ערכין ל״ב

תקנת הלל ונתינה בעל כרחו

1. רקעבדף הקודם הובאה תקנת הלל, שעסקה בקונה שנטמן כדי שלא יקבלו ממנו את כסף הגאולה — הנתינה אליו נעשית שלא בפניו ובעל כרחו. רבא למד מהתקנה דין כללי על נתינה בעל כרחו.
2. ראיהלשון ראשונהרבא: ״מדאיצטריך ליה להלל לתקוני״ — אילו נתינה בעל כרחו הייתה נחשבת נתינה מעיקר הדין, לא היה הלל צריך תקנה מיוחדת. מכך שנזקק לתקן, משמע שבסתם נתינה בעל כרחו אינה נתינה. ומכאן לאומר לאשתו ״הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז״: אם נתנה לו את הכסף בעל כרחו — לא התקיים התנאי.
3. דילמארב פפא (ויש אומרים רב אשי): ודילמא הלל הוצרך לתקן רק נתינה שלא בפניו. לפי רש״י, במקרה של קונה שנטמן יש שתי חולשות יחד — שלא בפניו וגם בעל כרחו — ולכן נזקקו לתקנה. אבל נתינה בפניו, בין מדעתו ובין בעל כרחו, היא מתנה גמורה, ואין ראיה לדין סתם.
4. איכא דאמריבגרסה אחרת רבא לומד מהתקנה דין בגט: האומר לאשתו ״הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז״ ונתנה — בין מדעתו ובין בעל כרחו הנתינה תקפה והיא מגורשת. הלל הוצרך לתקן רק נתינה שלא בפניו, שהרי הקונה נטמן; בפניו הנתינה תקפה בכל מקרה.
5. דילמארב שימי בר אשירב פפא (ויש אומרים רב שימי בר אשי): ״ודילמא בין בפניו בין שלא בפניו״ — נתינה מדעתו תקפה, בעל כרחו לא, והלל תיקן רק את מה שהוצרך לו. לפי רש״י: גם אם הקונה נוכח ומסרב לקבל, היה צריך את התקנה. לכן אין ראיה שבעל כרחו נחשב נתינה.

גדרי ״בית״ ובית הבנוי בחומה

1. משנההמשנה: כל מה שנמצא ״לפנים מן החומה״ דינו כבתי ערי חומה, חוץ מהשדות; ר׳ מאיר מרבה גם שדות. ובית הבנוי בתוך החומה עצמה — ר׳ יהודה: אינו כבתי ערי חומה; ר׳ שמעון: כותל החיצון הוא חומתו.
2. ברייתאריבויברייתא על הפסוק ״הבית אשר בעיר״: אין לי אלא בית — מנין לרבות בתי בדים (שמייצרים בהם שמן), בתי מרחצאות, מגדלות (רש״י: מבנה הקבוע בקרקע), שובכים, בורות, שיחין ומערות? ״אשר בעיר״ — כל מה שבתוך העיר.
3. יכולר׳ יהודהיכול שנרבה גם שדות? ״תלמוד לומר בית״ — שדה אינה מבנה, והמילה ״בית״ ממעטת אותה. מה שנרבה לפני כן נכלל כי הוא דומה לבית (רש״י). אלה דברי ר׳ יהודה.
4. ר׳ מאירר׳ מאיר דורש את אותו ריבוי, אך לשיטתו ״אשר בעיר״ מרבה אפילו שדות.
5. הא כתיב בית״הא כתיב בית״ — הרי המילה ״בית״ מוציאה שדות! כיצד ר׳ מאיר מרבה אותן?
6. חולסית ומצולהאמר רב חסדא בשם רב קטינא: ר׳ מאיר אינו מרבה שדה ממש. ההבדל בינו לר׳ יהודה הוא ב״חולסית ומצולה״: חולסית — מקום סלעי שנוטלים ממנו אבנים לבנין, מצולה — מקום שנוטלים ממנו חול. הם אינם ראויים לזריעה ומשמשים לבנין, ולכן דומים לבית (רש״י). לר׳ יהודה הם כשדות.
7. ראיהוהתניאברייתא תומכת: ״חולסית ומצולה״ — ר׳ מאיר אומר כבתים, ר׳ יהודה אומר כשדות. מכאן שהמחלוקת היא על אלה בלבד.
8. ר׳ יוחנןבבית הבנוי בחומה (ר׳ יהודה: אינו כבתי ערי חומה; ר׳ שמעון: כותל החיצון חומתו) אומר ר׳ יוחנן: ״שניהם מקרא אחד דרשו״ — הפסוק על רחב: ״ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת״.
9. ר׳ שמעוןר׳ שמעון סובר ״כפשטיה דקרא״: ביתה בקיר החומה, והכתוב קורא לכך ״בחומה היא יושבת״ — כלומר בעיר חומה היא יושבת (רש״י). לכן בית כזה כבתי ערי חומה.
10. ר׳ יהודהר׳ יהודה מדייק: ״בחומה היא יושבת״ ולא ״בעיר חומה״ — הבית נחשב חלק מהחומה עצמה ולא בית שבתוך עיר מוקפת, ולכן אינו כבתי ערי חומה.

עיר שגגותיה חומתה וטבריה

1. משנההמשנה: עיר ש״גגותיה חומתה״ (בתיה צמודים ויוצרים חומה), וכן עיר שלא הוקפה חומה מימות יהושע בן נון — אינן כבתי ערי חומה. בתי ערי חומה הם: שלוש חצרות, בכל אחת שני בתים, והעיר מוקפת מימות יהושע — כגון קצרה הישנה של ציפורי, חקרה של גוש חלב, יודפת הישנה, גמלא, גדוד, חדיד, אונו וירושלים.
2. ברייתאחומההפסוק ״אשר לו חומה״ — ״חומה ולא שור איגר״: נדרשת חומה ממשית, ולא גגות הבתים שמשמשים כחומה.
3. ברייתאסביבהפסוק הסמוך, על ״בתי החצרים אשר אין להם חומה סביב״, מלמד שעיר חומה צריכה חומה המקיפה אותה מכל צדדיה. ״פרט לטבריה שימה חומתה״: בצד אחד אין לטבריה חומה בנויה, והים משמש לה כחומה. היא אינה מוקפת חומה סביב, ולכן אינה כבתי ערי חומה.
4. ר׳ אליעזר בר יוסיר׳ אליעזר בר יוסי דורש ״אשר לוא חומה״: הכתיב ״לוא״ נקרא גם ״לו״ וגם ״לא״ — אף על פי שאין לו חומה עכשיו והיתה לו קודם לכן (בימי יהושע), עדיין הוא כבתי ערי חומה (רש״י: הבית חלוט בו).

הערים שבמשנה וירושלים

1. ברייתאמקום העריםהמשנה מנתה ערים; ברייתא מוסיפה: ״גמלא בגליל, וגדוד בעבר הירדן״, חדיד ואונו וירושלים ביהודה.
2. מאי קאמר?״מאי קאמר?״ וכי אין בגליל עיר מוקפת חומה אלא גמלא, ובעבר הירדן אלא גדוד (רש״י)?
3. אבייאביי: הברייתא אומרת ״עד גמלא בגליל, עד גדוד בעבר הירדן״ — כל עיירות הגליל עד גמלא וכל עיירות עבר הירדן עד גדוד היו מוקפות מימות יהושע; ובארץ יהודה — חדיד, אונו וירושלים.
4. רבארבא: הברייתא מפרשת את המשנה — ״גמלא בגליל״ להוציא גמלא אחרת שבארצות אחרות, וכך גדוד שבעבר הירדן, וחדיד אונו וירושלים שביהודה — להוציא ערים בשם זה שבגליל ובעבר הירדן. ערים כקצרה ויודפת, שאין עיר אחרת בשמן, לא הוצרכו לפירוש.
5. קושיהירושלים״וירושלים מי מיחלט בה?״ הרי שנינו שעשרה דברים נאמרו בירושלים, ואחד מהם שאין הבית חלוט בה. רש״י: הבית נחלט ״לקונה אותו לדורותיו״, וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ולכן אין לבית בעלים שיכולים להקנות אותו לצמיתות. ואילו המשנה מונה אותה בין בתי ערי חומה.
6. ר׳ יוחנןר׳ יוחנן: כוונת התנא לכירושלים — עיר שהוקפה מימות יהושע בן נון כירושלים, אבל לא כירושלים עצמה: בירושלים אין הבית חלוט, ואילו בערים הדומות לה הוא חלוט.
7. רב אשירב אשי: ״תרי ירושלים הוו״ — כפי שאמר רב יוסף לגבי קדש שהיו שתי ערים בשם זה. המשנה עוסקת בירושלים האחרת שביהודה, שבה הבית חלוט.

קדושה ראשונה: לשעתה או לעתיד

1. ברייתא אר׳ ישמעאל ברבי יוסי: למה מנו חכמים דווקא ״את אלו״ שבמשנה? כי כשעלו בני הגולה מצאו אותן וקידשום, אבל הערים הראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ בחורבן. הוא סבור: ״קדושה ראשונה קידשה לשעתה״ ולא קידשה לעתיד לבוא.
2. ורמינהיברייתא בברייתא נוספת בשם אותו ר׳ ישמעאל: ״וכי אלו בלבד היו?״ והלא כתוב ״ששים עיר כל חבל ארגב... כל אלה ערים בצורות״ — היו ערים מוקפות רבות. ולמה מנו חכמים את אלו? כי כשעלו בני הגולה מצאו אותן וקידשום.
3. קידשום?קידשום? הרי אמרנו בהמשך הברייתא שלא צריך לקדשן! כיצד אפשר לומר שבני הגולה קידשו אותן?
4. אלא מנאום״אלא מנאום״ — הכוונה שמנו אותן במשנה, ולא שקידשו אותן.
5. הסתירההמשך הברייתא: ״ולא אלו בלבד״, אלא כל עיר שתעלה בידך מסורת מאבותיך שהוקפה מימות יהושע — כל המצוות נוהגות בה, כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ״וקידשה לעתיד לבוא״. זו סתירה ישירה לברייתא הראשונה, שאמרה שהראשונות בטלו.
6. תרי תנאי״תרי תנאי ואליבא דר׳ ישמעאל״ — שני תנאים חלוקים בהעברת דעתו של ר׳ ישמעאל ברבי יוסי.
7. ואיבעית אימאאו: אחת הברייתות, זו האומרת שקדושה ראשונה קידשה לעתיד, היא של ר׳ אלעזר בר יוסי (אחיו), שדרש ״אשר לוא חומה״ — אף על פי שאין לו עכשיו חומה והיה לו קודם. לשיטתו אין הקדושה בטלה בחורבן.

מקור הדעות: עזרא ויהושע

1. מאי טעמא״מאי טעמא״ של מי שסובר שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעתיד?
2. פסוק בנחמיההפסוק על שיבת ציון: ״ויעשו בני הגולה... סוכות... ״כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן״... ותהי שמחה גדולה מאד״ — כלומר משהו שלא נעשה מאז ימי יהושע נעשה בימי עזרא.
3. קושיה״אפשר בא דוד ולא עשו סוכות״ עד שבא עזרא? ודאי נעשו סוכות בימי דוד ושלמה, ולכן אי אפשר לפרש את הפסוק כפשוטו.
4. תירוץהקישאאלא ״מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע״ — לא לעניין סוכות אלא לעניין אחר (רש״י: ״לא עשו כן״ הוא קדושת הארץ): כמו שביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה, כך בימי עזרא.
5. ראיה נוספתהפסוק בדברים ל׳, ה׳ על שיבת ישראל מהגלות: ״אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה״ — מקיש ירושתך לירושת אבותיך: כמו שירושת אבותיך הייתה בחידוש כל הדברים הללו (שמיטה, יובל, תרומות ומעשרות), כך ירושתך.
6. ואידך?ואידך? החכם האחר, הסובר שהקדושה הראשונה קידשה גם לעתיד ולא הוצרכו לקדש בימי עזרא — כיצד הוא מפרש את הפסוק בנחמיה?
7. תירוץיצר ע״ז״דבעו רחמי על יצר דעבודה זרה״ ובטליה — עזרא ביקש רחמים על יצר העבודה זרה והוא בוטל, וזכות התפילה הגנה עליהם כמו סוכה. לפי רש״י ״לא עשו כן״ מכוון לדבר זה ולא לסוכות ממש.
8. הסברישוע״והיינו דקפיד קרא עילויה דיהושע״: בכל מקום כתוב ״יהושע״ ובכאן ״ישוע״ — חסר אות, לשון גנאי. כי יהושע היה אמור לבקש רחמים על כך.
9. בשלמא…אלא״בשלמא משה לא בעא רחמי״ — לא הייתה לו זכות ארץ ישראל, שהרי לא נכנס אליה. אלא יהושע, שהייתה לו זכות הארץ, אמאי לא ליבעי רחמי? ולכן מקפיד עליו הכתוב.
10. והא כתיב״והא כתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה״ — מהפסוק משמע שצריך לחדש את הדברים כמו אז, ולכן יש לקדש ערי חומה מחדש!
11. תירוץ״הכי קאמר״: כיון שירשו אבותיך — ירשת אתה, באותה קדושה, ואין צורך לחזור ולקדש (רש״י).

יובלות בימי עזרא ושיבת השבטים

1. רקעהברייתא לעיל (״מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע״) אמרה שבני הגולה בימי עזרא ״מנו שמיטין ויובלות״ וקידשו ערי חומה כמו בימי יהושע.
2. קושיה״ומי מנו שמיטין ויובלות?״ הרי משגלו שבט ראובן וגד וחצי מנשה (בימי סנחריב) בטלו יובלות, ועזרא — שהקהל בימיו היה כארבעים אלף — כיצד מנה יובלות?
3. ראיה לקושיהברייתא: משגלו שבט ראובן וגד וחצי המנשה בטלו יובלות, שנאמר ״וקראתם דרור בארץ לכל יושביה״ — בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתם.
4. חיזוקאפילו אם כולם עליה אך מעורבין (בנימין ביהודה ויהודה בבנימין) — אין יובל נוהג, ״לכל יושביה״ — בזמן שיושביה כתיקונן. קל וחומר בימי עזרא, כשרק מעטים שבו.
5. רב נחמן בר יצחקרב נחמן בר יצחק: ״מנו יובלות לקדש שמיטין״ — דיני היובל עצמם לא נהגו (עבדים לא יצאו ושדות לא חזרו), אלא ספרו את שנת החמישים ולא מנו אותה לשמיטה הבאה, כדי שהשמיטות ייפלו במקומן (רש״י).
6. הניחא לרבנןדף ל״ג״הניחא לרבנן״ הסוברים ששנת החמישים אינה נמנית במנין השמיטות — נוח להסביר את מניית היובל. אך לר׳ יהודה, ששנת החמישים עולה גם ליובל וגם כראשונה למחזור הבא, ״למה לי?״ בשמיטין סגיא, שהרי שמיטה בכל שבע שנים בלי הפסקה!
7. תירוץדף ל״ג״הא ודאי דלא כרבי יהודה״ — הברייתא על מניית שמיטין ויובלות בימי עזרא אינה כשיטת ר׳ יהודה.
8. ולא מנו?דף ל״ג״ולא מנו שמיטין ויובלות?״ והכתיב בירמיה (שחי שנים אחרי גלות סנחריב): ״מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך״ — ומשמע שהיובל נהג אז.
9. קושיהמקץ שבע״והוינן בהו״: ״מקץ שבע שנים״? והכתיב באותו פסוק ״ועבדך שש שנים״, ולא שבע!
10. שש לנמכררב נחמן בר יצחק: ״שש לנמכר ושבע לנרצע״ — עבד נמכר רגיל יוצא אחרי שש שנים, ונרצע נשאר עד היובל, ויוצא ביובל גם אם הגיע שנה אחרי רציעתו. ומכאן ראיה שהיובל נהג בימי ירמיה.
11. דחייהתוכחה״ההוא בתוכחה כתיב״ — הפסוק אינו מעיד שבימי ירמיה נהג היובל. ירמיה מוכיח את העם ומזכיר להם את הציווי שניתן ביציאת מצרים, ושואל ״השלחתם?״ — האם שלחתם את העבדים בשנים שבהן הייתם חייבים לשלח (רש״י), כלומר בזמן שהיובל עוד נהג. התוכחה היא על העבר, ולכן אין ממנה ראיה לזמנו.
12. והכתיב וישמעו״והכתיב וישמעו וישלחו״ — באותה פרשה מסופר שהעם שמע ושילח את העבדים בפועל, בימי ירמיה. הרי שהחיוב לשלח נהג אז, כלומר היובל נהג בזמנו אף שהשבטים כבר גלו, והקושיה חוזרת.
13. ר׳ יוחנןאלא אמר ר׳ יוחנן: ״ירמיה החזירן״ (את השבטים שגלו), ויאשיה בן אמון מלך עליהם. ועל כן חזר היובל לנהוג.
14. ומנא לן?״ומנא לן דהדור?״ — מנין שהשבטים שגלו אכן חזרו לארץ בימי ירמיה?
15. ראיהיחזקאלכתוב ביחזקאל, שהתנבא באותו דור: ״כי המוכר אל הממכר לא ישוב״ — מי שמכר שדה לא תחזור אליו ביובל, כי עתידים לגלות והיובל יתבטל (רש״י). אפשר שהיובל כבר בטל מזמן, והנביא מתנבא שיתבטל? אלא מלמד שירמיה החזיר את השבטים, היובל חזר לנהוג, ועליו התנבא יחזקאל שעתיד להתבטל.
16. ומנלן?״ומנלן דיאשיה מלך עליהן?״
17. ראיהבית אלהפסוק במלכים: יאשיהו שואל ״מה הציון הלז״, ואנשי העיר משיבים ״הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה... על המזבח בית אל״.
18. וכי מה טיבו״וכי מה טיבו של יאשיהו בבית אל?״ בית אל הייתה בממלכת ישראל, לא ביהודה (רש״י). אלא כשהחזירן ירמיהו — יאשיהו מלך עליהם.
19. ראיההושערב נחמן בר יצחק לומד מהושע: ״גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי״ — כאשר ישובו ישראל, יעמוד בראשם מלך יהודה (רש״י: ״קציר״ הוא ״קצין״, מנהיג).

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא