ערכין כ״ו

רבי יהודה ורבי שמעון: מאיזו ״קדש״ לומדים — מקדיש בית או כבשי עצרת?

1. רקעהמשנה בדף כ״ה ע״ב: שדה אחוזה שהוקדשה והגיע היובל ולא נגאלה. לדעת רבי יהודה ״הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה״, ולדעת רבי שמעון הם ״נכנסין ולא נותנין״. הגמרא הסבירה שכל אחד מהם לומד גזרה שווה ״קדש״–״קדש״ ממקור אחר. רבי יהודה לומד ממקדיש בית, שנפדה בכסף (״מה להלן בדמים״). רבי שמעון לומד מכבשי עצרת, שהכהנים מקבלים בחינם. השאלה שעל הפרק: מדוע כל אחד מהם בחר דווקא במקור שלו?
2. קושיהדף כ״ה״ורבי יהודה נמי נילף מכבשי עצרת!״ גם לרבי יהודה היה אפשר ללמוד מכבשי עצרת, ואז הכהנים יקבלו את השדה בחינם. מדוע הוא מעדיף את מקדיש הבית?
3. תשובהכשבאים ללמוד דבר מדבר, לומדים ממה שדומה לו יותר. שדה שהוקדשה סתם היא מ״קדשי בדק הבית״, ולכן מעדיפים ללמוד אותה ממקדיש בית, שגם הוא קודש לבדק הבית. כבשי עצרת הם קרבנות, ״קדשי מזבח״, ואין לומדים מהם על קדשי בדק הבית (שטיינזלץ). לפי שיקול זה, סוג הקדושה הוא שקובע.
4. קושיה״ורבי שמעון נמי, נילף ממקדיש בית!״ גם רבי שמעון יכול היה ללמוד ממקדיש בית, ואז הכהנים ישלמו. מדוע הוא מעדיף את כבשי עצרת?
5. תשובהרבי שמעון שוקל דמיון אחר: לאן הדבר הולך. השדה שיוצאת ביובל ניתנת לכהנים, וגם כבשי עצרת הם ״מתנה לכהנים״, כי בשרם נאכל לכהנים. בית שהוקדש אינו מתנה לכהנים אלא הולך לבדק הבית. ״דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים״, ולכן השדה נלמדת מכבשי עצרת, והכהנים מקבלים אותה בחינם.

מה המקור של רבי אליעזר? רבה, אביי ו״עוד״, ורבא: ״בצאתו — מיד אחר״

וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַֽיהֹוָה כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתֽוֹויקרא כז, כא

1. משנהרבי אליעזרהשיטה השלישית במשנה (דף כ״ה ע״ב): שדה שהוקדשה והגיע היובל ולא נגאלה — לדעת רבי אליעזר ״לא נכנסין ולא נותנין״: הכהנים אינם מקבלים אותה, והיא נשארת בהקדש גם ביובל השני והשלישי. לעולם הכהנים אינם נכנסים לתוכה ״עד שיגאלנה אחר״: רק אם אדם אחר פדה אותה מן ההקדש, היא יוצאת מידו לכהנים ביובל.
2. מאי טעמא״מאי טעמא דרבי אליעזר?״ מה המקור שלו לכך שהשדה אינה יוצאת לכהנים כל עוד היא בהקדש, ושרק גאולה בידי אחר מוציאה אותה?
3. רבהרבה מביא את הפסוקים ״ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד״ (ויקרא כז, כ) ו״והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו״ (ויקרא כז, כא). לדבריו רבי אליעזר מחלק אותם לשני דינים. ״ואם לא יגאל״ הבעלים, אז ״לא יגאל עוד״ כשדה אחוזה. ״ואם מכר״ הגזבר את השדה, אז ״והיה השדה בצאתו ביובל... לכהן״. מכאן שרק שדה שהגזבר מכר יוצאת לכהנים, ולא שדה שנשארה בהקדש (רש״י).
4. קושיית אבייאביי: ״סכינא חריפא מפסקא קראי?״ וכי סכין חדה חותכת את הפסוקים? בפסוק כתוב ״לא יגאל עוד״ אחרי ״ואם מכר״, ולכן אי אפשר לחבר את ״לא יגאל עוד״ דווקא אל ״ואם לא יגאל״. כפשוטו, הפסוק אומר שמשהגיע היובל השדה כבר לא תיגאל ותצא לכהנים, גם אם הגזבר לא מכר אותה (רש״י).
5. אבייברייתא ״עוד״אביי מציע מקור אחר: ברייתא שדורשת ״לא יגאל״. אפשר היה לחשוב שהבעלים לא יוכלו לגאול את השדה כלל, אפילו כשדה מקנה. בא הכתוב ״עוד״ ולימד שהיא אינה נגאלת ״לכמות שהיתה״: היא לא תחזור להיות שדה אחוזה שנשארת בידיו לתמיד. אבל הוא יכול לפדותה ״כשדה מקנה״, אלא שתצא מידו ביובל. אביי מתכוון להראות שהברייתא הולכת דווקא בשיטת רבי אליעזר.
6. אימת?״אימת?״ באיזה שלב מדברת הברייתא? כדי לדעת מי שנה אותה, צריך לברר אם מדובר בפדיון לפני היובל הראשון או אחריו.
7. ביובל ראשון? — לאאם הברייתא מדברת לפני שהגיע היובל הראשון, מדוע אינה נגאלת כבעבר? ״שדה אחוזה נמי הויא״: בשלב הזה היא עדיין אחוזה גמורה, ובעלים שפודים את שדה אחוזתם מן ההקדש מקבלים אותה בחזרה כאחוזה. אין אפוא מקום לומר ״לכמות שהיתה אינה נגאלת״.
8. ביובל שני״ביובל שני״: הברייתא מדברת בבעלים שלא פדו את השדה עד היובל, ובאים לפדותה בתקופת היובל הבא.
9. ולמאן?״ולמאן?״ לשיטת איזה תנא אפשר בכלל לפדות את השדה מן ההקדש אחרי שעבר היובל?
10. רבי יהודה ורבי שמעון? — לאלשיטת רבי יהודה ורבי שמעון, ״לכהנים נפקא״: ביובל הראשון השדה כבר יצאה לכהנים, אצל רבי יהודה בתשלום ואצל רבי שמעון בחינם. הבעלים אינם יכולים עוד לגאול אותה (רש״י).
11. שמע מינה״אלא לאו רבי אליעזר״: רק לפיו השדה נשארת בהקדש אחרי היובל, ואפשר לפדותה ביובל השני, ולכן הברייתא כשיטתו.
12. טעמא דרבי אליעזר״ושמע מינה טעמא דרבי אליעזר מהכא״: התורה הייתה צריכה את ״עוד״ כדי ללמד שהבעלים יכולים לפדות ביובל השני, ומכאן שבשיטתו השדה עומדת לפדיון גם אז.
13. ותסברא?״ותסברא?״ האם באמת רק רבי אליעזר צריך את הדרשה? הרי גם רבי יהודה ורבי שמעון קוראים את הפסוק, ומה הם דורשים במילה ״עוד״? אם תהיה להם דרשה משלהם במילה, אין ראיה שהברייתא היא כרבי אליעזר.
14. הכא במאי עסקינןהברייתא יכולה להיות גם כרבי יהודה ורבי שמעון, והיא עוסקת בשדה שיצאה לכהנים ביובל, ״והקדישה כהן״, והבעלים הראשונים באים לפדות אותה מן ההקדש. סלקא דעתך שלא יוכלו לפדות כלל, הואיל ולא גאלו אותה בהקדש הראשון, כשהם עצמם הקדישוה. ״עוד״ מלמד שלא יקבלו אותה כאחוזה כבעבר, אבל יפדו אותה כשדה מקנה: כשיגיע היובל היא תצא מידם ותתחלק לכהנים (רש״י). כך רבי יהודה ורבי שמעון דורשים ״עוד״, ואין ראיה לרבי אליעזר.
15. ראיהוהתניא״והתניא״: ברייתא נוספת שעוסקת באותו עניין, ומחזקת את ההעמדה. היא דורשת ״בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחזת הארץ״ (ויקרא כז, כד), שנאמר במי שהקדיש שדה מקנה ואחר פדה אותה (רש״י). אפשר היה לחשוב שהיא חוזרת לגזבר, כי ממנו קנה אותה הפודה. ההמשך ״לאשר לו אחזת הארץ״ מלמד שהיא חוזרת לבעלים המקוריים, שמכרו אותה למקדיש.
16. מה תלמוד לומר?אם הבעלים המקוריים הם ״לאשר לו אחזת הארץ״, מה בא להוסיף ״לאשר קנהו מאתו״?
17. תשובההמקרה: שדה שיצאה לכהנים, ״ומכרה כהן״, הלוקח הקדיש אותה ואחר גאל אותה. כשמגיע היובל הבא, אפשר היה לחשוב שתחזור לבעלים הראשונים, שהשדה הייתה אחוזתם לפני שהקדישוה. ״לאשר קנהו״ מלמד שהיא חוזרת לכהן, שממנו קנה הלוקח. הבעלים הראשונים לא מכרו אותה לאיש. היא יצאה מידם בכוח ההקדש (רש״י). גם כאן, כמו בברייתא של ״עוד״, השדה כבר יצאה לכהנים, והבעלים הראשונים אינם מקבלים אותה בחזרה.
18. צריכותאשני הכתובים מלמדים לכאורה דבר אחד: אחרי שהשדה יצאה לכהנים ביובל, היא אינה חוזרת לבעלים הראשונים כשדה אחוזה. הגמרא מסבירה (״ואיצטריך״) מדוע צריך את שניהם.
19. בלי ״לאשר קנהו״אילו נכתב רק ״לא יגאל״, היינו לומדים אותו רק על כהן שהקדיש. שם השדה אינה חוזרת לאיש (״לא קא הדרה כלל״). כשאחר יגאל אותה, היא תתחלק ביובל לכל הכהנים (רש״י), ולכן ודאי אינה חוזרת לבעלים הראשונים. אבל כשהכהן מכר והלוקח הקדיש, השדה כן חוזרת ביובל למישהו, ואפשר היה לחשוב ״תיהדר למרה קמא״, לבעלים הראשונים. לכן נכתב ״לאשר קנהו״.
20. בלי ״לא יגאל״אילו נכתב רק ״לאשר קנהו״, היינו אומרים שהבעלים הראשונים אינם מקבלים את השדה רק כשלא שילמו להקדש כלום. אבל כשהכהן הקדיש והבעלים עצמם באים ופודים אותה בכספם, ״תיקום בידייהו״: אולי תישאר בידם לעולם כשדה אחוזה ולא תצא לכהנים (רש״י). לכן נכתב ״לא יגאל״.
21. ולמה ״עוד״ואילו נכתב ״לא יגאל״ בלי ״עוד״, היינו אומרים שהבעלים ״לא תיפרוק כלל״, אינם יכולים לפדות אותה בשום אופן. ״עוד״ מגביל את האיסור: אין היא נגאלת ״לכמות שהיתה״, אבל נגאלת כשדה מקנה.
22. מאי הוי עלה?״מאי הוי עלה?״ הראיה של אביי נדחתה, כי ״עוד״ מתפרש גם לשיטת רבי יהודה ורבי שמעון. אם כך, מהו המקור של רבי אליעזר?
23. רבארבא: ״והיה השדה בצאתו ביובל... לכהן תהיה אחוזתו״ (ויקרא כז, כא). ״בצאתו מיד אחר״: השדה עוברת לכהנים כשהיא ״יוצאת״ ביובל מידו של מי שגאל אותה, כמו כל שדה קנויה שיוצאת מיד הקונה ביובל. שדה שעדיין בהקדש אינה ״יוצאת״ ביובל, כי הפסוק לא אמר שהקדש יוצא ביובל (רש״י). לכן כל עוד אחר לא גאל אותה, היא נשארת בהקדש, כדברי רבי אליעזר.

לרבי אליעזר: בעלים שפדו ביובל השני — ״כאחר דמו או לא?״

1. איבעיא להולשיטת רבי אליעזר השדה נשארת בהקדש אחרי היובל. אם הבעלים עצמם פדו אותה בתקופת היובל השני, ״כאחר דמו או לא?״ אם הם כאחר, היא תצא מידם לכהנים ביובל הבא. אם לא, דינם כמי שפדה את שדהו לפני היובל הראשון, והיא תישאר שלהם (רש״י).
2. תא שמעניסיון להוכיח מאותה ברייתא של ״לא יגאל״: לפיה הבעלים פודים את השדה כשדה מקנה, כלומר שתצא מידם ביובל. אם נוכיח שהיא כרבי אליעזר, הרי שהבעלים ביובל השני הם כאחר.
3. אימת?״אימת?״ שוב השאלה: באיזה שלב מדברת הברייתא? הגמרא חוזרת על הבירור שבעמוד א.
4. ביובל ראשון? — לאביובל הראשון ״אחוזה נמי הויא״: הבעלים יקבלו אותה בחזרה כשדה אחוזה, ואין מקום ל״לכמות שהיתה אינה נגאלת״.
5. ביובל שני״אלא פשיטא ביובל שני״, אחרי שעבר יובל אחד.
6. ולמאן?״ולמאן?״ לשיטת מי אפשר לפדות אחרי היובל?
7. רבי יהודה ורבי שמעון? — לאלשיטתם ״לכהנים נפקא״, והיא כבר אינה עומדת לפדיון ביובל השני (רש״י).
8. שמע מינה״אלא לאו לרבי אליעזר״: רק לפיו אפשר לפדות ביובל השני, ולכן הברייתא כשיטתו.
9. כאחר דמו״ושמע מינה: בעלים ביובל שני כאחר דמו״. לפי רבי אליעזר, בעלים שפודים ביובל השני מקבלים את השדה כשדה מקנה, והיא תצא מידם לכהנים כמו מיד אחר.
10. ותסברא?״ותסברא?״ אותה דחייה כמו בעמוד א: אם הברייתא היא כרבי אליעזר בלבד, מה דורשים רבי יהודה ורבי שמעון במילה ״עוד״?
11. הכא במאי עסקינן״הכא במאי עסקינן״: בשדה שיצאה לכהנים ״והקדישה כהן״, והבעלים הראשונים באים לפדותה. היא מלמדת שהם פודים אותה כשדה מקנה ולא כאחוזה. כך היא מתפרשת גם לרבי יהודה ורבי שמעון, ואינה עוסקת כלל בשיטת רבי אליעזר.
12. ראיהוהתניא״והתניא״: שוב מובאת הברייתא של ״לאשר קנהו מאתו״. שדה מקנה שהוקדשה ונגאלה חוזרת ביובל ״לאשר לו אחזת הארץ״, ולא לגזבר.
13. מה תלמוד לומר?״מה תלמוד לומר ׳לאשר קנהו׳?״ אם הבעלים המקוריים כבר נלמדו מ״לאשר לו אחזת הארץ״, לשם מה הוא נכתב?
14. תשובהשדה שיצאה לכהנים, ״ומכרה כהן, והקדישה לוקח״, ואחר גאל אותה. ביובל היא חוזרת לכהן שממנו קנה הלוקח, ולא לבעלים הראשונים.
15. צריכותא״ואיצטריך״: שוב, מדוע צריך את שני הכתובים, ״לא יגאל״ וגם ״לאשר קנהו״.
16. בלי ״לאשר קנהו״אילו נכתב רק ״לא יגאל״, היינו אומרים שהבעלים אינם מקבלים את השדה רק כשהכהן הקדישה, כי היא ״לא קא הדרא כלל״. במקרה שהשדה חוזרת ביובל היינו אומרים שתחזור אליהם, ולכן נכתב ״לאשר קנהו״.
17. בלי ״לא יגאל״אילו נכתב רק ״לאשר קנהו״, היינו אומרים שהשדה אינה חוזרת לבעלים רק כשהם לא שילמו. אבל כשהם עצמם משלמים להקדש, אולי ״תיקום בידייהו״. לכן נכתב ״לא יגאל״.
18. ולמה ״עוד״ובלי ״עוד״ היינו אומרים ״לא תיפרוק כלל״. ״עוד״ מלמד שאינה נגאלת כאחוזה, אבל נגאלת כשדה מקנה. הברייתא מתפרשת היטב לשיטת רבי יהודה ורבי שמעון, ולכן אין ממנה תשובה לשאלה על רבי אליעזר.
19. מאי הוי עלה?״מאי הוי עלה?״ הראיה נדחתה, והשאלה חוזרת: בעלים ביובל השני, לפי רבי אליעזר, כאחר או לא?
20. תא שמעברייתאברייתא מפורשת בשם רבי אליעזר: בעלים שגאלו ביובל השני — ״יוצאה לכהנים ביובל״. לכאורה זו תשובה ישירה: הבעלים ביובל השני הם כאחר.
21. קושיית רבינארבינא לרב אשי: במשנה שלנו לא שנינו כך. שם רבי אליעזר אומר שהכהנים אינם נכנסים לתוכה ״עד שיגאלנה אחר״. רק גאולה בידי אחר מוציאה את השדה לכהנים, ולא גאולה בידי הבעלים.
22. תשובת רב אשירב אשי: ״בעלים ביובל שני כאחר דמו״. אין סתירה: גם הבעלים נקראים ״אחר״ כשהם פודים בתקופת היובל השני. לפי לשון זו נפשטה השאלה, והבעלים ביובל השני הם כאחר.
23. איכא דאמרילפי לשון אחרת, הברייתא אומרת להפך: גאלה ביובל השני — ״אינה יוצאה לכהנים״. הבעלים שפדו ביובל השני נשארים עם השדה.
24. רבינא: מתניתין היארבינא לרב אשי: ״אף אנן נמי תנינא״. גם במשנה אנו שונים שרק אחר מוציא אותה, ומכאן שגאולת הבעלים אינה מוציאה את השדה. מה מוסיפה הברייתא?
25. רב אשי: קא משמע לןרב אשי: ״אי ממתניתין הוה אמינא״. מן המשנה לבדה היה אפשר לחשוב שבעלים ביובל השני נקראים ״אחר״. הברייתא מלמדת שאינם כאחר, ולפי לשון זו השדה נשארת בידם.

משנה: הלוקח שדה מאביו — שדה אחוזה או שדה מקנה?

1. משנהרבי מאירבן שקנה שדה מאביו. כל עוד האב חי, הבן הוא קונה שהשדה תחזור לאב ביובל. כשהאב מת, הבן יורש אותה, והיא נעשית אחוזתו. אם מת האב ואחר כך הקדיש הבן, ״הרי היא כשדה אחוזה״. אם הקדיש ואחר כך מת האב, ״הרי היא כשדה מקנה״. רבי מאיר הולך אחרי שעת ההקדש. אם בשעה שהקדיש היא כבר הייתה ירושתו, היא שדה אחוזה: נפדית בחמישים שקל לבית כור, ואם אחר גאל אותה היא יוצאת לכהנים ביובל. אם בשעת ההקדש עדיין עמדה לחזור לאביו, היא שדה מקנה ונפדית בשוויה (רש״י).
2. רבי יהודה ורבי שמעוןהשדה היא אחוזה גם כשהקדיש לפני מות אביו. המקור: ״ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו יקדיש לה׳״ (ויקרא כז, כב). שדה מקנה היא שדה ״שאינה ראויה להיות שדה אחוזה״. שדה שקנה מאביו ראויה להיות אחוזתו, כי בסופו של דבר יירש אותה, ולכן היא אינה בכלל שדה מקנה.
3. שדה מקנהשדה מקנה אינה יוצאת לכהנים ביובל: אם מי שקנה שדה הקדיש אותה ואחר גאל אותה, היא אינה הולכת לכהנים ביובל אלא חוזרת למי שמכר אותה. הנימוק: ״שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו״. השדה הייתה של הקונה רק עד היובל (רש״י), ולכן ההקדש שלו אינו חל על מה שאחרי היובל.
4. כהנים ולויםהכהנים והלוים ״מקדישין לעולם, וגואלין לעולם״, לפני היובל ואחריו. רש״י: הכהנים והלוים שהקדישו את קרקע ירושתם יכולים לגאול אותה גם אחרי היובל, כי נאמר בעריהם ״גאלת עולם תהיה ללוים״ (ויקרא כה, לב). את פירוש המילה ״מקדישין״ הגמרא מבררת בדף כ״ז.

״אשר לא משדה אחזתו״ — האם המחלוקת היא ״קנין פירות כקנין הגוף״?

1. ברייתארבי יהודה ורבי שמעוןהברייתא דורשת את הפסוק על בן שקנה מאביו, שהקדיש ואחר כך מת אביו. גם במקרה הזה היא שדה אחוזה, כי הכתוב מוציא מכלל שדה מקנה שדה ״שראויה להיות שדה אחוזה״.
2. ברייתארבי מאיררבי מאיר דורש את אותו פסוק על מקרה אחר: מת אביו ואחר כך הקדישה. לדבריו הכתוב מוציא שדה ״שהיא שדה אחוזה״ כבר בשעת ההקדש. מכאן שאם הקדיש לפני מות אביו, היא נשארת שדה מקנה.
3. לימא בהא קמיפלגיהגמרא מציעה שהמחלוקת נובעת מן השאלה אם ״קנין פירות כקנין הגוף דמי״. כל עוד האב חי, לבן יש ״קנין פירות״: הוא אוכל את פירות השדה עד היובל, אבל גופה יחזור לאב. רבי מאיר סובר שקנין פירות כקנין הגוף. לדעתו, כשהאב מת לא נוסף לבן דבר בגוף השדה, ולכן הוא צריך פסוק שילמד שבכל זאת היא נעשית אחוזה. רבי יהודה ורבי שמעון סוברים ש״לאו כקנין הגוף דמי״. בשבילם מות האב לפני ההקדש הוא ירושה פשוטה, והפסוק מתפנה למקרה שבו הקדיש לפני מות האב (רש״י).
4. דחייהרב נחמן בר יצחקרב נחמן בר יצחק: ״בעלמא״, בדרך כלל, גם רבי יהודה ורבי שמעון סוברים שקנין פירות כקנין הגוף. גם הם צריכים פסוק למקרה ׳מת אביו ואחר כך הקדישה׳, ומחלוקתם נובעת מדרשה אחרת בפסוק — כפי שמתברר בהמשך דבריו בדף כ״ז.
5. תירוץדף כ״ז״והכא קרא אשכח ודרשי״: כאן הם מצאו בפסוק יתור. אילו בא רק לדינו של רבי מאיר, היה די לכתוב ״אשר לא שדה אחוזתו״ או ״אשר לא שדה אחוזה״. ״מאי ׳משדה אחזתו׳?״ האות מ״ם מרחיבה: מכאן הם דורשים ״יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה״, ומוסיפים גם בן שהקדיש לפני שמת אביו. כך המחלוקת אינה בשאלה אם קנין פירות כקנין הגוף, אלא בדרשת המ״ם.

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא