ערכין ו׳
נדבת גוי לבדק הבית — ״הא בתחילה, הא בסוף״ ו״דבר המסויים״; תרומת גוי וקורה שכתוב עליה השם; ״סלע זו לצדקה — מותר לשנותה״ ומנורה שנדבו לבית הכנסת; ובמשנה: הגוסס והיוצא ליהרג — ״כל חרם לא יפדה״, ומחלוקת תנא קמא ורבי יוסי בנזק שהזיק — האם נגבה מן היורשים
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את סוף דף ה׳. שם הסביר רבא, לשיטת רבי יהודה, שהדחייה ״לא לכם ולנו״ נאמרה רק ״משום רפיון ידים״.
מכאן הגמרא שואלת אם מקבלים מגוי נדבה לבדק הבית, ומיישבת שתי ברייתות סותרות: בתחילת הבניין אין מקבלים ממנו דבר, ובסוף מקבלים, חוץ מ״דבר המסויים״ כמו ״אמה כליא עורב״.
נחמיה, שקיבל עצים מן המלך, אינו קושיה, כי מלכות ״לא הדרא ביה״.
משם עוברים לחשש ״שמא בלבו לשמים״ בתרומה שהפריש גוי ובקורה שכתוב עליה השם, ולומדים ש״שם שלא במקומו לאו קדוש״.
ההקדש של הגוי מוביל לשאלה מקבילה בצדקה: ״סלע זו לצדקה — מותר לשנותה״.
אמוראים נחלקים בין ״עלי״ ל״הרי זו״, רבא מסיק ״לא שנא״, וההיתר מוגבל עד שהמטבע מגיע ליד הגבאי, חוץ ממעשה רבי ינאי.
בעמוד ב הגמרא דנה במנורה שנדבו לבית הכנסת: לדבר מצוה מותר לשנותה, אבל נדבת גוי אסור כל עוד זוכרים את שמו, כי הוא ״פעי״. על כך מסופר מעשה הנר של שעזרק.
אחר כך מגיעה משנה חדשה: הגוסס והיוצא ליהרג ״לא נידר ולא נערך״. הגמרא לומדת את דין היוצא ליהרג מ״כל חרם...
לא יפדה״, ושואלת מה עושה בפסוק רבי חנינא בן עקביא, הסובר שהוא נערך. בסוף הדף מתברר שרבי יוסי ותנא קמא אינם חלוקים בנדריו אלא רק בנזק שהזיק.
רב יוסף תולה את המחלוקת בגביית מלוה על פה מן היורשים, ורבא במלוה הכתובה בתורה. המחלוקת חוזרת על ברייתת רבי שמעון בן אלעזר, ונמשכת לראש דף ז׳ עד ברייתת החופר בור.
נדבת גוי לבדק הבית — ״הא בתחילה, הא בסוף״
וְאִגֶּרֶת אֶל־אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן־לִי עֵצִיםנחמיה ב, ח
בקצרה — על מה הסוגיה
שתי ברייתות סותרות זו את זו: האם מקבלים מגוי נדבה לבדק הבית. רבי יוחנן מיישב: בתחילת הבניין אין מקבלים ממנו דבר, ״אפילו מים ומלח״;
בסוף, כשהבית כבר עומד, מקבלים, חוץ מ״דבר המסויים״ כמו ״אמה כליא עורב״.
רב יוסף מקשה מנחמיה, שקיבל עצים מן המלך כבר בתחילת הבניין, ואביי מתרץ שמלכות שונה, כי ״לא הדרא ביה״.
- רקעבסוף דף ה׳ הסביר רבא, לשיטת רבי יהודה, שהתשובה שנתנו עולי בבל לשכניהם הגויים, ״לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת״ (עזרא ד, ג), נאמרה ״משום רפיון ידים״. הגויים לא באו לעזור. הם רצו להחליש את ידי הבונים (עזרא ד, ד). כעת הגמרא שואלת ישירות: האם מקבלים מגוי נדבה לבדק הבית?
- סתירהשתי ברייתות סותרות: לפי אחת, גוי ״שהתנדב נדבה לבדק הבית — מקבלים הימנו״; לפי האחרת, ״אין מקבלין״. כיצד ייתכנו שתי הלכות הפוכות?
- רבי אילא בשם רבי יוחנן״לא קשיא — הא בתחילה, הא בסוף״. בתחילת בניין הבית אין מקבלים, כי יש לחשוש שהגויים מתכוונים לרפות את ידי הבונים, כמו בימי עזרא. בסוף, כשבאים רק לחזק את הבדק בבית שכבר עומד, החשש הזה אינו קיים, ולכן מקבלים (רש״י).
- רבי אסי בשם רבי יוחנןפירוט של אותו כלל: בתחילה אין מקבלים מהם דבר, ״אפילו מים ומלח״, אפילו את הדבר הפשוט והזול ביותר. בסוף מבחינים בין שני סוגי נדבה: ״דבר המסויים״, חפץ בולט שרואים מי נתנו, אין מקבלים, כי יש בו גנאי למקדש והגוי מתפאר בו (רש״י). דבר שאינו מסויים מקבלים.
- היכי דמי?״היכי דמי דבר המסויים?״ מה נחשב חפץ בולט ומזוהה כזה?
- רב יוסףרב יוסף: ״אמה כליא עורב״. אלה לוחות ברזל שבלטו מהם חודים בגובה אמה. הם כיסו את גג ההיכל וגירשו ממנו את העורבים (רש״י). זה חפץ קבוע הנראה בראש הבית, ולכן נחשב ״מסויים״.
- רב יוסף מקשה״מתיב רב יוסף: ואגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך״ — רב יוסף מקשה על הכלל שבתחילת הבניין אין מקבלים: נחמיה ביקש מן המלך אגרת שייתן לו עצים לשערי הבירה (נחמיה ב, ח). זה היה בתחילת בניין הבית השני, ובכל זאת קיבלו את העצים מן המלך הגוי (רש״י).
- אבייאביי: ״שאני מלכותא דלא הדרא ביה״. מלכות שונה, כי אינה חוזרת בה. המלך התחיל לטובה, ולכן אין לחשוש שיעזוב באמצע וירפה את ידי הבונים (רש״י). וכדברי שמואל: מלכות שאמרה ״עקרנא טורי״, אעקור הרים, עוקרת הרים ואינה חוזרת בה.
עזרים — אם… אז…
- אין מקבלין — ״אפילו מים ומלח״
- אין מקבלין
- מקבלין
תרומת גוי וקורה שכתוב עליה השם — ״שמא בלבו לשמים״
בקצרה — על מה הסוגיה
רב: גוי שהפריש תרומה — בודקים את כוונתו; אם לא הפריש ״בדעת ישראל״, היא טעונה גניזה, שמא התכוון להקדש.
מקשים מברייתא על קורה שכתוב עליה השם, שממנה משמע שבלי שם אין צורך בגניזה.
התירוץ: גם בלי שם היא טעונה גניזה, והברייתא באה ללמד ש״שם שלא במקומו לאו קדוש״ — אם אמר שהפרישה בדעת ישראל, חותכים את השם, ושאר הקורה מותר.
- רב יהודה אמר רב״גוי שהפריש תרומה מכריו״, מערימת התבואה שלו, ״בודקין אותו״ מה התכוון. אם הפריש ״בדעת ישראל״, כלומר שתלך למקום שתרומת ישראל הולכת, היא ניתנת לכהן (רש״י). אם לא, היא ״טעונה גניזה״, ואסורה בהנאה. ״חיישינן שמא בלבו לשמים״: אולי התכוון להקדיש אותה, והקדש בזמן הזה אין לו תקנה (רש״י).
- מיתיבימקשים מברייתא: גוי ״שהתנדב קורה״ לבית הכנסת, ״ושם כתוב עליה״. גם כאן בודקים אותו. אם אמר שנתן אותה בדעת ישראל, ״יגוד וישתמש במותר״: חותכים את מקום השם וגונזים אותו, ושאר הקורה נבנה בבית הכנסת (רש״י). אם לא אמר כך, הקורה כולה טעונה גניזה, ״שמא בלבו לשמים״.
- הדיוקמכאן מדייקים: ״טעמא דשם כתוב עליה״. הקורה צריכה גניזה רק משום שהשם הכתוב עליה מוכיח שכוונתו לשמים (רש״י). משמע ״הא אין שם כתוב עליה — לא בעיא גניזה״. ואם כן, למה אמר רב שתרומה שאין עליה שום שם טעונה גניזה?
- תירוץ״הוא הדין״: גם קורה שאין עליה שם טעונה גניזה, אם לא אמר שנתנה בדעת ישראל. הברייתא הזכירה את השם בשביל חידוש אחר: גם כשהשם כתוב עליה, אם נתנה בדעת ישראל, אין הקורה כולה נאסרת, כי ״שם שלא במקומו לאו קדוש״. השם מקדש רק את המקום שעליו הוא כתוב, ולא את שאר העץ (רש״י).
- ראיה״דתנן״: שם שהיה כתוב ״על ידות הכלים ועל כרעי המטה״ — ״יגוד ויגנוז״. חותכים את השם וגונזים אותו, ושאר הכלי מותר (שטיינזלץ). השם אינו מקדש את מה שמסביבו.
״סלע זו לצדקה — מותר לשנותה״: ״עלי״ או ״הרי זו״, ועד שבאה ליד גבאי
בקצרה — על מה הסוגיה
רב נחמן: האומר ״סלע זו לצדקה״ רשאי להשתמש במטבע ולתת אחר במקומו. רב אמי מוסר בשם רבי יוחנן שמותר גם להלוות אותו לאחר.
רבי זעירא הגביל את ההיתר למי שאמר ״עלי״, ורבא הקשה שהסברה דווקא הפוכה, והסיק ״לא שנא״. ותניא כוותיה דרבא: ״נדר צדקה ואין הקדש צדקה״.
רב זביד מנהרדעא שונה את כל ההיתר בשם רב. לבסוף ברייתא קובעת שההיתר הוא רק עד שהמטבע הגיע ליד הגבאי.
רבי ינאי, שהיה גבאי, לווה מן הקופה ופרע, כי הדבר היה לטובת העניים.
- רב נחמן אמר רבה בר אבהו״האומר סלע זו לצדקה — מותר לשנותה״. מותר לו להשתמש במטבע לצרכיו, ולאחר זמן ייתן מטבע אחר (רש״י). צדקה אינה הקדש, ולכן אין איסור ליהנות ממנה.
- סבור מינהבתחילה הבינו מכאן: ״לעצמו — אין, לאחר — לא״. להשתמש בעצמו מותר, כי אפשר לומר שעל דעת כן הפריש: אם יצטרך, ייטול את המטבע וישלם אחר. אבל להלוות אותו לחבירו לא עלה על דעתו (רש״י).
- איתמררב אמי בשם רבי יוחנן: ״בין לעצמו בין לאחר״. מותר גם להלוות את המטבע לאחר.
- רבי זעירארבי זעירא מגביל: ״לא שנו אלא דאמר עלי״. מי שאמר ׳עלי׳ קיבל על עצמו אחריות לסלע, אם תיגנב או תאבד, ולכן היא כשלו (רש״י). אבל מי שאמר ״הרי זו״ — ״בעינא בעי למיתבה״: חייב לתת את המטבע הזה עצמו.
- רבא מקשהרבא: ״אדרבה, איפכא מיסתברא״. דווקא כשאמר ״זו״ כדאי להתיר לו להשתמש, ״כי היכי דליחייב באחריותה״: מי שמשתמש בפיקדון נעשה ״שולח יד״ וחייב באחריותו (רש״י), וכך הצדקה מוגנת. מי שאמר ״עלי״ חייב באחריות בלאו הכי, ואין סיבה להתיר לו.
- מסקנת רבא״אלא לא שנא״. יש סברה לכל צד, ולכן אין לחלק: בשתי הלשונות מותר להשתמש במטבע.
- תניא כוותיה דרבאברייתא כשיטת רבא: ״נדר צדקה, ואין הקדש צדקה״.
- מאי קאמר?״מאי קאמר? לא נדר ולא הקדש צדקה!״ נדר סתם הוא לבדק הבית (רש״י), והקדש ודאי אינו צדקה. מה פירוש הלשון?
- אלא לאו הכי קאמרפירוש הברייתא: צדקה היא נדר לעניין ״בל תאחר״, ״לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ (דברים כג, כב). אבל היא ״אינה כהקדש״: בהקדש אסור להשתמש, ואילו בצדקה ״שרי לאשתמושי ביה״. הברייתא מתירה בלי לחלק בין ״עלי״ ל״הרי זו״, וזו שיטת רבא (שטיינזלץ).
- רב זביד מנהרדעארב כהנא אמר את השמועה לפני ״רב זביד מנהרדעא״, והוא השיב: ״אתון הכי מתניתו לה, אנן הכי מתנינן לה״. אצלכם רב נחמן אמר רק ״מותר לשנותה״, והפירוטים נוספו אחריו (רש״י). אצלנו הכול נאמר בשם רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מותר ״בין לעצמו בין לאחר, בין אמר עלי בין אמר הרי זו״.
- ברייתאת״ר: ״סלע זו לצדקה״ — ״עד שלא באתה ליד גבאי — מותר לשנותה; משבאתה ליד גבאי — אסור לשנותה״. ההיתר שייך רק לנודר עצמו, כל עוד המטבע בידו.
- איני?עמוד ב״איני? והא רבי ינאי יזיף ופרע!״ רבי ינאי היה גבאי, ולווה ממעות הצדקה לצרכיו ופרע (רש״י). אם כן, גם אחרי שהכסף הגיע ליד הגבאי מותר להשתמש בו!
- שאני רבי ינאי״שאני רבי ינאי, דניחא להו לעניים״: ההלוואה הועילה לעניים. כל זמן שהקופה ריקה, הוא היה אומר לציבור שאין לו מה לחלק, תובע מהם ומביא עוד צדקה (רש״י).
לפי סברת רבא (״איפכא מיסתברא״), מדוע דווקא מי שאמר ״סלע זו לצדקה״ מרוויח (מבחינת הצדקה) מכך שמתירים לו להשתמש במטבע?
מנורה שנדבו לבית הכנסת — לדבר הרשות או לדבר מצוה
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא: ישראל שנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה. רבי חייא בר אבא הבין שהאיסור כולל גם שינוי לדבר מצוה, ורב אמי מסר בשם רבי יוחנן שלדבר מצוה מותר.
הראיה מדברי רבי יוחנן עצמו: בנדבת גוי האיסור תלוי בכך שעוד זוכרים את שמו. בהכרח מדובר שם בשינוי לדבר מצוה, ששם רק הגוי מקפיד.
- ברייתאת״ר: ישראל ״שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת — אסור לשנותה״. אסור להשתמש בה לצורך אחר.
- רבי חייא בר אבארבי חייא בר אבא סבר: ״לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצוה״. אסור לשנותה לכל צורך שהוא.
- רב אמי בשם רבי יוחנןרב אמי: ״הכי אמר רבי יוחנן״ — ״לא שנו אלא לדבר הרשות״. לדבר מצוה, כגון לצורך מצוה אחרת, מותר לשנותה.
- ראיההמקור: ״מדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן״. גוי שנדב מנורה או נר לבית הכנסת: ״עד שלא נשתקע שם בעליה״, כל עוד אומרים ׳זו המנורה שנדב פלוני׳ (רש״י), אסור לשנותה. ״משנשתקע״ — מותר.
- למאי?לאיזה שינוי מכוון האיסור? ״אילימא לדבר הרשות — מאי איריא גוי? אפילו ישראל נמי!״ לדבר רשות אסור לשנות גם נדבת ישראל, כפי שאמרה הברייתא. אם כן, למה תלה רבי יוחנן את הדין דווקא בגוי?
- אלא לדבר מצוה״אלא לדבר מצוה״. בזה רק הגוי מעכב, ״דפעי״: הוא צועק ׳למה שיניתם את מה שנתתי?׳ (רש״י). ישראל ״דלא פעי״ אינו מקפיד שנדבתו הועברה למצוה אחרת, ולכן אצלו ״שפיר דמי״. מכאן שנדבת ישראל מותר לשנות לדבר מצוה, כדברי רב אמי.
הנר של שעזרק — ״לא שכיח״ או ״זמנין דמקרי ואתי״
בקצרה — על מה הסוגיה
שעזרק, סוחר גוי, נדב נר לבית הכנסת של רב יהודה, ושינו את הנר עוד לפני שנשכח שמו. נשמרו שלוש מסורות על מי שינה ומי הקפיד.
הן נחלקות בשאלה אם יש לחשוש לגוי שאינו מצוי בעיר, שמא יבוא ויקפיד.
- המעשה״שעזרק טייעא״, סוחר ערבי (שטיינזלץ) ונכרי (רש״י), נדב ״שרגא״, נר, לבית הכנסת של רב יהודה. לפי רבי יוחנן בסוגיה הקודמת, נדבת גוי אסור לשנות כל עוד זוכרים את שמו. ובכל זאת ״שנייה רחבא״, רחבא שינה אותו לצורך אחר, ״ואיקפד רבא״, ורבא הקפיד על כך.
- איכא דאמרי״איכא דאמרי״: להפך, רבא שינה ורחבא הקפיד.
- ואיכא דאמרי״ואיכא דאמרי״: ״חזני דפומבדיתא״, ממוני הקהל בפומבדיתא, שינו אותו, והקפידו גם רחבא וגם רבה.
- מאן דשנייהסברת מי ששינה: ״דלא שכיח״. שעזרק היה סוחר שמחזר בעיירות ואינו מצוי בעיר, ולכן אין לחשוש שיבוא ויצעק (רש״י).
- מאן דאיקפדסברת המקפיד: ״זמנין דמקרי ואתי״. לפעמים הוא בכל זאת מגיע לשם, ועלול לראות שנדבתו שונתה.
המשנה: הגוסס והיוצא ליהרג
בקצרה — על מה הסוגיה
תנא קמא: הגוסס והיוצא ליהרג אינם ״נידר״ ואינם ״נערך״. רבי חנינא בן עקביא: היוצא ליהרג נערך, כי ערכו קצוב בתורה.
רבי יוסי: הוא נודר, מעריך ומקדיש, ואם הזיק — חייב.
- תנא קמא״הגוסס והיוצא ליהרג — לא נידר ולא נערך״. מי שאמר ׳דמי פלוני עלי׳ או ׳ערך פלוני עלי׳ על אחד מהם לא אמר כלום. ״יוצא ליהרג״ הוא מי שבית דין כבר גמר את דינו למיתה (שטיינזלץ).
- רבי חנינא בן עקביא״נערך, מפני שדמיו קצובין״. הערך קבוע בתורה לפי גיל ומין, ואינו תלוי בשווי בשוק. אבל ״נידר״ אינו, כי בנדר דמים צריך לשום כמה הוא נמכר בשוק, ואיש לא יקנה אותו. לפי רש״י הוא חולק רק ביוצא ליהרג, ובגוסס מודה, כי הגוסס אינו ״בר העמדה״.
- רבי יוסי״נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק — חייב״. כאן הוא עצמו הנודר: הוא נודר דמי אחרים, מעריך, מקדיש מנכסיו, ואם הזיק חייב בתשלומים. מה בדיוק מחלוקתו עם תנא קמא יתבאר בגמרא.
יוצא ליהרג ״לא נערך״ — ״כל חרם... לא יפדה״
כׇּל־חֵרֶם אֲשֶׁר יׇחֳרַם מִן־הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָֽתויקרא כז, כט
בקצרה — על מה הסוגיה
גוסס אינו נערך כי אינו ״בר העמדה״, אבל מדוע יוצא ליהרג אינו נערך? ברייתא דורשת ״כל חרם...
לא יפדה״: מי שנגמר דינו למיתה אינו בכלל פדיון, ו״מן האדם — ולא כל האדם״ מגביל זאת למי שדינו כבר נגמר.
רבי חנינא בן עקביא, שאומר ״נערך״, דורש את הפסוק כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: חייב מיתת בית דין אינו מתכפר בממון, כפי שמתכפר בעל השור החייב מיתה בידי שמים. ״כל״ מרבה גם את המיתות הקלות.
- בשלמא״בשלמא גוסס״, הדין מובן. ״לא נידר״, כי ״לאו בר דמים הוא״ ואין לו שווי. ״לא נערך״, כי ״לאו בר העמדה והערכה הוא״: הערכין תלויים ב״והעמידו לפני הכהן והעריך״ (ויקרא כז, ח), והגוסס אינו יכול לעמוד. גם יוצא ליהרג ״לא נידר״ מובן, כי אין מי שיקנה אותו.
- קושיה״אלא לא נערך אמאי לא?״ ערכו קצוב בתורה ואינו תלוי בשווי (רש״י), והוא גם יכול לעמוד. מדוע אינו נערך?
- דתניאברייתא: יוצא ליהרג שאמר ״ערכי עלי״ לא אמר כלום, שנאמר ״כל חרם... לא יפדה״ (ויקרא כז, כט). מי שעומד ״ליחרם״ וליהרג אינו בכלל פדיון (רש״י) וערכין (שטיינזלץ).
- יכול״יכול אפילו קודם שנגמר דינו?״ אולי גם מי שעדיין עומד לדין, ודינו לא נפסק, אינו נערך?
- תלמוד לומר״מן האדם — ולא כל האדם״. המילה ״מן״ ממעטת: הפסוק עוסק רק במי שדינו כבר נגמר.
- ולרבי חנינא בן עקביארבי חנינא בן עקביא אמר ״נערך, מפני שדמיו קצובין״. מה הוא עושה בפסוק ״כל חרם״?
- לכדתניא״לכדתניא״: הוא דורש אותו כדברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. מצינו ״למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם״: בעל שור מועד שהמית אדם, ״השור יסקל וגם בעליו יומת״ (שמות כא, כט), ומיד אחר כך ״אִם־כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״ (שמות כא, ל). מיתה זו בידי שמים, כי אין בית דין הורג אדם על מה שעשה שורו (רש״י).
- יכול״יכול אף בידי אדם כן?״ אולי גם מי שחייב מיתת בית דין יוכל לפדות את עצמו בממון?
- תלמוד לומר״תלמוד לומר: כל חרם... לא יפדה״. חייב מיתת בית דין אינו פודה את עצמו בממון.
- אין לי אלא״אין לי אלא מיתות חמורות, שלא ניתנה שגגתן לכפרה״, כמו מגדף ומקלל אביו, שאם עשו בשוגג אין להם לא קרבן ולא גלות (רש״י). מנין שגם ״מיתות קלות״, שיש כפרה לשגגתן, אינן נפדות בממון? למשל רוצח בשוגג גולה, ומחלל שבת בשוגג מביא חטאת (רש״י).
- תלמוד לומר״תלמוד לומר: כל חרם״. המילה ״כל״ מרבה את כל מיתות בית דין.
״ואם הזיק — חייב״: מלוה על פה ומלוה הכתובה בתורה — האם נגבות מן היורשים
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי יוסי אינו חולק על נדריו של היוצא ליהרג, ומחלוקתו עם תנא קמא היא רק בנזק שהזיק. לפי רב יוסף נחלקו אם מלוה על פה נגבית מן היורשים.
לפי רבא כולם מודים שלא, ונחלקו אם ״מלוה הכתובה בתורה״ דינה כשטר. ״איכא דמתני לה״ על ברייתא שבה רבי שמעון בן אלעזר פוטר ״שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין״.
בדף ז׳ רב יוסף ורבה מעמידים גם אותה בגבייה מן היורשים.
אחר כך מקשים מברייתת החופר בור, שבה יורשיו משלמים על השור, ומתרצים שהחופר נידון לפני מותו: ״דייתבי דייני אפומא דבירא״.
- משנהרבי יוסי אמר על היוצא ליהרג: ״נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק — חייב״.
- קושיה״ותנא קמא מי קאמר דלא?״ תנא קמא אמר רק שהוא ״לא נידר ולא נערך״, כלומר שאחרים אינם יכולים לנדור את דמיו או את ערכו. על נדרים שהוא עצמו נודר לא אמר דבר. אם כן, על מה רבי יוסי חולק?
- אלא״בנודר ומעריך ומקדיש — כולי עלמא לא פליגי״. הוא בר דעת, ולכן נדרו נדר והקדשו הקדש (רש״י). המחלוקת היא רק ״באם הזיק״: לפי תנא קמא אינו חייב בתשלומים, ולפי רבי יוסי חייב.
- במאי קמיפלגי?״במאי קמיפלגי?״ כל מזיק חייב לשלם. מה הסברה לפטור דווקא אותו?
- רב יוסףרב יוסף: ״במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי״. הוא ייהרג מיד ולא יעמוד בדין על הנזק, ולכן החוב יישאר כ״מלוה על פה״: חוב שלא נכתב בשטר ולא נפסק בבית דין (רש״י). השאלה היא אם גובים אותו מיורשיו. לפי תנא קמא אין גובים, ולכן הוא פטור. לפי רבי יוסי גובים.
- רבארבא: ״דכולי עלמא מלוה על פה אינו גובה מן היורשין״. המחלוקת היא ב״מלוה כתובה בתורה״, חוב שהתורה עצמה מטילה, כמו תשלומי נזק. לפי תנא קמא חוב כזה ״לאו ככתובה בשטר דמיא״ ואינו נגבה מן היורשים. לפי רבי יוסי ״ככתובה בשטר דמיא״, ולכן נגבה.
- איכא דמתני לה״ואיכא דמתני לה אהא״: יש ששונים את מחלוקת האמוראים על ברייתא אחרת. היוצא ליהרג ״שחבל באחרים — חייב״, ו״אחרים שחבלו בו — פטורין״, כי אין לו דמים (רש״י). רבי שמעון בן אלעזר: ״אף הוא אם חבל באחרים — פטור, שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין״. אי אפשר להחזיר אותו לבית הדין ולדון אותו על הנזק, כי ״אין מענין את דינו״ (רש״י).
- קושיהדף ז׳״מכלל דתנא קמא סבר ניתן לחזרת עמידת בית דין?!״ האם תנא קמא, שמחייב, סובר שמעכבים את ההריגה כדי לדון אותו על הנזק? הרי אין מענים את דינו!
- רב יוסףדף ז׳רב יוסף: כולם מודים שאין מעכבים את ההריגה. המחלוקת היא במלוה על פה: לפי תנא קמא ״גובה מן היורשין״, ולכן הוא חייב והנזק ייגבה מנכסיו אחרי מותו. לפי רבי שמעון בן אלעזר אינו גובה.
- רבהדף ז׳רבה: ״דכולי עלמא מלוה על פה אינו גובה מן היורשין״. המחלוקת היא במלוה הכתובה בתורה: לפי תנא קמא ״ככתובה בשטר דמיא״, ולפי רבי שמעון בן אלעזר אינה כשטר. בלשון הראשונה נקרא האמורא ״רבא״, וכאן ״רבה״; ורש״י (ד״ה ואיכא דמתני לה) קורא לו ״רבה״ גם בלשון הראשונה: ״להא דרב יוסף ורבה״.
- מיתיבידף ז׳מקשים מברייתא: ״החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו״, בעל השור פטור. ״ולא עוד, אלא שאם מת השור — יורשי בעל הבור חייבין״ לשלם את דמיו. הרי שחוב נזיקין נגבה מן היורשים! לפי רש״י הקושיה היא על ההסבר שמחלוקת המשנה היא ״באם הזיק״: לפיו תנא קמא במשנה פוטר את היורשים, ואילו ברייתא סתמית מחייבת אותם.
- רבי אילא אמר רבדף ז׳״כשעמד בדין״. החופר נידון וחויב לשלם לפני שמת. חוב שבית דין כבר פסק דינו כדין מלוה בשטר, ולכן נגבה מן היורשים (רש״י).
- קושיהדף ז׳״והא הרגו קתני!״ לפי הברייתא השור הרג אותו. מתי הספיק לעמוד בדין?
- רב אדא בר אהבהדף ז׳״כשעשאו טריפה״. השור פצע אותו פצע מוות, אבל הוא חי עוד זמן מה, ובזמן הזה נידון.
- קושיהדף ז׳״והאמר רב נחמן, תני חגא: מת וקברו!״ בנוסח הברייתא ששנה חגא, החופר מת מיד, והשור קברו בבור, כגון שהפיל עליו חוליה (רש״י), ובכל זאת היורשים חייבים.
- והילכתאדף ז׳״והילכתא דייתבי דייני אפומא דבירא״. מדובר שהדיינים ישבו על פי הבור וחייבו אותו לשלם מיד (רש״י), לפני שיצאה נשמתו (שטיינזלץ). גם כאן החוב נפסק בבית דין.
עזרים — טבלת שיטות
| רב יוסף | רבא / רבה | |
|---|---|---|
| משנה — תנא קמא: אם הזיק, פטור | מלוה על פה אינו גובה מן היורשין | מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר |
| משנה — רבי יוסי: אם הזיק, חייב | מלוה על פה גובה מן היורשין | מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר |
| ברייתא — תנא קמא: הוא שחבל, חייב | מלוה על פה גובה מן היורשין | ככתובה בשטר |
| ברייתא — רבי שמעון בן אלעזר: פטור | מלוה על פה אינו גובה מן היורשין | לאו ככתובה בשטר |
לפי רב יוסף, האם תנא קמא שבמשנה ותנא קמא שבברייתא (״הוא שחבל באחרים — חייב״) סוברים אותו דבר?
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| נדבת גוי לבדק הבית | בתחילת הבניין אין מקבלין, ״אפילו מים ומלח״. בסוף מקבלין, חוץ מ״דבר המסויים״ (״אמה כליא עורב״). מלכות שונה — ״דלא הדרא ביה״ |
| תרומת גוי; קורה שכתוב עליה השם | שלא בדעת ישראל — טעונה גניזה, ״שמא בלבו לשמים״. בדעת ישראל — ״יגוד וישתמש במותר״, כי ״שם שלא במקומו לאו קדוש״ |
| ״סלע זו לצדקה״ | מותר לשנותה, ״בין לעצמו בין לאחר״, ״בין אמר עלי בין אמר הרי זו״ (רבא; וכך שונה רב זביד בשם רב), עד שבאה ליד גבאי. רבי ינאי — ״דניחא להו לעניים״ |
| מנורה לבית הכנסת | לדבר הרשות — אסור. לדבר מצוה — מותר, ובנדבת גוי רק משנשתקע שמו, ״דפעי״. שעזרק: ״לא שכיח״ מול ״זמנין דמקרי ואתי״ |
| הגוסס והיוצא ליהרג | לא נידר ולא נערך — גוסס ״לאו בר העמדה״, יוצא ליהרג — ״כל חרם... לא יפדה״, רק אחרי גמר דין. רבי חנינא בן עקביא: נערך, ו״כל חרם״ — שאין חייב מיתת בית דין מתכפר בממון |
| ״ואם הזיק — חייב״ | בנדרים כולם מודים. רב יוסף — מלוה על פה מן היורשין; רבא/רבה — מלוה הכתובה בתורה כשטר. החופר בור — ״דייתבי דייני אפומא דבירא״ |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.