ערכין ד׳
״הכל מעריכין — כהנים לוים וישראלים״: למה צריך לומר זאת; ומן הפסוק ״נדר בערכך נפשות״ — ערך סתום, אברים, מת וגוסס, מנוול ומוכה שחין, וטומטום ״שנידון בכבודו״
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף שרשרת הברייתות ״הכל חייבין... כהנים לוים וישראלים״ מדף ג׳: כהנים ולויים חייבים בתקיעת שופר, כי אף שאינם בהשמטת קרקע ביובל — ״בשילוח עבדים מיהא איתנהו״.
משם עוד שלוש ברייתות כאלה: במקרא מגילה החידוש הוא שמבטלים את עבודת המקדש כדי לשמוע אותה; בזימון — שכהנים שאכלו קדשים חייבים, כי ״ואכלת ושבעת״ תלוי בשביעה;
ובצירוף לזימון — שכהן האוכל תרומה מצטרף עם זר האוכל חולין. אחר כך הגמרא חוזרת למשנת המסכת, ״הכל מעריכין — כהנים לוים וישראלים״, ושואלת למה צריך לומר זאת.
רבא מעמיד אותה לשיטת בן בוכרי, הפוטר כהנים משקלים, ואביי דוחה; אביי מסביר מפדיון הבן, ורבא דוחה מאיל אשם;
והתשובה האחרונה — ״והעמידו לפני הכהן״, ״ולא כהן לפני כהן״.
החלק השני של הדף מבקש מקור לכך שמנוול ומוכה שחין נערכים, ומביא ברייתא שדורשת את המילים ״בערכך נפשות״ ועוד: ערך סתום, ערך אברים, מת וגוסס, אחד שהעריך מאה, אשה שהעריכה, ולבסוף טומטום ואנדרוגינוס — שאינם בערכין אך ישנם בדמים.
בעמוד ב הגמרא מפרשת את הברייתא: ערך סתום הוא שלשה שקלים, ונחלקו הלשונות אם הוא נידון בהשג יד; כמה דרשות נלמדות מאותה מילה, ״כי שקול הוא״;
ורבא מסביר שטומטום ״נידון בכבודו״. על כך מקשה אביי מברייתא על ראש עבד, חמור ופרה שהוקדשו, והדיון נמשך עד תחילת דף ה׳.
״הכל חייבין בתקיעת שופר״ — סוף הסוגיה: ״בשילוח עבדים מיהא איתנהו״
→ תחילת הסוגיה בדף ג׳בקצרה — על מה הסוגיה
למה צריך לומר שכהנים חייבים בתקיעת שופר? ההו״א: יובל שווה לראש השנה בתקיעה, ומי שאינו במצוות יובל — אינו בראש השנה;
וכהנים ולויים, ש״מוכרין לעולם וגואלין לעולם״, אינם בהשמטת קרקע. קא משמע לן: אף שאינם בהשמטת קרקע, בשאר דיני היובל הם ישנם, ולכן חייבים.
- רקעבסוף דף ג׳ (ע״ב) הובאה הברייתא ״הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים״, והגמרא שאלה ״פשיטא!״. הסבר ראשון — שכהנים תוקעים בחצוצרות כל השנה — נדחה: ״מי דמי? התם חצוצרות, הכא שופר!״. ההסבר שנשאר: ״שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות״, ומכאן הו״א: מי שאינו במצוות יובל — אינו במצוות ראש השנה; וכהנים ולויים אינם בדין היובל, כמשנה ״כהנים ולוים מוכרין לעולם״ —
- ההו״אסופה״וגואלין לעולם״ — כהנים ולויים שמכרו שדה גואלים אותה מיד, ולא כישראל, שצריך לחכות שתי שנים (רש״י). לכן ״אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו״.
- קא משמע לן״נהי דליתנהו בהשמטת קרקע, בהשמטת כספים — בשילוח עבדים מיהא איתנהו״ — אמנם אינם בדין השמטת הקרקעות ביובל, אבל בהשמטת כספים ובשילוח עבדים הם ישנם (שטיינזלץ); לכן הם בכלל מצוות היובל, וחייבים גם בתקיעת ראש השנה.
״הכל חייבים במקרא מגילה״ — מבטלין עבודתם
בקצרה — על מה הסוגיה
פשוט שכהנים, לויים וישראלים חייבים במקרא מגילה; החידוש הוא שגם כשהם עסוקים בעבודת המקדש הם מבטלים אותה ובאים לשמוע מגילה, כדברי רב יהודה בשם שמואל.
- ברייתא״הכל חייבים במקרא מגילה, כהנים לוים וישראלים״.
- פשיטא״פשיטא!״ — מה החידוש? וכי יעלה על הדעת שאחד מהם פטור?
- לא צריכא״לא צריכא — ליבטיל עבודתם״: החידוש הוא שמבטלים את עבודתם במקדש כדי לשמוע מגילה.
- רב יהודה אמר שמואל״כהנים בעבודתם, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן — מבטלין עבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה״. הכהנים בעבודת הקרבנות, הלויים בשירה על הדוכן, ואנשי המעמד העומדים על קרבנות הציבור — כולם מפסיקים.
״הכל חייבין בזימון״ — כהנים שאכלו קדשים
בקצרה — על מה הסוגיה
החידוש בברייתא הוא בכהנים שאכלו קדשים: הייתה הו״א שאכילה זו היא ״כפרה״ ולא סעודה, ואין בה זימון;
קא משמע לן שהחיוב תלוי בשביעה — ״ואכלת ושבעת״ — והם שבעים.
- ברייתא״הכל חייבין בזימון, כהנים לוים וישראלים״ — זימון: שלושה שאכלו יחד מצטרפים לברכת המזון בציבור.
- פשיטא״פשיטא!״
- לא צריכא״לא צריכא — דקאכלי קדשים״: הברייתא עוסקת בכהנים שאכלו בשר קדשים.
- סלקא דעתך״ואכלו אותם אשר כפר בהם״ (שמות כט, לג) — אכילת הכהנים מכפרת על הבעלים, ״והא כפרה היא״: הייתי אומר שזו אכילה לשם כפרה ואין בה זימון.
- קא משמע לן״ואכלת ושבעת״ (דברים ח, י) — ״אמר רחמנא, והא איתנהו״: החיוב תלוי בשביעה, והכהנים אכלו ושבעו.
״הכל מצטרפין לזימון״ — כהן שאוכל תרומה וזר שאוכל חולין
בקצרה — על מה הסוגיה
החידוש הוא כשהכהנים אוכלים תרומה או קדשים והזר אוכל חולין: הייתה הו״א שאינם מצטרפים, כי הזר אינו יכול לאכול עם הכהן;
קא משמע לן שמספיק שהכהן יכול לאכול עם הזר.
- ברייתא״הכל מצטרפין לזימון, כהנים לוים וישראלים״.
- פשיטא״פשיטא!״
- לא צריכא״לא צריכא — דקאכלי כהנים תרומה או קדשים, וזר קאכיל חולין״.
- סלקא דעתך״הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל״ — הזר אינו יכול לאכול מן התרומה שלפני הכהן — ״אימא לא ליצטרף״.
- קא משמע לן״נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל, כהן בהדי זר מצי אכיל״ — הכהן יכול לאכול מן החולין של הזר, ולכן הם מצטרפים.
שתי הברייתות על זימון עוסקות בכהנים שאוכלים קדשים. מה שונה בחידוש של כל אחת מהן?
״הכל מעריכין — כהנים לוים וישראלים״: למה צריך לומר?
וְכׇל־עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁויקרא כז, כה
בקצרה — על מה הסוגיה
פשוט שכהנים מעריכים — למה המשנה מונה אותם? שלוש תשובות, כל אחת לפי פסוק אחר שבו כתוב ״ערכך״: רבא — לשיטת בן בוכרי שכהנים פטורים משקלים (״וכל ערכך יהיה בשקל הקדש״), ואביי דוחה שהפסוק בא ללמד שאין ערך פחות מסלע;
אביי — מפני שכהנים פטורים מפדיון הבן (״תפדה בערכך״), ורבא דוחה מאיל אשם, שאז היה טומטום פטור ממנו;
ולבסוף רבא (ואיתימא רב אשי) — מ״והעמידו לפני הכהן״, שהייתה הו״א ״ולא כהן לפני כהן״.
- משנההמשנה (דף ב׳ ע״א): ״הכל מעריכין... כהנים לוים וישראלים״.
- פשיטא״פשיטא!״ — וכי מישהו יחשוב שכהנים אינם יכולים להעריך?
- רבארבא: ״לא נצרכא אלא לבן בוכרי״ — המשנה נצרכה לשיטת בן בוכרי, הסובר שכהנים אינם חייבים בשקלים.
- המשנה במסכת שקלים״אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל — אינו חוטא״ — כהן שנותן מחצית השקל אינו עובר עבירה, אף שאינו חייב לתת.
- רבן יוחנן בן זכאי״לא כן, אלא כל כהן שאינו שוקל — חוטא״ — הכהנים חייבים, ״אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן״ — לטובתם ושלא כדין (רש״י): ״וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל״ (ויקרא ו, טז).
- דרשת הכהנים״הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם, היאך הם נאכלין?״ — מנחות הציבור באות מתרומת הלשכה; אם גם הכהנים ישקלו, יהיה בהן חלק כהנים, ומנחת כהן אינה נאכלת. לפי רש״י, אנו אין דורשים כך: ״כליל תהיה״ נאמר במנחת כהן לבדה, ובמנחת ציבור הולכים אחר הרוב.
- קושיה על בן בוכרי״ולבן בוכרי נמי, כיון דלכתחילה לא מיחייבי לאיתויי — כי מייתי נמי חוטא הוא, דקא מעייל חולין לעזרה!״ — אם הכהן אינו חייב, השקל שלו אינו שייך לציבור, וקרבן הציבור שנקנה ממנו הוא כמו חולין בעזרה.
- תירוץ״דמייתי להו ומסר לצבור״ — הכהן מוסר את השקל לציבור לגמרי, וכך הוא נעשה של הציבור.
- טעמו של רבאומה הקשר לערכין? ״סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב ׳וכל ערכך יהיה בשקל הקדש׳״ (ויקרא כז, כה) — ״כל דאיתיה בשקלים — איתיה בערכין״; וכהנים, שלבן בוכרי אינם בשקלים, היו פטורים מערכין. ״קא משמע לן״ שהם מעריכים.
- אביי מקשהאביי: ״האי ׳וכל ערכך׳ — לכל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין מסלע הוא דאתא!״ — הפסוק בא ללמד שעני שמשלם לפי השגת ידו אינו נותן פחות מסלע (שקל), ולכן אין מקום לדרוש ממנו פטור לכהנים (רש״י).
- אביי״אלא אמר אביי״: ״הואיל וכתיב ׳ופדויו מבן חדש תפדה בערכך׳״ (במדבר יח, טז) — ״כל דאיתיה בפדיון הבן — איתיה בערכין״; וכהנים פטורים מפדיון הבן (בכורות ד׳ ע״א, רש״י), ולכן היה מקום לפטור אותם מערכין. ״קא משמע לן״.
- רבא מקשהרבא: ״אלא מעתה, גבי איל אשם, דכתיב ׳ואת אשמו יביא לה׳ איל תמים מן הצאן בערכך׳״ (ויקרא ה, כה) — ״הכי נמי״ שכל שאינו בערכין אינו באיל אשם, ו״טומטום ואנדרוגינוס, דליתנהו בערכין — ליתנהו באיל האשם?״ — הרי גם הם חייבים (רש״י: ״והא ישראל נינהו״); מכאן שאין דורשים ״בערכך״ בדרך זו.
- רבא, ואיתימא רב אשי״אלא אמר רבא, ואיתימא רב אשי״: ״הואיל וכתיב ׳והעמידו לפני הכהן׳״ (ויקרא כז, ח) — עני שהעריך עומד לפני הכהן שיעריך כמה יש בידו — הייתי אומר ״ולא כהן לפני כהן״, וכהן אינו בערכין. ״קא משמע לן״.
עזרים — טבלת שיטות
| הפסוק | ההו״א | מה נאמר עליה | |
|---|---|---|---|
| רבא — לבן בוכרי | ״וכל ערכך יהיה בשקל הקדש״ | מי שאינו בשקלים — אינו בערכין; וכהנים לבן בוכרי אינם בשקלים | אביי: הפסוק בא ללמד ״לא יהו פחותין מסלע״ |
| אביי | ״ופדויו מבן חדש תפדה בערכך״ | מי שאינו בפדיון הבן — אינו בערכין; וכהנים אינם בפדיון הבן | רבא: אם כן ״בערכך״ באיל אשם — טומטום ואנדרוגינוס לא יהיו באיל אשם? |
| רבא, ואיתימא רב אשי | ״והעמידו לפני הכהן״ | ״ולא כהן לפני כהן״ | לא נאמרה עליה קושיה |
״נערכין — לאתויי מנוול ומוכה שחין״: מנא הני מילי? — ברייתא ״בערכך נפשות״
אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה׳ויקרא כז, ב
בקצרה — על מה הסוגיה
בדף ב׳ נאמר ש״נערכין״ במשנה בא לרבות מנוול ומוכה שחין, והגמרא שואלת מה המקור. התשובה — ברייתא שדורשת את המילים ״בערכך״, ״נפשות״, ״והעמיד...
והעריך״, ״והיה ערכך״ ו״הזכר״; בין דרשותיה: ״נפשות — לרבות מנוול ומוכה שחין״, אף שאין להם ״דמים״.
- רקעבדף ב׳ (ע״א) אמרה הגמרא: ״נערכין — לאתויי מנוול ומוכה שחין״ — גם אדם שאין לו שווי בשוק נערך בערך הקצוב בתורה.
- מנא הני מילי״מנא הני מילי?״ — מהיכן לומדים זאת?
- בערכך — ערך סתום״דתנו רבנן: ׳בערכך׳ — להביא ערך סתום״ — האומר ״הרי עלי ערך״ בלי לומר של מי (יתבאר בהמשך).
- ערך כולו״דבר אחר: ׳בערכך׳ — ערך כולו הוא נותן, ולא ערך אברים״ — האומר ״ערך ידי עלי״ לא אמר כלום (רש״י).
- יכול״יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו?״ — כגון ״ערך ראשי״ או ״ערך כבדי״ (רש״י).
- תלמוד לומר״תלמוד לומר ׳נפשות׳״ — הכתוב תלה בנפש, ולכן המעריך אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו (רש״י).
- ולא המת״׳נפשות׳ — ולא המת״: האומר ״ערך מת זה עלי״ לא אמר כלום (רש״י).
- יכול״אוציא את המת, ולא אוציא את הגוסס?״ — הגוסס עדיין חי.
- תלמוד לומר״תלמוד לומר: ׳והעמיד... והעריך׳ — כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה״ (ויקרא כז, ח) — הגוסס אינו יכול לעמוד, ולכן אינו נערך.
- אחד שהעריך מאה״דבר אחר: ׳נפשות׳ — אין לי אלא אחד שהעריך אחד; אחד שהעריך מאה מנין? תלמוד לומר ׳נפשות׳״.
- אשה שהעריכהעמוד ב״דבר אחר: ׳נפשות׳ — אין לי אלא איש שהעריך, בין איש בין אשה; אשה שהעריכה איש, אשה שהעריכה אשה מנין? תלמוד לומר ׳נפשות׳״ — הפסוק פותח ״איש כי יפליא״, ו״נפשות״ מרבה גם אשה מעריכה.
- מנוול ומוכה שחין״דבר אחר: ׳נפשות׳ — לרבות מנוול ומוכה שחין״ — זו התשובה ל״מנא הני מילי״.
- למה צריך?״שיכול ׳נדר בערכך׳: כל שישנו בדמים — ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים — אינו בערכין״ — הסמיכות ״נדר״ ל״ערכך״ הייתה מקישה ערכין לנדר דמים, ומלמדת שמי שאין לו שווי (״דמים״), כמו מנוול, אינו נערך; ״תלמוד לומר ׳נפשות׳״.
- והיה ערכך — טומטום לדמים״׳והיה ערכך׳ — לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים״ — הנודר את דמיהם חייב. ״שיכול: ׳נדר בערכך׳ — כל שישנו בערכין ישנו בדמים, וכל שאינו בערכין אינו בדמים; תלמוד לומר ׳והיה ערכך׳״.
- הזכרומנין שטומטום ואנדרוגינוס אינם בערכין? ״׳הזכר׳ — זכר, ולא טומטום ואנדרוגינוס״ (ויקרא כז, ג).
- יכול״יכול לא יהו בערך איש, אבל יהיו בערך אשה?״
- תלמוד לומר״׳והיה ערכך הזכר... ואם נקבה היא׳״ (ויקרא כז, ג–ד) — ״זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס״.
״מאי ערך סתום?״ — שלשה שקלים, והשג יד
בקצרה — על מה הסוגיה
האומר ״ערך סתום עלי״ נותן את הפחות שבערכין — שלשה שקלים: לא חמישים, כי ״תפשת מרובה לא תפשת״, ולא שקל, כי ״בשקל הקדש״ נאמר בהשג יד.
אם הסכום ידוע מסברה, למה צריך פסוק? רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ללמד שאינו נידון בהשג יד, ״כמפרש דמי״;
ואיכא דאמרי — להפך: שהוא נידון בהשג יד, ולא נאמר ״כמפרש דמי״.
- שאלה״אמר מר: ׳בערכך׳ — לרבות ערך סתום. מאי ערך סתום?״
- ברייתא״דתניא: האומר ׳ערך סתום עלי׳ — נותן כפחות שבערכין. וכמה פחות שבערכין? שלשת שקלים״ — ערך נקבה מבן חודש עד בת חמש (ויקרא כז, ו).
- קושיה״ואימא חמשים!״ — הערך הגדול ביותר.
- תירוץ״תפשתה מרובה — לא תפשתה; תפשתה מועט — תפשתה״ — זה הכלל ״תפשת מרובה לא תפשת״: המועט ודאי בכלל המרובה, ואת המרובה אי אפשר לחייב בלי ראיה.
- קושיה״ואימא שקל, דכתיב ׳וכל ערכך יהיה בשקל הקדש׳!״ (ויקרא כז, כה) — הרי יש ״ערך״ של שקל.
- תירוץ״ההוא בהשג יד הוא דכתיב״ — זה דין עני שאין ידו משגת: אין הכהן מעריך אותו בפחות משקל; אבל ערך קצוב אין פחות משלשה שקלים (רש״י).
- קושיה״ואלא קרא למה לי?״ — אם שלשה שקלים נלמד מסברה, למה צריך ״בערכך״ לערך סתום?
- רב נחמן אמר רבה בר אבוה״לומר שאינו נידון בהשג יד״ — גם עני משלם שלשה שקלים. ״מאי טעמא? כמפרש דמי״ — כמי שאמר בפירוש ״הרי עלי שלשה שקלים״, שהרי הסכום ידוע ולא תלה בשום אדם (רש״י).
- איכא דאמרי״איכא דאמרי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: נידון בהשג יד״ — הפסוק בא ללמד שערך סתום הוא ככל הערכים.
- פשיטא״פשיטא!״ — במה שונה מכל ערך אחר?
- מהו דתימא״מהו דתימא כמפרש דמי — קמשמע לן״ — היה מקום לומר שהוא כמפרש סכום, ולכן צריך פסוק שילמד שהוא נידון בהשג יד.
עזרים — אם… אז…
- ״אינו נידון בהשג יד״ — נותן שלשה שקלים
- טעם: ״כמפרש דמי״
- ״נידון בהשג יד״ — ככל הערכים
- ״מהו דתימא כמפרש דמי — קמשמע לן״
״והא אפיקתיה!״ — ״ערך / בערכך״, ״נפש / נפשות״, ו״כי שקול הוא״
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא בודקת כל דרשה בברייתא: איך ״בערכך״ מלמד גם ערך סתום וגם ערך כולו — ״קרי ביה ערך, בערכך״;
איך ״נפשות״ מלמד גם אבר שהנשמה תלויה בו וגם ״ולא המת״ — ״קרי ביה נפש, נפשות״; ובאמת המת נלמד גם מ״והעמיד והעריך״.
ולבסוף: ״נפשות״ למנוול ומוכה שחין, והרי כבר דרשוהו לאחד שהעריך מאה ולאשה?
— אלה נלמדים כולם מ״נפש״, ״כי שקול הוא״, והריבוי ״נפשות״ נצרך למנוול ומוכה שחין.
- ברייתא״דבר אחר: ׳בערכך׳ — ערך כולו הוא נותן, ואינו נותן ערך דמי אברים״.
- קושיה״והא אפיקתיה לערך סתם?״ — ״בערכך״ כבר נדרש לערך סתום; איך ילמד עוד דבר?
- תירוץ״קרי ביה ׳ערך׳ ׳בערכך׳״ — היה אפשר לכתוב ״ערך״, ונכתב ״בערכך״; לכן לומדים ממנו שתי דרשות (רש״י).
- ברייתא״יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו? תלמוד לומר ׳נפשות׳; ׳נפשות׳ — ולא את המת״.
- קושיה״והא אפיקתיה!״ — ״נפשות״ כבר נדרש לאבר שהנשמה תלויה בו; איך ילמד גם ״ולא המת״?
- תירוץ״קרי ביה ׳נפש׳ ׳נפשות׳״ — היה אפשר לכתוב ״נפש״, ונכתב ״נפשות״.
- ברייתא״אוציא את המת, ולא אוציא את הגוסס? תלמוד לומר: ׳והעמיד והעריך׳״.
- קושיה״אי הכי, מת נמי תיפוק לי מ׳והעמיד והעריך׳!״ — גם המת אינו בהעמדה.
- תירוץ״הכי נמי!״ — אכן, גם המת נלמד משם.
- קושיה״ואלא ׳נפש׳ ׳נפשות׳ למה לי?״ — אם המת נלמד מ״והעמיד והעריך״, למה צריך את הריבוי ״נפשות״?
- תירוץ״כדבעינן למימר קמן״ — לדרשה שבהמשך הברייתא: לרבות מנוול ומוכה שחין (רש״י).
- ברייתא״דבר אחר: ׳נפשות׳ — אין לי אלא אחד שהעריך אחד; אחד שהעריך מאה מנין? תלמוד לומר ׳נפשות׳״.
- ברייתא״דבר אחר: ׳נפשות׳ — אין לי אלא איש שהעריך... אשה שהעריכה איש, ואשה שהעריכה אשה מנין? תלמוד לומר ׳נפשות׳״.
- ברייתא״דבר אחר: ׳נפשות׳ — להביא מנוול ומוכה שחין״.
- קושיה״והא אפיקתיה להנך!״ — ״נפשות״ כבר נדרש לאחד שהעריך מאה ולאשה שהעריכה (רש״י).
- תירוץ״הנך לא צריכי קרא. מאי טעמא? כי שקול הוא, ויבואו כולם; כי איצטריך קרא — למנוול ומוכה שחין הוא דאצטריך״. לפי רש״י: המילה ״נפש״ לבדה משמעה גם אשה וגם נפשות רבות, וכל הדרשות האלה שקולות זו לזו — אין סיבה להעדיף אחת מהן, ולכן כולן נלמדות מ״נפש״; הריבוי ״נפשות״ נצרך רק למנוול ומוכה שחין, שלא נמעטם מ״נדר בערכך״.
עזרים — טבלת שיטות
| הדרשה בברייתא | ביאור הגמרא | |
|---|---|---|
| ״בערכך״ | ערך סתום; ״ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים״ | ״קרי ביה ׳ערך׳ ׳בערכך׳״ — יש כאן שתי דרשות |
| ״נפשות״ — אבר | דבר שהנשמה תלויה בו — נותן ערך כולו | ״קרי ביה ׳נפש׳ ׳נפשות׳״ |
| ״נפשות״ — מת | ״ולא המת״ | ״הכי נמי״ — המת נלמד גם מ״והעמיד והעריך״ |
| ״והעמיד... והעריך״ | ממעט גוסס — כל שאינו בהעמדה אינו בהערכה | ממנו נלמד גם המת (״הכי נמי״) |
| ״נפשות״ — אחד שהעריך מאה; אשה שהעריכה | נלמדים מ״נפשות״ | ״הנך לא צריכי קרא״ — ״כי שקול הוא, ויבואו כולם״ |
| ״נפשות״ — מנוול ומוכה שחין | ״לרבות מנוול ומוכה שחין״ | לזה ״איצטריך קרא״ |
לפי המסקנה, מהיכן נלמד שהמעריך את המת לא אמר כלום, ולמה בכל זאת נכתב ״נפשות״ ולא ״נפש״?
״והיה ערכך — לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים״: רבא — ״שנידון בכבודו״
בקצרה — על מה הסוגיה
למה צריך פסוק לחייב את הנודר דמי טומטום — הרי הוא כ״דמי דיקלא״? רבא: ללמד שהוא ״נידון בכבודו״ — הנודר דמי ראשו נותן דמי כולו.
אביי מקשה מברייתא: ראש חמור או ראש פרה שהוקדש — אין הכל קדוש; ומשיבים ״וליטעמיך״: הרי גם בעבד, שהוא בערכין, ״הוא והקדש שותפין בו״;
ומתרצים: הברייתא בקדשי מזבח, ו״נידון בכבודו״ — בקדשי בדק הבית.
על כך מקשים מסיפת הברייתא, ״ראש פרה״: בקדשי מזבח אבר שהנשמה תלויה בו מקדיש את כולה, כפי שמוכיחה ברייתא בתחילת דף ה׳!
והתשובות: הברייתא בקדושת דמים, באבר אחד, ובבעל מום ״דומיא דחמור״; ושאלתו של רבה על ״דמי ראשי לגבי מזבח״ — נשאלה לפני שנשמעה ברייתא זו.
״נידון בכבודו״ — לפי רש״י: כל האדם נידון לפי אבר אחד שכבודו (חייו) תלוי בו; האומר ״דמי ראשו עלי״ נותן את דמי כולו.
- ברייתא״׳והיה ערכך׳ — לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים״ (מן הברייתא לעיל, ד׳ ע״ב).
- קושיה״דמים למה לי קרא? לא יהא אלא דמי דיקלא — אילו אמר ׳דמי דיקלא׳ מי לא יהיב?״ — מי שנדר דמי דקל משלם את שוויו, וודאי שכך גם הנודר דמי טומטום.
- רבארבא: ״לומר שנידון בכבודו״ — אם אמר ״דמי ראשו עלי״, נותן דמי כולו.
- סלקא דעתך״סלקא דעתך אמינא: ׳נדר בערכך׳ כתיב — כל שישנו בערכין נידון בכבודו, וכל שאינו בערכין אינו נידון בכבודו״ — והפסוק מלמד שגם טומטום, שאינו בערכין, נידון בכבודו.
- אביי מקשהאביי: ״ודלא איתיה בערכין, מי נידון בכבודו? והתניא: ׳ראש עבד זה הקדש׳ — הוא והקדש שותפין בו; ׳ראש עבד מכור לך׳ — משמנין ביניהם; ׳ראש חמור זה הקדש׳ — הוא והקדש שותפין בו; ׳ראש חמור מכור לך׳ — משמנין ביניהם״. ״משמנין״ — שמים כמה שווה, ומחלקים את דמיו (רש״י).
- המשך הברייתא״׳ראש פרה מכור לך׳ — לא מכר אלא ראשה של פרה. ולא עוד, אלא אפילו ׳ראש פרה הקדש׳ — אין להקדש אלא ראשה״.
- רב פפארב פפא מסביר את ההבדל: ״דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא״ — ראש של שור נמכר לבדו בבית המטבחיים; ראש עבד וראש חמור אין דרך למכור לבד (רש״י).
- הקושיה״והא חמור ופרה ליתנהו בערכין, ואין נידון בכבודו!״ — מי שאינו בערכין אינו נידון בכבודו, ואיך ילמד הפסוק שטומטום נידון בכבודו?
- וליטעמיך״וליטעמיך, תיקשי לך עבד, דאיתיה בערכין, ואין נידון בכבודו!״ — גם בעבד, שהוא בערכין, ״הוא והקדש שותפין בו״; הרי שהברייתא אינה תלויה בערכין.
- תירוץ״אלא לא קשיא: הא בקדשי מזבח, הא בקדשי בדק הבית״ — הברייתא של ראש עבד וחמור עוסקת בהקדש לקדשי מזבח (כגון ״לדמי עולה״), ושם אינו נידון בכבודו; ו״נידון בכבודו״ של טומטום — בקדשי בדק הבית, כמו ערכין, שהולכים לבדק הבית (רש״י).
- קושיה״במאי אוקימתה — בקדשי מזבח? אימא סיפא: ולא עוד, אלא אפילו אמר ׳ראש פרה זו הקדש׳ — אין להקדש אלא ראשה. אמאי? תפשוט קדושה בכולה!״ — הפרה ראויה להקרבה (רש״י), ובקדשי מזבח הקדושה מתפשטת.
- המקורדף ה׳״מי לא תניא: ׳רגלה של זו עולה׳ — יכול תהא כולה עולה? תלמוד לומר ׳כל אשר יתן ממנו לה׳ יהיה קדש׳ (ויקרא כז, ט) — ממנו קודש ולא כולה קודש״; ״יכול תצא לחולין? תלמוד לומר ׳יהיה׳ — בהוייתה תהא. הא כיצד? תמכר לצורכי עולות, ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שבה, דברי רבי מאיר״.
- רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעוןדף ה׳רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון: ״מנין לאומר ׳רגלה של זו עולה׳ שכולה עולה? תלמוד לומר ׳כל אשר יתן ממנו לה׳ יהיה קדש׳ — לרבות את כולה״.
- סוף הקושיהדף ה׳״ואפילו למאן דאמר אין כולה עולה — הני מילי דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל דבר שהנשמה תלויה בו — קדשה כולה״ — אם כן ״ראש פרה״ בקדשי מזבח צריך להקדיש את כולה.
- תירוץדף ה׳״אלא לא קשיא: הא בקדושת הגוף, הא בקדושת דמים״ — ״רגלה של זו עולה״ הוא הקדש של האבר עצמו להקרבה; ״ראש פרה״ בברייתא — הקדש של דמי הראש בלבד (שטיינזלץ).
- קושיהדף ה׳״והא מר הוא דאמר: מקדיש זכר לדמיו — קדוש קדושת הגוף!״ — אביי לרבא (שטיינזלץ): הרי אתה אמרת שהמקדיש זכר, הראוי לקרבן, לדמיו — הוא עצמו קדוש וקרב; אם כן גם הפרה, הראויה להקרבה, תקדש בגופה.
- תירוץדף ה׳״לא קשיא: הא דאקדיש כולה, הא דאקדיש חד אבר״ — רק כשהקדיש את כל הבהמה לדמיה — היא קדושה קדושת הגוף; כאן הקדיש אבר אחד.
- קושיהדף ה׳״חד אבר נמי איבעויי איבעיא לן, דבעי רבה: הקדיש אבר לדמיו, מהו?״ — אם הברייתא עוסקת באבר אחד, למה רבה הסתפק ולא פשט ממנה?
- תירוץדף ה׳״כי איבעי לן — בתם; הכא — בבעל מום, דומיא דחמור״ — רבה שאל בבהמה תמימה הראויה להקרבה; הברייתא עוסקת בפרה בעלת מום, כמו החמור שנשנה עמה.
- קושיהדף ה׳״בעל מום נמי איבעויי איבעיא לן, דבעי רבה: ׳דמי ראשי לגבי מזבח׳ מהו?״ — גם אדם אינו ראוי להקרבה, ורבה הסתפק בו.
- תירוץדף ה׳״כי אבעיא לן — מקמי דאשמעה להא מתניתא; השתא דשמעה הא מתניתא — לא מיבעיא לן״ — רבה שאל לפני ששמע ברייתא זו; מעתה אין כאן ספק. כלומר, ב״דמי ראשי לגבי מזבח״ אינו נידון בכבודו, ונותן דמי ראשו בלבד.
הברייתא מבדילה בין ״ראש חמור מכור לך״ (משמנין ביניהם) לבין ״ראש פרה מכור לך״ (לא מכר אלא ראשה). מה ההבדל לפי רב פפא?
הסוגיה ממשיכה בדף ה׳
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| תקיעת שופר (סוף דף ג׳) | כהנים ולויים אינם בהשמטת קרקע, אבל ״בשילוח עבדים מיהא איתנהו״ — ולכן חייבים |
| מקרא מגילה | כהנים בעבודתם, לויים בדוכנן וישראל במעמדן — מבטלין עבודתם ובאין לשמוע |
| זימון | כהנים שאכלו קדשים חייבים — ״ואכלת ושבעת״; ומצטרפים עם זר — ״כהן בהדי זר מצי אכיל״ |
| ״הכל מעריכין — כהנים״ | רבא: לבן בוכרי (שקלים) — נדחה; אביי: פדיון הבן — נדחה מאיל אשם; רבא ואיתימא רב אשי: ״ולא כהן לפני כהן״ |
| ברייתא ״בערכך נפשות״ | ערך סתום; לא ערך אברים, אבל אבר שהנשמה תלויה בו — ערך כולו; לא מת ולא גוסס; אחד שהעריך מאה; אשה שהעריכה; מנוול ומוכה שחין; טומטום ואנדרוגינוס — בדמים ולא בערכין |
| ערך סתום | שלשה שקלים — ״תפשת מועט תפשת״; רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אינו נידון בהשג יד (״כמפרש דמי״); איכא דאמרי: נידון |
| ״והא אפיקתיה״ | ״קרי ביה ערך, בערכך״; ״קרי ביה נפש, נפשות״; מת — גם מ״והעמיד והעריך״; ״כי שקול הוא, ויבואו כולם״ |
| נידון בכבודו | רבא: טומטום בדמים נידון בכבודו; הברייתא של ראש עבד וחמור — בקדשי מזבח, ו״נידון בכבודו״ — בבדק הבית; בדף ה׳: קדושת דמים, חד אבר, בעל מום |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.