ערכין ב׳
פתיחת מסכת ערכין — מי מעריך, נערך, נודר ונידר; ומה מוסיפה המילה ״הכל״: במשנתנו, בסמיכה ובתמורה, במצוות הקטן, בראייה, בשופר ובמגילה
הקדמה — הסיפור של הדף
מסכת ערכין נפתחת בפרשה שבסוף ספר ויקרא: מי שאומר ״ערך פלוני עלי״ נותן להקדש סכום קצוב לפי גילו ומינו של פלוני, ומי שאומר ״דמי פלוני עלי״ נותן את שוויו בשוק.
המשנה הראשונה קובעת ש״הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין״, ומוציאה מן הכלל טומטום ואנדרוגינוס (אינם נערכין) וחרש, שוטה וקטן (אינם נודרין ומעריכין).
הגמרא שואלת על כל ״הכל״ — ״לאתויי מאי?״: מופלא סמוך לאיש, מנוול ומוכה שחין (״נפשות — כל דהו״), ופחות מבן חודש (״תני והדר מפרש״).
מכאן היא עוברת ל״הכל״ שבמשניות ובברייתות אחרות: ״הכל סומכין״ ו״הכל ממירין״ מוסיפים יורש, שלא כרבי יהודה, ומתברר ויכוח הדרשות על ״קרבנו״, ״המר ימיר״ ו״ואם״;
בסוכה, בלולב, בציצית ובתפילין ״הכל״ מוסיף קטן שכבר מסוגל לקיים את המצווה;
ובמצוות ראייה נבחנים בזה אחר זה חציו עבד, חיגר שנתרפא וסומא באחת מעיניו — עד שהגמרא חוזרת לחציו עבד ומיישבת את רבינא ב״משנה ראשונה ומשנה אחרונה״ של בית הלל ובית שמאי.
הדף נחתם בשופר — קטן שהגיע לחינוך — ובמגילה, שבראש דף ג׳ מתברר שהיא מוסיפה נשים, ״שאף הן היו באותו הנס״; והרשימה נמשכת בדף ג׳.
המשנה: ״הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין״
איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה׳ויקרא כז, ב
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה פותחת בכלל: הכל — כהנים, לויים, ישראלים, נשים ועבדים — מעריכין, נערכין, נודרין ונידרין.
ושני יוצאים מן הכלל: טומטום ואנדרוגינוס אינם נערכין, ״שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית״; וחרש, שוטה וקטן אינם נודרין ומעריכין, ״מפני שאין בהם דעת״.
- רקעמסכת ערכין עוסקת בפרשה שבסוף ספר ויקרא: ״איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה׳״ (ויקרא כז, ב). מי שאומר ״ערך פלוני עלי״ נותן להקדש סכום קצוב בתורה לפי גילו ומינו של הנערך — כגון ״הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה… חמשים שקל כסף״ (ויקרא כז, ג). לעומתו, מי שאומר ״דמי פלוני עלי״ נותן את שוויו של פלוני בשוק (רש״י: כעבד הנמכר בשוק). ארבעה מונחים במשנה: מעריך — האומר ״ערך פלוני עלי״; נערך — מי שערכו נידר; נודר — האומר ״דמי פלוני עלי״; נידר — מי שדמיו נידרו.
- משנה״הכל מעריכין, ונערכין, נודרין ונידרין — כהנים, לוים וישראלים, נשים ועבדים״. נשים ועבדים שנדרו משלמים לאחר זמן, כשהאישה נתגרשה או העבד השתחרר (רש״י).
- טומטום ואנדרוגינוס״טומטום ואנדרוגינוס — נודרין ונידרין ומעריכין, אבל לא נערכין, שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית״. טומטום הוא מי שאין ניכר בו אם הוא זכר או נקבה, ואנדרוגינוס — מי שיש בו סימני שניהם. יש להם דמים, ולכן הם נידרין (רש״י); אבל הערכים בפרשה נאמרו רק לזכר ולנקבה.
- חרש שוטה וקטן״חרש שוטה וקטן — נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהם דעת״ — אחרים יכולים לנדור את דמיהם ואת ערכם, אבל הם עצמם אינם בני נדר.
עזרים — טבלת שיטות
| מעריכין | נערכין | נודרין | נידרין | |
|---|---|---|---|---|
| כהנים, לויים, ישראלים, נשים ועבדים | כן | כן | כן | כן |
| טומטום ואנדרוגינוס | כן | לא — ״אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית״ | כן | כן |
| חרש, שוטה וקטן | לא — ״שאין בהם דעת״ | כן | לא — ״שאין בהם דעת״ | כן |
״לאתויי מאי?״ — מה מוסיפה המילה ״הכל״ בכל אחד מארבעת החלקים
בקצרה — על מה הסוגיה
על כל אחת מארבע המילים שואלת הגמרא את מי היא באה להוסיף: ״מעריכין״ — מופלא סמוך לאיש;
״נערכין״ — מנוול ומוכה שחין, שאין להם דמים, ובכל זאת ״נפשות — כל דהו״; ״נודרין״ נשנה רק אגב ״נידרין״. ו״נידרין״?
כל המועמדים מפורשים במשנה, ובכל זאת הגמרא קובעת: הוא מוסיף פחות מבן חודש, ״ותני והדר מפרש״.
- קושיה״׳הכל מעריכין׳ — לאתויי מאי?״ — את מי בא ״הכל״ להוסיף?
- תשובה״לאתויי מופלא סמוך לאיש״ — קטן בשנה שלפני גדלותו, שבודקים אותו אם הוא יודע ״להפלות״ — לפרש לשם מי נדר (רש״י). אם הוא מבין — ערכו שהעריך קיים.
- קושיה״׳נערכין׳ — לאתויי מאי?״
- תשובה״לאתויי מנוול ומוכה שחין״ — אדם מכוער או חולה בשחין, שאין מי שיקנה אותו, ולכן אין לו ״דמים״.
- סלקא דעתךלמה צריך לרבות אותם? ״סלקא דעתך אמינא: ׳נדר בערכך׳ כתיב — כל שישנו בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין״. הפסוק מקיש ערכין לדמים, ולכן היינו חושבים שמי שאין לו דמים — אין לו גם ערך.
- קא משמע לן״קא משמע לן ׳נפשת׳ — כל דהו״ — ״נפשות״ שבפסוק מלמד שכל נפש נערכת, יהיה שוויה אשר יהיה.
- קושיה״׳נודרין׳ — לאתויי מאי?״
- תשובה״׳נידרין׳ איצטריך ליה״ — ״נודרין״ אינו מוסיף דבר; הוא נשנה רק מפני ש״נידרין״ שבצידו נצרך.
- קושיה״׳נידרין׳ — לאתויי מאי?״ — אם בשבילו נשנה ״נודרין״, את מי הוא מוסיף?
- הצעה נדחית״אי לאתויי טומטום ואנדרוגינוס — בהדיא קתני להו!״ — הם מפורשים במשנה עצמה.
- הצעה נדחית״ואי לאתויי חרש שוטה וקטן — בהדיא קתני להו!״ — גם הם מפורשים במשנה.
- הצעה נדחית״אי לאתויי פחות מבן חודש — בהדיא קתני להו!״ — דינו מפורש במשנה בהמשך הפרק.
- הצעה נדחית״ואי לאתויי נכרי — בהדיא קתני להו!״ — גם הוא מפורש במשנה בהמשך הפרק.
- תירוץ״לעולם לאתויי פחות מבן חודש, ותני והדר מפרש״ — ״הכל נידרין״ אכן מוסיף פחות מבן חודש: התנא שונה כאן בכלל, ואחר כך מפרש בפירוט. רש״י מציע שני הסברים למה דווקא הוא: (א) התנא בחר אחד מכמה דינים שאפשר היה לבחור; (ב) בהמשך הפרק נחלקו רבי מאיר וחכמים במעריך פחות מבן חודש, ו״הכל נידרין״ מלמד שגם לחכמים — האומר ״דמיו עלי״ נותן את דמיו.
מנוול ומוכה שחין לעומת טומטום ואנדרוגינוס: במה כל אחד מהם ״חסר״, ומה זה מלמד על ההבדל בין ערך לדמים?
״הכל סומכין״, ״הכל ממירין״ — יורש, ודלא כרבי יהודה
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא עוברת ל״הכל״ במשניות אחרות: ״הכל סומכין״ ו״הכל ממירין״ מוסיפים יורש, שלא כרבי יהודה, שלדעתו יורש אינו סומך ואינו ממיר.
רבי יהודה דורש ״קרבנו — ולא קרבן אביו״ ולומד תמורה (תחלת הקדש) מסמיכה (סוף הקדש); חכמים מרבים יורש מ״המר ימיר״ ולומדים סמיכה מתמורה.
אחר כך מבררים מה כל צד דורש בפסוק של חברו: חכמים דורשים את שלושת ה״קרבנו״ לגוי, לחבירו ולבעלי חוברין; לרבי יהודה ״המר ימיר״ מרבה אשה, ולחכמים — ״ואם״.
- קושיה״׳הכל סומכין׳ — לאתויי מאי?״ — המשנה (במנחות) אומרת שהכל סומכים ידיהם על ראש קרבנם. את מי היא מוסיפה?
- תשובה״לאתויי יורש, ודלא כרבי יהודה״ — מי שאביו הפריש קרבן ומת לפני שהקריבו (רש״י): היורש מביא אותו וסומך עליו.
- קושיה״׳הכל ממירין׳ — לאתויי מאי?״ — המשנה (בתמורה) אומרת שהכל ממירין.
- תשובה״לאתויי יורש, ודלא כרבי יהודה״ — יורש שאמר על בהמת חולין שתהיה תחת הקרבן שירש — התמורה תופסת.
- ברייתא״דתניא: יורש סומך, יורש מימר. רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר״.
- קושיה״מאי טעמא דרבי יהודה?״
- תשובהבסמיכה נאמר ״וסמך ידו על ראש קרבנו״ (ויקרא ג, ב) — ״׳קרבנו׳ ולא קרבן אביו״. ומשם ״יליף תחלת הקדש מסוף הקדש״: תמורה היא תחילת קדושתה של הבהמה, וסמיכה נעשית סמוך לשחיטה, בסוף (רש״י). ״מה סוף הקדש — יורש אינו סומך, אף תחלת הקדש — יורש אינו מימר״.
- טעם רבנן״ורבנן — ׳המר ימיר׳ לרבות את היורש״ (ויקרא כז, י), ״וילפינן סוף הקדש מתחלת הקדש: מה תחלת הקדש — יורש מימר, אף סוף הקדש — יורש סומך״.
- קושיה״ורבנן, האי ׳קרבנו׳ מאי עבדי ליה?״ — מה עושים חכמים במיעוט שממנו למד רבי יהודה?
- תשובה״מיבעי ליה״ — שלוש פעמים נאמר ״קרבנו״ בפרשת סמיכה (רש״י), וכל אחד לדרשה אחרת: ״׳קרבנו׳ — ולא קרבן גוי; ׳קרבנו׳ — ולא קרבן חבירו; ׳קרבנו׳ — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה״ — כשכמה אנשים הביאו קרבן בשותפות, כולם סומכים עליו (רש״י).
- ורבי יהודה?״ורבי יהודה — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה״ — לדעתו אחד סומך בשביל כולם (רש״י), ולכן נשאר לו ״קרבנו״ פנוי — ״ולא קרבן אביו״.
- ואי נמי״ואי נמי אית ליה — גוי וחבירו מחד קרא נפקי״ — שניהם נלמדים מ״קרבנו״ אחד, כי אינם ״קרבנו״ כלל; ״אייתרי להו תרי: חד ׳קרבנו׳ ולא קרבן אביו, ואידך — לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה״. קרבן האב צריך פסוק משלו, כי היינו חושבים שהיורש נחשב בעליו (רש״י).
- קושיה״ורבי יהודה, האי ׳המר ימיר׳ מאי עביד ליה?״ — הפסוק שממנו חכמים מרבים את היורש.
- תשובה״מיבעי ליה לרבות את האשה״ — שאם המירה בקרבנה, התמורה תופסת (רש״י).
- ברייתא״דתניא: לפי שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו לרבות את האשה? תלמוד לומר: ׳ואם המר ימיר׳״.
- קושיה״ורבנן?״ — הם דורשים ״המר ימיר״ ליורש; מנין להם לרבות את האשה?
- תשובה״מ׳ואם׳״ — מן הו׳ היתרה במילה ״ואם״.
- ורבי יהודה״ורבי יהודה — ׳ואם׳ לא דריש״ — ולכן הוא צריך את ״המר ימיר״ לאשה.
עזרים — טבלת שיטות
| רבנן | רבי יהודה | |
|---|---|---|
| יורש — סומך? | כן | לא — ״קרבנו ולא קרבן אביו״ |
| יורש — ממיר? | כן — ״המר ימיר״ לרבות את היורש | לא — לומד תחלת הקדש מסוף הקדש |
| כיוון הלימוד | סוף הקדש (סמיכה) מתחלת הקדש (תמורה) | תחלת הקדש (תמורה) מסוף הקדש (סמיכה) |
| ״קרבנו״ | ולא קרבן גוי; ולא קרבן חבירו; לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה | ולא קרבן אביו — ובעלי חוברין ״לית ליה״, או: גוי וחבירו ״מחד קרא נפקי״ |
| אשה ממירה — מנין? | מ״ואם״ | מ״המר ימיר״ (״ואם״ לא דריש) |
״הכל חייבין״ בסוכה, בלולב, בציצית ובתפילין — קטן שהגיע לכך
בקצרה — על מה הסוגיה
ארבע ברייתות פותחות ״הכל חייבין״, ובכל אחת ״הכל״ מוסיף קטן שכבר מסוגל לקיים את המצווה: בסוכה — ״קטן שאינו צריך לאמו״; בלולב — ״היודע לנענע״;
בציצית — ״היודע להתעטף״; ובתפילין — ״היודע לשמור תפלין״, ש״אביו לוקח לו תפלין״.
- קושיה״׳הכל חייבין בסוכה׳ — לאיתויי מאי?״
- תשובה״לאיתויי קטן שאינו צריך לאמו, דתנן: קטן שאינו צריך לאמו — חייב בסוכה״. רש״י, על פי מסכת סוכה: קטן שמתעורר משנתו ואינו קורא ״אמא״.
- קושיה״׳הכל חייבין בלולב׳ — לאיתויי מאי?״
- תשובה״לאיתויי קטן היודע לנענע, דתנן: קטן היודע לנענע — חייב בלולב״.
- קושיה״׳הכל חייבין בציצית׳ — לאיתויי מאי?״
- תשובה״לאיתויי קטן היודע להתעטף, דתניא: קטן היודע להתעטף — חייב בציצית״.
- קושיה״׳הכל חייבין בתפילין׳ — לאיתויי מאי?״
- תשובה״לאיתויי קטן היודע לשמור תפלין, דתניא: קטן היודע לשמור תפלין — אביו לוקח לו תפלין״.
״הכל חייבין בראייה״ — חציו עבד, חיגר, סומא באחת מעיניו
שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה׳שמות כג, יז
בקצרה — על מה הסוגיה
מה מוסיף ״הכל חייבין בראייה״? תחילה — מי שחציו עבד וחציו בן חורין;
אבל רבינא פוטר אותו, ולכן מציעים חיגר שנתרפא ביום השני — וזה מתאים רק למי שסובר שכל ימי החג ״תשלומין זה לזה״;
ולכן — סומא באחת מעיניו, שלא כיוחנן בן דהבאי. ואיבעית אימא: באמת חציו עבד, ורבינא אינו קשה — הוא כמשנה ראשונה, והמשנה כאן כמשנה אחרונה, שבה חזרו בית הלל להורות כבית שמאי: ״כופין את רבו ועושה אותו בן חורין״.
- קושיההמשנה בחגיגה שונה: ״הכל חייבין בראייה״ — מצוות ראייה: לעלות לרגל ולהיראות בעזרה. ״לאיתויי מאי?״
- תשובה״לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין״ — כגון עבד של שני שותפים שאחד מהם שחרר את חלקו. עבד גמור פטור, שנאמר ״את פני האדון ה׳״ — מי שאין לו אדון אחר (רש״י).
- קושיה״ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה״ — מה מוסיף ״הכל״?
- תירוץ״לאיתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני״ — היה חיגר (ופטור) ביום הראשון של החג, ונתרפא ביום השני: הוא חייב.
- קושיה״הניחא למאן דאמר: כולן תשלומין זה לזה״ — כל יום עומד בפני עצמו, ולכן מי שנתרפא ביום השני חייב בו (רש״י); ״אלא למאן דאמר: כולן תשלומין לראשון״ — רק מי שנתחייב ביום הראשון משלים אחר כך (רש״י), והחיגר לא נתחייב בו — ״לאיתויי מאי?״
- תירוץ״לאיתויי סומא באחת מעיניו״ — הוא חייב בראייה.
- ודלא כי האי תנא״ודלא כי האי תנא״ — תירוץ זה אינו כשיטת התנא שבברייתא הבאה.
- ברייתא״דתניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר ׳יראה׳ ׳יראה׳ — כדרך שבא לראות כך בא ליראות; מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו״. הכתיב ״יִרְאֶה״ והקרי ״יֵרָאֶה״: לפי רש״י — כשם שהקב״ה בא לראות את העולה לרגל ״בשתי עיניו״, כך העולה בא ליראות — לראות את פני ה׳ בשתי עיניו.
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא: לעולם לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ודקא קשיא לך דרבינא — לא קשיא: כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה״.
- משנה ראשונה״דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל״.
- בית שמאי״אמרו להם בית שמאי: תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם?״ — ״לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול״, כי הוא חציו עבד וחציו בן חורין; ״יבטל?״ — והרי העולם נברא כדי שיתיישב: ״לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיהו מה, יח).
- התקנה״אלא, מפני תיקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו״ — העבד מתחייב בשטר לשלם לרבו את חצי שוויו.
- משנה אחרונה״וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי״.
- ההכרעהלכן אין סתירה: רבינא, הפוטר מן הראייה, הולך לפי משנה ראשונה — לפני שחזרו בית הלל, כשהיה עדיין בחזקת עבד; ו״הכל חייבין בראייה״ הולך לפי משנה אחרונה — כיוון שבידינו לשחררו, הוא כמשוחרר, ואין רשות רבו עליו (רש״י).
למה, לפי משנה אחרונה, מי שחציו עבד חייב בראייה — הרי בפועל עדיין לא שוחרר?
״הכל חייבין בתקיעת שופר״ ו״במקרא מגילה״
בקצרה — על מה הסוגיה
״הכל חייבין בתקיעת שופר״ מוסיף קטן שהגיע לחינוך, כמו ששנינו ״אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב״.
״הכל חייבין במקרא מגילה״ ו״הכל כשרין לקרות את המגילה״ — בראש דף ג׳: מוסיפים נשים, כדברי רבי יהושע בן לוי, ״שאף הן היו באותו הנס״.
רשימת ה״הכל״ נמשכת בדף ג׳ (זימון, זיבה, טומאת מת, נגעים ועוד).
- קושיה״׳הכל חייבין בתקיעת שופר׳ — לאיתויי מאי?״
- תשובה״לאיתויי קטן שהגיע לחינוך, דתנן: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב״. באיזה גיל קטן מגיע לחינוך — רש״י מציין למחלוקת במסכת יומא (שם — לעניין חינוך בתענית יום הכיפורים).
- קושיה״׳הכל חייבין במקרא מגילה׳, ׳הכל כשרין לקרות את המגילה׳ — לאיתויי מאי?״ (השאלה נחתמת בראש דף ג׳).
- תשובהדף ג׳״לאתויי נשים, וכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס״. רש״י: הן חייבות, וכשרות לקרוא ולהוציא גם אנשים ידי חובתם.
- להמשךדף ג׳בדף ג׳ נמשכת ברשימת ה״הכל״: ״הכל חייבין בזימון״, ״הכל מצטרפין לזימון״, ״הכל מיטמאין בזיבה״, ״בטמא מת״, ״בנגעים״, ״הכל כשרין לקדש״ ועוד.
סיכום הדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| המשנה | הכל מעריכין, נערכין, נודרין ונידרין; טומטום ואנדרוגינוס — לא נערכין; חרש שוטה וקטן — לא נודרין ולא מעריכין |
| ״הכל מעריכין״ | מופלא סמוך לאיש |
| ״נערכין״ | מנוול ומוכה שחין — ״נפשות — כל דהו״, אף שאין להם דמים |
| ״נודרין״ / ״נידרין״ | ״נודרין״ — אגב ״נידרין״; ״נידרין״ — פחות מבן חודש, ״תני והדר מפרש״ |
| ״הכל סומכין״, ״הכל ממירין״ | יורש, ודלא כרבי יהודה (״קרבנו ולא קרבן אביו״); לרבנן — ״המר ימיר״ לרבות את היורש |
| אשה ממירה | רבי יהודה — מ״המר ימיר״; רבנן — מ״ואם״ |
| סוכה, לולב, ציצית, תפילין | קטן: שאינו צריך לאמו · היודע לנענע · להתעטף · לשמור תפלין |
| ״הכל חייבין בראייה״ | חציו עבד (משנה אחרונה) · חיגר ונתפשט (למ״ד תשלומין זה לזה) · סומא באחת מעיניו (דלא כיוחנן בן דהבאי) |
| שופר, מגילה | קטן שהגיע לחינוך · נשים — ״שאף הן היו באותו הנס״ |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- ״דף מאיר״ — הרב אורי בריליאנט, אתר סיני — חוברת לבדיקת מסכת בכורות (דפים ב–טז)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.