ערכין ל׳
גאולת שדה אחוזה נדרשת תמיד להקל על הגואל — עם מי מחשבים, בגזירה שוה מעבד עברי, ובכללי הגאולה — ובהקדש כוחו של הגואל גדול יותר מכוחו בשדה שנמכרה להדיוט.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף נפתח בסוף הדיון של רב ענן על שדה ועבד שנמכרו שלא כדין: הגמרא מסבירה מדוע אי אפשר להכריע מדברי שמואל לבדם, ואביי ורב יוסף נחלקים אם לקנוס את הקונה או את המוכר.
משם עוברים למשנה על גאולת שדה אחוזה — אילו שנים עולות במניין שתי השנים, ושלש תבואות בשתי שנים לר׳ אליעזר — ולמשנה על מחיר הגאולה: האם מחשבים עם הקונה הראשון או עם האחרון.
ברייתא מביאה את דרשת רבי ואת דרשת ר׳ דוסתאי, ומכאן עולה השאלה העקרונית ״וממאי דלקולא?״, שנענית בגזירה שוה מעבד עברי.
אביי, שמתהדר בבקיאות כבן עזאי, נשאל אם אין להחמיר על העבד שמכר את עצמו בגלל חטאיו, ובדרך מובא מאמרו של ר׳ יוסי בר׳ חנינא על הידרדרות הסוחר בפירות שביעית;
רב נחמן בר יצחק דורש את הפסוקים ״מכסף מקנתו״ ו״כפי שניו״.
בהמשך הגמרא מבררת מנין למגבלות שבמשנה על הגואל (״והשיגה ידו״, ״ומצא״, ״כדי גאולתו״), ומסיימת בגאולה מן ההקדש, שבה מתירים ללוות ולגאול לחצאין, ובסתירה בין שתי ברייתות שנפתרת בתחילת דף ל״א.
רב ענן ושמואל: מי נקנס — הקונה או המוכר?
→ תחילת הסוגיה בדף כ״טבקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מסבירה מדוע רב ענן לא יכול היה לפשוט את ספקו מדברי שמואל לבדם, ואחר כך אביי שואל מדוע קונסים את הקונה ולא את המוכר.
רב יוסף עונה במשל החור והעכבר, ולבסוף מחליטים לקנוס את מי שהאיסור בידו.
- רקעמדף כ״טבסוף דף כ״ט רב ענן שמע משמואל שני דינים — בשדה שנמכרה בשנת היובל ובעבד שנמכר לחוץ לארץ — ושכח באיזה מהם המעות חוזרות לקונה ובאיזה לא. רב יוסף פשט את הספק מברייתא: בעבד הקונה צריך לשחרר ואינו מקבל מעות בחזרה, ולכן בשדה המעות חוזרות. כאן הגמרא מבררת מדוע רב ענן עצמו לא יכול היה להסיק זאת, ומדוע דווקא הקונה נקנס.
- רב ענן לא ידע״ברייתא לא שמיעא ליה״ — רב ענן לא שמע את הברייתא על העבד (שהקונה משחרר ואינו מקבל את מעותיו), ולכן לא יכול היה לפשוט ממנה את ספקו.
- ממאי?ומדברי שמואל עצמו אי אפשר לפשוט: ״ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין״? מניין שמהדין ״שדה שנמכרה ביובל אינה מכורה״ נובע שהמעות חוזרות ללוקח?
- דלמא מתנה״דלמא אינה מכורה ומעות מתנה״ — ייתכן שהמכירה בטלה, אך הלוקח נתן את המעות למוכר במתנה ואינו מקבלן בחזרה. לכן דברי שמואל לבדם אינם מכריעים.
- מקדש אחותוכך בדיוק נחלקו רב ושמואל ב״מקדש אחותו״ — קידושין שאינם חלים: לרב המעות חוזרות, כי האדם יודע שאין קידושין תופסים באחותו ונתן את המעות רק כפקדון (רש״י); לשמואל נתן אותן במתנה. הוא הדין בשדה, לפי שמואל, אפשרות ״מעות מתנה״ קיימת.
- מאי חזית?אביי שואל: ״מאי חזית דקנסינן ללוקח״ — מה ראית לקנוס את הקונה, שמפסיד גם את העבד (שיוצא לחירות) וגם את המעות? ״נקנסיה למוכר״: שיחזיר את המעות ללוקח, ויישאר בלי העבד ובלי הכסף.
- חורא גנברב יוסף משיב במשל: ״לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב״ — לא העכבר הוא הגנב אלא החור: אילולי הקונה שמוכן לקנות, לא היה העבד נמכר לחוץ לארץ (רש״י: אם לא היה לעכבר חור להניח בו, לא היה גונב).
- ואי לאו עכבראאביי הופך את המשל: ״אי לאו עכברא, חורא מנא ליה״ — ואילולי המוכר שמכר, מניין היה לקונה העבד?
- מסתברארב יוסף מודה ששניהם אשמים, אך ״מסתברא, היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן״ — מסתבר לקנוס את מי שהאיסור נמצא אצלו, והוא הקונה שהעבד בידו (רש״י).
שנת שדפון, נרה והובירה: אילו שנים עולות במניין
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה אומרת שנרה והובירה עולות במניין שתי השנים. הגמרא שואלת מדוע צריך להזכיר את שתיהן, ועונה שנרה נצרכה כדי שלא נחייב את בעל השדה לשלם על החרישה.
- משנהבגאולת שדה אחוזה שנמכרה אי אפשר לגאול לפני שחלפו שתי שנים. המשנה: ״היתה שנת שדפון״ (או ירקון או שביעית) — השנה אינה עולה במניין; אבל אם הקונה נרה (חרש בלי לזרוע) או הובירה (השאיר את השדה בור) — השנה עולה לו.
- למה שתיהן?״השתא הובירה עולה לו, נרה מיבעיא״ — אם שנה שבה לא עשה כלום בשדה עולה לו, ודאי שנה שבה חרש ועשה מעשה! מדוע המשנה מזכירה את שתיהן?
- קא משמע לן״נרה איצטריך ליה״ — בנרה היה אפשר לחשוב שאומרים לבעל השדה: ״הב ליה דמיה וליסק״, תן לקונה את דמי החרישה שהשביחה את השדה והוא יצא ממנה (רש״י: דמי הניר). קא משמע לן שאינו צריך לתת לו דבר, והשנה עולה.
ר׳ אליעזר: שלש תבואות בשתי שנים
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מביאה את ר׳ אליעזר, שהקונה אוכל שלש תבואות בשתי שנים; הברייתא שואלת מנין שהמוכר אינו יכול לדרוש שהשדה תוחזר מלאה פירות, ולומדת זאת מלשון הפסוק.
- משנהר׳ אליעזר: אם מכר את השדה לפני ראש השנה כשהיא ״מליאה פירות״, הקונה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים: את היבול שעמד בשדה בשעת המכירה, ועוד את יבולי שתי השנים שלאחריה — ורק אחר כך המוכר יכול לגאול.
- מנין?בברייתא: מנין שהמוכר, כשבא לגאול כעבור שנתיים, אינו יכול לומר לקונה: ״הנח לפני כדרך שהנחתי לפניך״ — להחזיר לו את השדה מלאה פירות כפי שמסר אותה?
- במספר שני תבואות״במספר שני תבואות ימכר לך״ — החשבון הוא לפי מספר השנים ולא לפי מספר התבואות. רש״י: אילו התכוונה התורה לשתי תבואות היתה כותבת כך; הלשון מורה על כל התבואות שבתוך שתי השנים, ולכן פעמים אדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים.
המוכר בא לגאול את השדה אחרי שנתיים ורוצה שהקונה יחזיר אותה מלאה פירות, כפי שמסר אותה. מה עונה ר׳ אליעזר, ומה בלשון הפסוק מלמד זאת?
משנה: עם מי מחשבים בגאולה, והמגבלות על הגואל
🔑 מפתח לסוגיה
הגואל שדה אחוזה שמכר משלם לקונה את דמי המכירה, אך מנכה מהם חלק לכל שנה שהקונה כבר אכל את פירותיה, לפי חלוקת המחיר על השנים עד היובל (רש״י). השאלה במשנה היא על איזה מחיר מחשבים כשהשדה עברה מיד ליד.
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה קובעת עם איזה קונה מחשבים כשהשדה עברה מיד ליד, ומונה ארבע מגבלות על הגואל מן ההדיוט, שאינן חלות בהקדש. הגמרא תברר את מקורן בהמשך.
- משנההראשוןאם מכר לראשון במנה, והראשון מכר לשני במאתים — מחשבים רק לפי מחיר הראשון, מנה, שנאמר ״אשר מכר לו״: האיש שהוא עצמו מכר לו.
- משנההאחרוןאם מכר לראשון במאתים והראשון מכר לשני במנה — מחשבים עם האחרון, לפי מנה, שנאמר ״לאיש אשר בתוכו״ — לאיש שהשדה נמצאת עכשיו בידו. רש״י מציין שהגמרא תשאל מדוע דורשים כאן להקל ולא להחמיר.
- משנהמגבלותהגואל מן ההדיוט אינו רשאי ״למכור ברחוק ולגאול בקרוב״, ולא למכור שדה רעה כדי לגאול יפה, ולא ללוות כדי לגאול, ולא לגאול לחצאין. ״ובהקדש מותר בכולן״ — המקדיש שדהו וגואלה רשאי בכל אלה. זה חומר בהדיוט מבהקדש.
אשר מכר לו או אשר בתוכו: רבי מול ר׳ דוסתאי
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא מוצאת מקור לשני דיני המשנה, ואחר כך מביאה את דרשת ר׳ דוסתאי, ששואל איך מחשבים כששווי השדה השתנה.
הגמרא מבררת מה ההבדל בין הדרשות במקרה של השדה שהתייקרה, זלה והתייקרה שוב.
- מנין?ברייתא: מכר לראשון במנה והראשון מכר לשני במאתים — ״מנין שאינו מחשב אלא עם הראשון״?
- אשר מכר לו״לאיש אשר מכר לו״ — החשבון נעשה עם האיש שהבעלים מכר לו ישירות, ולפי מה שקיבל ממנו.
- מנין?ואם מכר לראשון במאתים והראשון מכר לשני במנה — ״מנין שאין מחשבין אלא עם השני״?
- אשר בתוכו (רבי)״לאיש אשר בתוכו״ — לאיש שהשדה בתוכו עכשיו, כלומר לפי מה ששילם השני. אלה דברי רבי.
- ר׳ דוסתאיהשביחהר׳ דוסתאי בן יהודה נותן טעם אחר: אם מכר במנה והשדה השביחה מעצמה ועמדה על מאתים, מחשבים רק לפי מנה — ״העודף שבידו״: מה שנשאר בידי המוכר מן הכסף שקיבל, אחרי שהלוקח מנכה ממנו את חלק השנים שאכל (רש״י). השבח שבא אחר כך אינו מייקר את הגאולה.
- ר׳ דוסתאיהכסיפהואם מכר במאתים והשדה הכסיפה (התקלקלה) ועמדה על מנה — מחשבים לפי מנה, שנאמר ״העודף״ — ״העודף שבקרקע״: מה שהקרקע שווה כעת מעבר לחשבון השנים שאכל (רש״י).
- מאי בינייהו?״מאי בינייהו״ — מה ההבדל המעשי בין דרשת רבי לדרשת ר׳ דוסתאי?
- אייקר וזל ואייקרהמקרה: מכר לראשון במאתים, הראשון מכר לשני במנה (זל), ובינתיים השדה אייקר ושוב עמדה על מאתים. לרבי, ההולך אחרי האיש שהשדה בידו, מחשבים על מנה — מה ששילם השני. לר׳ דוסתאי מחשבים על מאתים: גם ״העודף שבידו״ (קיבל מאתים) וגם ״העודף שבקרקע״ (שווה מאתים) מביאים לשם (רש״י).
וממאי דלקולא: גזירה שוה מעבד עברי
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת מניין שכל הדרשות מקילות על הגואל ולא מחמירות.
התשובה: גזירה שוה ״גאולה גאולה״ מעבד עברי, ובעבד גאולתו מקילה — כפי שמראות ברייתות, ובנמכר לישראל גם ״שכיר שכיר״.
- וממאי דלקולא?כל הדרשות עד כאן הקלו על הגואל. ״וממאי דלקולא? דלמא לחומרא״ — מניין שהכתובים נדרשים להקל ולא להחמיר?
- גזירה שוה״לא סלקא דעתך״ להחמיר: לומדים בגזירה שוה ״גאולה גאולה״ מעבד עברי. בשדה נאמר ״ומצא כדי גאולתו״, ובעבד עברי ״גאולה תהיה לו״ (רש״י), ובעבד גאולתו מקילה — כפי שמוכח מיד.
- והתם מנלן?״והתם מנלן״ — ומניין שבעבד עברי עצמו מקילים בגאולה?
- ברייתאמכסף מקנתועבד שנמכר במנה, והשביח ועמד על מאתים — אין מחשבים את גאולתו אלא לפי המנה, שנאמר ״מכסף מקנתו״ (רש״י: מנכים לו לפי חשבון המנה על השנים שעברו).
- הכסיףכפי שניווכן עבד שנמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה — מחשבים לפי מנה, שנאמר ״כפי שניו״: לפי מה שהוא שווה בשעת הגאולה.
- נמכר לישראל?״ואין לי אלא״ עבד עברי הנמכר לגוי; הנמכר לישראל, שנגאל לפני שש שנים — מנין שמקילים גם בו?
- שכיר שכירגזירה שוה ״שכיר שכיר״: בנמכר לגוי נאמר ״כימי שכיר יהיה עמו״, ובנמכר לישראל ״כי משנה שכר שכיר עבדך״ (רש״י) — ולכן גם בו מקילים בפדייתו.
אביי כבן עזאי: אולי נחמיר על העבד שמכר עצמו
🔑 מפתח לסוגיה
בסוגיה הקודמת למדנו שגאולת שדה נדרשת להקל משום שהיא נלמדת מעבד עברי, ובעבד עברי מחשבים תמיד לפי הסכום הנמוך: השביח — לפי מחיר המכירה (״מכסף מקנתו״), הכסיף — לפי שוויו עכשיו (״כפי שניו״). כאן מערערים על היסוד עצמו: אולי את פסוקי העבד יש לקרוא דווקא להחמיר עליו.
בקצרה — על מה הסוגיה
אחד החכמים שואל את אביי: אולי דורשים את גאולת העבד להחמיר, כי הוא נמכר בגלל חטאיו?
אביי עונה שהתורה הקלה עליו, והחכם מביא את ר׳ יוסי בר׳ חנינא על הידרדרות הסוחר בפירות שביעית עד מכירת עצמו לעבודה זרה.
אביי עונה ״גאולת עולם תהיה לו״, והחכם דוחה — והדיון נענה בסוגיה הבאה.
- אביי כבן עזאיאביי פתח: ״הריני כבן עזאי בשוקי טבריא״ — מוכן לענות על כל שאלה, כבן עזאי שהיה בקי וחריף (רש״י).
- ממאי דלקולא?אחד החכמים הקשה לו: פסוקי גאולת העבד אפשר לדרוש להקל ואפשר להחמיר — ״ממאי דלקולא? אימא לחומרא״! הרי עליהם נשענה הגזירה השוה.
- כי טוב לו עמך״לא סלקא דעתיך״: ״מדאקיל רחמנא גביה״ — התורה מקלה עם העבד העברי בכל יחסו של האדון אליו: ״כי טוב לו עמך״ — עמך במאכל ובמשתה, שלא תאכל אתה פת נקייה והוא פת קיבר (קמח גס), שלא תשתה יין ישן והוא חדש, ושלא תישן על מוכין והוא על הקרקע. מכאן: ״הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו״. אם בחייו אצל האדון התורה דואגת לו כל כך, מסתבר שגם את פסוקי פדיונו יש לדרוש לטובתו.
- אדרבהאבקה של שביעיתהחכם מחזיר: ״אדרבה, נחמיר עליה״ — ממאמרו של ר׳ יוסי בר׳ חנינא: ״בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית״. ר׳ יוסי מראה מסדר הפסוקים בפרשת בהר שאדם מגיע למכירת עצמו לעבד רק בסוף שרשרת של חטא; אם כן העבד הוא חוטא שהביא את מצבו על עצמו (רש״י), ואין סיבה להקל עליו בפדיונו.
- ר׳ יוסיהסוחר בשביעיתרש״י: ״אבק״ הוא הסחר בפירות שביעית, שאינו עיקר איסור השביעית — ובכל זאת מי שעושה כן מידרדר בשורת עונשים, כפי שמראה סדר הכתובים בפרשת בהר.
- מטלטלין״אדם נושא ונותן בפירות שביעית — לסוף מוכר את מטלטליו״. הסמיכות: ״בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו״ ומיד אחריו ״וכי תמכרו ממכר... או קנה מיד עמיתך״ — דבר הנקנה מיד ליד. הכתוב מרמז: אם לא תשמרו את היובל, סופכם למכור כלי תשמיש (רש״י).
- שדותיו״לא הרגיש״ — לא נזדעזע מכך ולא שב מעבירתו (רש״י) — ״לסוף מוכר את שדותיו״, שנאמר ״וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו״.
- ביתו״לא באת לידו״ — כבר אינו שם לב — ״לסוף מוכר את ביתו״, שנאמר ״ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה״.
- מאי שנא?״מאי שנא התם דקאמר לא הרגיש, ומאי שנא הכא דקאמר לא באת לידו״ — מדוע בשלב אחד נאמר ״לא הרגיש״ ובשלב מאוחר יותר ״לא באת לידו״?
- רב הונאכדברי רב הונא: ״כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו״.
- הותרה סלקא דעתך?״הותרה לו סלקא דעתך״ — וכי אפשר שעבירה תהיה מותרת?!
- נעשית כהיתר״אלא אימא: נעשית לו כהיתר״ — נראית בעיניו כהיתר. בפעם הראשונה הוא יודע שחטא (״הרגיש״) ואינו נרתע; בפעם השנייה העבירה אפילו אינה עולה על לבו (״לא באת לידו״) (רש״י).
- ריבית״לא באת לידו — לסוף שלוה ברבית״, שנאמר ״וכי ימוך אחיך...״ ומיד ״אל תקח מאתו נשך ותרבית״.
- מוכר את בתו״לא באת לידו — עד שמוכר את בתו״, שנאמר ״וכי ימכור איש את בתו לאמה״.
- למה בת לפני ריביתאף שפרשת הבת אינה באותו ענין, מן הסתם אדם מוכר את בתו קודם שילווה בריבית: ״ניחא לאיניש דליזבין ברתיה ולא ליזיף בריביתא״ — דמי פדיון הבת ״מיגרעא ואזלא״ (פוחתים עם השנים), ואילו הריבית ״מוספא ואזלא״ (מצטברת).
- מוכר את עצמו״לסוף שמוכר את עצמו״, שנאמר ״ונמכר לך״; ולא רק ״לך״ אלא ״לגר״, ולא לגר צדק אלא ״לגר תושב״ (גוי שקיבל שבע מצוות בני נח).
- לעבודה זרה״משפחת גר״ הוא הגוי, ו״עקר משפחת גר״ הוא מי שנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה — לחטוב עצים ולשאוב מים (רש״י). הרי שאדם נמכר לעבד רק בעקבות חטאיו, ומכאן טענת החכם: מדוע לא נחמיר עליו בפדיונו?
- גאולת עולםאביי: ״הא אהדריה קרא״ — התורה עצמה החזירה אותו. תנא דבי ר׳ ישמעאל: הואיל והלך ומכר עצמו לעבודה זרה, שמא ״אידחה אבן אחר הנופל״ — נדחה אותו עוד? תלמוד לומר ״גאולת עולם תהיה לו״: יש לרחם עליו (רש״י).
- אימאהחכם דוחה: ״אימא: גאולה תהיה לו״ — כדי שלא ״ייטמע בגוים״, ״ולעולם לענין פדיונו נחמיר״. רש״י: אם נמכר במנה והשביח, יחשב במאתים; ואם נמכר במאתים והכסיף, יחשב במאתים.
עזרים — שרשרת לימוד
- תוצאהסוחר בפירות שביעית — מוכר את מטלטליו (״וכי תמכרו ממכר... מיד עמיתך״)
- תוצאהלא הרגיש — מוכר את שדותיו (״ומכר מאחזתו״)
- תוצאהלא באת לידו — מוכר את ביתו (״בית מושב עיר חומה״)
- תוצאהלווה ברבית (״אל תקח מאתו נשך ותרבית״)
- תוצאהמוכר את בתו (״וכי ימכור איש את בתו לאמה״)
- תוצאהמוכר את עצמו — ללוקח ישראלי, לגר, לגר תושב
- תוצאהנמכר לעבודה זרה עצמה (״עקר משפחת גר״)
מכירת הבת אינה כתובה בפרשת בהר כלל (היא בפרשת משפטים), והגמרא מזכירה אותה אחרי הריבית; אך היא מעירה שבפועל אדם מוכר את בתו לפני שילווה בריבית, כי פדיון הבת פוחת והולך והריבית גדלה והולכת.
בהידרדרות מכירת הנכסים נאמר פעם ״לא הרגיש״ ופעם ״לא באת לידו״. מה ההבדל בין שני הלשונות לפי רב הונא, ומה פירוש ״הותרה לו״?
רב נחמן בר יצחק: מכסף מקנתו או כפי שניו
בקצרה — על מה הסוגיה
רב נחמן בר יצחק מצביע על שני פסוקים בגאולת עבד: ״עוד רבות בשנים״ ו״מעט נשאר בשנים״, ודורש שהם מלמדים לחשב לפי מחיר המכירה כשהעבד התייקר, ולפי שוויו עכשיו כשהוזל — תמיד לפי הנמוך.
כך הפסוקים עצמם מורים להקל, וזו התשובה לחכם שרצה להחמיר. הגמרא דוחה פירוש לפי מספר השנים הנותרות מן המילה ״בשנים״.
- רב נחמן בר יצחקרב נחמן בר יצחק מצביע על שני פסוקים בגאולת העבד: ״אם עוד ״רבות בשנים״ לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו״, ו״אם ״מעט נשאר בשנים״... כפי שניו ישיב את גאולתו״.
- וכי יש שנים מרובות?״וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות״? הרי כל השנים שוות בגודלן — מה בא הכתוב ללמד?
- נתרבה כספו״אלא נתרבה כספו״ במשך השנים — מחשבים ״מכסף מקנתו״ (מחיר המכירה); ״נתמעט כספו״ — ״כפי שניו״ (שווי העבד עכשיו). רש״י: ״רבות״ ו״מעט״ נאמרו על ריבוי הכסף ופחיתתו, לא על מספר השנים. התורה מקילה בכסף הפדיון.
- ואימאואימא שהפסוקים מדברים על השנים הנותרות: מי שעבד שתי שנים ונותרו ארבע — ״ליתב ליה ארבע״ מכסף מקנתו; ומי שעבד ארבע ונותרו שתיים — תרתי, כפי שניו (רש״י: לפי שנים שהיה עדיין חייב לעבוד).
- בשנים״אם כן נכתוב אם עוד רבות שנים״ — מאי ״בשנים״? האות ״ב״ מלמדת שמדובר בשינוי הכסף במשך השנים: נתרבה כספו בשנים — מכסף מקנתו, נתמעט כספו בשנים — כפי שניו.
- כסיניאמר רב יוסף: רב נחמן בר יצחק דרש את הפסוקים האלה כסיני — בבטחון גמור, כאילו ניתנו כך בסיני.
מנא הני מילי: והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מוצאת פסוק לכל אחת מהמגבלות במשנה על הגואל. מ״ומצא — פרט למצוי״ קמה סתירה לברייתא ברוצח בשגגה, ורבא פותר אותה לפי ענינו של כל מקרא.
- מנא הני מילי?המשנה אסרה: למכור רחוקה כדי לגאול קרובה, רעה כדי לגאול יפה, ללוות ולגאול, ולגאול לחצאין. ״מנא הני מילי״ — מנין?
- והשיגה ידו״והשיגה ידו״ — ״יד עצמו״, שלא ילווה ויגאל.
- ומצא — פרט למצוי״ומצא״ — ״פרט למצוי״: מה שכבר היה בידו בשעת המכירה אינו משמש לגאולה. לכן אינו מוכר ברחוק ולגאול בקרוב, ולא ברע ויגאול ביפה.
- כדי גאולתו״כדי גאולתו״ — כדי גאולה שלמה הוא גואל, ״ואינו גואל לחצאין״.
- ורמינהו״למימרא דמצא השתא משמע״? מכאן ש״מצא״ פירושו מה שבא לידו עכשיו. ורמינהו ברייתא ברוצח בשגגה: ״ומצא את רעהו״ — פרט לממציא עצמו; ר׳ אליעזר: אם משיצאה האבן מתחת ידו הוציא הנרצח את ראשו וקיבלה — פטור מגלות. ״אלמא מצא מידי דאיתיה מעיקרא משמע״!
- רבאמענינא דקרא״אמר רבא: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא״. בגאולת שדה ״מצא״ דומה ל״השיגה ידו״ — ממון של עכשיו. ברוצח ״מצא״ דומה ל״יער״ — דבר שהיה שם מתחילה, ולכן המשליך פטור כשהנרצח הוציא את ראשו אחרי שהאבן יצאה (רש״י: חייב כשחבירו היה מצוי שם בשעת ההרמה).
גאולה מן ההקדש: לוה וגואל וגואל לחצאין
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מוצאת מקור להיתר בהקדש (״ואם גאל יגאל״), ור׳ שמעון מסביר את ההבדל מן ההדיוט.
בתחילת דף ל״א מתקשים בסתירה בין שתי ברייתות ומיישבים: האחת שיטת חכמים והשנייה שיטת ר׳ שמעון.
- מנא הני מילי?המשנה: ״ובהקדש מותר בכולן״ — מקדיש שדהו רשאי ללוות ולגאול ולגאול לחצאין. ״מנא הני מילי״?
- ואם גאל יגאל״ואם גאל יגאל״ — לשון כפולה שמוסיפה על הגאולה הרגילה: ״מלמד שלוה וגואל, וגואל לחצאין״.
- מה טעם?ר׳ שמעון שואל על ההבדל בין ההדיוט להקדש: ״מה טעם״?
- הורע כחו״לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו״ — אם הגיע היובל ולא נגאלה, חוזרת לבעלים. לכן ״הורע כחו״ בדרכי הגאולה: אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין.
- מקדישיפה כחוואילו ״מקדיש שדה אחוזה״, שכחו הורע — אם הגיע יובל ולא נגאלה היא יוצאת לכהנים — ״יפה כחו״ בדרכי הגאולה: לוה וגואל וגואל לחצאין.
- תני חדאדף ל״אאך יש סתירה בין ברייתות: ״תני חדא: לוה וגואל וגואל לחצאין, ותניא אידך: אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין״.
- הא רבנן והא ר״שדף ל״א״לא קשיא, הא רבנן והא רבי שמעון״: הברייתא המתירה ללוות ולגאול לחצאין היא שיטת ר׳ שמעון (רש״י: זו ״ואם גאל יגאל״ שהוזכרה לעיל), והאוסרת היא שיטת חכמים.
עזרים — טבלת שיטות
| חכמים | ר׳ שמעון | |
|---|---|---|
| לוה וגואל | אינו לוה וגואל | לוה וגואל |
| גואל לחצאין | אינו גואל לחצאין | גואל לחצאין |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.