעים
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי מאיר לומד מן הצירוף ״חמשים״ ו״שקל״ שאין דרך ביניים: או הערך המלא או שקל. לחכמים ״שקל״ קובע רק את הרצפה, ומי שיש לו יותר נותן ״אשר תשיג יד הנודר״.
רבי מאיר דורש מ״יד הנודר״ שהולכים אחר הנודר ולא אחר הנידר, וחכמים: ממילא נשמע מאותו פסוק גם שלוקחים ממנו כפי השגת ידו.
- שאלה״מאי טעמא דרבי מאיר?״ — למה העני שבידו חמש סלעים נותן רק אחת?
- תשובהכתוב ״חמשים״ (ויקרא כז, ג) וכתוב ״שקל״ (ויקרא כז, כה) — ״או חמשים או שקל״: מי שידו משגת נותן את הערך המלא, ומי שאינה משגת — שקל. אין דרגת ביניים.
- ורבנן״ורבנן?״ — מה עושים חכמים בפסוק ״שקל״?
- תשובהלחכמים הפסוק קובע רק רצפה: ״לא יהו פחותים משקל״ — אפילו העני שבעניים (רש״י). אבל ״היכא דאית ליה״ — כשיש לו יותר — כתוב ״אשר תשיג יד הנודר״ (ויקרא כז, ח), ״והרי ידו משגת״ לחמש.
- ורבי מאיר״ורבי מאיר?״ — מה הוא עושה ב״אשר תשיג יד הנודר״, שממנו לומדים חכמים לקחת כפי יכולתו?
- תשובהרבי מאיר: הפסוק בא ללמד ״יד הנודר ולא יד הנידר״ — עני שהעריך עשיר נותן לפי השגת ידו שלו, ולא לפי עושרו של הנערך (רש״י).
- ורבנן״ורבנן?״ — ואם הפסוק ״אשר תשיג יד הנודר״ נחוץ ללמד ״יד הנודר ולא יד הנידר״, מניין לחכמים שגם מי שידו משגת יותר מסלע נותן את כל מה שבידו?
- תשובה״לאו ממילא שמעת מינה״ — אותו פסוק מלמד את שני הדברים: מאחר שכתוב ״על פי אשר תשיג״, ממילא שומעים שאם ידו משגת יותר — לוקחים ממנו (רש״י).
רב אדא בר אהבה: שני ערכים וחמש סלעים — ״מה שגבה גבה״
בקצרה — על מה הסוגיה
עני שבידו חמש סלעים ואמר ״ערכי עלי״ פעמיים: אם נתן ארבע לשנייה ואחת לראשונה — יצא ידי שתיהן, כי ״בעל חוב מאוחר שקדם וגבה — מה שגבה גבה״, ובכל נתינה לא היה בידו יותר ממה שנתן.
בראש דף ח׳: אם נתן ארבע לראשונה ואחת לשנייה — יצא רק ידי השנייה, כי כל הכסף משועבד לראשונה.
משם ממשיך רב אדא בר אהבה לשאול על מי שאמר ״שני ערכי עלי״ בבת אחת.
- רב אדא בר אהבהרב אדא בר אהבה: ״היו בידיו חמש סלעים״, אמר ״ערכי עלי״ וחזר ואמר ״ערכי עלי״ — שני נדרים, וכל אחד מהם גדול מכל מה שיש לו. ״נתן ארבע לשנייה ואחד לראשונה — יצא ידי שתיהן״, כעני שאין ידו משגת (שטיינזלץ). הדין אמור גם לחכמים, שלדעתם עני נותן את כל מה שבידו (רש״י).
- מאי טעמא״מאי טעמא?״ — הנדר הראשון קדם, וכל נכסיו השתעבדו לו; איך מועיל התשלום לשנייה, ואיך יוצא ידי הראשונה בסלע אחת?
- תשובה״בעל חוב מאוחר שקדם וגבה — מה שגבה גבה״: אף שלנושה המוקדם יש זכות קודמת, מה שהמאוחר כבר גבה אינו נלקח ממנו (שטיינזלץ). כך גם הארבע שניתנו לשנייה.
- ושיעור השגת ידולמה לא היה צריך לתת לשנייה את כל החמש? ״בעידנא דיהיב לשנייה — משעבד לראשונה״: באותה שעה כל כספו היה משועבד לנדר הראשון, וכאילו לא היה לו כלום. ״בעידנא דיהיב לראשונה — תו לית ליה״: כשנתן לראשונה נשארה לו רק סלע אחת, וזה כל מה שידו משגת (רש״י, שטיינזלץ).
- הסדר ההפוךדף ח׳ואם ״נתן ארבע לראשונה ואחת לשנייה״ — ״ידי שנייה יצא, ידי ראשונה לא יצא״: לראשונה נתן ארבע בשעה שהיו בידו חמש, ולא נתן את כל מה שידו משגת, כי ״כולהו משעבדן לראשונה״; לשנייה נתן סלע בשעה שלא היה לו יותר.
עזרים — אם… אז…
- ״יצא ידי שתיהן״
- ״מה שגבה גבה״; ובכל נתינה לא היה לו יותר
- ״ידי שנייה יצא, ידי ראשונה לא יצא״
- ״כולהו משעבדן לראשונה״
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.