ערכין כ״ח

״שלשים ואחד ודינר״ — מאיפה הדינר? רב ששת: הבעלים אמרו עשרים ואחת

1. רקעהמשנה בדף כ״ז עוסקת בשדה שהוקדשה ועומדת לפדייה. הבעלים מוסיפים חומש על מה שהם מציעים, ואדם אחר אינו מוסיף. אם אחר אומר ״הרי שלי בעשרים ושש״, הבעלים קודמים אם רצו לתת ״שלשים ואחד ודינר״. הגמרא (כ״ז ע״ב) הסבירה שאין כופים אותם, כי הם יכולים לומר ״אתא גברא בחריקין״: בא אדם במקומנו. אבל אז נשאלה השאלה ״ודינר מאי עבידתיה?״. אם הבעלים הציעו עשרים, החומש שלהם הוא חמישה, ועם העשרים ושש של האחר יוצא שלושים ואחד בלבד. מאיפה הדינר? רב ששת התחיל להשיב: המשנה מדברת על בעלים שהיו מוכנים מתחילה לתת סכום שמגיע לשלושים ואחד ודינר.
2. רב ששתהיכי דמי״דאמור בעשרים ואחד״: הבעלים עצמם הציעו קודם עשרים ואחת. החומש שלהם נוסף מבחוץ, כלומר רבע מן הקרן, ולכן על עשרים ואחת הוא חמישה סלעים ודינר. רש״י: הבעלים כבר התחייבו לעשרים ושש ודינר, יותר מן העשרים ושש של האחר. האחר הוסיף חמישה סלעים על הצעתם, ועל התוספת הזו אין חומש. לכן הבעלים צריכים לתת שלושים ואחד ודינר.
3. הבעלים קודמיןבמקרה כזה ״הבעלים קודמין״. רש״י: אם ייתנו את השדה לאחר, ההקדש יפסיד דינר ממה שהבעלים כבר התחייבו, ולכן מחזירים אותה לבעלים גם בעל כורחם. ״ואם לאו״, אם הבעלים לא הציעו סכום כזה, הגזבר אומר לאחר ״הגעתיך״: השדה שלך. במקרה הזה הבעלים יכולים לומר שבא אדם במקומם.

משנה: ״מחרים אדם מצאנו ומבקרו״ — ולא את כולם

1. משנהרבי אליעזרחרם הוא הקדש שאדם מקדיש בלשון ״חרם״. לדעת חכמים חרם סתם ניתן לכהנים (משנה בעמוד ב). ״מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים, ומשדה אחוזתו״: רש״י מפרש שמחרים מקצתם ונותן לכהן. ״ואם החרים את כולם — אינם מוחרמים״: אם לא השאיר לעצמו דבר, החרם אינו חל כלל. זו דעת רבי אליעזר.
2. רבי אלעזר בן עזריהרבי אלעזר בן עזריה לומד מכאן קל וחומר: אם ״לגבוה״, למקדש, אדם אינו רשאי לתת את כל נכסיו, קל וחומר ״שיהא אדם חס על נכסיו״ ולא יפזר אותם לבני אדם (רש״י: ״שלא יבזבזם להדיוט״). הגמרא תשאל מה הוא מוסיף על רבי אליעזר.

״מכל אשר לו — ולא כל אשר לו״: ארבעה מיעוטים, ולמה צריך את כולם

1. מנא הני מילי?מנין שאין מחרימים את כל הנכסים, ושאם החרים הכול החרם אינו חל?
2. ברייתאהפסוק אומר ״אך כל חרם אשר יחרם איש לה׳ מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו״ (ויקרא כז, כח). כל פרט בפסוק נדרש כ״מקצת״ (גם ״ובהמה״ נקרא ״מבהמה״): ״מכל אשר לו — ולא כל אשר לו״, ורש״י מפרש שאלה המטלטלין. ״מאדם״ אינו כל העבדים הכנענים, ״מבהמה״ אינו כל הבהמות, ו״משדה אחוזה״ אינו כל השדות.
3. יכולאולי הפסוק בא רק להורות לכתחילה שלא יחרים הכול, אבל ״אם החרים — יהו מוחרמין״?
4. ״אך״״תלמוד לומר: אך״. ״אך״ הוא לשון מיעוט (רש״י: ״אכין ורקין מיעוטין״), והוא בא לעכב: מי שהחרים את הכול, החרם אינו חל. כך מבארת הברייתא את דברי רבי אליעזר.
5. רבי אלעזר בן עזריהגם בברייתא מובא הקל וחומר של רבי אלעזר בן עזריה: אם להקדש אדם אינו רשאי לתת הכול, קל וחומר שיחוס על נכסיו ולא יפזרם לאחרים.
6. וצריכא״מאדם״מדוע צריך גם ״מכל אשר לו״, גם ״מאדם״ וגם ״משדה אחוזתו״? (״בהמה״ נדרש לדין אחר, להלן) אילו נכתב רק ״מכל אשר לו״, היינו חושבים שהאיסור הוא להחרים את כל מה שיש לו, אבל ״מין אחד לחרמיה כוליה״: מותר להחרים מין אחד שלם. לכן נכתב ״מאדם״, שגם בתוך מין אחד אין מחרימים את כולו.
7. ״ומשדה אחוזתו״אילו נכתב רק ״מאדם״, היינו אומרים שהטעם הוא ״דלא סגיא ליה בלא עבודה״: אדם אינו יכול להסתדר בלי עבדים שיעבדו בשבילו. אבל בלי שדה הוא יכול להתפרנס ״בדיסתורן״, כאריס שעובד בשדות של אחרים תמורת חלק מן היבול (רש״י). לכן נכתב גם ״משדה אחוזתו״.
8. ״מכל אשר לו״ואילו נכתבו רק עבדים ושדות, היינו אומרים שהם נאסרו ״משום דהכא חיותא והכא חיותא״, כי בשניהם תלויה פרנסתו. אבל מטלטלין, שאינם מקור מחיה, אפשר להחרים כולם. לכן נכתב גם ״מכל אשר לו״, ו״צריכי״: כל המיעוטים נחוצים.

״ובהמה״ — רק מה שיש לו רשות למוכרו לעולם

1. ״בהמה״ למה לי?המיעוטים כבר נלמדו מ״מכל אשר לו״, ״מאדם״ ו״משדה אחוזתו״. מה בא ללמד ״בהמה״?
2. ברייתאהיה אפשר לחשוב שאדם יכול להחרים את בנו ובתו, את עבדו ושפחתו העבריים ואת שדה מקנתו. ״מה בהמה יש לו רשות למוכרה״, כך הוא מחרים רק דבר שיש לו רשות למכור. בנו, עבדו העברי ושדה מקנתו אינם קנויים לו לגמרי, וכלשון המשנה בהמשך: ״דבר שאינו שלו״.
3. והלא בתו קטנה״והלא בתו קטנה יש לו רשות למוכרה״, לאמה עבריה. אם כן, אולי הוא יכול להחרים אותה?
4. לעולםאת הבהמה ״יש לו רשות למוכרה לעולם״, ואת בתו רק בקטנותה ולא כשתהיה נערה (רש״י). המכירה שלה מוגבלת בזמן, ולכן היא אינה דומה לבהמה ואינו יכול להחרים אותה.

״היינו תנא קמא?״ — תקנת אושא: ״המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״

1. היינו תנא קמארבי אלעזר בן עזריה אומר שאדם צריך לחוס על נכסיו, אבל ״היינו תנא קמא״: גם רבי אליעזר אמר שאין להחרים את הכול. מה ההבדל ביניהם?
2. איכא בינייהוההבדל הוא בדברי רבי אילא: ״באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש״. כלומר, מי שמפזר מנכסיו לצדקה לא ייתן יותר מחמישית. רש״י: רבי אלעזר בן עזריה סובר כתקנה הזו, ולכן אמר ״שיהא אדם חס על נכסיו״. לרבי אליעזר די בכך שישאיר לעצמו משהו, כמו בחרם, ואין הגבלה של חומש.
3. מעשה״מעשה באחד שביקש לבזבז יותר מחומש, ולא הניחו לו חביריו״. מי היה זה שלא הניחו לו? רבי ישבב. כלומר, התקנה נהגה הלכה למעשה.
4. ואמרי לה״ואמרי לה״, יש אומרים: רבי ישבב הוא שביקש לתת יותר, ומי שלא הניח לו הוא רבי עקיבא.

משנה: ״אין אדם מחרים דבר שאינו שלו״; כהנים ולויים

1. משנה״המחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העברים, ושדה מקנתו — אין מוחרמין״. הטעם: ״שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו״. זו אותה הלכה שהגמרא למדה מ״בהמה״.
2. רבי יהודה״הכהנים והלויים אין מחרימין״. הגמרא תסביר מה הטעם של כל חלק.
3. רבי שמעוןכהנים אינם מחרימים, ״שהחרמין שלהן״: חרם הוא מתנת כהונה, ״כל חרם בישראל לך יהיה״ (במדבר יח, יד). רש״י: אם כהן יחרים, הוא עצמו יזכה בחרם, ולכן אין בכך כלום. לעומתם לויים מחרימים, ״שאין החרמין שלהן״, וחרם שלהם ניתן לכהנים.
4. רבירבי (רבי יהודה הנשיא) מכריע: ״נראין דברי רבי יהודה בקרקעות״, שהרי נאמר על שדות הלויים ״כי אחזת עולם היא להם״ (ויקרא כה, לד). ״ודברי רבי שמעון במטלטלין״, כי החרמים אינם של הלויים, ולכן חרם שלהם חל וניתן לכהנים (רש״י).

רבי יהודה ורבי שמעון — היקש מטלטלין לקרקעות

1. ורבי יהודה?לפי רבי יהודה, הכהנים אינם מחרימים כי החרמים שלהם, ובקרקעות הלויים אינם מחרימים משום ״אחזת עולם״. ״אלא מטלטלי ליחרמי!״ מדוע לא יחרימו לויים מטלטלין?
2. היקש״מכל אשר לו... ומשדה אחזתו״ (ויקרא כז, כח): אותו פסוק כולל גם מטלטלין וגם שדה, ומכאן ״מקיש מטלטלין לקרקעות״. הקרקעות של הלויים אינן מוחרמות, ולכן גם המטלטלין שלהם אינם מוחרמים.
3. ורבי שמעון?לפי רבי שמעון אין היקש, ולכן לויים מחרימים מטלטלין. ״אלא מקרקעי אמאי?״ הרי כתוב ״אחזת עולם היא להם״, ואיך יוכלו להחרים קרקע?
4. מטלטלי״מאי ׳מחרימין׳ נמי דקאמר? מטלטלי״. כשרבי שמעון אמר ״והלויים מחרימין״, הוא התכוון למטלטלין בלבד.
5. והא מדקתני סיפאבסוף המשנה רבי מכריע ״כרבי יהודה בקרקעות וכרבי שמעון במטלטלין״. ״מכלל דרבי שמעון מקרקעי נמי קאמר״: אם רבי צריך לפסוק נגד רבי שמעון בקרקעות, משמע שרבי שמעון התיר גם להחרים קרקעות (רש״י).
6. הכי קאמררבי לא הכריע ביניהם בקרקעות, אלא אמר ״נראין דברי רבי יהודה לרבי שמעון בקרקעות״: גם רבי שמעון מקבל את דברי רבי יהודה בקרקעות. ״שאף רבי שמעון לא נחלק אלא במטלטלין״, ובקרקעות הוא מודה לו.

רבי חייא בר אבין: מטלטלין לכל כהן, שדות לכהן שבאותו משמר

1. רבי חייא בר אביןמטלטלין״החרים מטלטלין — נותנן לכל כהן שירצה״, שנאמר ״כל חרם בישראל לך יהיה״ (במדבר יח, יד). רש״י: הפסוק נאמר לאהרן, ״וכל זרעו בכלל״, כלומר כל כהן.
2. שדות״החרים שדותיו — נותנן לכהן שבאותו משמר״, הכהנים שעובדים במקדש בשבוע הזה (משמרות כהונה). הפסוק ״כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו״ (ויקרא כז, כא) נלמד בגזירה שווה ״לכהן״ ״לכהן״ מגזל הגר.
3. והתם מנלן?ובגזל הגר עצמו, מנין שהכסף ניתן לכהן שבאותו משמר?
4. ברייתאהפסוק אומר ״האשם המושב לה׳ לכהן״ (במדבר ה, ח). רש״י: הפסוק מדבר במי שגזל גר, נשבע לשקר ואחר כך הודה, והגר מת בלי יורשים. ״קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר״: הכסף עובר לרשות הקב״ה, והוא נותן אותו לכהן.
5. או לכל כהן?אולי ״לכהן״ פירושו כל כהן שהגזלן ירצה, ולא דווקא כהן מן המשמר?
6. ״אשר יכפר בו״המשך הפסוק: ״מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו״. הכסף ניתן לכהן שמכפר באיל האשם, כלומר לכהן שמקריב אותו. זהו כהן מן המשמר שמשרת באותה שעה (רש״י).

שדה שיוצאת לכהנים ביובל — ״פגע בו בשבת״: למשמר היוצא

1. שדה היוצאה ביובל״שדה היוצאה לכהנים ביובל״: מי שהקדיש את שדה אחוזתו ולא גאל אותה עד היובל, השדה עוברת לכהנים. ״נותנה למשמר שפגע בו יובל״, למשמר ששירת כשהיובל הגיע. רש״י: גם זה מדברי רבי חייא בר אבין.
2. איבעיא להו״פגע בו בשבת, מאי?״ המשמרות מתחלפים בשבת: המשמר של השבוע שעבר יוצא, והמשמר החדש נכנס. אם היובל מתחיל בשבת, איזה משמר מקבל את השדה? (רש״י מציין שבאותו יום חל יום הכיפורים)
3. רב חייא בר אמי משמיה דחולפנא״נותנה למשמר היוצא״. רש״י: היובל התחיל ״אמש״, בערב, והמשמר היוצא עדיין שירת אז. השבת עצמה היא יום החילוף, אבל השדה כבר יצאה ברגע שהיובל התחיל.
4. רב נחמן בר יצחקתניארב נחמן בר יצחק מביא ברייתא שמסייעת: ״אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד, אלא שיובל בתחילתו והשמטה בסופה״. שביעית משמטת חובות, ויובל משמט קרקעות. רש״י: היובל בא מיד אחרי השנה השביעית, ולכן ברגע אחד השביעית יוצאת והיובל נכנס, ושניהם משמטים יחד. מכאן שהולכים אחר תחילת היובל.
5. אדרבההלשון ״אלא״ אינה מתאימה. ״אדרבה, משום הכי הואי!״ הם משמטים יחד בדיוק משום שהיובל משמט בתחילתו והשביעית בסופה. זו הסיבה, ולא חריג.
6. אימא״אימא: מפני שהיובל״ וכו׳. יש לגרוס בברייתא ״מפני ש״ במקום ״אלא ש״: הם משמטים יחד מפני שהיובל משמט בתחילתו והשביעית בסופה.
7. יובל בתחילתו?השביעית אכן משמטת בסופה, שנאמר ״מקץ שבע שנים תעשה שמטה״ (דברים טו, א). אבל היובל אינו משמט בתחילתו. הוא חל ביום הכיפורים, שנאמר ״ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם״ (ויקרא כה, ט), בעשירי בתשרי, ולא בתחילת השנה.
8. הא מניהברייתא היא שיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, שאמר ״מראש השנה הוא דחייל יובל״: היובל חל כבר מראש השנה. לפי זה הוא אכן חל בתחילת השנה, באותו רגע שבו השביעית מסתיימת.

חזקיה בר בילוטי: ״וליקיש מטלטלי לקרקעות!״

1. וליקישחזקיה בר בילוטי שמע את דברי רבי חייא בר אבין (רש״י), ואמר לפני רבי אבהו: ״וליקיש מטלטלי לקרקעות!״ אותו פסוק, ״מכל אשר לו... ומשדה אחזתו״, כולל את שניהם. אם השדות ניתנות לכהן שבאותו משמר, גם המטלטלין צריכים להינתן לו, ולא לכל כהן.
2. לאו תנאי היא?רבי אבהו משיב: ״לאו תנאי היא?״ ״איכא דמקיש ואיכא דלא מקיש״. רש״י: זו המחלוקת של רבי יהודה ורבי שמעון בלויים (עמוד א). רבי יהודה מקיש, ורבי שמעון אינו מקיש. רבי חייא בר אבין סובר ״כמאן דאמר לא מקשינן״, ולכן מטלטלין ניתנים לכל כהן.

משנה: ״חרמי כהנים אין להם פדיון״; סתם חרמים — לבדק הבית או לכהנים?

1. משנה״חרמי כהנים אין להם פדיון, אלא ניתנים לכהנים כתרומה״. רש״י: על חרם כזה נאמר ״לא ימכר ולא יגאל״ (ויקרא כז, כח). לעומת זאת חרמי בדק הבית נפדים, כי מי שמחרים לבדק הבית מתכוון לכך שימכרו את החפץ, ולבדק הבית נחוצים רק מעות.
2. רבי יהודה בן בתירא״סתם חרמים לבדק הבית״. מי שאמר ״חרם״ ולא פירש למי, החרם ניתן לבדק הבית, שנאמר ״כל חרם קדש קדשים הוא לה׳״ (ויקרא כז, כח).
3. וחכמים״סתם חרמים לכהנים״, שנאמר ״כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו״ (ויקרא כז, כא). שדה חרם סתם ניתנת לכהן.
4. אם כןלפי חכמים, ״למה נאמר ׳כל חרם קדש קדשים הוא לה׳׳?״ מה הם לומדים מן הפסוק שרבי יהודה בן בתירא הביא?
5. תשובה״שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים״: אדם יכול להחרים גם בהמה שכבר הקדיש לקרבן. החרם חל על הזכות הכספית שיש לו בה, כפי שהמשנה מפרטת מיד.

משנה: מחרים אדם את קדשיו — נדר, נדבה ובכור

1. נדר״מחרים אדם את קדשיו״, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים. ״אם נדר — נותן דמיהן״. רש״י: מי שאמר ״הרי עלי עולה״ והפריש בהמה, חייב באחריותה. אם תמות או תיגנב, יצטרך להביא אחרת. לכן היא נחשבת שלו, והוא נותן לכהן את כל שוויה ומקריב את הבהמה לנדרו. גוף הבהמה אינו מוחרם, כי הוא קדוש.
2. נדבה״ואם נדבה — נותן את טובתן״. מי שאמר ״הרי זו עולה״ אינו חייב באחריותה, ולכן הבהמה עצמה אינה שלו. נשארת לו רק טובת הנאה: הזכות להקריב אותה ולהביא דורון לקונו (רש״י).
3. ״שור זה עולה״כיצד שמים את טובת ההנאה? ״אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה, אף על פי שאינו רשאי״. רש״י: ״רשאי״ כאן פירושו ״חייב״. שואלים כמה היה משלם אדם שאינו חייב עולה כדי להקריב אותה כדורון, וזה מה שהבעלים נותן לכהן.
4. בכור״הבכור, בין תם בין בעל מום — מחרימין אותו״. הבכור עצמו שייך לכהן ואינו של הבעלים (רש״י), אבל לבעלים יש זכות לבחור לאיזה כהן לתת אותו.
5. כיצד פודים?״אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו״, שהוא כהן. הבעלים נותן לכהן את הסכום הזה, טובת ההנאה שלו. רש״י: בחרו דווקא בן בת ובן אחות, כי כך מי שמשלם הוא ישראל. אילו היה זה בן בנו או בן אחיו, גם המשלם היה כהן, וכהן שמשלם כדי לקבל מתנות כהונה נראה כמי שמקבל אותן בשכר.

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא