ערכין כ״ה

״באמצע יובל״ — ״לא גואלין פחות משנה״ ו״מה טעם קאמר״

1. רקעהמשנה בדף כ״ד: ״ולא גואלין אחר היובל פחות משנה״. לפי שמואל, שאמר שהקדש בשנת היובל אינו חל, הכוונה פשוטה: בשנת היובל עצמה אין מה לגאול. אבל לפי רב ההקדש חל כבר בשנת היובל, ומה פשר ההגבלה? בסוף דף כ״ד הגמרא התחילה להשיב: ״מי סברת אחר יובל ממש?״ כלומר, ״אחר היובל״ אינו בהכרח השנה שמיד אחריו.
2. תשובה״באמצע יובל״: ״אחר היובל״ פירושו כל זמן במהלך המחזור, גם עשרים או שלושים שנה אחריו (רש״י). ו״פחות משנה״ פירושו ש״כל כמה דלא מליא ליה שנה — לא מגרע ליה״: שנה שלא עברה כולה אינה מפחיתה מן המחיר. מי שבא לגאול כשנותרו חמש שנים וחצי עד היובל משלם על שש שנים, שישה סלעים ושישה פונדיונים, ולא על חמש וחצי (רש״י, שטיינזלץ).
3. מאי קא משמע לןלפי זה, הרישא מלמדת שאין מחשבים חודשים בפדיון מן ההקדש. אבל ״הא בהדיא קתני״: המשנה אומרת זאת במפורש מיד אחר כך, ״אין מחשבין חדשים״. מדוע לכפול את אותו דין?
4. מה טעם קאמר״מה טעם קאמר״: הסיפא אינה דין חדש אלא הנימוק של הרישא. מדוע אין גואלים בפחות משנה? כי ההקדש אינו מתחשב בחודשים בודדים לטובת הפודה. כך מתיישבת המשנה גם לפי רב.

״שנים אתה מחשב ואי אתה מחשב חדשים״ — ומתי ההקדש כן מחשב חודשים

1. מנין?המשנה קבעה שאין מחשבים חודשים בפדיון מן ההקדש. מה המקור לכך שבחשבון הגירוע סופרים רק שנים שלמות?
2. תלמוד לומר״וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות״ (ויקרא כז, יח). הפסוק מונה ״שנים״: ״שנים אתה מחשב, ואי אתה מחשב חדשים״. כל מה שנותר עד היובל נחשב שנים שלמות (רש״י), וחלק משנה אינו מוריד מן המחיר.
3. ומניןהחלק השני של המשנה: ״אבל ההקדש מחשב חדשים״. הברייתא שואלת: ״מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה — עושה?״ כלומר, מנין שההקדש רשאי להחשיב חודשים שעברו כשנה שלמה?
4. היכי דמיבאיזה מקרה יש לכך משמעות מעשית?
5. תשובה״כגון דאקדשיה בפלגא דארבעין ותמני״: הקדיש באמצע השנה הארבעים ושמונה. אם החודשים שעברו מן השנה הזו נחשבים שנה שעברה, נותרו עד היובל פחות משתי שנים, ושדה כזו אינה נגאלת בגירוע (רש״י). הפודה משלם חמישים שלמים, וזה רווח להקדש.
6. תלמוד לומר״וחשב לו הכהן״, ״מכל מקום״: החשבון מסור לכהן, כלומר להקדש. לכן הוא רשאי לחשב חודשים כשזה לטובת ההקדש (שטיינזלץ).

משנה: חמישים שקל לבית זרע חומר — נקעים וסלעים, ״כולו כאחד״ וחומש

1. משנה״המקדיש שדהו בשעת היובל״, כלומר בזמן שדין היובל נוהג (רש״י), פודה אותה לפי שטחה ולא לפי שוויה: ״בזרע חומר שעורים — חמשים שקל כסף״. נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אינם נמדדים עם השדה. לפי רש״י הם נפדים לפי שוויים. נקעים וסלעים קטנים מזה נמדדים עמה.
2. משנההקדישה ״שתים ושלש שנים לפני היובל״: משלם סלע ופונדיון לכל שנה שנותרה. אם הוא מבקש לשלם ״דבר שנה בשנה״, ״אין שומעין לו״, והוא משלם את כל הסכום בבת אחת.
3. משנה״אחד בעלים ואחד כל האדם״: גם אדם אחר פודה באותו מחיר קצוב, בין שהשדה שווה אלף שקלים ובין שהיא שווה חמישה (רש״י). ההבדל היחיד הוא שהבעלים מוסיפים חומש, כמו שכתוב ״המקדיש אותו ויסף חמשית״ (ויקרא כז, יט), ואדם אחר אינו מוסיף.

״כור זרע ולא כור תבואה״ — איך מודדים בית זרע חומר

1. תנאהשטח נמדד לפי ״כור זרע, ולא כור תבואה״: שטח שזורעים בו כור, ולא שטח שקוצרים ממנו כור, שהוא קטן בהרבה (רש״י). הזריעה נמדדת לפי ״מפולת יד״, ולא לפי ״מפולת שוורים״: שקים מנוקבים על גבי השוורים פיזרו זרע בצפיפות, וכך כור זרע מכסה שטח קטן יותר (רש״י).
2. תני לוי״לא מעובה ולא מידק, אלא בינוני״. אם היו משערים בזריעה צפופה, השטח של בית כור היה קטן, והפודה היה מפסיד. בזריעה דלילה בית הכור היה גדול, וההקדש היה מפסיד. לכן משערים בזריעה ממוצעת (רש״י).

נקעים וסלעים — ״וליקדשו באנפי נפשייהו!״

1. משנההמשנה אמרה שנקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים ״אינן נמדדין עמה״. לפי רש״י הם נפדים לפי שוויים, ולא בחשבון של חמישים לבית כור.
2. קושיה״וליקדשו באנפי נפשייהו!״ נקע ראוי לזריעה (שטיינזלץ), ולכן יתקדש כשדה בפני עצמו וייפדה גם הוא בחשבון של חמישים לבית כור (רש״י). מה משמעות הדין שאינו נמדד עם השדה?
3. וכי תימאאפשר היה להשיב: ״כיון דלא הוו בית כור״, שטח הנקעים קטן מבית כור, ולכן אין להם בפני עצמם דין שדה אחוזה.
4. והתניאברייתא דוחה זאת. היא שואלת מדוע כתוב ״שדה״ בפסוק ״ואם משדה אחוזתו יקדיש איש״ (ויקרא כז, טז), ומשיבה: כדי שלא נחשוב שהדין חל רק על מי שהקדיש שטח שלם של זרע חומר. ״שדה״, ״מכל מקום״: גם לתך (חצי כור), סאה ואפילו חצי תרקב נפדים באותו חשבון. גודל השטח אינו הסיבה.
5. מר עוקבא בר חמא״בנקעים מלאים מים״: מדובר בנקעים מלאי מים, ״דלאו בני זריעה נינהו״. התורה קבעה את המחיר לפי ״זרע״, ולכן מה שאינו ראוי לזריעה אינו נמדד בחשבון שדה אחוזה.
6. דיקא נמיכך מדויק גם מלשון המשנה, שהזכירה את הנקעים ״דומיא דסלעים״. כמו שסלע אינו ראוי לזריעה, כך מדובר בנקעים שאינם ראויים לזריעה. ״שמע מינה״.
7. אי הכי״אי הכי, פחות מכאן נמי!״ אם הטעם הוא שאינם ראויים לזריעה, גם נקעי מים או סלעים של פחות מעשרה טפחים אינם ראויים לזריעה. מדוע המשנה אומרת שאלה נמדדים עם השדה?
8. תשובהנקעים קטנים ״נגאני דארעא מיקרו״, כמו ספלים בקרקע שבהם נאספים המים. סלעים נמוכים ״שידרי דארעא מיקרו״, כמו שדרה בולטת בגב בהמה (רש״י). הם חלק מן הקרקע ונמדדים עמה. רק נקעים או סלעים של עשרה טפחים נחשבים דבר בפני עצמו.

״ונגרע מערכך — אף מן ההקדש״, ״כולו כאחד״ וחומש לבעלים

1. תנו רבנןהמשנה אמרה ״סלע ופונדיון לשנה״. ברייתא דורשת: ״ונגרע מערכך — אף מן ההקדש״. השנים שהשדה עמדה ביד ההקדש נגרעות מן המחיר, כמו השנים שעמדה ביד הבעלים לפני שהקדיש (רש״י). גם אם ההקדש ״אכל״ את פירותיה שנה או שתיים, וגם אם ״לא אכלה״ והשדה רק עמדה לפניו, הפודה משלם סלע ופונדיון רק לכל שנה שנותרה עד היובל.
2. מניןהמשנה אמרה שמי שמבקש לשלם ״דבר שנה בשנה״ אין שומעים לו. מה המקור?
3. תלמוד לומר״וחשב לו הכהן ״את הכסף״״ (ויקרא כז, יח). הברייתא דורשת: ״עד שיהא כסף כולו כאחד״. התורה מדברת על ״הכסף״ כסכום אחד, ולכן הפדיון משולם בבת אחת.
4. בעלים וכל אדםהברייתא חוזרת על לשון המשנה: בסכום הפדיון אין הבדל בין הבעלים לאדם אחר, ״שהבעלים נותנין חומש״, ואדם אחר אינו נותן. החומש נאמר במי ש״המקדיש אותו״ (ויקרא כז, יט).

משנה: מי גאל את השדה — ולמי היא חוזרת ביובל

1. משנה״הקדישה וגאלה״, המקדיש עצמו גאל אותה מן ההקדש: ״אינה יוצאה מידו ביובל״ ואינה עוברת לכהנים. ״גאלה בנו — יוצאה לאביו ביובל״: גם כשהבן גאל אותה, ביובל היא חוזרת לאב ולא לכהנים. המקור יובא בגמרא (רש״י).
2. משנהגאלה אדם אחר או אחד מן הקרובים, ״וגאלה מידו״, והמקדיש קנה אותה ממנו: ביובל היא ״יוצאה לכהנים״. רש״י: היא הייתה יוצאת מיד הקרוב, ולכן יוצאת גם מיד הבעלים, שקיבלו אותה ממנו.
3. משנהכהן שגאל אותה מן ההקדש, והגיע היובל והיא בידו, לא יאמר: ״הואיל והיא יוצאה לכהנים… הרי היא שלי״. היא ״מתחלקת לכל אחיו הכהנים״.

״לאיש אחר״ — ולא לבן: מה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח?

1. תנו רבנןברייתא על ״ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר״ (ויקרא כז, כ): ״אם לא יגאל״ מדבר בבעלים שלא גאלו, ״ואם מכר״ מדבר בגזבר שמכר את השדה לאחר. בשני המקרים, לפי הפסוק שאחריו, השדה יוצאת לכהנים ביובל (שטיינזלץ).
2. לאיש אחר״לאחר — ולא לבן״: אם הגזבר מכר את השדה לבנו של המקדיש, היא אינה יוצאת לכהנים אלא חוזרת לאב ביובל (רש״י). זה המקור לדין במשנה ״גאלה בנו — יוצאה לאביו״.
3. או אינומנין שהמילה ״אחר״ ממעטת דווקא את הבן? אולי היא ממעטת את האח, ״לאחר ולא לאח״?
4. תשובה״כשהוא אומר ״איש״ — הרי אח אמור״: המילה ״איש״ כוללת את האח, והוא כ״אחר״, והשדה יוצאת לכהנים (רש״י). לכן המילה ״אחר״ באה למעט את הבן.
5. מה ראית״ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח?״ למה להניח שדווקא הבן קרוב לאב יותר מן האח?
6. תשובההבן ״קם תחת אביו״ בשני דינים. ביעידה: אם האב קנה אמה עבריה, הבן יכול לייעד אותה לעצמו בכסף שהאב שילם. ובעבד עברי: אם האדון מת בתוך שש השנים, העבד ממשיך לעבוד את בנו, אבל לא את אחיו (רש״י, על פי קידושין יז ע״ב). לכן גם בשדה הבן עומד במקום האב.
7. אדרבה״אדרבה, מרבה אני את האח״, כי הוא ״קם תחת אחיו לייבום״: כשאדם מת בלי ילדים, אחיו נושא את אלמנתו ומקים לו שם.
8. כלום יש יבום״כלום יש יבום אלא במקום שאין בן?״ כשיש בן אין ייבום. כלומר, גם בייבום הבן קודם לאח, והאח נכנס רק כשאין בן.
9. ותיפוק ליהמדוע צריך את התשובה הזו? ״דהכא תרתי, והכא חדא״: לבן יש שני דינים, יעידה ועבד עברי, ולאח רק ייבום. שניים גוברים על אחד, ואין צורך לדחות את ראיית הייבום (רש״י).
10. תשובההדין שעבד עברי עובד את הבן ולא את האח אינו כתוב בפסוק. הוא נלמד בקידושין מאותה פירכא עצמה, ״כלום יש יבום אלא במקום שאין בן״ (רש״י). בלעדיה היה כאן אחד מול אחד, יעידה לבן וייבום לאח. לכן הפירכא נחוצה.

בת שגאלה — מעמידה את השדה לאביה?

1. בעי רבה בר אבוה״בת מהו שתעמיד שדה לאביה?״ בת שגאלה מן הגזבר את השדה שהקדיש אביה (רש״י): האם ביובל השדה חוזרת לאב, כמו כשגאל בן, או יוצאת לכהנים, כמו כשגאל אחר?
2. צד ראשון״לענין יבום, בן ובת כי הדדי פטרי״: מי שמת והשאיר בת, אשתו פטורה מייבום כמו כשהשאיר בן. אם כך, אולי גם כאן הבת עומדת במקום אביה כמו הבן.
3. צד שניאו אולי ״לענין נחלה, בת במקום בן כי אחר דמיא״: כשיש בן הבת אינה יורשת, והיא כאדם אחר. אם כך, היא אינה מעמידה את השדה.
4. תא שמעדבי רבי ישמעאל שנו: ״כל שהוא אחר במקום בן״ אינו מעמיד את השדה. ״והא נמי״: הבת נחשבת ״אחר״ כשיש בן, ולכן אינה מעמידה.

אשה שהקדישה — הבעל מעמיד או הבן? ״תיקו״

1. בעי רבי זירא״אשה מי מעמיד לה שדה?״ אשה שהקדישה שדה מנכסי מלוג, ואינה יכולה לגאול אותה בעצמה (רש״י): גאולת מי תמנע מן השדה לצאת לכהנים ביובל?
2. צד ראשון״בעל מוקים לה, שכן יורשה״: הבעל יורש את אשתו, אפילו יש לה בן (רש״י), ולכן הוא ״קם תחתיה״.
3. צד שניאו ״בן מוקים לה, שכן נוטל בראוי כבמוחזק״: הבן יורש גם נכסים שהיו עתידים ליפול לאמו אחרי מותה, כאילו כבר היו בידה. הבעל אינו יורש נכסים כאלה (רש״י, על פי בבא בתרא קיג ע״א). בזה הבן קרוב לה יותר.
4. תיקו״תיקו״: השאלה לא הוכרעה.

הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל — יוצאת לכהנים?

1. בעא מיניהרמי בר חמא שאל את רב חסדא: ״הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל, מהו שתצא לכהנים?״ (לפי רש״י: ואחר גאל אותה בחמישים שלמים) שדה כזו אינה נפדית בגירוע אלא בחמישים שלמים (דף כ״ד). אם הבעלים לא גאלו אותה, האם גם היא יוצאת לכהנים ביובל ככל שדה אחוזה?
2. מאי דעתיךרב חסדא מנסח את הצד של השואל: ״מאי דעתיך?״ אחרי ״ונגרע מערכך״ (ויקרא כז, יח) נאמר ״והיה השדה בצאתו ביובל״ (ויקרא כז, כא). אם כך, רק שדה ״דבת גירעון״ יוצאת לכהנים, ושדה שאין בה גירוע חוזרת לבעלים.
3. אדרבה״אדרבה״: הפסוק הסמוך לדין היציאה לכהנים הוא ״ואם לא יגאל את השדה״ (ויקרא כז, כ). מכאן שהתנאי הוא שהשדה ״בת גאולה״, שדה שאפשר היה לגאול ולא נגאלה. ״והאי נמי בת גאולה היא״, ולכן גם היא יוצאת לכהנים.

כהן שגאל את השדה — ״אחוזתו״ ולא זו

1. תנו רבנן״לכהן תהיה אחוזתו״ (ויקרא כז, כא): ״מה תלמוד לומר?״ די היה לכתוב ״לכהן תהיה״. מה מלמדת המילה ״אחוזתו״ (שטיינזלץ)?
2. ודין הואהמקרה: שדה שעתידה לצאת לכהנים, וכהן גאל אותה מן הגזבר. הכהן טוען שהיא שלו, ויש לו קל וחומר: ״בשל אחרים אני זוכה״. אילו ישראל היה גואל אותה, הייתי זוכה בה ביובל עם שאר הכהנים. ״בשל עצמי לא כל שכן?״ שדה שגאלתי בעצמי ונמצאת בידי ודאי שלי (רש״י).
3. תלמוד לומר״אחוזתו — אחוזה שלו, ואין זה שלו״. רש״י: אחוזתו של כהן היא מה שירש מאבותיו, וזו שלו. השדה הזו לא הגיעה אליו בירושה, ואינה ״אחוזתו״.
4. הא כיצד״יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים״: ביובל השדה יוצאת מידו ומתחלקת בין הכהנים, כדברי המשנה.

משנה: הגיע יובל ולא נגאלה — רבי יהודה, רבי שמעון ורבי אליעזר

1. רבי יהודה״הגיע יובל ולא נגאלה״, לא בידי המקדיש ולא בידי אחר. רבי יהודה: ״הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה״. כהני המשמר שבו חל היובל (רש״י) מקבלים את השדה ומשלמים להקדש את דמיה. רש״י: חמישים שקל.
2. רבי שמעון״נכנסין ולא נותנין״: הכהנים מקבלים את השדה בחינם.
3. רבי אליעזר״לא נכנסין ולא נותנין״: השדה נשארת ביד ההקדש ונקראת ״שדה רטושין״, שדה עזובה, עד היובל השני. אם לא נגאלה גם עד אז, היא ״רטושי רטושין״ עד היובל השלישי. ״לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר״. רש״י: כשאחר יגאל אותה, היא תצא מידו לכהנים ביובל.

״קדש״ ״קדש״ — ממקדיש בית או מכבשי עצרת?

1. מאי טעמא דרבי יהודהמה המקור של רבי יהודה לכך שהכהנים משלמים להקדש כשהם נכנסים לשדה?
2. תשובה״גמר ״קדש״ ״קדש״ ממקדיש בית״. במקדיש בית כתוב ״ואיש כי יקדש את ביתו קדש לה׳״ (ויקרא כז, יד), ובשדה כתוב ״והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה׳״ (ויקרא כז, כא). ״מה להלן בדמים״: בית אינו יוצא מן ההקדש בלי תשלום. ״אף כאן בדמים״: גם השדה עוברת לכהנים רק כשהם משלמים להקדש (רש״י).
3. ורבי שמעוןרבי שמעון לומד ״קדש״ ״קדש״ ״מכבשי עצרת״, שני הכבשים שבאים עם שתי הלחם בשבועות. עליהם כתוב ״קדש יהיו לה׳ לכהן״ (ויקרא כג, כ). ״מה להלן בחנם״: הכבשים ניתנים לכהנים בחינם, ככל מתנות כהונה. ״אף כאן בחנם״.
4. קושיה״ורבי יהודה נמי נילף מכבשי עצרת!״ גם שם כתוב ״קדש״. מדוע רבי יהודה אינו לומד משם?
5. תירוץדף כ״ו״דנין קדשי בדק הבית מקדשי בדק הבית״: השדה והבית שהוקדשו שייכים שניהם לבדק הבית, וכבשי עצרת הם קדשי מזבח. ״ואין דנין קדשי בדק הבית מקדשי מזבח״. התשובה מתחילה בסוף העמוד ונשלמת בתחילת דף כ״ו.
6. קושיהדף כ״ו״ורבי שמעון נמי, נילף ממקדיש בית!״ מדוע רבי שמעון אינו לומד מן הבית, שגם הוא מקדשי בדק הבית?
7. תירוץדף כ״ו״דנין דבר שמתנה לכהנים מדבר שמתנה לכהנים״. השדה שיוצאת ביובל ניתנת לכהנים, וכך גם כבשי עצרת, ושניהם נמנים בעשרים וארבע מתנות כהונה. בית מוקדש אינו מגיע לכהנים לעולם (רש״י), ולכן אין ללמוד ממנו. מכאן ממשיך דף כ״ו לטעמו של רבי אליעזר.

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא