ערכין כ״ט
חרמי כהנים: קודש בבית הבעלים וחולין ביד הכהן; ״כשדה החרם״ — כהן שהקדיש שדה חרמו; רב הופך את המשנה ופוסק שסתם חרמים לבדק הבית; ארבעה זוזים לנהר בפומבדיתא; חרם בקרקע רק כשהיובל נוהג; ״תקדיש״ ו״לא יקדיש״ בבכור. ״המוכר שדהו״: שתי שנות תבואה, ״אינו מותר לגאול״, ובשנת היובל עצמה רב ״מכורה ויוצאה״ ושמואל ״אינה מכורה כל עיקר״ — ומה קורה לכסף.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף ממשיך את המשנה שבסוף דף כ״ח על חרמי כהנים. ברייתא קובעת שהחרם קודש כל זמן שהוא אצל הבעלים, ונעשה חולין כשהוא מגיע לכהן.
רבי יהודה בן בתירא, הסובר שסתם חרמים לבדק הבית, לומד מ״כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו״ דין אחר: כהן שהקדיש שדה שקיבל בחרם אינו זוכה בה ביובל, והיא מתחלקת לכל הכהנים.
רב פוסק שסתם חרמים לבדק הבית, והגמרא מסבירה שלפי המסורת שקיבל רב המשנה הפוכה.
מעשה בפומבדיתא מראה כיצד נוהגים בזמן הזה: רב יהודה מורה לחלל את הנכסים על ארבעה זוזים וזורק אותם לנהר, ועולא היה נותן הכול לכהנים.
ברייתא אומרת שחרם בשדה נוהג רק כשהיובל נוהג, ולכן מעמידים את הדיון במטלטלין ובקרקע של חוץ לארץ.
הפרק נחתם במשנת רבי ישמעאל על ״תקדיש״ ו״לא יקדיש״ בבכור, ובתשובת חכמים. בעמוד ב מתחיל הפרק התשיעי, ״המוכר שדהו״.
מוכר שדה אינו רשאי לגאול לפני שתי שנות תבואה, ויש בכך איסור גם על הקונה. במוכר בשנת היובל עצמה נחלקו רב ושמואל.
בדיון עולים קל וחומר מאמה העבריה וברייתא ״אינה מכורה״. מכאן הגמרא עוברת לספקו של רב ענן, באיזה משני דיני שמואל הכסף חוזר: בשדה ביובל או בעבד שנמכר לחוץ לארץ.
רב יוסף מכריע מברייתא, והדיון מסתיים בתחילת דף ל׳: אביי שואל מדוע קונסים את הקונה, ורב יוסף עונה ״היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן״. הוא נלמד כאן עד סופו.
חרמי כהנים — הקדש בבית הבעלים, חולין ביד הכהן
→ תחילת הסוגיה בדף כ״חבקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא מפרטת את דין חרמי כהנים שבמשנה בסוף דף כ״ח: אין להם פדיון, והם ניתנים לכהן עצמו.
כל זמן שהחרם בבית הבעלים הוא קודש לכל דבר, וכשנמסר לכהן הוא חולין גמורים. לכל אחד משני המצבים יש פסוק משלו.
- רקעהמשנה בסוף דף כ״ח: ״חרמי כהנים אין להם פדיון, אלא נותנים לכהנים כתרומה״. נחלקו בה בסתם חרמים, כשהמחרים לא פירש למי: רבי יהודה בן בתירא אומר שהם לבדק הבית, וחכמים אומרים שהם לכהנים. לדעת חכמים, הפסוק ״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳״ מלמד שהחרם חל גם על קדשי קדשים ועל קדשים קלים. הגמרא פותחת בברייתא המפרטת את דין החרם עצמו.
- ברייתא״חרמי כהנים אין להן פדיון״. החפץ שהוחרם עובר לכהן כמות שהוא. אין אפשרות לפדות אותו בכסף ולהשאירו אצל המחרים, כמו שפודים הקדש של בדק הבית.
- בבית הבעליםכל זמן שהחרם עדיין אצל מי שהחרים, הוא ״כהקדש לכל דבריהן״. רש״י: מי שנהנה ממנו מועל, כמו בכל נכס של הקדש. המקור: ״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳״ (ויקרא כז, כח).
- ביד הכהןמשנמסר החרם לכהן, הוא ״לכל דבריהן כחולין״, ככל ממונו הפרטי של הכהן (רש״י). המקור: ״כל חרם בישראל לך יהיה״ (במדבר יח, יד). ״לך״ פירושו שלך לגמרי, ולא קודש שנמסר לשמירה. הקדושה פוקעת ברגע שהחרם מגיע לבעליו החדשים.
״כשדה החרם״ — מה לומד ממנו רבי יהודה בן בתירא? כהן שהקדיש שדה חרמו
בקצרה — על מה הסוגיה
חכמים במשנה הסבירו גם את הפסוק שלהם וגם את הפסוק של רבי יהודה בן בתירא. ומה עושה רבי יהודה בן בתירא עם ״כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו״?
הוא לומד ממנו דין אחר: כהן שהקדיש שדה שקיבל בחרם, ולא נגאלה עד היובל, אינו זוכה בה, והיא מתחלקת לכל הכהנים. חכמים לומדים את הדין הזה מן ה״א של ״החרם״.
ואת חלות החרם על קדשים לומד רבי יהודה בן בתירא כרבי ישמעאל במשנה הבאה.
- בשלמא רבנןלחכמים יש תשובה לשני הפסוקים: ״כשדה החרם לכהן״ מלמד שסתם חרמים לכהנים, ו״קדש קדשים הוא לה׳״ מלמד שהחרם חל על קדשים. ״אלא רבי יהודה בן בתירא, האי ׳כשדה החרם׳ מאי עביד ליה?״ הפסוק אומר במפורש שהשדה ״לכהן״, ולכאורה הוא נגד שיטתו. מה הוא לומד ממנו?
- תשובההוא לומד ממנו את מה שנאמר בברייתא, על ״כהן שהקדיש שדה חרמו״. ישראל החרים שדה, והיא נמסרה לכהן. הכהן הקדיש אותה ולא גאל אותה עד היובל. לולא הפסוק, הכהן היה טוען: שדה מוקדשת שלא נגאלה יוצאת ביובל לכהנים, והשדה הזו כבר ״תחת ידי״, ולכן ״תהא שלי״.
- הו״א — קל וחומרלטענת הכהן יש גם קל וחומר: ״בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כל שכן?״ רש״י: כשישראל מקדיש שדה אחוזה ואינו גואל אותה, היא מתחלקת ביובל לכהנים, וגם לכהן הזה. אם הוא זוכה בשדה שלא הייתה שלו, כל שכן שיזכה בשדה שהייתה שלו מלכתחילה.
- תלמוד לומר״כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו״ (ויקרא כז, כא) בא לשלול את הקל וחומר. הפסוק הזה עוסק בישראל שהקדיש את שדה אחוזתו (רש״י), ובכל זאת מזכיר את שדה החרם.
- וכי מה למדנו״וכי מה למדנו משדה חרם מעתה?״ הפסוק משווה שדה אחוזה לשדה חרם, כאילו דינה של שדה החרם כבר ידוע ואפשר ללמוד ממנה. אבל אין בתורה מקום אחר שמפרש מה דינה של שדה חרם ביובל.
- בא ללמד ונמצא למדלכן הכיוון הפוך: שדה החרם ״בא ללמד ונמצא למד״. הפסוק ״מקיש״ את שדה החרם של הכהן לשדה אחוזה של ישראל. שדה אחוזה של ישראל שהוקדשה, ואחד הכהנים גאל אותה מן ההקדש, יוצאת מידו ביובל ומתחלקת לכל הכהנים (רש״י). כך גם שדה החרם שהכהן הקדיש ולא נגאלה: ״יוצאה מתחת ידו, ומתחלקת לאחיו הכהנים״.
- ואידך?ולחכמים, שמשתמשים בפסוק הזה כדי ללמוד שסתם חרמים לכהנים: מניין להם הדין של כהן שהקדיש שדה חרמו?
- תשובה״מחרם — החרם״. היה די לכתוב ״כשדה חרם״, והתורה הוסיפה ה״א: ״כשדה החרם״. מן התוספת לומדים חכמים דין נוסף, ולכן הפסוק מלמד אצלם את שני הדינים.
- ורבי יהודה בן בתירא״חרם החרם לא משמע ליה״. רבי יהודה בן בתירא אינו דורש את הה״א. לכן הפסוק כולו נדרש אצלו לדין של שדה חרמו של כהן, ואין בו מקור לכך שסתם חרמים לכהנים.
- מנא ליה?חכמים למדו מ״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳״ שהחרם ״חל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים״. רבי יהודה בן בתירא משתמש בפסוק זה לשיטתו שסתם חרמים לבדק הבית. מניין לו שאפשר להחרים קדשים?
- תשובה״סבר לה כרבי ישמעאל״. רבי ישמעאל לומד זאת במשנה הבאה מן הסתירה בין ״תקדיש״ ל״לא יקדיש״ (רש״י), שממנה עולה שאפשר להקדיש בכור בהקדש עילוי.
״הלכה כרבי יהודה בן בתירא״ — רב הופך את המשנה
בקצרה — על מה הסוגיה
רב פוסק כרבי יהודה בן בתירא, שסתם חרמים לבדק הבית. מדוע יפסוק כיחיד נגד רבים?
משום שבברייתא השיטות הפוכות, ורב גורס כך גם במשנה, על פי מסורת שקיבל מרבותיו. ואם כך, היה צריך לומר ״הלכה כחכמים״? רב דיבר לפי הנוסח של השומעים.
למעשה, ההלכה לפי רב היא שסתם חרמים לבדק הבית.
- רב״הלכה כרבי יהודה בן בתירא״: סתם חרמים, כשהמחרים לא פירש, הולכים לבדק הבית (רש״י).
- קושיה״ורב שביק רבנן ועביד כרבי יהודה בן בתירא?״ בדרך כלל הלכה כרבים. מדוע רב עוזב את חכמים ופוסק כדעת יחיד?
- תירוץ״ברייתא איפכא תניא״. בברייתא השיטות הפוכות: חכמים אומרים לבדק הבית, ורבי יהודה בן בתירא אומר לכהנים (רש״י). לפי הברייתא, רב פוסק כרבים.
- קושיה״שביק מתניתין ועביד כברייתא?״ המשנה היא המקור המוסמך יותר. מדוע להעדיף את הברייתא?
- תירוץ״רב מתניתין נמי איפכא תני״. אצל רב גם במשנה השיטות הפוכות, כמו בברייתא, ואין כאן סתירה בין משנה לברייתא.
- קושיה״מאי חזית?״ אם יש סתירה בין הנוסחים, מדוע הפך רב דווקא את המשנה כדי שתתאים לברייתא? אפשר היה להפוך את הברייתא כדי שתתאים למשנה.
- תירוץ״רב גמריה גמיר״. אין זו הכרעה מסברה, אלא מסורת שרב קיבל. רש״י: רבו של רבו לימד אותו שהנוסח המקובל של המשנה משובש.
- קושיה״אי הכי, כרבי יהודה בן בתירא? כרבנן מיבעי ליה!״ אם בנוסח של רב חכמים הם שאומרים לבדק הבית, היה עליו לומר ״הלכה כחכמים״.
- תירוץ״למאי דאפכיתו ותניתו״: רב דיבר לפי הנוסח של השומעים. בנוסח שלכם השיטה ״לבדק הבית״ מיוחסת לרבי יהודה בן בתירא, ולכן אמר ״הלכה כרבי יהודה בן בתירא״. התוכן זהה: סתם חרמים לבדק הבית.
עזרים — טבלת שיטות
| סתם חרמים לבדק הבית | סתם חרמים לכהנים | |
|---|---|---|
| המשנה בנוסח שלפנינו | רבי יהודה בן בתירא | חכמים |
| הברייתא, והמשנה בנוסח של רב | חכמים (רש״י) | רבי יהודה בן בתירא (רש״י) |
מעשה בפומבדיתא — ארבעה זוזים לנהר, ועולא: ״הוה יהיבנא כולהו לכהנים״
בקצרה — על מה הסוגיה
אדם בפומבדיתא החרים את נכסיו. רב יהודה הורה לו לחלל אותם על ארבעה זוזים ולזרוק את הזוזים לנהר.
מכאן שהוא סובר שסתם חרמים לבדק הבית, שהרי חרמי כהנים אין להם פדיון.
הגמרא מסבירה שחילול כזה, בפחות מן השווי ואפילו לכתחילה, מותר בזמן הזה, כשאין מקדש ואין הפסד להקדש. ארבעה זוזים ולא פרוטה, כדי שהדבר יתפרסם. עולא חולק: הוא היה נותן הכול לכהנים.
- מעשה״ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה בפומבדיתא״, אדם שהחרים את כל נכסיו, ובא לפני רב יהודה. רב יהודה אמר לו: קח ארבעה זוזים, ״אחיל עלייהו״ את הנכסים, זרוק את הזוזים לנהר, והנכסים מותרים לך.
- מכאן״אלמא קסבר: סתם חרמים לבדק הבית״. חרם שהולך לכהנים אין לו פדיון, וצריך לתת אותו לכהן עצמו (רש״י). אם רב יהודה מתיר לפדות, הוא מתייחס לחרם כהקדש לבדק הבית.
- כמאן?נכסים רבים נפדו על ארבעה זוזים בלבד, הרבה פחות משוויים. ״כמאן?״ על איזו שיטה סמך רב יהודה?
- תשובה״כשמואל״, שאמר: ״הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה — מחולל״. החילול חל גם כשהכסף שווה הרבה פחות מן ההקדש.
- קושיהשמואל דיבר על מקרה ״שחיללו״, כשהחילול כבר נעשה. ״לכתחלה מי אמר?״ רב יהודה הורה לכתחילה לחלל בזול.
- תירוץהדרישה לחלל בשווי מלא לכתחילה קיימת רק ״בזמן שבית המקדש קיים, דאיכא פסידא״: ההקדש צריך את הכסף לבדק הבית, והחילול בזול גורם לו הפסד. בזמן הזה אין מקדש ואין הפסד. רש״י: נשאר רק האיסור שרובץ על הנכסים, ולכן מותר לחלל אפילו לכתחילה.
- קושיה״אי הכי, אפילו פרוטה נמי?״ אם אין הפסד, היה די לחלל על פרוטה. מדוע דווקא ארבעה זוזים?
- תירוץ״פרסומי מלתא״. סכום של ארבעה זוזים, שנזרק לנהר, הוא מעשה שאנשים שמים לב אליו. כך יידעו שהנכסים חוללו, ולא יחשבו שמותר ליהנות מחרם בלי פדיון.
- עולא״אי הואי התם, הוה יהיבנא כולהו לכהנים״. לו היה שם, היה נותן את כל הנכסים לכהנים.
- מכאן״אלמא קסבר עולא: סתם חרמים לכהנים״. לדעתו זו שיטת חכמים כפי שהיא כתובה במשנה, ולכן אין פדיון, והנכסים עצמם הולכים לכהנים.
״אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג״ — קרקע, מטלטלין וקרקע של חוץ לארץ
בקצרה — על מה הסוגיה
רב יהודה ועולא דנו בחרם בזמן הזה, אבל ברייתא אומרת ששדה חרמים נוהגת רק כשהיובל נוהג. התשובה: הברייתא עוסקת בקרקע, ודין חרם במטלטלין נוהג גם היום.
ומעשה פומבדיתא היה בקרקע! קרקע של חוץ לארץ נחשבת כמטלטלין של ארץ ישראל.
- מיתיבירב יהודה ועולא נחלקו רק למי הולך החרם, ושניהם הניחו שחרם חל גם בזמן הזה. ״מיתיבי״: ברייתא מונה דינים שנוהגים רק ״בזמן שהיובל נוהג״, וביניהם גם שדה חרמים.
- רישאעבד עברי נמכר רק כשהיובל נוהג (רש״י): ״עד שנת היובל יעבד עמך״ (ויקרא כה, מ). גם דין שדה אחוזה, ובכלל זה גאולה בגירוע, נוהג רק אז: ״ויצא ביובל ושב לאחזתו״ (ויקרא כה, כח). בנוסח שלפנינו כתוב כאן ״שדה החרם״, ורש״י ושטיינזלץ גורסים ״שדה אחוזה״, כפי שמתאים לפסוק. וכן בתי ערי חומה: ״לא יצא ביובל״ (ויקרא כה, ל). רש״י: כשאין יובל, אין כופים על הקונה להחזיר אפילו בתוך השנה.
- רבי שמעון בן יוחי״אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג״. הוא לומד זאת מן הפסוק ״והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳ כשדה החרם״ (ויקרא כז, כא), שקושר את שדה החרם ליציאה ביובל. זה עיקר הקושיה: חרם על שדה אינו חל בזמן הזה.
- רבי שמעון בן אלעזר״אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג״. רש״י: החובה להחיות את הגר התושב, נכרי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה.
- רב ביבימאי טעמא?מה המקור של רבי שמעון בן אלעזר, שגר תושב תלוי ביובל? ״מאי טעמא?״
- טוב — טוברב ביבי מסביר את רבי שמעון בן אלעזר בגזירה שווה ״טוב — טוב״. בעבד עברי נאמר ״כי טוב לו עמך״ (דברים טו, טז), ובגר תושב נאמר ״בטוב לו לא תוננו״ (דברים כג, יז). כמו שעבד עברי תלוי ביובל, כך גם גר תושב.
- לא קשיא״הא במקרקעי, הא במטלטלי״. הברייתא, שמבוססת על הפסוק ״בצאתו ביובל״, עוסקת בשדה, ולכן חרם על קרקע אינו חל בזמן הזה. רב יהודה ועולא דיברו על חרם של מטלטלין, והוא אינו תלוי ביובל.
- קושיה״והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה!״ האיש בפומבדיתא החרים גם קרקעות, ורב יהודה הצריך גם אותן פדיון.
- תירוץ״מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל דמי״. פומבדיתא נמצאת בבבל. לגבי דין זה, קרקע שמחוץ לארץ ישראל נחשבת כמטלטלין, ולכן החרם חל עליה גם בזמן הזה.
עזרים — אם… אז…
- ״אין שדה חרמין נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג״
- החרם חל — ״הא במטלטלי״
- וכן בקרקע בחוץ לארץ — בזה נחלקו רב יהודה (לבדק הבית, פודה) ועולא (לכהנים)
- ״כמטלטלי דארץ ישראל דמי״ — החרם חל
״תקדיש״ ו״לא יקדיש״ — בכור: הקדש עילוי כן, הקדש מזבח לא
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי ישמעאל מיישב שני פסוקים סותרים בבכור. ״תקדיש״ פירושו הקדש עילוי: אפשר להקדיש את הערך שיש לבעלים בבכור.
״לא יקדיש״ פירושו הקדש מזבח: אי אפשר להחיל עליו שם של קרבן אחר. מכאן לומד רבי יהודה בן בתירא שגם חרם חל על קדשים.
- משנהרבי ישמעאל מצביע על סתירה בבכור בהמה. ״הזכר תקדיש״ (דברים טו, יט) משמע שמקדישים אותו. ״לא יקדיש איש אותו״ (ויקרא כז, כו) אוסר. ״אי אפשר לומר״ את האחד, ״שהרי כבר נאמר״ השני.
- הא כיצד״מקדישו אתה הקדש עלוי, ואי אתה מקדישו הקדש מזבח״. הבכור עצמו שייך לכהן, אבל לבעלים יש בו טובת הנאה: הזכות לבחור לאיזה כהן לתת אותו. כפי שנאמר במשנה בסוף דף כ״ח, אומדים כמה אדם מוכן לשלם כדי לתת את הבכור לבן בתו או לבן אחותו הכהן. את הערך הזה אפשר להקדיש לבדק הבית (רש״י). אבל אי אפשר להחיל על הבכור ״שם זבח אחר״ (רש״י), כגון לעשותו עולה או שלמים.
חכמים: ״לא יקדיש״ ללאו, ״תקדיש״ למצווה — ורבי ישמעאל: ״קדושתו מרחם הוא״
בקצרה — על מה הסוגיה
חכמים לומדים שחרם חל על קדשים מ״כל חרם קדש קדשים״, ואינם צריכים את דרשת רבי ישמעאל.
לכן הם מפרשים את שני הפסוקים אחרת: ״לא יקדיש״ הוא לאו, ו״תקדיש״ הוא מצווה להקדיש בפה בכור שנולד בעדר.
רבי ישמעאל אינו מקבל את המצווה הזו, כי הבכור קדוש מרחם בלי שום מעשה. בכך מסתיים הפרק.
- ורבנןחכמים לומדים את חלות החרם על קדשים מ״כל חרם קדש קדשים״ (רש״י), ולכן אינם צריכים את דרשת רבי ישמעאל. מה הם לומדים משני הפסוקים בבכור?
- לא יקדיש״אל תקדיש מיבעי ליה ללאו״. הפסוק הוא לאו: רש״י: מי שמקדיש בכור לשם קרבן אחר עובר בלאו.
- תקדישכדתניא״תקדיש״ מלמד ״שמצוה להקדישו״. מי שנולד בכור בעדרו מצווה לומר עליו שהוא קדוש. רש״י: לשם בכור, אף על פי שהוא קדוש מאליו.
- ורבי ישמעאלמדוע רבי ישמעאל אינו לומד מ״תקדיש״ את המצווה הזו, ומשאיר אותו לדרשת הקדש עילוי?
- תשובה״אי לא מקדיש ליה, לא קדיש?״ הבכור קדוש בין אם הקדישו בפה ובין אם לא. ״קדושתו מרחם הוא״, ולכן ״לא צריך לאקדושיה״. לדעתו אין טעם למצווה להקדיש דבר שכבר קדוש, ולכן אין לו את הדרשה הזו (רש״י).
- הדרן״הדרן עלך המקדיש שדהו״. כאן מסתיים הפרק השמיני, שעסק בהקדש שדה אחוזה, בגאולתה ביובל ובחרמים.
לפי רבי ישמעאל ״תקדיש״ אינו מלמד מצווה להקדיש את הבכור. מה הוא כן לומד מן הפסוק?
המוכר שדהו — שתי שנות תבואה לפני הגאולה
בקצרה — על מה הסוגיה
הפרק התשיעי עוסק במכירת שדה אחוזה. בזמן שהיובל נוהג, המוכר אינו רשאי לגאול לפני שעברו שתי שנים, כי ״במספר שני תבואות ימכר לך״.
שנה שאין בה תבואה בגלל מכה או שביעית אינה נמנית. שנה שהקונה לא עיבד את השדה נמנית.
רבי אליעזר: אם השדה נמכרה מלאה פירות, הקונה אוכל שלוש תבואות בשתי שנים.
- משנה״המוכר את שדהו בשעת היובל״, כלומר בתקופה שדין היובל נוהג (רש״י). הוא ״אינו מותר לגאול פחות משתי שנים״, שנאמר ״במספר שני תבואת ימכר לך״ (ויקרא כה, טו). רש״י: אחרי שתי שנים הוא גואל גם בעל כורחו של הקונה. הוא מחשב כמה שנים נשארו עד היובל ומחזיר את החלק היחסי של המחיר.
- אילו שנים נמנותשנת ״שדפון וירקון״, שבה התבואה לקתה, ושנת שביעית, שבה אסור לעבוד את השדה, ״אינו עולה מן המנין״. הפסוק מדבר על שנות תבואה, וצריך שתי שנים שראויות לתבואה. אבל אם הקונה ״נרה״, חרש בלי לזרוע, או ״הובירה״, לא עבד בה כלל, השנה נמנית. רש״י: השנה הייתה ראויה לתבואה, והוא עצמו הפסיד.
- רבי אליעזר״מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות״. הקונה אוכל את התבואה שעמדה בשדה בשעת הקנייה, ועוד שתי תבואות בשתי השנים. נמצא שהוא אוכל ״שלש תבואות בשתי שנים״, ואינו חייב להחזיר את השדה מלאה פירות.
עזרים — אם… אז…
- ״אינו עולה מן המנין״ — לא הייתה ראויה לתבואה
- ״עולה לו מן המנין״ — רש״י: הוא עצמו הפסיד
״אינו מותר לגאול״ — איסור גם על הקונה, ואפילו ״קרקושי זוזי״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה לא אמרה ״אינו גואל״ אלא ״אינו מותר לגאול״. מכאן שיש בדבר איסור, ולא רק חוסר זכות לכפות. לכן אסור אפילו לפתות את הקונה בכסף.
האיסור הוא מצוות עשה, גם על המוכר וגם על הקונה.
- דיוק״אינו גואל״ ״לא קתני״, אלא ״אינו מותר לגאול״. ״אינו גואל״ היה אומר רק שאין כופים על הקונה להחזיר (רש״י). ״אינו מותר״ מלמד ש״איסורא נמי איכא״: גם אם הקונה רוצה, אסור. לכן ״אפילו קרקושי זוזי נמי אסור״. רש״י: אסור למוכר אפילו להראות מטבעות לקונה כדי שירצה להחזיר.
- ולא מיבעיאהמוכר עובר על מצוות עשה, ״במספר שני תבואת ימכר לך״. אבל גם הקונה עובר על עשה, שנאמר ״שנים תקנה״. מיעוט ״שנים״ הוא שתיים, ואם הקונה מחזיר את השדה קודם, הקנייה לא נמשכה שתי שנים (רש״י).
המוכר שדהו בשנת היובל עצמה — רב: ״מכורה ויוצאה״, שמואל: ״אינה מכורה כל עיקר״
בקצרה — על מה הסוגיה
מי שמכר שדה בשנת היובל עצמה: לפי רב המכירה תקפה והשדה יוצאת מיד, והקונה הפסיד את כספו. לפי שמואל המכירה אינה תקפה, בקל וחומר.
הגמרא שואלת מדוע רב דוחה את הקל וחומר, שהרי באמה העבריה הוא מקובל. היא עונה שבת שיצאה אינה נמכרת עוד, ואילו שדה נמכרת שוב אחרי היובל.
ברייתא אומרת ״אינה מכורה״, ורב מפרש: אינה מכורה לשתי שנים, אבל המכירה תקפה. ומדוע לא ישלימו לקונה את שנותיו אחרי היובל? כי הוא לא התחיל לאכול מן השדה.
- איתמרהמוכר שדה ״בשנת היובל עצמה״, כשהשדה צריכה לחזור לבעליה. רב אומר: ״מכורה ויוצאה״. המכירה תקפה, אבל השדה יוצאת מיד, והקונה הפסיד את כספו (רש״י). שמואל אומר: ״אינה מכורה כל עיקר״, והכסף חוזר (רש״י).
- מאי טעמא דשמואל?על מה מבסס שמואל את דבריו?
- קל וחומר״ומה מכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר?״ היובל מוציא מיד הקונה שדה שנמכרה לפניו. לכן אין זה הגיוני שבאותה שנה עצמה אפשר יהיה למכור שדה מחדש.
- ולרב?״ולרב, לא אמרינן קל וחומר כי האי גוונא?״ מדוע רב אינו מקבל את הקל וחומר?
- והתניאברייתא משתמשת בקל וחומר בדיוק מאותו סוג. אב רשאי למכור את בתו לאמה כשהיא קטנה. האם ימכור אותה ״כשהיא נערה״? ״ומה מכורה כבר — יוצאה עכשיו״: אמה שנעשית נערה יוצאת לחופשי (רש״י). ״שאינה מכורה — אינו דין שלא תימכר?״
- תשובה״התם לא הדרא מיזדבנא, הכא הדרא מיזדבנא״. בת שיצאה בסימני נערות לא תימכר עוד לעולם (רש״י), והיציאה שלה גמורה. לכן אפשר ללמוד ממנה קל וחומר. שדה שחזרה ביובל נמכרת שוב אחריו, והיציאה אינה מבטלת את האפשרות למכור. לכן גם בשנת היובל עצמה אפשר למכור, אלא שהשדה יוצאת מיד.
- מיתיביברייתא דורשת: ״אחר היובל שנים תקנה״ מלמד שמוכרים סמוך אחרי היובל. ומניין שמוכרים גם הרבה שנים אחריו? מ״לפי רב השנים… ולפי מעט השנים״ (ויקרא כה, טז). ובהמשך הברייתא: ״ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר — אינה מכורה״, וזה נגד רב.
- אמר לך רב״אינה מכורה למספר שני תבואות״: השדה לא תישאר בידי הקונה לשתי שנים, ואפילו לא לזמן כלשהו (רש״י). ״אבל מכורה היא ויוצאה״: המכירה תקפה, והקונה מפסיד את כספו.
- קושיה״ואי איזדבוני מיזדבנא״, אם המכירה תקפה, למה שתצא מיד? שתישאר אצל הקונה עד אחרי היובל, יאכל ממנה שתי תבואות, ואחר כך יחזיר אותה.
- מי לא תניאיש לכך דוגמה: ״אכלה שנה אחת לפני היובל — משלימין לו שנה אחרת אחר היובל״. מי שקנה שדה ואכל ממנה רק שנה אחת עד היובל מקבל שנה נוספת אחרי היובל. מדוע לא ישלימו גם כאן?
- תשובה״התם נחית לאכילה, הכא לא נחית לאכילה״. רש״י: שם הקונה כבר התחיל לאכול מן השדה לפני היובל, ולכן מקיימים לו ״שני תבואות״. כאן קנה בשנת היובל עצמה ולא התחיל לאכול כלל, ולכן אין מה להשלים.
