ערכין כ״ז
סוף ״אין מקדישין״: המ״ם של ״משדה אחוזתו״, ו״מקדישין״ של כהנים ולוים ״איידי דתנא רישא״. ״המקדיש את שדהו״: ״פתח אתה ראשון״ — אומרין או כופין; איסר או ביצה — חומש שאין בו שוה פרוטה; המציעים שחזרו בהם — ״בבת אחת״ או ״בזה אחר זה״; חומש של הקדש מול מעשר שני; ״אתא גברא בחריקין״; שומת שלשה; ו״שלשים ואחד ודינר״.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף הפרק השביעי, ״אין מקדישין״. רב נחמן בר יצחק מסביר כיצד רבי יהודה ורבי שמעון לומדים שמי שקנה שדה מאביו והקדיש אותה לפני מות אביו מקדיש שדה אחוזה.
הם דורשים את המ״ם שב״מִשְּׂדֵה אחוזתו״: שדה שראויה להיות אחוזה אינה שדה מקנה.
לאחר מכן הגמרא שואלת מה החידוש ב״הכהנים והלוים מקדישין לעולם״, ומשיבה ש״מקדישין״ נשנה רק במקביל לרישא. הפרק השמיני, ״המקדיש את שדהו״, עוסק בזמן שאין היובל נוהג.
השדה נפדית אז לפי שוויה, והגזבר אומר לבעלים ״פתח אתה ראשון״, כי הם מוסיפים חומש.
הגמרא מיישבת ״אומרין״ עם ״כופין״, ומבארת שהחומש הוא טעם נוסף על חביבות השדה ועל מצות הגאולה.
במעשה בשדה הרעה, המחלוקת על ״איסר״ או ״ביצה״ אינה בשאלה אם שוה כסף ככסף. היא בשאלה אם פודים בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה.
משנת המכירה הפומבית מתחילה בסוף עמוד א ונמשכת לעמוד ב.
רב חסדא מחלק בין מציעים שחזרו בהם בזה אחר זה, שכל אחד משלם את ההפרש שלו, לבין מציעים שחזרו בבת אחת, ש״משלשין ביניהן״.
אחר כך הגמרא מסבירה מדוע בהקדש החומש עדיף ובמעשר שני הקרן. בעשרים וחמש, רבא מעמיד את המשנה בבעלים שאמרו עשרים ופרוטה.
רב חסדא אומר שאם שלושה שמו את השדה, הבעלים מוסיפים חומש גם על העלייה, והברייתא של בית שמאי ובית הלל מתיישבת איתו. בסוף הדף רב ששת מסביר את ״שלשים ואחד ודינר״.
ההסבר נשלם בתחילת דף כ״ח: הבעלים אמרו עשרים ואחת, ולכן הם קודמים.
״קרא אשכח ודרשי״ — ה־מ״ם של ״משדה אחוזתו״
→ תחילת הסוגיה בדף כ״ובקצרה — על מה הסוגיה
מי שקנה שדה מאביו, הקדיש אותה, ואחר כך מת אביו: רבי יהודה ורבי שמעון אומרים שהיא כשדה אחוזה.
בדף כ״ו הגמרא הציעה שהם חולקים על רבי מאיר בשאלה אם קנין פירות כקנין הגוף. רב נחמן בר יצחק דחה זאת: גם לדעתם קנין פירות כקנין הגוף.
המחלוקת היא בדרשת הפסוק. כדי ללמד את המקרה הפשוט היה די לכתוב ״אשר לא שדה אחוזתו״, והתוספת ״מִשְּׂדֵה״ מלמדת שגם שדה ש״ראויה להיות שדה אחוזה״ אינה שדה מקנה.
- רקעהמשנה בדף כ״ו ע״ב: מי שקנה שדה מאביו, מת אביו ואחר כך הקדיש אותה, הרי היא כשדה אחוזה. אם הקדיש ורק אחר כך מת אביו, רבי מאיר אומר שהיא כשדה מקנה, ורבי יהודה ורבי שמעון אומרים שגם היא כשדה אחוזה. שני הצדדים דורשים את הפסוק ״ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש״ (ויקרא כז, כב). הגמרא הציעה שרבי מאיר סובר שקנין פירות כקנין הגוף, ולכן היה צריך פסוק כדי שהשדה תיחשב אחוזה כשמת האב לפני ההקדש. רבי יהודה ורבי שמעון סוברים שאינו כקנין הגוף, ולכן במקרה הזה היא אחוזה גם בלי פסוק. רב נחמן בר יצחק דחה: ״בעלמא״ גם לדעתם קנין פירות כקנין הגוף. אם כך, מנין להם להוסיף גם את המקרה שבו הקדיש לפני מות אביו?
- רב נחמן בר יצחק״והכא קרא אשכח ודרשי״: כאן מצאו רבי יהודה ורבי שמעון לשון יתרה בפסוק. כדי ללמד רק שמי שמת אביו ואחר כך הקדיש אינו נחשב קונה, הייתה התורה יכולה לכתוב ״אשר לא שדה אחוזתו״, או ״אשר לא שדה אחוזה״. זה הלימוד שרבי מאיר מסתפק בו, ורבי יהודה ורבי שמעון צריכים אותו גם הם, כי לדעתם קנין פירות כקנין הגוף (רש״י).
- הדרשההתורה כתבה ״מִשְּׂדֵה אחוזתו״, ולמה צריך את המ״ם? היא מרחיבה את מה שאינו שדה מקנה. שדה מקנה היא רק ״שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה״. שדה שקנה מאביו ״ראויה להיות שדה אחוזה״ כבר בשעת ההקדש, כי בבוא היום יירש אותה. לכן גם אם הקדיש לפני שמת אביו, היא כשדה אחוזה. רבי מאיר, לעומתם, אינו דורש את המ״ם, והולך לפי מצב השדה בשעת ההקדש.
עזרים — שרשרת לימוד
- פסוק״ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש״ (ויקרא כז, כב)
- דרשההיה די לכתוב ״אשר לא שדה אחוזתו״ או ״אשר לא שדה אחוזה״. ״מִשְּׂדֵה״ — ״שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה״
- דיןשדה ״שראויה להיות שדה אחוזה״ אינה נידונית כשדה מקנה
- תוצאהקנה מאביו, הקדיש ואחר כך מת אביו — כשדה אחוזה
רבי מאיר דורש מן הפסוק רק את המקרה שמת אביו ואחר כך הקדיש (דף כ״ו ע״ב).
״הכהנים והלוים מקדישין לעולם״ — מה החידוש? ״איידי דתנא רישא״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה אומרת שכהנים ולוים ״מקדישין לעולם וגואלין לעולם״. ״גואלין״ הוא חידוש, כי ישראל גואל רק עד היובל. אבל ״מקדישין״? גם ישראל מקדיש בכל עת.
אם החידוש הוא שהם מקדישים בשנת היובל עצמה, זה מתאים רק לשמואל, ולא לרב.
הגמרא משיבה ש״בין לפני היובל בין לאחר היובל״ ממילא אינו חידוש, וגם ״מקדישין״ נשנה רק כדי להקביל לרישא של הפרק.
- משנהסוף המשנה בדף כ״ו ע״ב: ״הכהנים והלוים מקדישין לעולם, וגואלין לעולם, בין לפני היובל בין לאחר היובל״.
- בשלמאגואליןהחלק של ״גואלין לעולם״ מובן. ישראל שהקדיש את שדה אחוזתו פודה אותה רק עד היובל, ואם לא נפדתה עד אז, היא יוצאת לכהנים. המשנה מלמדת שאצל כהנים ולוים זה אינו כך, והם פודים גם אחרי היובל. רש״י מביא לכך את הפסוק ״גאולת עולם תהיה ללוים״.
- קושיהאבל ״מקדישין״ — ״מאי איריא כהנים ולוים?״ בתחילת הפרק כבר נלמד שגם ישראל רשאי להקדיש בכל זמן. ״אין מקדישין פחות משתי שנים״ היא רק עצה טובה (רש״י, וכך בדף כ״ד). אם כך, מה מיוחד בכהנים ולוים?
- וכי תימאאולי החידוש הוא שהם מקדישים ״בשנת היובל עצמה״, בניגוד לישראל.
- קושיה״הניחא לשמואל״: לפי שמואל, הקדש של ישראל בשנת היובל עצמה ״לא קדשה״, ולכן יש חידוש בכך שאצל כהנים ולוים הוא חל. אבל לפי רב, גם ישראל המקדיש בשנת היובל ההקדש חל (דף כ״ד). לשיטתו החידוש חוזר למקומו: ״מאי איריא כהנים ולוים?״
- תירוץולטעמיךהגמרא משיבה בשאלה: גם לפי שמואל יש במשנה לשון שאינה מלמדת דבר. ״בין לפני היובל בין לאחר היובל״, ״למה לי?״ כבר נאמר ״לעולם״.
- איידי״איידי דתנא רישא״: בתחילת הפרק המשנה עסקה בישראל, ״לפני היובל״ ו״אחר היובל״. לכן גם בסוף הפרק, כשהיא מגיעה לכהנים וללוים, היא חוזרת על אותה לשון, אף שאין בה חידוש. משנה נוהגת לנסח את הסיפא במקביל לרישא.
- תירוץוכך גם ״מקדישין״: מאחר שהרישא אמרה על ישראל ״אין מקדישין ולא גואלין״, הסיפא אמרה על כהנים ולוים ״מקדישין וגואלין״. החידוש הוא ב״גואלין״, ו״מקדישין״ נשנה רק בגלל המבנה. לכן המשנה מתאימה גם לשיטת רב.
- הדרן״הדרן עלך אין מקדישין״: כאן מסתיים הפרק השביעי. הפרק השמיני, ״המקדיש את שדהו״, פותח בפדיון שדה בזמן שאין היובל נוהג.
לפי שמואל, מה בדיוק היה החידוש ב״הכהנים והלוים מקדישין לעולם״, ומדוע הוא אינו קיים לפי רב?
משנה: ״פתח אתה ראשון״, ומעשה בשדה רעה שנפדתה ב״איסר״
בקצרה — על מה הסוגיה
כשאין היובל נוהג, שדה שהוקדשה נפדית לפי שוויה, והגזבר מוכר אותה למי שמציע יותר. הגזבר פונה תחילה לבעלים, ״פתח אתה ראשון״, משום שהבעלים מוסיפים חומש.
המשנה מביאה מעשה באדם שהקדיש שדה גרועה והציע עליה איסר בלבד. רבי יוסי אומר שהוא הציע ״ביצה״. הגזבר קיבל את הצעתו, והאיש הפסיד איסר וקיבל את שדהו בחזרה.
- משנה״המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל״ נוהג. רש״י: בזמן שהיובל נוהג, פדיון שדה אחוזה קצוב, חמישים שקל לבית כור, ואין מה לשאול. כשאין יובל, השדה נפדית לפי שוויה, וההקדש מחפש את ההצעה הגבוהה ביותר. הגזבר אומר לבעלים: ״פתח אתה ראשון״, כמה אתה מציע. הטעם: הבעלים מוסיפים חומש, ואדם אחר אינו מוסיף. לכן כל הצעה של הבעלים שווה להקדש יותר בחומש (ויקרא כז, יט).
- מעשהאדם הקדיש את שדהו ״מפני רעתה״: לפי רש״י, ההוצאות עליה היו גדולות מן הרווח. כשאמרו לו לפתוח ראשון, הוא אמר: ״הרי היא שלי באיסר״. איסר הוא מטבע קטן, שמונה פרוטות (שטיינזלץ).
- רבי יוסירבי יוסי מתקן את הסיפור: הוא לא אמר ״באיסר״ אלא ״בביצה״. הקדש נפדה גם ״בשוה כסף״, ולכן אפשר לפדות שדה גם בביצה.
- הגעתיךהגזבר אמר לו ״הגעתיך״: השדה שלך במחיר שהצעת. בסופו של דבר הוא ״מפסיד איסר״, והשדה חוזרת אליו: הוא חשב להיפטר מן השדה הגרועה, ובסוף שילם איסר וקיבל אותה בחזרה.
״אומרין לו״ או ״כופין״?
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה אומרת שהגזבר ״אומר לו״ לבעלים לפתוח ראשון, וברייתא אומרת ״כופין״.
הגמרא מציעה שתי תשובות: ״אומרין״ פירושו כופין, או שמתחילה מבקשים ממנו, ורק אם אינו שומע כופים אותו.
- משנה״המקדיש שדהו בשעה״ שאין היובל נוהג: הגזבר ״אומר לו: פתח אתה ראשון״.
- קושיה״אומרין? והתניא כופין!״ ברייתא אומרת שמכריחים את הבעלים לפתוח ראשון (רש״י). אמירה בלבד וכפייה הן שני דברים שונים.
- תירוץ״מאי ׳אומרין׳ נמי? כופין״: גם ״אומרין״ שבמשנה פירושו אמירה בתוקף, כפייה.
- ואיבעית אימא״מעיקרא אומרין״: בתחילה מבקשים ממנו בדברים. אם הוא מציית, טוב. ואם לא, ״כופין״. המשנה מתארת את השלב הראשון, והברייתא את השלב השני.
מדוע הבעלים פותחים ראשונים? ״חדא ועוד קאמר״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה נותנת טעם אחד לכך שהבעלים פותחים ראשונים: הם מוסיפים חומש. הגמרא שואלת: יש טעמים ברורים יותר.
השדה חביבה עליהם, ולכן יציעו יותר, ועוד, מצות גאולה מוטלת עליהם תחילה. התשובה: המשנה מוסיפה טעם על טעמים אלה, ״חדא ועוד קאמר״.
- משנההטעם במשנה: ״שהבעלים נותנין חומש״.
- קושיה״מאי איריא?״ למה דווקא החומש? ״תיפוק ליה״ טעם פשוט יותר: ״דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה״. השדה שלו חביבה עליו, ולכן הוא מוכן להציע עליה יותר מאדם אחר (רש״י).
- ועודועוד, ״מצות גאולה באדון״: המצווה לגאול את ההקדש מוטלת קודם כול על הבעלים. רש״י מביא את הפסוק ״ואם לא יגאל ונמכר בערכך״ (ויקרא כז, כז): קודם מנסים לגאול, ורק אחר כך מוכרים לאחר.
- תירוץ״חדא ועוד קאמר״: המשנה אינה שוללת את הטעמים האלה, אלא מוסיפה עליהם. יש טעם אחד, שהשדה חביבה עליו. ועוד, שמצות הגאולה בבעלים. ועוד, הטעם שהמשנה פירשה: הבעלים מוסיפים חומש.
״באיסר״ או ״בביצה״ — שוה כסף, או חומש שאין בו שוה פרוטה?
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מציעה שמחלוקת חכמים ורבי יוסי במעשה היא אם שוה כסף ככסף. אבל ההלכה המוסכמת היא ששוה כסף ככסף.
לכן היא מעמידה את המחלוקת אחרת: האם פודים בדבר שהחומש שלו אינו שווה פרוטה. איסר שווה שמונה פרוטות, והחומש שלו יותר מפרוטה. ביצה שווה פחות.
סתם המשנה, ״נמצא מפסיד איסר״, הוא כחכמים.
- משנהחכמים אומרים שהאיש אמר ״באיסר״, ורבי יוסי אומר ״בביצה״, ״שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף״.
- לימא״לימא בהא קמיפלגי״: אולי זו מחלוקת בשאלה אם פודים הקדש בחפץ. רבי יוסי סובר ״שוה כסף ככסף״, ולכן ביצה מועילה. חכמים סוברים ששוה כסף אינו ככסף, ולכן הם מעמידים את הסיפור על מטבע.
- קושיהאבל ״קיימא לן״, הלכה מוסכמת היא ששוה כסף ככסף. רש״י מביא את המקור מבבא קמא: ״ישיב״, לרבות שוה כסף, ״אפילו סובין״. קשה להעמיד את חכמים נגד הלכה פסוקה.
- תירוץ״דכולי עלמא שוה כסף ככסף״. המחלוקת היא בשאלה אם פודים בדבר ״שאין בחומשו שוה פרוטה״. איסר שווה שמונה פרוטות, והחומש שלו יותר מפרוטה. לפי תנא קמא פודים בו. רבי יוסי סובר ״כביצה נמי פרקינן״, אף שהחומש שלה פחות מפרוטה (שטיינזלץ).
- סתמא כרבנןסוף המשנה אומר ״מפסיד איסר״, ואינו מזכיר ביצה. ״סתמא כרבנן״: הסתם הולך בשיטת חכמים, ולא בשיטת רבי יוסי (רש״י).
עזרים — טבלת שיטות
| תנא קמא (חכמים) | רבי יוסי | |
|---|---|---|
| פדיון בשוה כסף | פודים — ״דכולי עלמא שוה כסף ככסף״ | פודים — ״שוה כסף ככסף״ |
| פדיון באיסר, שבחומשו שוה פרוטה | פודים | פודים |
| פדיון בדבר שאין בחומשו שוה פרוטה (״כביצה״) | לא — רק ״דאיכא בחומשו שוה פרוטה״ | פודים — ״כביצה נמי פרקינן״ |
משנה: המציעים חוזרים בהם, והבעלים מול ״כל אדם״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה עוסקת במכירה פומבית של שדה הקדש. חמישה מציעים העלו את המחיר מעשר סלעים עד חמישים. מי שחוזר בו מהצעתו ממושכן על ההפרש שהפסיד להקדש.
אם הציעו הבעלים כמו אחר, הבעלים קודמים, כי הם מוסיפים חומש.
אם אחר הציע יותר, עד עשרים וחמש, הבעלים משלמים את ההפרש ואת החומש על הצעתם שלהם, אבל אינם מוסיפים חומש על העלייה של האחר. בעשרים ושש — רק אם רצו.
- משנההמציעיםחמישה אנשים הציעו על השדה: ״בעשר סלעים״, בעשרים, בשלושים, בארבעים ובחמישים. אם בן החמישים חזר בו, ״ממשכנין מנכסיו עד עשר״: השדה תימכר לבן הארבעים, וממי שחזר בו גובים את עשר הסלעים שההקדש הפסיד בגללו.
- משנהכך גם בכל שלב: אם חזר בו בן הארבעים, או בן השלושים, או בן העשרים, ממשכנים מנכסיו עשר, כי בכל שלב ההפרש בין הצעתו לבין ההצעה שמתחתיו הוא עשר.
- משנהבן העשראם גם המציע הנמוך ביותר חזר בו, ״מוכרין אותו בשוויו״, במחיר שהשדה שווה באמת, ומבן העשר גובים את מה שחסר עד עשר.
- משנההבעליםאם הבעלים ואדם אחר הציעו שניהם עשרים, ״הבעלים קודמין״, כי הם מוסיפים חומש. מן הבעלים ההקדש יקבל עשרים וחמש, ומן האחר עשרים בלבד.
- משנההעלייהאמרו הבעלים עשרים, ואחר אמר עשרים ואחת. הבעלים נותנים עשרים ושש, בעל כורחם (רש״י). הם משלמים את הסלע שהאחר הוסיף, כדי שההקדש לא יפסיד, ואת החומש על העשרים שלהם. כך גם בעשרים ושתיים, וכן הלאה, עד עשרים וחמש, שעליהן הבעלים נותנים שלושים. הסיבה שאין יותר: ״שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה״. החומש הוא רק על מה שהבעלים עצמם הציעו.
- משנהעשרים וששאחר אמר עשרים ושש, יותר מכל מה שהבעלים חייבים לתת. אם רצו הבעלים לתת ״שלשים ואחד ודינר״, הם קודמים, ואם לא, הגזבר אומר לאחר ״הגעתיך״. מה פשר הדינר? הגמרא תסביר בסוף הדף.
עזרים — חשבון
- הצעת הבעליםמשנה20 סלעים
- החומש על הצעתם (חמישית מן הכולל, רבע מן הקרן)שטיינזלץ5 סלעים
- ההקדש מקבל מן הבעליםרש״י25 סלעים
- אחר אמר 21משנה; רש״יהבעלים נותנים 26 (20 + 1 + 5)
- אחר אמר 22 / 23 / 24משנה27 / 28 / 29
- אחר אמר 25משנה30 — ״שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה״
- אחר אמר 26משנה״אם רצו… שלשים ואחד ודינר — הבעלים קודמין, ואם לאו — הגעתיך״
הגמרא תשאל בהמשך הדף מדוע הבעלים נכפים גם כשהאחר אמר 25, ומה מקור הדינר כשהאחר אמר 26.
רב חסדא: ״משלשין ביניהן״ — ״בבת אחת״ ו״בזה אחר זה״
בקצרה — על מה הסוגיה
רב חסדא מצמצם את המשנה: בן החמישים משלם רק עשר כשבן הארבעים עומד בהצעתו. אם גם הוא חוזר בו, מחלקים ביניהם את ההפסד.
הגמרא מקשה מכל אחד מחלקי המשנה, שבהם המחזיר משלם לבדו. בתחילה היא עונה שבכל מקרה לא היה מציע גבוה ממנו, אבל ״נפרעין משל עשר״ מוכיח שהיו אחרים.
לכן רב חסדא מחלק: אם חזרו בזה אחר זה, כל אחד משלם את חלקו, כמו במשנה. ואם חזרו בבת אחת, משלשים ביניהם, וכך גם אומרת ברייתא.
- משנה״חזר בו של חמשים — ממשכנין מנכסיו עד עשר״.
- רב חסדא״לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו״: בן החמישים משלם רק עשר כשההקדש עדיין מקבל ארבעים מבן הארבעים. ״אבל אין בן ארבעים עומד במקומו״, אם גם הוא חוזר בו, ״משלשין ביניהן״. רש״י: את העשר שבין חמישים לארבעים משלם בן החמישים לבדו. את העשר שבין ארבעים לשלושים שניהם חולקים, כי גם בן החמישים הסכים לשלם ארבעים. יוצא שבן החמישים משלם חמש עשרה ובן הארבעים חמש.
- קושיהבהמשך המשנה: אם בן הארבעים חזר בו, ממשכנים ממנו עשר. מדוע? לפי רב חסדא, ״ליתן בר חמשין בהדיה״, בן החמישים צריך להשתתף איתו.
- תירוץ״דליכא בן חמשים״: זה מקרה אחר. כאן אף אחד לא הציע יותר מארבעים. רש״י: המשנה מונה מקרים נפרדים, ״מילי מילי קתני״.
- קושיהבן השלושים שחזר בו משלם עשר לבדו, אבל לפי רב חסדא, גם בן הארבעים צריך להשתתף איתו.
- תירוץ״דליכא בן ארבעים״: גם כאן זה מקרה שבו שלושים הייתה ההצעה הגבוהה ביותר.
- קושיהבן העשרים שחזר בו משלם עשר לבדו, אבל בן השלושים צריך להשתתף איתו.
- תירוץ״דליכא בן שלשים״: באותו אופן.
- קושיה מן הסיפא״אי הכי, אימא סיפא״: כשבן העשר חזר בו, גובים ממנו לבדו את החסר. לפי רב חסדא, בן העשרים צריך להשתתף איתו.
- וכי תימאאפשר לענות כמו קודם, שגם כאן ״דליכא בן עשרים״, ובן העשר הוא המציע היחיד.
- דחייהאם כך, המשנה הייתה צריכה לומר ״נפרעין ממנו״, גובים ממנו, כי אין אחר. הלשון ״משל עשר״ מלמדת שהיו מציעים נוספים, ובכל זאת בן העשר משלם לבדו (רש״י).
- רב חסדארב חסדא מיישב: ״כאן בבת אחת, כאן בזה אחר זה״. במשנה הם חזרו בהם בזה אחר זה. רש״י: כשבן החמישים חזר בו, הוא השאיר להקדש את בן הארבעים, ואם זה חזר בו אחר כך, אין זו אשמתו של הראשון. מה שאמר רב חסדא, ״משלשין״, הוא כשחזרו כולם יחד.
- תניא נמי הכיברייתא אומרת כך: ״חזרו כולן כאחד — משלשין ביניהם״.
- קושיהאבל במשנה כל אחד משלם עשר לבדו. המשנה אינה מזכירה חלוקה כזו. הברייתא והמשנה סותרות זו את זו.
- שמע מינה״שמע מינה כדרב חסדא״: הדרך ליישב אותן היא החילוק של רב חסדא. במשנה חזרו בזה אחר זה, ובברייתא בבת אחת. ״שמע מינה״.
- איכא דרמי להו מירמאיש שהציגו את הדברים כסתירה, ולא כדברי רב חסדא בפני עצמם (רש״י). במשנה, כשבן העשר חזר בו, הוא משלם לבדו. בברייתא ״משלשין ביניהם״.
- רב חסדא״לא קשיא״: בברייתא חזרו בבת אחת, ובמשנה בזה אחר זה. זה אותו חילוק, אלא שבלשון הזו הוא נאמר כתירוץ על הסתירה.
עזרים — חשבון
- ההצעותמשנה10, 20, 30, 40, 50 סלעים
- הגזבר מכר את השדה בשוויהרש״י5 סלעים
- הפסד ההקדשרש״י45 סלעים
- העשר שבין 40 ל־50רש״יעל בן החמישים לבדו
- העשר שבין 30 ל־40רש״יחצי על בן החמישים, חצי על בן הארבעים
- העשר שבין 20 ל־30רש״ישליש על כל אחד משלושת העליונים
- העשר שבין 10 ל־20רש״ימתחלק בין ארבעת העליונים
- החמש שבין 5 ל־10רש״ימתחלק בין חמשתם
ההיגיון לפי רש״י: כל מציע הסכים גם לכל הסכומים שמתחת להצעתו, ולכן הוא משתתף בכל אחד מהם.
לפי רש״י, מדוע כשחזרו כולם בבת אחת בן החמישים משלם יותר מכולם, אף שכולם חזרו בהם באותו רגע?
חומש או קרן — מה עדיף? הקדש מול מעשר שני
בקצרה — על מה הסוגיה
מן המשנה נראה שהחומש של הבעלים עדיף על הצעה של אחר. אבל במעשר שני, מי שמציע קרן גבוהה יותר קודם לבעל הבית, אף שבעל הבית מוסיף חומש.
הגמרא מחלקת: בהקדש החומש הוא רווח של ההקדש. במעשר שני כל הכסף נשאר של הבעלים, ולכן העיקר הוא שהקרן תיפדה בשוויה.
- משנהכשהבעלים ואדם אחר מציעים אותו סכום, הבעלים קודמים בגלל החומש.
- למימרא״למימרא דחומש עדיף?״ מכאן נראה שהחומש שהבעלים מוסיפים נחשב כהצעה גבוהה יותר.
- ורמינהובמעשר שני, בעל הבית הציע סלע ואחר הציע סלע ואיסר, והאחר קודם, ״מפני שמוסיף על הקרן״. רש״י: בעל הבית שפודה את המעשר השני שלו מוסיף חומש, ״ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו״ (ויקרא כז, לא). החומש על סלע הוא דינר, יותר מאיסר, ובכל זאת מי שהוסיף על הקרן קודם.
- תירוץ״הכא… רווחא דהקדש״: בהקדש החומש נכנס לקופת ההקדש, ולכן ההצעה עם החומש גבוהה יותר בשבילו. ״התם… רווחא דבעל הבית״: רש״י מסביר שבמעשר שני הקרן והחומש שייכים לבעלים, והוא יאכל בהם בירושלים. אין כאן רווח לאף אחד חוץ ממנו. העניין הוא רק שהמעשר ייפדה כראוי, ו״חומשא לא איכפת לן״.
״בעשרים וחמש — נותנין שלשים״: ״אתא גברא בחריקין״
בקצרה — על מה הסוגיה
אם האחר הציע עשרים וחמש, בדיוק כמו הצעת הבעלים עם החומש, מדוע כופים את הבעלים לשלם שלושים? הם יכולים לומר: בא אדם במקומנו.
הגמרא מציעה שהבעלים אמרו עשרים ודינר, ונדחית: התנא מדקדק בדינרים. רבא: הם אמרו עשרים ופרוטה, ובפרוטה התנא לא דקדק.
- משנהאמרו הבעלים עשרים, ואחר אמר עשרים וחמש. הבעלים נותנים שלושים, בעל כורחם (רש״י).
- קושיה״ולימרו הבעלים: אתא גברא בחריקין!״ בא אדם במקומנו. עשרים שלנו ועוד חומש הם עשרים וחמש, בדיוק מה שהאחר מציע. ההקדש אינו מפסיד דבר אם השדה תימכר לו, ולמה לכפות עלינו להוסיף?
- תירוץ״דאמור בעלים דינר״: הבעלים הציעו בתחילה עשרים ודינר. עם החומש הם מגיעים ליותר מעשרים וחמש, ואם השדה תימכר לאחר, ההקדש יפסיד. לכן חוזרים אליהם בעל כורחם (רש״י).
- קושיה״וליתני דינר!״ אם כך, המשנה הייתה צריכה לומר ״בעשרים ודינר״.
- תירוץ״לא דק״: התנא לא דקדק להזכיר סכום קטן, ומנה רק סלעים.
- דחייה״ולא? והא קתני״ בסוף המשנה: ״שלשים ואחד ודינר״. התנא כן מזכיר דינר, ולכן אי אפשר לומר שהשמיט אותו כאן.
- רבא״אלא אמר רבא: דאמור בעלים פרוטה, ולא דק״. הבעלים אמרו עשרים ופרוטה. דינר התנא היה מזכיר, אבל פרוטה הוא אינו מזכיר (רש״י). גם בפרוטה אחת הצעת הבעלים עם החומש גבוהה מעשרים וחמש, ולכן כופים אותם.
״אין מוסיפין חומש על עלויו של זה״ — ואם שמו שלושה? בית שמאי ובית הלל
בקצרה — על מה הסוגיה
רב חסדא מצמצם את דין המשנה: הבעלים אינם מוסיפים חומש על העלייה רק כשההקדש לא נישום בשלושה. אם שלושה שמו את השדה בסכום שהאחר הציע, מוסיפים.
ברייתא שבה בית שמאי אומרים ״מוסיפין״ ובית הלל ״אין מוסיפין״ נראית כתומכת בו, ואז נראה שרב חסדא כבית שמאי.
לכן הגמרא מעמידה את הברייתא כשלא נישום, ובית שמאי מחמירים. ההצעה להפוך את השיטות נדחית, כי אז היה הדין צריך להופיע בין ״קולי בית שמאי וחומרי בית הלל״.
- משנה״שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה״: הבעלים מוסיפים חומש רק על מה שהם עצמם הציעו.
- רב חסדא״לא שנו אלא שלא נישום הקדש בשלשה״. כשרק אדם אחד הציע יותר, אין הוכחה שהשדה באמת שווה כך. ״אבל נישום הקדש בשלשה — מוסיפין״: אם שלושה אנשים העריכו את השדה בסכום שהאחר הציע, זה נעשה שוויה, והבעלים מוסיפים חומש על הכול. רש״י: אף ששומת הקדש בקרקע היא בעשרה, כאן מספיקים שלושה.
- תניא נמי הכיברייתא, שהגמרא מביאה כסיוע לרב חסדא: ״בית שמאי אומרים: מוסיפין, ובית הלל אומרים: אין מוסיפין״.
- היכי דמי?באיזה מקרה מדובר? ״אי לא נישום, מאי טעמא דבית שמאי?״ אם רק אדם אחד הציע יותר, למה שיוסיפו חומש על הצעה שאולי אינה שוויה?
- תירוץ״אלא דנישום״: מדובר כששלושה שמו את השדה, ולכן בית שמאי אומרים שמוסיפים.
- קושיה״לימא רב חסדא דאמר כבית שמאי?״ אם במקרה של שומה בית הלל אומרים ״אין מוסיפין״, נמצא שרב חסדא, שאומר ״מוסיפין״, הולך בשיטת בית שמאי. אבל ההלכה כבית הלל (שטיינזלץ).
- תירוץ״לעולם דלא נישום, ובית שמאי מחמירין״: הברייתא עוסקת במקרה שלא נישום. בית שמאי מחמירים להוסיף חומש גם כך, ובית הלל אומרים שאין מוסיפים, כמו רב חסדא. במקרה של שומה הברייתא לא דיברה, ושם רב חסדא אומר שמוסיפים.
- ואיבעית אימא״לעולם דנישום, ואיפוך״: הברייתא עוסקת במקרה ששמו את השדה, אבל השיטות הפוכות. בית שמאי אומרים ״אין מוסיף״, ובית הלל אומרים מוסיפים, כרב חסדא.
- קושיה״וליתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל!״ יש רשימה של המקרים שבהם בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים (רש״י: ״ששה דברים״). אם השיטות הפוכות, היה צריך למנות את הדין הזה ברשימה.
- מסקנה״אלא לעולם דלא נישום, ובית שמאי מחמירין״: חוזרים לתשובה הראשונה. בית הלל אינם מוסיפים כשלא שמו את השדה, ורב חסדא מתאים לשיטתם.
עזרים — טבלת שיטות
| בית שמאי | בית הלל | רב חסדא | |
|---|---|---|---|
| לא נישום בשלשה | מוסיפין — ״מחמירין״ | אין מוסיפין | אין מוסיפין — ״לא שנו אלא שלא נישום״ |
| נישום בשלשה | מוסיפין — כל שכן | מוסיפין — כרב חסדא (שטיינזלץ) | מוסיפין |
״שלשים ואחד ודינר״ — מאין הדינר? רב ששת
בקצרה — על מה הסוגיה
אחר הציע עשרים ושש, והבעלים, שהציעו עשרים, אינם נכפים לפדות: ״רצו — אין, לא רצו — לא״, כי ״אתא גברא בחריקין״. אבל אם יפדו, למה ״שלשים ואחד ודינר״?
עשרים, ועוד שש שהאחר הוסיף, ועוד חומש, הם שלושים ואחד. רב ששת מסביר (בסוף הדף, ובתחילת דף כ״ח): המשנה מדברת על בעלים שהציעו מתחילה עשרים ואחת.
החומש על הצעתם הוא חמש ודינר, הם עוברים את העשרים ושש של האחר, ולכן הם קודמים ומשלמים שלושים ואחד ודינר.
- משנהאחר אמר עשרים ושש. אם הבעלים רוצים לתת ״שלשים ואחד ודינר״, הם קודמים. אם לא, הגזבר אומר לאחר ״הגעתיך״.
- דיוק״רצו — אין, לא רצו — לא״: כאן הבעלים אינם נכפים, בשונה מן המקרים הקודמים.
- הטעם״אתא גברא בחריקין״: הבעלים יכולים לומר שבא אדם במקומם. ההצעה שלהם עם החומש היא עשרים וחמש, והאחר מציע עשרים ושש. ההקדש לא יפסיד דבר אם השדה תימכר לו.
- קושיה״ודינר מאי עבידתיה?״ אם הבעלים בכל זאת רוצים לפדות, הם צריכים לשלם עשרים ועוד שש שהאחר הוסיף, וחומש של חמש על הצעתם, כלומר שלושים ואחד. ״אין מוסיפין חומש על עלויו של זה״ (רש״י), אז מאין הדינר?
- רב ששתעד דף כ״ח״הכי קאמר״, כך יש להבין: המשנה מתארת מקרה אחר, שבו הבעלים ״מעיקרא״, כשפתחו ראשונים, הציעו סכום שמגיע ל״שלשים ואחד ודינר״. בתחילת דף כ״ח הגמרא אומרת: ״דאמור בעשרים ואחד״. הבעלים הציעו עשרים ואחת, והחומש עליהן הוא חמש ודינר (דינר הוא רבע סלע). יחד הם עשרים ושש ודינר, יותר ממה שהאחר הציע, ולכן ״הבעלים קודמין״ בעל כורחם. הם משלמים את הקרן ואת החומש שלהם, ועוד חמש שהאחר הוסיף: שלושים ואחד ודינר (רש״י). ״ואם לאו״ — אם לא הציעו הבעלים מתחילה סכום כזה (כגון שאמרו עשרים בלבד), הם יכולים לומר ״אתא גברא בחריקין״, והגזבר אומר לאחר ״הגעתיך״ (רש״י).
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.