ערכין ג׳
״הכל — לאתויי מאי?״: מגילה, זימון, טומאות, פרה אדומה, שחיטה ועלייה לארץ ולירושלים; ואחר כך ״כהנים לוים וישראלים״ — למה היה צורך לחייב כהנים בסוכה, בציצית, בתפילין ובשופר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את הסקירה שנפתחה בדף ב׳: על משנת ״הכל מעריכין״ שאלה הגמרא ״לאתויי מאי?״, ומשם עברה לשאול זאת על כל משנה וברייתא הפותחות ב״הכל״.
כאן הרשימה נמשכת — ״הכל חייבין במקרא מגילה״ מרבה נשים, ״שאף הן היו באותו הנס״; זימון מרבה נשים ועבדים, וקטן היודע למי מברכין.
משם לטומאות: בזיבה מתרבה תינוק בן יומו, ורבי יהודה ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה חלוקים במקור, עד ״דברה תורה כלשון בני אדם״;
בטומאת מת ובנגעים מתרבה קטן, והגמרא מבררת מה ממעטת המילה ״איש״ בכל פרשה — קטן מכרת, ואשה מפריעה ופרימה. בראיית נגעים מתרבה מי שאינו בקי, ורבינא מיישב סתירה;
בפרה אדומה — קטן או אשה לקידוש וערל להזאה; בשחיטה — כותי וישראל משומד; ובעלייה לארץ ישראל ולירושלים — עבדים ומעבר מנוה היפה לנוה הרעה.
בעמוד ב הגמרא עוברת לברייתות ״כהנים לוים וישראלים״ ושואלת בכל אחת ״פשיטא!״: בסוכה, בציצית ובתפילין היא מסבירה למה היה מקום לפטור כהנים — ״כעין תדורו״, היתר כלאים, ״ילבש על בשרו״ — ומה התשובה;
ובשופר נדחה הנימוק של החצוצרות, ובמקומו באה ההשוואה ״שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות״, והסוגיה נחתמת בתחילת דף ד׳.
״הכל חייבין במקרא מגילה״ — לאתויי נשים
→ תחילת הסוגיה בדף ב׳בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מוסיפה לברר מה מוסיפה המילה ״הכל״ במשניות ובברייתות.
״הכל חייבין במקרא מגילה״ ו״הכל כשרין לקרות את המגילה״ באים לרבות נשים, כדברי רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, ״שאף הן היו באותו הנס״.
- רקעהמשנה בדף ב׳ פותחת ב״הכל מעריכין ונערכין״, והגמרא שואלת על כל ״הכל״ — ״לאתויי מאי?״ (מה הוא בא לרבות). משם היא עוברת למשניות ולברייתות אחרות הפותחות ב״הכל״. בסוף דף ב׳ הגיעה ל״הכל חייבין במקרא מגילה״ ול״הכל כשרין לקרות את המגילה״ — ״לאתויי…״
- שאלה״מאי?״ — את מי באה המילה ״הכל״ לרבות במגילה?
- תשובה״לאתויי נשים״.
- המקורכדברי רבי יהושע בן לוי: ״נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס״ — אף הן ניצלו מגזירת המן (שטיינזלץ). לפי רש״י, הן גם כשרות לקרוא ולהוציא אנשים ידי חובתם.
זימון: ״הכל חייבין״ ו״הכל מצטרפין״
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל חייבין בזימון״ בא לרבות נשים ועבדים, שמזמנים לעצמם; ״הכל מצטרפין לזימון״ בא לרבות קטן היודע למי מברכין, כדברי רב נחמן.
- שאלה״הכל חייבין בזימון״ — ״לאתויי מאי?״
- תשובה״לאתויי נשים ועבדים״.
- המקור״דתניא: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן״ — שלוש נשים או שלושה עבדים מזמנים יחד; אבל אינם מצטרפים לזימון עם אנשים (רש״י).
- שאלה״הכל מצטרפין לזימון״ — ״לאתויי מאי?״
- תשובה״לאתויי קטן היודע למי מברכין״.
- המקור״דאמר רב נחמן: יודע למי מברכין — מזמנין עליו״ — הוא נמנה עם השלושה.
״הכל מיטמאין בזיבה״ — תינוק בן יומו; ״דברה תורה כלשון בני אדם״
אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּאויקרא טו, ב
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל מיטמאין בזיבה״ בא לרבות תינוק בן יומו. רבי יהודה לומד זאת מן הכפילות ״איש איש״;
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לומד מ״לזכר ולנקבה״ — בין קטן בין גדול, ואת הכפילות ״איש איש״ הוא מסביר: ״דברה תורה כלשון בני אדם״.
- שאלה״הכל מיטמאין בזיבה״ — ״לאתויי מאי?״ (זיבה — טומאת ״זב״, האמורה בויקרא פרק טו).
- תשובה״לאתויי תינוק בן יומו״.
- ברייתארבי יהודה״דתניא: ׳איש׳ — מה תלמוד לומר ׳איש איש׳ (ויקרא טו, ב)? לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה, דברי רבי יהודה״ — די היה לכתוב ״איש״ פעם אחת, והכפילות באה לרבות.
- רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה״אינו צריך״ — יש פסוק מפורש: ״והזב את זובו לזכר ולנקבה״ (ויקרא טו, לג); ״לזכר — כל שהוא זכר, בין קטן בין גדול; לנקבה — כל שהיא נקבה, בין קטנה בין גדולה״.
- שאלה״אם כן, מה תלמוד לומר ׳איש איש׳?״ — לשיטתו, לשם מה הכפילות?
- תשובה״דברה תורה כלשון בני אדם״ — כך דרכם של בני אדם לכפול את לשונם, ואין ללמוד מכך דין חדש (שטיינזלץ).
עזרים — טבלת שיטות
| רבי יהודה | רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה | |
|---|---|---|
| המקור לריבוי התינוק | ״איש איש״ — ״לרבות תינוק בן יום אחד״ | ״לזכר ולנקבה״ — ״בין קטן בין גדול… בין קטנה בין גדולה״ |
| מה מלמדת הכפילות ״איש איש״? | את ריבוי התינוק | ״דברה תורה כלשון בני אדם״ — אינה באה ללמד |
| תינוק בן יומו מיטמא בזיבה? | כן | כן |
״הכל מיטמאין בטמא מת״ — קטן; ״איש״ — למעוטי קטן מכרת
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל מיטמאין בטמא מת״ בא לרבות קטן: אפשר היה לחשוב שמ״ואיש אשר יטמא״ קטן אינו נטמא, ולכן נאמר ״ועל הנפשות אשר היו שם״. ומה ממעט ״איש״? קטן מעונש כרת.
- שאלה״הכל מיטמאין בטמא מת״ — ״לאתויי מאי?״
- תשובה״לאתויי קטן״.
- הוה אמינא״סלקא דעתך אמינא: ׳איש אשר יטמא ולא יתחטא׳ (במדבר יט, כ) — ׳איש׳ אין, קטן לא״ — היינו אומרים שרק איש נטמא בטומאת מת.
- קא משמע לן״קא משמע לן: ׳ועל הנפשות אשר היו שם׳״ (במדבר יט, יח) — מזים על כל הנפשות שהיו באוהל המת, גדול וקטן.
- קושיה״אלא, ׳איש׳ למעוטי מאי?״ — אם גם קטן נטמא, מה בא הכתוב למעט במילה ״איש״?
- תשובה״למעוטי קטן מכרת״ — הפסוק עוסק בטמא שנכנס למקדש (״ונכרתה הנפש ההיא… כי את מקדש ה׳ טמא״), וקטן אינו בר עונשין; אבל לשאר דיני טומאה — הוא טמא כגדול (רש״י).
״הכל מיטמאין בנגעים״ — קטן; ״איש״ — לפריעה ופרימה
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל מיטמאין בנגעים״ בא לרבות קטן, שלא נלמד מ״איש צרוע״ שהוא אינו נטמא; והמקור — ״אדם כי יהיה בעור בשרו״, מכל מקום.
״איש״ נדרש בברייתא: ״והצרוע״ מרבה אשה, ו״איש״ בא לעניין שלמטה — איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת.
- שאלה״הכל מיטמאין בנגעים״ — ״לאתויי מאי?״
- תשובה״לאתויי קטן״.
- הוה אמינא״סלקא דעתך אמינא: ׳איש צרוע׳ כתיב (ויקרא יג, מד) — איש אין, קטן לא״.
- קא משמע לן״קא משמע לן״ — שגם קטן מיטמא בנגעים.
- קושיה״ואימא הכי נמי!״ — ואולי באמת קטן אינו מיטמא בנגעים?
- תשובה״׳אדם כי יהיה בעור בשרו׳ (ויקרא יג, ב) — מכל מקום״: כל אדם, גם קטן.
- קושיה״ואלא ׳איש׳ למה לי?״
- תשובהברייתא״לכדתניא: ׳איש׳ — אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר ׳והצרוע׳ (ויקרא יג, מה) — הרי כאן שנים״ — ״והצרוע״ מיותר, ומרבה צרוע נוסף: אשה (רש״י).
- שאלה בברייתא״אם כן, מה תלמוד לומר ׳איש׳?״ — אם אשה מיטמאת, מה בא ״איש״ למעט?
- תשובה״לענין של מטה — איש פורע ופורם, ואין האשה פורעת ופורמת״: ״איש״ נדרש לעניין הכתוב בהמשך — ״בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע״ (ויקרא יג, מה): מצורע מגדל את שערו וקורע את בגדיו, ומצורעת — לא (רש״י, שטיינזלץ). וכך מתורצת גם השאלה ״׳איש׳ למה לי?״.
עזרים — שרשרת לימוד
- פסוק״אדם כי יהיה בעור בשרו״ (ויקרא יג, ב) — ״מכל מקום״
- דיןגם קטן מיטמא בנגעים
- דרשה״איש צרוע הוא״ — אין לי אלא איש; ״והצרוע״ (ויקרא יג, מה) — ״הרי כאן שנים״
- דיןגם אשה מיטמאת בנגעים
- דרשה״אם כן, מה תלמוד לומר ׳איש׳? לענין של מטה״
- תוצאה״איש פורע ופורם, ואין האשה פורעת ופורמת״
ב״טמא מת״ המילה ״איש״ ממעטת קטן (מכרת), ובנגעים ״איש״ אינה ממעטת קטן כלל. מה ההבדל?
״הכל רואין את הנגעים״ — מי שאינו בקי; רבינא: ״מסברי ליה וסבר״
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל כשרין לראות את הנגעים״ בא לרבות מי שאינו בקי בנגעים ובשמותיהם. אך ״אמר מר״ שמי שאינו בקי אינו רואה! רבינא מיישב: כשמסבירים לו והוא מבין — כשר; כשמסבירים לו ואינו מבין — אינו רואה.
- שאלה״הכל רואין את הנגעים״, ״הכל כשרין לראות את הנגעים״ — ״לאתויי מאי?״ (שתי הלשונות — דין אחד, רש״י).
- תשובה״לאתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן״ — כהן שאינו מכיר את מראות הנגעים ושמותיהם: חכם הבקי רואה עמו ואומר לו ״אמור טמא״, והכהן אומר — שהטומאה והטהרה תלויות באמירת הכהן (רש״י).
- קושיה״והאמר מר: אינו בקי בהן ובשמותיהן — אינו רואה את הנגעים!״
- תירוץרבינא: ״לא קשיא — הא דמסברי ליה וסבר, הא דמסברי ליה ולא סבר״ — מי שמסבירים לו והוא מבין, כשר; ומי שגם כשמסבירים לו אינו מבין — אינו רואה.
פרה אדומה: ״הכל כשרין לקדש״ ו״הכל כשרין להזות״
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל כשרין לקדש״ — לרבי יהודה בא לרבות קטן, ולחכמים — אשה (לפי מחלוקתם במשנה). ״הכל כשרין להזות״ בא לרבות ערל, כרבי אלעזר: ערל שהזה — הזאתו כשרה.
- שאלה״הכל כשרין לקדש״ — ״לאתויי מאי?״ (״לקדש״ — לתת את אפר הפרה האדומה במים חיים, רש״י).
- תשובה״לרבי יהודה — לאתויי קטן, ולרבנן — לאתויי אשה״.
- המקור״דתנן: הכל כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוס״ — לחכמים, שפוסלים קטן, ״הכל״ מרבה אשה; לרבי יהודה, שפוסל אשה, ״הכל״ מרבה קטן.
- שאלה״הכל כשירין להזות״ — ״לאתויי מאי?״ (להזות ממי חטאת על הטמא, רש״י).
- תשובה״לאתויי ערל״ — כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה (רש״י).
- המקור״וכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: ערל שהזה — הזאתו כשרה״.
״הכל שוחטין״ — כותי וישראל משומד
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל שוחטין״ נשנה פעמיים (רש״י: בפרק ראשון של חולין): פעם אחת לרבות כותי, ופעם אחת לרבות ישראל משומד.
- שאלה״הכל שוחטין״ — ״לאתויי מאי?״ — לשון זו נשנתה פעמיים בפרק הראשון של מסכת חולין (רש״י).
- תשובה״חדא לאתויי כותי״.
- תשובה״וחדא לאתויי ישראל משומד״.
״הכל מעלין לארץ ישראל״ ו״לירושלים״ — ״ואין הכל מוציאין״
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל מעלין לארץ ישראל״ בא לרבות עבדים, ולמי ששונה ״עבדים״ במפורש — לרבות עלייה מנוה היפה לנוה הרעה; ״ואין הכל מוציאין״ — עבד שברח מחוצה לארץ לארץ.
בירושלים: ״מעלין״ — מנוה היפה לנוה הרעה, ״ואין מוציאין״ — אפילו מנוה הרעה לנוה היפה.
- שאלה״הכל מעלין לארץ ישראל״ — ״לאתויי מאי?״ — משנה בסוף כתובות: אדם יכול לכוף את בני ביתו לעלות לארץ ישראל (רש״י, שטיינזלץ).
- תשובהעמוד ב״לאתויי עבדים״ — לפי רש״י: מי שבא למכור את עבדו הכנעני, והעבד רוצה שימכרנו רק בארץ ישראל — כופים את רבו להעלותו.
- שאלה״ולמאן דתני עבדים בהדיא, לאתויי מאי?״ — יש ששונים במשנה ״עבדים״ במפורש; לשיטתם מה מוסיף ״הכל״?
- תשובה״לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה״ — כופה את בני ביתו לעלות אפילו ממקום מגורים נאה בחוצה לארץ למקום גרוע בארץ ישראל (רש״י, שטיינזלץ).
- שאלה״ואין הכל מוציאין״ — מה מוסיפה לשון זו?
- תשובה״לאתויי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ״ — אין אדונו יכול להוציאו חזרה לחוצה לארץ (שטיינזלץ).
- שאלה״הכל מעלין לירושלים״ — מה הוא מוסיף?
- תשובה״לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה״ — אפילו כשמקום המגורים שמחוץ לירושלים טוב יותר.
- שאלה״ואין הכל מוציאין״ (מירושלים) — ״לאתויי מאי?״
- תשובה״לאתויי מנוה הרעה לנוה היפה״ — אין כופים לצאת מירושלים אפילו ממקום גרוע בה למקום נאה בארץ ישראל (שטיינזלץ).
עזרים — טבלת שיטות
| ארץ ישראל | ירושלים | |
|---|---|---|
| ״הכל מעלין״ | ״לאתויי עבדים״; ולמאן דתני עבדים בהדיא — ״מנוה היפה לנוה הרעה״ | ״לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה״ |
| ״ואין הכל מוציאין״ | ״לאתויי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ״ | ״לאתויי מנוה הרעה לנוה היפה״ |
״הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים״ — ״כעין תדורו״
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִיםויקרא כג, מב
בקצרה — על מה הסוגיה
מעתה הגמרא דנה בלשון ״כהנים לוים וישראלים״ ושואלת: פשיטא!
והתשובה — היה מקום לפטור כהנים מסוכה: ״תשבו — כעין תדורו״, איש ואשתו, והכהנים עסוקים בעבודת הרגל.
קא משמע לן: הם פטורים רק בשעת העבודה, כהולכי דרכים — ביום פטורים ובלילה חייבים.
- ברייתא״הכל חייבין בסוכה, כהנים לוים וישראלים״ — מכאן הגמרא דנה בברייתות שמפרטות ״כהנים לוים וישראלים״ (רש״י).
- קושיה״פשיטא! אי הני לא מחייבי, מאן מחייבי?״ — אם אלה אינם חייבים, מי חייב?
- תשובה״כהנים איצטריכא ליה״ — הברייתא נצרכה בשביל הכהנים.
- הוה אמינא״סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב ׳בסכות תשבו׳ (ויקרא כג, מב), ואמר מר ׳תשבו שבעת ימים׳ — כעין תדורו: מה דירה — איש ואשתו, אף סוכה — איש ואשתו; והני כהנים, הואיל ובני עבודה נינהו — לא ליחייבו״ — ברגל הם עסוקים בעבודה במקדש ואינם פנויים לדור בסוכה עם נשותיהם (שטיינזלץ).
- קא משמע לן״נהי דפטירי בשעת עבודה, בלא שעת עבודה חיובי מיחייבי״.
- דוגמה״מידי דהוה אהולכי דרכים, דאמר מר: הולכי דרכים ביום — פטורין מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה״.
״הכל חייבין בציצית״ — כהנים, אף שהותרו בכלאים
בקצרה — על מה הסוגיה
גם בציצית: פשיטא! היה מקום לפטור כהנים, שהרי ציצית נסמכה לאיסור שעטנז, ולכהנים הותרו כלאים (באבנט).
קא משמע לן: ההיתר הוא רק בשעת העבודה, ושלא בשעת עבודה הם אסורים — ולכן חייבים בציצית.
- ברייתא״הכל חייבין בציצית, כהנים לוים וישראלים״.
- קושיה״פשיטא!״
- תשובה״כהנים איצטריך ליה״.
- הוה אמינא״סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב ׳לא תלבש שעטנז… גדלים תעשה לך׳ (דברים כב, יא–יב), מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה — הוא דמחייב במצות ציצית; והני כהנים, הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו — לא ליחייבו״ — האבנט שבבגדי הכהונה היה של כלאים (רש״י).
- קא משמע לן״נהי דאישתרי בעידן עבודה, בלא עידן עבודה לא אישתרי״ — ולכן הם חייבים בציצית ככל ישראל.
״הכל חייבין בתפילין״ — של יד ושל ראש אינן מעכבות; ״בין ציץ למצנפת״
בקצרה — על מה הסוגיה
בתפילין היה מקום לפטור כהנים: ״וקשרתם… והיו לטטפת״ מלמד שמי שחייב בשל יד חייב בשל ראש, וכהנים אינם בשל יד משום ״ילבש על בשרו״.
קא משמע לן: של יד ושל ראש אינן מעכבות זו את זו. הקושיה ש״המצנפת על ראשו״ חוצצת גם בראש מתורצת: ״שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפילין״.
- ברייתא״הכל חייבין בתפילין, כהנים לוים וישראלים״.
- קושיה״פשיטא!״
- תשובה״כהנים איצטריך ליה״.
- הוה אמינא״סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב ׳וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עינך׳ (דברים ו, ח), כל דאיתיה במצוה דיד — איתיה במצוה דראש״.
- המשך ההוה אמינא״והני כהנים, הואיל וליתנהו במצוה דיד, דכתיב ׳ילבש על בשרו׳ (ויקרא ו, ג) — שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו — אימא במצוה דראש נמי לא ליחייבו״. תפילין של יד מונחות על הזרוע תחת הבגדים, והיו חוצצות בין בגדי הכהונה לבשר (רש״י).
- קא משמע לן״דלא מעכבי אהדדי״ — מצות של יד ומצות של ראש אינן תלויות זו בזו. כלומר, הכהנים חייבים בתפילין של ראש גם בשעת עבודתם.
- המקור״כדתנן: תפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד״.
- קושיה״ומאי שנא דיד, דכתיב ׳ילבש על בשרו׳? ראש נמי, כתיב ׳ושמת המצנפת על ראשו׳!״ (שמות כט, ו) — גם תפילין של ראש יחצצו בין הראש למצנפת.
- תירוץ״תנא: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניח תפילין״ — הציץ על המצח, והמצנפת על הראש אינה מגיעה עד המצח; ביניהם נשאר מקום גלוי, ושם מקום התפילין, ואין חציצה (רש״י).
בסוכה ובציצית התשובה הייתה ״בלא שעת עבודה — חייבים״. מה שונה בתשובה של תפילין?
״הכל חייבין בתקיעת שופר״ — חצוצרות, ויובל וראש השנה
יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶםבמדבר כט, א
בקצרה — על מה הסוגיה
בשופר: פשיטא! תחילה מציעה הגמרא שהיה מקום לפטור כהנים, שתוקעים כל השנה ״בחצצרת על עלתיכם״ — ונדחה: ״התם חצוצרות, הכא שופר״.
ההסבר השני: יובל וראש השנה שווים בתקיעה ובברכות, וכהנים ולוים ״מוכרין לעולם וגואלין לעולם״, כך שאינם בכל דיני היובל.
בתחילת דף ד׳ — קא משמע לן: אף שאינם בהשמטת קרקע, בהשמטת כספים ובשילוח עבדים הם בכלל.
- ברייתא״הכל חייבין בתקיעת שופר, כהנים לוים וישראלים״.
- קושיה״פשיטא!״
- תשובה״כהנים איצטריכא ליה״.
- הוה אמינא״סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב ׳יום תרועה יהיה לכם׳ (במדבר כט, א) — מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא חייב״ (״יום״ — יום אחד בלבד, רש״י); ״והני כהנים, הואיל ואיתנהו בתקיעה כוליה שתא, דכתיב ׳ותקעתם בחצצרת על עלתיכם׳ (במדבר י, י) — אימא לא ליחייבו״.
- קושיה״מי דמי? התם חצוצרות, הכא שופר!״ — התקיעות של הכהנים במשך השנה הן בחצוצרות, ואין להן קשר לתקיעת שופר.
- תירוץ״איצטריך״ — מטעם אחר: ״סלקא דעתך אמינא, הואיל ותנן: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות״ — ביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים ואומרים מלכיות, זכרונות ושופרות כבראש השנה (רש״י).
- ההוה אמינא״דאיתיה במצות יובל — איתיה במצות ראש השנה, דליתיה במצות יובל — ליתיה במצות ראש השנה״.
- והכהניםנמשך לדף ד׳״והני כהני, הואיל וליתנהו במצות דיובל, דתנן: כהנים ולוים מוכרין לעולם — וגואלין לעולם (דף ד׳), אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו״. לפי רש״י: מכירתם תקפה אפילו בשנת היובל עצמה, והם גואלים את השדה אפילו מיד, בלי להמתין שנתיים כישראל.
- קא משמע לןדף ד׳״נהי דליתנהו בהשמטת קרקע, בהשמטת כספים — בשילוח עבדים מיהא איתנהו״ — אף שאינם בכל דין השמטת קרקעות (רש״י), בהשמטת כספים ובשילוח עבדים הם בכלל (שטיינזלץ), ולכן חייבים בתקיעת שופר.
מה לקחת מהדף
| ״הכל…״ | לאתויי / למה נצרך |
|---|---|
| ״הכל חייבין במקרא מגילה״ | נשים — ״שאף הן היו באותו הנס״ (רבי יהושע בן לוי) |
| זימון | ״חייבין״ — נשים ועבדים, מזמנים לעצמם; ״מצטרפין״ — קטן היודע למי מברכין (רב נחמן) |
| זיבה | תינוק בן יומו: רבי יהודה — מ״איש איש״; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה — מ״לזכר ולנקבה״, ו״דברה תורה כלשון בני אדם״ |
| טמא מת | קטן — ״ועל הנפשות אשר היו שם״; ״איש״ — למעוטי קטן מכרת |
| נגעים | קטן — ״אדם… מכל מקום״; אשה — ״והצרוע״; ״איש״ — פורע ופורם, ולא אשה |
| ראיית נגעים | מי שאינו בקי — כשר ״דמסברי ליה וסבר״ (רבינא) |
| פרה אדומה | לקדש — לרבי יהודה קטן, לרבנן אשה; להזות — ערל (רבי אלעזר) |
| ״הכל שוחטין״ | כותי, וישראל משומד |
| מעלין / מוציאין | ארץ ישראל — עבדים, או מנוה היפה לנוה הרעה; עבד שברח לארץ; ירושלים — מעלין מנוה היפה לרעה, ואין מוציאין אף מנוה הרעה ליפה |
| סוכה | כהנים: ״כעין תדורו״ — פטורים רק בשעת עבודה, כהולכי דרכים |
| ציצית | כהנים: כלאים הותרו רק ״בעידן עבודה״ |
| תפילין | כהנים: של יד ושל ראש ״לא מעכבי אהדדי״; ״בין ציץ למצנפת״ |
| שופר | חצוצרות נדחה; יובל — ״מוכרין לעולם וגואלין לעולם״, אך בהשמטת כספים ובשילוח עבדים הם בכלל (דף ד׳) |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.