רב ענן: ״שמעית מיניה דמר שמואל תרתי״ — שדה ביובל ועבד שנמכר לחוץ לארץ
בקצרה — על מה הסוגיה
רב ענן שמע משמואל שני דינים: שדה שנמכרה בשנת היובל, ועבד שנמכר לגוי או לחוץ לארץ. באחד מהם הכסף חוזר ובאחד לא, והוא לא זכר באיזה.
רב יוסף פושט מברייתא שהעבד צריך גט שחרור מ״רבו שני״: במכירת העבד הקונה מפסיד, ולכן בשדה הכסף חוזר.
בתחילת דף ל׳ הגמרא מסבירה שרב ענן לא הכיר את הברייתא, ושמדברי שמואל עצמם אי אפשר להכריע. אביי שואל מדוע קונסים את הקונה ולא את המוכר.
רב יוסף עונה: ״חורא גנב״, וקונסים את מי שהאיסור נמצא בידו. הדיון נלמד כאן עד סופו.
- רב ענן״שמעית מיניה דמר שמואל תרתי״. הדין הראשון הוא זה שלמדנו: שדה שנמכרה בשנת היובל ״אינה מכורה״. הדין השני: ״המוכר עבדו לגוים או בחוצה לארץ — יצא לחירות״. רש״י: במכירה לגוי קונסים את המוכר לפדות את העבד ולשחררו, משום שהוציאו מן המצוות. וגם במכירה לישראל בחוץ לארץ העבד יוצא לחירות. מי מפסיד את הכסף — זה ספקו של רב ענן.
- הספק״חדא הדרי זביני, וחדא לא הדרי זביני״. באחד הדינים המקח בטל והכסף חוזר לקונה. בשני הקונה מפסיד את כספו (רש״י). ״ולא ידענא הי מינייהו״: רב ענן אינו יודע איזה מהם.
- רב יוסףניחזי אנןברייתא: ״המוכר עבדו בחוצה לארץ יצא לחירות, וצריך גט שיחרור מרבו שני״. הברייתא קוראת לקונה ״רבו״.
- שמע מינה״אלמא לא הדרי זביני״: בעבד המכירה תקפה והקונה מפסיד. לכן בשדה שנמכרה ביובל, כששמואל אומר ״אינה מכורה״, כוונתו ״ומעות חוזרין״.
- ורב ענן?אם הברייתא פושטת את הספק, מדוע רב ענן נשאר בספק?
- ורב ענןדף ל׳״ברייתא לא שמיעא ליה״: הוא לא הכיר את הברייתא על גט השחרור.
- ממאידף ל׳ומדברי שמואל על השדה לא היה אפשר להכריע. אולי ״אינה מכורה״ פירושו שהמכר בטל, אבל ״מעות מתנה״: הקונה ידע שהמכר לא יחול, והכסף נשאר אצל המוכר. כך סובר שמואל ב״מקדש אחותו״: רב אומר שהכסף חוזר, ושמואל אומר שהוא מתנה. רש״י: מי שמקדש את אחותו יודע שהקידושין לא יחולו. לפי רב נתן את הכסף כפיקדון, ולפי שמואל כמתנה.
- אביידף ל׳״מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח?״ בעבד שנמכר לחוץ לארץ, העבד יוצא לחירות והקונה מפסיד את כספו. ״נקנסיה למוכר!״ אפשר היה לקנוס את המוכר: הכסף יחזור לקונה, והמוכר ישחרר את העבד (רש״י).
- רב יוסףדף ל׳״לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב״. עכבר שאין לו חור להטמין בו את הגניבה לא היה גונב (רש״י). גם כאן, אם לא היה קונה, המוכר לא היה מוכר את העבד לחוץ לארץ.
- אביידף ל׳״אי לאו עכברא, חורא מנא ליה?״ אבל בלי העכבר לא הייתה לחור שום גניבה. כלומר, בלי המוכר העבד לא היה מגיע לקונה.
- רב יוסףדף ל׳״מסתברא, היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן״. נכון ששניהם שותפים, אבל מסתבר לקנוס את מי שהאיסור נמצא אצלו. זה הקונה, שהעבד בידו (רש״י).
אם שמואל היה סובר ש״אינה מכורה״ פירושו ״מעות מתנה״, הקונה מפסיד את כספו גם לשיטתו, בדיוק כמו לרב (״מכורה ויוצאה״). האם יש אז הבדל מעשי ביניהם?
הסוגיה ממשיכה בדף ל׳
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.