ערכין כ״ד

״החייהו מערכך״ — מה משאירים לחייב ערכין, ולמה לא לאשתו ובניו

1. רקעהמשנה בסוף דף כ״ג ע״ב: אף שגובים מחייבי ערכין במשכון, ״נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת, וסנדליו, ותפליו — לו, אבל לא לאשתו ולבניו״. לאומן משאירים שני כלי אומנות מכל מין. הגמרא שאלה: ״מאי טעמא?״ מדוע ההקדש מוותר על חלק מן החוב ומשאיר לחייב את צרכיו?
2. המקור״ואם מך הוא מערכך״ (ויקרא כז, ח). המילה ״הוא״ נדרשת כאן במובן של ״הוויה״, קיום: ״החייהו מערכך״. מתוך הסכום שהוא חייב בערכו יש להשאיר לו את מה שהוא צריך כדי לחיות (רש״י, שטיינזלץ). לכן ההקדש אינו לוקח ממנו את צרכיו הבסיסיים.
3. שאלההמשנה הוסיפה: ״אבל לא לאשתו ובניו״. ״מאי טעמא?״ אם משאירים לו את צרכי חייו, מדוע לא את צרכי בני ביתו, שהוא חייב לפרנס?
4. תשובהמאותו פסוק: ״הוא מערכך, ולא אשתו ובניו מערכך״. המילה ״הוא״ מלמדת על קיומו שלו בלבד. ההקדש משאיר את מה שהחייב עצמו צריך, ואינו מפרנס את בני ביתו מכספי הערך.

צמד הבקר של האיכר — כלי אומנות או נכסים?

1. משנהרבי אליעזרהמשנה (דף כ״ג ע״ב): ״רבי אליעזר אומר: אם היה איכר — נותן לו צמדו״, את צמד הבקר שחורש בו, ״חמר — נותן לו חמורו״. לדעתו, בהמת העבודה היא מקור הפרנסה של האיכר והחמר, כמו כלי האומנות של האומן.
2. ורבנן?חכמים אינם מזכירים צמד וחמור. מדוע? הרי גם הם מודים שלאומן משאירים שני כלי אומנות מכל מין, כדי שיוכל להתפרנס. מה ההבדל בין מגירה של חרש לבין צמד של איכר?
3. תשובה״הנהו לאו כלי אומנות נינהו, אלא נכסים נינהו״. לדעת חכמים, צמד בקר וחמור הם רכוש בעל ערך, ולא כלים שבהם האדם עובד. ההיתר להשאיר לחייב את צרכי פרנסתו חל על כלי עבודה ממש, ולא על נכסים יקרים, גם אם הוא משתמש בהם בעבודתו.

מין אחד מרובה ומין אחד מועט — מדוע אין מוכרים

1. משנה״היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט״, למשל שלושה מעצדים ומגירה אחת (שטיינזלץ). ״אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט״. משאירים לו שניים מן המרובה, ואת מה שיש לו מן המועט, ותו לא.
2. פשיטא״פשיטא!״ ״כי היכי דסגי ליה עד השתא, השתא נמי סגי ליה״: אם עד היום הספיקה לו מגירה אחת, היא תספיק לו גם עכשיו. מדוע המשנה צריכה לומר זאת?
3. מהו דתימאהיה אפשר לחשוב אחרת. ״עד האידנא דהוה ליה לאושולי, הוה מושלי ליה״: עד עכשיו היו לו מעצדים יתרים להשאיל לאחרים, ולכן גם הם השאילו לו מגירה כשנזקק (רש״י). אחרי הגבייה אין לו מה להשאיל, ״דליכא דמשיל ליה״, ולכן אולי צריך לאפשר לו להחליף מעצד במגירה. ״קא משמע לן״ שאין חוששים לכך, ומשאירים לו רק את מה שיש בידו.

תפילין — בהקדש ובמכירה: מעשה ברב יימר

1. משנה״המקדיש נכסיו — מעלין לו תפיליו״: גם התפילין שלו נכללות בנכסים שהקדיש (שטיינזלץ: ״מעלין״ — נוטלים), ואינן נשארות בידו כמו התפילין של חייב ערכין.
2. מעשהרב יימראדם מכר את כל נכסיו (״דזבנינהו לנכסיה״), והעניין בא לפני רב יימר. הוא אמר: ״סליקו ליה תפילין״, חלצו ממנו את התפילין, כי גם הן בכלל הנכסים שמכר (שטיינזלץ: ותנו אותן לקונה; רש״י: ״עד שיפדם בדמים״, כלומר עד שישלם עליהן).
3. מאי קא משמע לן״מתניתין היא!״ המשנה כבר אמרה שתפילין בכלל ״נכסיו״. מה הוסיף רב יימר?
4. מהו דתימאיש הבדל בין המקרים. במקדיש, ״סבר מצוה קא עבידנא״: הוא נותן לבדק הבית ושמח לתת הכול, ולכן דעתו על כל נכסיו (רש״י). במוכר, ״מצוה דגופיה לא מזבין איניש״: אדם אינו מוכר בסתם את חפץ המצווה שעל גופו. רב יימר מלמד ״קא משמע לן״ שגם במכירה ״כל נכסיו״ כולל את התפילין.

משנה: כסות אשתו ובניו, ו״אין להקדש אלא מקומו ושעתו״

1. משנה״אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו — אין לו בכסות אשתו, ולא בכסות בניו״. בגדים אלה אינם שלו (רש״י), ולכן אינם נכללים בהקדש ואין גובים מהם. כך גם בגד ״שצבע לשמן״, וגם ״סנדלים חדשים שלקחן לשמן״. רש״י: החידוש בסנדלים הוא שאף שעדיין לא נעלו אותם, הם שלהם משעת הקנייה.
2. מקומו ושעתו״אף על פי שאמרו״, הסוחרים, שעבד שווה יותר כשהוא לבוש יפה: אם ייקנו לו בגדים בשלושים דינר, מחירו יעלה במנה, מאה דינר. כך גם ״פרה אם ממתינין אותה לאיטליס״, ליום השוק, ומרגלית ״אם מעלין אותה לכרך״, לעיר שהסוחרים באים לשם (רש״י). בכל זאת, ״אין להקדש אלא מקומו ושעתו״. רש״י מפרש בעני שנידון בהשג יד: עבד ששווה עכשיו עשרים זוז אינו נשום כאילו כבר הלבישוהו. שמים אותו לפי מחירו עכשיו, וכך גם הפרה והמרגלית לפי מקומן.

״ביום ההוא״ — מרגלית שאינה ממתינה, ו״סתם ההקדישות לבדק הבית״

1. ברייתא״ונתן את הערכך ביום ההוא״ (ויקרא כז, כג): שמים לפי השווי של אותו יום. מכאן ״שלא ישהה מרגלית לקלים״. רש״י: עני שהעריך את עצמו ויש בידו מרגלית, הגזבר אינו אומר לו ״קח אותה לכרך ושלם לפי המחיר שם״. שמים אותה לפי שוויה כאן, והעני רשאי להחזיק אותה ולמכור כרצונו, כי בשעת ההערכה לא היה לו יותר.
2. ״קדש לה׳״מסוף אותו פסוק, ״קדש לה׳״: ״סתם ההקדישות לבדק הבית״. מי שאמר סתם ״נכסיי הקדש״, נכסיו הולכים לבדק הבית, ולא לכהנים (שטיינזלץ).
3. סיום הפרק״הדרן עלך שום היתומים״: כאן מסתיים הפרק השישי. הפרק השביעי, ״אין מקדישין״, עוסק בהקדש שדה אחוזה ובפדיונה לפי שנות היובל.

משנה: ״אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים״

1. רקעמי שמקדיש את שדה האחוזה שלו פודה אותה בסכום קבוע שהתורה קבעה, ״זרע חמר שערים בחמשים שקל כסף״ (ויקרא כז, טז). הסכום הזה הוא לכל שנות היובל. מי שמקדיש ״אחר היובל״ משלם ״על פי השנים הנותרות״ עד היובל הבא, ״ונגרע מערכך״ (ויקרא כז, יח). ההפחתה הזו נקראת ״גירוע״, ולפי רש״י יוצא סלע ופונדיון לכל שנה.
2. משנה״אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים״. רש״י: הפסוק אומר ״שנים״, ומיעוט ״שנים״ הוא שתיים. ״ולא גואלין אחר היובל פחות משנה אחת״: רש״י אומר שהגמרא תפרש זאת, כל אחד מן האמוראים לפי שיטתו.
3. חודשים״אין מחשבין חדשים להקדש״: הפודה אינו יכול לשלם על חלק משנה. ״אבל הקדש מחשב חדשים״: כשחישוב החודשים מועיל להקדש, מחשבים אותם. רש״י: אם הקדיש באמצע השנה הארבעים ושמונה, ההקדש מחשב את החודשים שעברו, והשדה נחשבת כמי שהוקדשה פחות משתי שנים לפני היובל, ולכן הפודה משלם חמישים. הגמרא מבארת זאת בדף כ״ה.

״ורמינהו״ — אפשר להקדיש סמוך ליובל? רב ושמואל: עצה טובה

1. ורמינהוברייתא: ״מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל״, ורק בשנת היובל עצמה ההקדש אינו חל. ״לפני היובל״ משמע אפילו פחות משתי שנים (רש״י). המשנה אמרה ״אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים״. אז מותר או אסור?
2. רב ושמואלרב ושמואל אמרו שניהם: ההקדש חל, אבל ״אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים״. הגירוע נאמר רק ״על פי השנים הנותרות״, ומיעוט ״שנים״ הוא שתיים. מי שהקדיש פחות משתי שנים לפני היובל ובא לפדות משלם את החמישים שקל במלואם (רש״י). לכן אמרה המשנה ״אין מקדישין״: ״יהא אדם חס על נכסיו ואל יקדיש״. זו עצה טובה, כדי שלא יפסיד סכום גדול על שדה שתחזור אליו ביובל בעוד זמן קצר.

המקדיש בשנת היובל עצמה: רב ״קדושה ונותן חמשים״, שמואל ״אינה קדושה כל עיקר״

1. איתמרהמקדיש שדהו ״בשנת היובל עצמה״. רב: ״קדושה, ונותן חמשים״, ההקדש חל, וכדי לפדות אותה משלם את הסכום המלא, חמישים שקל לבית זרע חומר שעורים. שמואל: ״אינה קדושה כל עיקר״, ההקדש אינו חל, והוא אינו צריך לשלם דבר.
2. מתקיף רב יוסףרב יוסף מקשה על שמואל. במכירת שדה בשנת היובל, שבה שמואל חולק על רב (רש״י: בדף כ״ט), יש לשמואל קל וחומר: ״ומה מכורה כבר — יוצאה עכשיו, שאינה מכורה — אינו דין שלא תימכר?״ שדה שכבר נמכרה חוזרת לבעליה ביובל, ולכן מכירה חדשה ביובל ודאי אינה תופסת. ״אלא הכא, מי איכא למימר קל וחומר?״ בהקדש, האם אפשר לומר קל וחומר דומה?
3. והא תנןהקל וחומר אינו עומד בהקדש, שהרי שנינו: ״הגיע יובל ולא נגאלה — כהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה״, דברי רבי יהודה. שדה מוקדשת אינה יוצאת מן ההקדש ביובל בלי תשלום (רש״י). אם ההקדש הקודם אינו ״יוצא״ ביובל, אין ממנו ראיה שהקדש חדש בשנת היובל אינו חל.
4. תשובה״שמואל כרבי שמעון סבירא ליה״. לפי רבי שמעון הכהנים ״נכנסין ולא נותנין״: ביובל השדה יוצאת מן ההקדש בלי פדיון. אם כך, יש קל וחומר: שדה שכבר קדושה יוצאת עכשיו, ולכן הקדש חדש ביובל אינו חל (רש״י).
5. ורבעמוד ב״ורב סבר: סוף סוף לבעלים מי קהדרא?״ גם לפי רבי שמעון השדה אינה חוזרת לבעלים. ״לכהנים הוא דנפקא, וכהנים משולחן גבוה קא זכו״: הכהנים מקבלים אותה מכוח ההקדש, כמי שמקבל מתנה מ״שולחן גבוה״. היובל אינו מוציא אותה מרשות הקדושה, ולכן אין ללמוד ממנו שהקדש בשנת היובל אינו חל (רש״י: ״לאו יציאה היא״).

״משנת היובל״ — שנת היובל בכלל, או השנה שאחריו?

1. מאי טעמא דרב?מה המקור של רב לכך שהקדש בשנת היובל חל, ושהפודה משלם חמישים?
2. תשובה״דאמר קרא: ואם משנת היובל״. הפסוק (ויקרא כז, יז) אומר ״אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום״, כלומר, בערך המלא של חמישים שקל. ״ושנת היובל בכלל״: ״משנת היובל״ כולל את שנת היובל עצמה.
3. ושמואלשמואל דוחה את הדרשה: ״מי כתיב ׳ואם בשנת היובל׳?״ לא כתוב ״בשנת״ אלא ״משנת היובל״, כלומר ״משנה שאחר היובל״. הפסוק מדבר על מי שמקדיש בשנה הראשונה אחרי היובל, ולא בשנת היובל עצמה.
4. בשלמא לרבלפי רב הפסוקים מתחלקים יפה: ״אם משנת היובל״ (ויקרא כז, יז), בשנת היובל עצמה, משלם חמישים. ״ואם אחר היובל״ (ויקרא כז, יח), מן השנה שאחריו, יש גירוע. ״אלא לשמואל, מאי ׳אחר היובל׳?״ הרי לדעתו גם הפסוק הראשון מדבר אחרי היובל (רש״י).
5. אחר אחר״אחר אחר״: ״אחר היובל״ שבפסוק השני פירושו אחרי השנה שאחרי היובל. רש״י: מי שהקדיש שנתיים או שלוש אחרי היובל, יש לו גירוע. מי שהקדיש בשנה הראשונה אחרי היובל משלם חמישים.

״מיתיבי״ — רב כרבי, ושאלת הפונדיון: ״שנת חמשים עולה לכאן ולכאן״

1. מיתיביהברייתא שהובאה בעמוד א אומרת שבשנת היובל עצמה ״אם הקדיש — אינה קדושה״. זה סותר את רב, שאמר ״קדושה ונותן חמשים״.
2. אמר לך רב״אינה קדושה בגירוע, אבל קדושה ונותנין חמשים״. הברייתא אומרת רק שאין בה דין גירוע, כי לפניו יובל שלם (רש״י). אבל ההקדש חל, והפודה משלם חמישים.
3. מכללאם ״אינה קדושה״ פירושו ״אין גירוע״, אז ״מקדישין לפני היובל״ שבאותה ברייתא פירושו ״קדושה ליגאל בגירוע״. משמע שגם פחות משתי שנים לפני היובל יש גירוע. ״והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו״ (בעמוד א) שפחות משתי שנים לפני היובל אין גירוע!
4. אמר לך רברב מיישב אחרת: ״הא מני? רבנן היא״. לפי רבנן ״מיום הראשון״ אינו כולל את היום הראשון, ולכן ״משנת היובל״ אינו כולל את שנת היובל, וההקדש בה אינו חל כלל (רש״י). ״ואנא דאמרי כרבי״, שאמר על ״מיום הראשון עד יום השביעי״ (שמות יב, טו): ״ראשון וראשון בכלל, שביעי ושביעי בכלל״. ״הכא נמי״: ״משנת היובל״ כולל את שנת היובל עצמה. ״לפני היובל״ שבברייתא פירושו אפוא שההקדש חל, והפודה משלם חמישים (רש״י).
5. אי כרבי״אי כרבי, פונדיון מאי עבידתיה?״ הפודה שדה אחוזה משלם ״סלע ופונדיון״ לכל שנה שנותרה (פונדיון הוא אחד מארבעים ושמונה בסלע). אם לדעת רבי מקדישים כבר בשנת היובל ומשלמים חמישים, החמישים מתחלקים לחמישים שנה (רש״י), ויוצא סלע בדיוק לשנה. בשביל מה הפונדיון?
6. וכי תימא״וכי תימא לית ליה״, שרבי עצמו אינו מחייב פונדיון, ״והתנן״: ״הקדיש שתים ושלש שנים לפני היובל, רבי אומר: אומר אני נותן סלע ופונדיון״. רבי עצמו מחייב סלע ופונדיון.
7. תשובה״רבי כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן״. שנת היובל נמנית גם כשנה הראשונה של המחזור הבא. רש״י: מן היובל הזה ועד היובל הבא יש רק ארבעים ותשע שנים, כי בתחילת היובל הבא השדה כבר יוצאת. חמישים סלעים לארבעים ותשע שנים הם קרוב לסלע ופונדיון לשנה.
8. לשמואל״לשמואל, לימא רבי כרבנן סבירא ליה״? לפי שמואל גם רבי מודה שאין מקדישים בשנת היובל, והחמישים נאמרו על השנה שאחריו. רש״י: ״מיום… ועד״ שונה, כי שם כתוב ״עד״, ואילו כאן לא. אם רבי היה סובר כרבי יהודה, ממנים ארבעים ותשע שנים ביובל, והחמישים היו חלים רק על ארבעים ושמונה שנים. אז היה צריך לשלם ״סלע ושתי פונדיונות״ לשנה.
9. על כרחך״על כרחך לשמואל, רבי כרבנן סבירא ליה״. אכן כך: לפי שמואל, רבי סובר כרבנן ששנת היובל אינה נמנית ליובל הבא. כך נשארות ארבעים ותשע שנים, ויוצא סלע ופונדיון לשנה.

״ולא גואלין אחר היובל פחות משנה״ — ראיה לשמואל? ״באמצע יובל״

1. תא שמעהמשנה: ״ולא גואלין אחר היובל פחות משנה״. ״בשלמא לשמואל״: בשנת היובל עצמה אין הקדש חל, ולכן אין צורך לגאול. אפשר לגאול רק מן השנה שאחריו (רש״י, שטיינזלץ). ״אלא לרב, מאי ׳אחר יובל שנה׳?״ לדעתו אפשר להקדיש ולגאול כבר בשנת היובל, ומה משמעות ההגבלה?
2. תירוץכ״ד ע״ב–כ״ה ע״א״מי סברת אחר יובל ממש?״ אין הכוונה לשנה שמיד אחרי היובל. ״באמצע יובל״: בכל אחת מן השנים שבין יובל ליובל. ״לא מליא ליה שנה — לא מגרע ליה״: כל עוד לא עברה שנה שלמה, אין מפחיתים ממנה. רש״י: מי שבא לגאול בניסן, באמצע השנה, משלם סלע ופונדיון שלמים על השנה הזו, ולא חצי.
3. מאי קא משמע לןדף כ״האם כך, הרישא באה ללמד ״דאין מחשבין חדשים עם ההקדש״. ״הא בהדיא קתני״: המשנה אומרת זאת במפורש מיד אחר כך. מדוע לכפול?
4. מה טעם קאמרדף כ״ה״מה טעם קאמר״: החלק השני של המשנה מסביר את הראשון. מדוע אין גואלים בפחות משנה? משום שאין מחשבים חודשים עם ההקדש. אין כאן שני דינים, אלא דין ונימוקו, וכך מתיישבת המשנה גם לפי רב.

הסוגיה ממשיכה בדף כ״ה

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא