ערכין ל״א

סתירת ברייתות: לווה וגואל וגואל לחצאין

1. רקע — המשך מדף ל׳רקע מדף ל׳: מי שמכר שדה אחוזה אינו רשאי ללוות כסף כדי לגאול אותה, וגם אינו גואל לחצאין. לעומת זאת ״בהקדש מותר בכולן״, ולכן המקדיש שדה אחוזה לווה וגואל וגם גואל לחצאין. המקור הוא ״ואם גאל יגאל״. ר׳ שמעון נימק את ההבדל: למוכר יש יתרון, כי השדה חוזרת אליו ביובל, ולכן הוחמר עליו בדרכי הגאולה. המקדיש מפסיד את השדה, כי ביובל היא יוצאת לכהנים, ולכן הוקל עליו בגאולה.
2. תני חדא… ותניא אידךשתי ברייתות סותרות: האחת אומרת ״לוה וגואל וגואל לחצאין״, והשנייה ״אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין״.
3. לא קשיא״לא קשיא״: הברייתא שמתירה היא כשיטת רבי שמעון שמיקל בגאולה מן ההקדש, והברייתא שאוסרת היא כשיטת רבנן החולקים עליו (רש״י).

משנה: גאולת בית בעיר חומה

1. משנההמוכר בית בעיר מוקפת חומה ״גואל מיד״ — אינו צריך להמתין שנתיים כמו במכירת שדה אחוזה (רש״י), והגאולה אפשרית כל שנים עשר חודש. כשהוא מחזיר את הדמים בתוך השנה בלי לנכות דמי שימוש, הדבר ״כמין רבית״: הקונה גר בבית חינם בשכר ההמתנה לכספו. אך הוא ״אינו רבית״ — רבית גמורה נוצרת רק בהלוואה ולא במכר, ובזמן שהקונה גר בבית הוא היה שלו (רש״י).
2. משנהיורשים ומנין השנהמת המוכר — בנו גואל; מת הלוקח — המוכר גואל מיד בנו, והכל בתוך השנה. את השנה מונים ״משעה שמכר״ הבעלים לקונה הראשון, גם אם הקונה מכר הלאה, שנאמר ״עד מלאת לו שנה״ — ״לו״ הוא מי שהאחוזה היתה שלו (רש״י).
3. משנהתמימה״תמימה״ מוסיפה את חודש העיבור: מכירה בשנה מעוברת מאריכה את הגאולה לשלושה עשר חודש (רש״י). לרבי ״תמימה״ באה ליתן ״שנה ועיבורה״ — שנת חמה של 365 ימים, אחד עשר ימים יותר משנת לבנה.
4. משנהחלוטכשהגיע יום ״שנים עשר חדש״ ולא נגאל, הבית ״חלוט״ לקונה — שלו לגמרי. הדין זהה בקונה ובמי שקיבל את הבית ״במתנה״, שנאמר ״לצמיתות״.

מה לומדים רבי ורבנן מ״ימים״ ומ״תמימה״

1. דלא כרביהגמרא מעירה שהמשנה, שבה גואלים ״מיד״ — אפילו ביום המכירה (רש״י) — אינה כשיטת רבי. רבי דורש מהכתוב ״ימים תהיה גאולתו״ שאין ״ימים״ פחות משניים: הבית לא יישאר ביד הקונה פחות משני ימים (רש״י).
2. ורבנן — מאי עבדי ליה?אם רבי דורש מ״ימים״ מגבלה של שני ימים, וחכמים חולקים עליו — מה הם לומדים מהמילה ״ימים״?
3. חישוב מיום ליוםהם צריכים את ״ימים״ ללמד שמחשבים את השנה ״מיום ליום״: עד אותו יום ואותו חודש בשנה הבאה, ולא שהשנה נגמרת כשמגיע ראש השנה.
4. ורבי — מנא ליה?גם רבי צריך ללמוד שהשנה נמנית מיום ליום, ואת ״ימים״ הוא כבר דרש לדבר אחר. מניין לו הדין הזה?
5. מעד תום שנת ממכרורבי לומד את זה מ״עד תום שנת ממכרו״. השנה היא ״שנת המכר״, כלומר היא מתחילה ביום המכירה. לכן היא מסתיימת באותו תאריך בשנה הבאה, ולא כשמתחילה שנה חדשה במניין העולם.
6. ורבנן — ההוא מאי עבדי ליה?אם רבי לומד מ״שנת ממכרו״ את החישוב מיום ליום, מה לומדים רבנן מאותו כתוב, והרי ״ימים״ כבר משמש להם לכך?
7. ימים — מעת לעתרבנן צריכים את ״שנת ממכרו״ כדי ללמוד שהשנה היא שנת המכר עצמו ולא שנה במניין העולם, ומאותו כתוב יוצא גם החישוב מיום ליום. לכן הגמרא מעבירה את ״ימים״ לדין אחר: מונים ״מעת לעת״, עד אותה שעה. מי שמכר בצהרי ראש חודש ניסן — הבית לא נחלט עד צהרי ראש חודש ניסן בשנה הבאה (רש״י). למה צריך שני כתובים? אילו נכתב רק ״שנת ממכרו״, ״הוה אמינא: מיום ליום — אין, מעת לעת — לא״. כלומר, היינו מסתפקים בתאריך ולא מקפידים על השעה. לכן כתבה התורה ״ימים״.
8. ורבי — מעת לעת מנא ליה?אם ״ימים״ משמש לרבנן למעת לעת, ורבי כבר דרש אותו לשני ימים — מניין לרבי הדין של מעת לעת?
9. מ״תמימה״הוא לומד אותו מ״תמימה״ — שנה שלמה, בלי חסר.
10. ורבנן — תמימה מאי עבדי ליה?אם ״תמימה״ משמש לרבי למעת לעת, מה לומדים ממנה רבנן?
11. לעיבורהלומדים ממנה את ״עיבורה״ — תוספת חודש העיבור בשנה מעוברת, כמו במשנה.
12. ורבי נמי — הא מיבעי ליה לעיבורהגם רבי צריך את ״תמימה״ לעיבור, כמו שבמשנה. אם כן, אין לו כתוב שממנו ילמד מעת לעת?
13. הכי נמיאכן ״הכי נמי״: ״תמימה״ באה אצל רבי לעיבור, ושני הדינים — מיום ליום ומעת לעת — נלמדים אצלו מ״עד תום שנת ממכרו״ (רש״י: ״שנת ממכרו״ היא שנת הבעלים ולא מניין עולם).

״כמין רבית ואינו רבית״ וצד אחד ברבית

1. משנה — כמין רביתשנינו במשנה: הגאולה ״כמין רבית״ אך ״ואינו רבית״, כי המוכר מחזיר את הדמים ואינו מנכה כלום עבור מגורי הקונה בבית.
2. והתניא — סתירהמביאים ברייתא הסותרת: ״הרי זו רבית גמורה, אלא שהתורה התירתו״ — כלומר זו רבית ממש, והיא הותרה רק מפני הכתוב.
3. ר׳ יוחנן: לא קשיאר׳ יוחנן מיישב: המשנה היא כשיטת רבי יהודה והברייתא כשיטת רבנן, והם חלוקים בדין רבית הבאה דרך מכר.
4. ברייתא — מכר על תנאיהברייתא הידועה: מלוה שחבירו חייב לו מנה, ו״עשה לו שדהו מכר״ — שאם לא יפרע בתוך שלוש שנים תהיה השדה של המלוה. כשהמוכר (הלווה) אוכל את הפירות — מותר; כשהלוקח (המלוה) אוכל — אסור, שמא יפרע הלווה בתוך הזמן ונמצא שהמלוה אכל פירות בשכר ההמתנה (רש״י).
5. רבי יהודה מתיררבי יהודה חולק: ״אף בזמן שהלוקח אוכל פירות — מותר״.
6. ראיה — מעשה בביתוסראיה לדבריו: מעשה ב״ביתוס בן זונין״ שעשה שדהו מכר על פי ר׳ אלעזר בן עזריה, והלוקח אכל את הפירות — ור׳ אלעזר לא אסר.
7. דחיית הראיההחכמים דוחים: ״משם ראייה?״ — באותו מעשה היה זה המוכר שאכל פירות ולא הלוקח, ולכן אין בו הוכחה.
8. מאי בינייהו?״מאי בינייהו?״ — באיזה עיקרון נחלקו תנא קמא ורבי יהודה? הלווה עשה את שדהו מכר על תנאי, והלוקח אוכל את הפירות: תנא קמא אוסר ורבי יהודה מתיר. ומה ההבדל הזה מסביר במחלוקת שבין המשנה לברייתא?
9. צד אחד ברביתההבדל הוא ״צד אחד ברבית״, כלומר עסקה שרק אחת משתי האפשרויות שלה מובילה לרבית. אם הלווה יפרע, נמצא שזו היתה הלוואה והמלוה אכל פירות בשכר ההמתנה, וזו רבית. אם הלווה לא יפרע, השדה נשארת אצל המלוה, זה מכר גמור ואין כאן רבית. תנא קמא אוסר גם צד אחד, ורבי יהודה מתיר. כך גם בבית בעיר חומה: אם המוכר לא יגאל, היה כאן מכר ואין רבית. רק אם יגאל, נמצא שהקונה גר בבית בחינם. לכן המשנה, שהיא כרבי יהודה, אומרת ״אינו רבית״, והברייתא, שהיא כרבנן, אומרת ״רבית גמורה אלא שהתורה התירתו״.
10. רבא: רבית על מנת להחזיררבא מסביר אחרת: ״דכולי עלמא צד אחד ברבית אסור״. לפי רש״י הסיבה היא שהכסף הגיע לידי המלוה מלכתחילה כהלוואה. לפי רבא נחלקו ב״רבית על מנת להחזיר״: התנו מראש שאם הלווה יפרע בתוך הזמן, המלוה יחזיר לו את שווי הפירות שאכל (רש״י). תנא קמא אוסר גם כך, ורבי יהודה מתיר. ומה עם הסתירה בין המשנה לברייתא? לפי רש״י, לשיטת רבא המשנה סוברת שבבית עיר חומה אין אפילו צד אחד ברבית, כי הבית הגיע לידי הקונה כמכר ולא כהלוואה. הברייתא סוברת שמאחר שבסוף זה עלול להגיע לרבית, זו ״רבית גמורה אלא שהתורה התירתו״.

פשיטא: גאולה בידי בן המוכר ובן הלוקח

1. משנה — מת המוכרהמשנה אומרת: מת המוכר — ״יגאל בנו״.
2. פשיטא!זה פשוט: הבן יורש את אביו, וממילא את זכות הגאולה.
3. מהו דתימאנצרך כי היינו אומרים: הכתוב ״ואיש כי ימכר בית מושב״ מדבר דווקא במי שמכר, והבן לא מכר. לכן בא ״והיתה גאלתו״ — מכל מקום (רש״י: לשון זו משמעה גם על ידי אחר).
4. משנה — מת הלוקחוכן המשנה: מת הלוקח — המוכר גואל ״מיד בנו״.
5. פשיטא!גם זה פשוט: הבן יורש את אביו הלוקח ועומד במקומו.
6. מהו דתימאהייתי אומר: הכתוב ״לקונה אותו״ מצמצם את החליטה לקונה עצמו, ולכן רק הוא צריך להחזיר את הבית (רש״י), והבן לא קנה. קא משמע לן ״והיתה גאלתו מכל מקום״ — הגאולה אפשרית גם מיד הבן.

מכירה חוזרת: מאימתי מונים ולמי חלוט

1. ברייתא — ״לו״ברייתא: אילו נאמר ״עד מלאת שנה״ בלי ״לו״, ״איני יודע״ אם שנה למכר הראשון או למכר השני. כשנאמר ״עד מלאת לו שנה תמימה״ — ״הוי שנה לראשון״, כלומר מונים מהמכר של הבעלים המקוריים.
2. למי חלוט?כשתמה השנה מהמכר הראשון ולא נגאל — מי מן הקונים זוכה בחליטה?
3. ר׳ אלעזרר׳ אלעזר: ״לראשון חלוט״ — ראובן אינו גואל עוד מיד שמעון, אבל שמעון עדיין גואל מיד לוי עד שתגיע שנה למכר השני (רש״י).
4. ר׳ יוחנןר׳ יוחנן: ״לשני חלוט״ — שמעון אינו גואל עוד מיד לוי.
5. בשלמא… אלא לר׳ יוחנן מאי טעמא?לר׳ אלעזר הדבר מובן, ״דלדידיה קא מנינן״ — השנה נמנית מקניינו של הראשון, וממילא הוא זוכה. אבל לר׳ יוחנן — מה הטעם שהשני זוכה כבר באותה שעה?
6. ר׳ אבא בר ממלר׳ אבא בר ממל: ״מה מכר לו ראשון לשני — כל זכות שתבא לידו״. הראשון מכר לשני את כל מה שיגיע לידו, כולל זכות החליטה בתום השנה — ולכן היא עוברת לשני.

שנה מעוברת: שני בתים ושני טלאים

1. שני בתיםמכר אדם שני בתים בעיר חומה — אחד ב־15 באדר ראשון ואחד ב־1 באדר שני. הנמכר באדר שני נחלט כשמגיע ״אחד באדר״ בשנה הבאה, והנמכר ב־15 באדר ראשון נחלט רק ב־15 באדר בשנה הבאה. מונים ״מיום ליום״ לפי התאריך, אף שמניין החודשים שונה (רש״י).
2. רבינא מקשהרבינא: הלוקח הראשון יכול לטעון ״אנא קדים שחין נורא מקמך״ — אני הדלקתי אש והשתמשתי בבית לפניך, ואיך שלך נחלט לפני שלי? (רש״י)
3. את נחית לעיבוראהשני משיב: ״את נחית לעיבורא״ — אתה נכנסת בחודש העיבור, והתורה נתנה למוכר גם את חודש העיבור, ולכן אתה מפסיד; אני לא נכנסתי בו (רש״י).
4. וכן בטלאיםר׳ אבא בר ממל אמר דין דומה בבכורות: ״נולדו לו שני טלאים״ — אחד ב־15 באדר ראשון ואחד ב־1 באדר שני. הבכור נאכל ״שנה בשנה״ (רש״י), ובן אדר שני ״עלתה לו שנה״ ב־1 באדר הבא, ובן אדר ראשון רק ב־15 באדר.
5. רבינא מקשה גם כאןרבינא מקשה כמו קודם: הטלה הראשון יאמר ״אנא קדים אכיל ירוקא״ — נולדתי ואכלתי ירק לפניך.
6. אותה תשובההתשובה זהה: ״את נחיתת לעיבורא, אנא לא נחיתנא לעיבורא״ — השני לא ירד לחודש העיבור.
7. הא תו למה לי?אם דין הטלאים זהה לדין הבתים — ״היינו הך״, ואין צורך בהלכה נוספת.
8. מהו דתימא — שנה שנההייתי אומר: בבתים הדין כך משום שכתוב ״תמימה״, שמוסיפה את חודש העיבור. בטלאים, שלא נאמר בהם ״תמימה״, לא היינו מחשיבים את חודש העיבור, ולכן הטלה שנולד ב־15 באדר ראשון היה משלים שנה כבר ב־15 בשבט (רש״י). ״קא משמע לן״ ש״שנה״ ״שנה״ — לומדים זה מזה בגזירה שווה: ״שנה״ שנאמרה בבית עיר חומה ו״שנה״ שנאמרה בבהמה (שטיינזלץ מביא ״שה תמים זכר בן שנה״).

״תמימה״ ו״לצמיתות״: שנה, חליטה ומתנה

1. ברייתא — שנה תמימהברייתא מפרשת ״שנה תמימה״: רבי אומר ״מונה שלש מאות וששים וחמשה ימים״ כמניין ימות החמה, בכל שנה (רש״י).
2. חכמיםחכמים אומרים: ״שנים עשר חודש מיום ליום״, וכשהשנה מעוברת ״נתעברה לו״ — לטובת המוכר, שיגאל גם בחודש הנוסף.
3. ברייתא — לצמיתותברייתא על ״לצמיתות״: כוונתו ״לחלוטין״ — הבית נחלט סופית, והמוכר אינו יכול לגאול אותו עוד.
4. דבר אחר — מתנה״דבר אחר: לצמיתות — לרבות את המתנה״: גם בית שניתן במתנה נחלט.
5. מאי טעמא?מניין לומדים מ״לצמיתות״ ריבוי של בית שניתן במתנה?
6. צמית צמיתותיכול היה להיכתב ״צמית״ ונכתב ״צמיתות״ — התוספת באה לרבות את המתנה.
7. כמאן? דלא כר׳ מאיראמרו את הברייתא לפני רב פפא ושאלו: כשיטת מי היא? ״דלא כרבי מאיר״, שהרי הוא אמר (בכורות נב) ״מתנה אינה כמכר״ לענין חזרה ביובל (רש״י), ולשיטתו בית שניתן במתנה לא היה נחלט.
8. רב פפא: שאני הכארב פפא משיב: אפילו כר׳ מאיר — ״שאני הכא״, שהתורה ריבתה במפורש בלשון ״לצמיתות״.
9. והא גבי יובלחכמים (ויש אומרים: רב הונא בריה דרב יהושע) מקשים לרב פפא: ״והא גבי יובל״ כתוב ״תשובו״, שמרבה מתנה לענין חזרה ביובל (רש״י), ובכל זאת רבי מאיר אינו מרבה מתנה שם. אם כן, ריבוי בכתוב לא משנה את שיטתו, ו״לצמיתות״ לא יועיל לו כאן.
10. אלא ודאי דלא כר׳ מאירהמסקנה: הברייתא ״ודאי דלא כרבי מאיר״, ותירוצו של רב פפא נדחה.

בית בעיר חומה שהוקדש

1. ברייתא — מקדישברייתא: המקדיש בית בעיר חומה ״גואל וגואל לעולם״ — אינו נחלט להקדש לעולם (רש״י). ואם אדם אחר גאלו מיד ההקדש, כשהגיע ״שנים עשר חודש״ מאז שקנאו מהגזבר ולא נגאל — ״היה חלוט לו״.
2. מנא הני מילי?מניין לנו שני הדינים האלה?
3. שמואל: לקונה אותושמואל: נאמר ״לקונה אותו״ — הכתוב כולל כל קונה, ואפילו מי שקנה מיד ההקדש.
4. ולחלטיה הקדש?אם הכתוב מרבה קנייה מיד הקדש, מדוע המקדיש גואל לעולם? ״ולחלטיה הקדש״ — שההקדש עצמו יחלט את הבית כשחלפה שנה.
5. לדורותיואמר הכתוב ״לדורותיו״ — יצא הקדש ״שאין לו דורות״ (רש״י: אין בו פריה ורביה), ולכן ההקדש אינו חולט.
6. לא יצא ביובל — למה לי?הכתוב ״לא יצא ביובל״ מיותר, שהרי כבר נאמר ״לצמיתות״ (רש״י).
7. רב ספרארב ספרא: הוא נצרך למוכר בית בעיר חומה ו״פגע בו יובל בתוך שנתו״ — הייתי אומר שיצא לבעליו ביובל, כי עדיין לא נחלט. קא משמע לן ״לא יצא ביובל״.

תקנת הלל ונתינה בעל כרחו

1. משנה — תקנת הללבראשונה הקונה היה ״נטמן״ ביום האחרון של שנים עשר החודש, כדי שהמוכר לא ימצא אותו והבית יהיה חלוט לו (רש״י). הלל תיקן: המוכר ״חולש מעותיו ללשכה״ (מטיל אותן אליה), ״שובר את הדלת״ של הבית ונכנס אליו, והקונה בא ונוטל את מעותיו מתי שירצה.
2. רבא — גט על מנתרבא למד מתקנת הלל דין בגיטין: האומר לאשה ״הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז״ — נתנה ״מדעתו״ (ברצונו) מגורשת, ובעל כרחו (רש״י: הטילה אותם בביתו) אינה מגורשת.
3. ראיית רבאדף ל״בההוכחה: הלל הוצרך לתקן שנתינה בעל כרחו תיחשב נתינה, וממילא ״הא בעלמא״ נתינה בעל כרחו אינה נתינה.
4. קושיהדף ל״ברב פפא (ויש אומרים רב אשי) מקשה: ״דילמא״ הלל הוצרך לתקן רק נתינה ״שלא בפניו״, כשהקונה נטמן (רש״י: שני חסרונות יחד, שלא בפניו ובעל כרחו), אבל בפניו — בין מדעתו ובין בעל כרחו הנתינה תקפה, ולכן אין ראיה לדין סתם.
5. איכא דאמרידף ל״בלישנא אחרינא של רבא: מתקנת הלל נלמד שבגט על מנת שתתני — בין מדעתו ובין בעל כרחו ״הויא נתינה״; והלל הוצרך לתקן רק נתינה שלא בפניו, כשהקונה נטמן.
6. קושיה על הלשון הזודף ל״ברב פפא (ויש אומרים רב שימי בר אשי) מקשה: ״דילמא״ בין בפניו ובין שלא בפניו מדעתו — כן, ובעל כרחו — לא, והלל תיקן מה שהוצרך לו (רש״י: גם אם הקונה נוכח ומסרב לקבל) — ולכן אין ללמוד מהתקנה על נתינה בעלמא.

הסוגיה ממשיכה בדף ל״ב

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא