ערכין כ״ג
המקדיש נכסיו ומגרש את אשתו: ״ידור הנאה״ מחשש קינוניא, ומשכיב מרע ונדר ברבים עד ״שאלה דהקדש״ ובית שמאי ובית הלל. משה בר עצרי ובנו העני, ״רשע ערום״, וערב וקבלן לכתובה. לוקח: ״תנא כי רוכלא?״. נכסים משועבדים שהוקדשו נפדים בדינר ״עד פלגא״. מה משאירים לחייב ערכין, ו״החייהו מערכך״.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח במשנה על אדם שהקדיש את נכסיו, והוא חייב כתובה לאשתו. אם יגרש אותה, היא תגבה את הכתובה מן ההקדש.
רבי אליעזר חושש שהגירושין הם תחבולה, ולכן הבעל צריך לנדור הנאה ממנה. רבי יהושע אומר שאין צורך. רבן שמעון בן גמליאל מחיל את החשש גם על ערב לכתובה.
הגמרא מחפשת את שורש המחלוקת. ההסבר הראשון, שהם חולקים אם אדם עושה קינוניא על ההקדש, מעורר שאלה מדברי רב הונא בשכיב מרע. התשובה: ״אין אדם חוטא ולא לו״.
שתי הצעות על נדר ברבים ועל דעת רבים נדחות. במסקנה הם חולקים אם יש שאלה בהקדש, כמו בית שמאי ובית הלל ב״הקדש טעות״. אחר כך בא המעשה במשה בר עצרי.
אביי יעץ שבנו העני יגרש את אשתו כדי לגבות מאביו, והתברר שהבן כהן. מן המעשה הגמרא עוברת לדין ערב וקבלן, ונפסק שערב לכתובה אינו משתעבד, כי ״מצוה קעביד״.
רב פפא וחכמי נהרדעא חולקים אם מדירים את הבעל גם כשהאישה גובה מן הקונה.
בעמוד ב באה משנה על נכסים משועבדים שהוקדשו: ״הפודה פודה״ בדינר, ״שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון״, ולחכמים רק ״עד פלגא״.
הדף מסתיים במשנה על מה שמשאירים לחייב ערכין: מזון, כסות, מטה, תפילין וכלי אומנות.
הגמרא מתחילה לשאול על כך ״מאי טעמא?״, והפסוק ״ואם מך הוא מערכך״ מובא בתחילת דף כ״ד. הוא נלמד כאן עד סופו.
משנה: המקדיש נכסיו ומגרש את אשתו — ״ידור הנאה״
בקצרה — על מה הסוגיה
אדם שהקדיש את נכסיו חייב לאשתו כתובה, והנכסים משועבדים לה. אם הוא מגרש אותה, היא גובה את הכתובה מן הנכסים שבידי ההקדש.
רבי אליעזר חושש שזו תחבולה, ולכן הבעל צריך לנדור הנאה ממנה כדי שלא יחזיר אותה. רבי יהושע אומר שאין צורך בכך.
רבן שמעון בן גמליאל מחיל את אותו חשש גם על ערב לכתובה.
- משנה״המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה״: אדם הקדיש את כל נכסיו, והוא חייב לאשתו כתובה. הכתובה היא חוב שנכסיו משועבדים לו, ולכן כשהוא מגרש אותה היא יכולה לגבות אותה גם מן הנכסים שעברו להקדש. רבי אליעזר אומר: ״כשיגרשנה ידור הנאה״. הבעל צריך לנדור שלא ייהנה ממנה, וכך לא יוכל להחזיר אותה לעולם (רש״י). החשש הוא שהגירושין הם ערמה: האישה תגבה את הכתובה מן ההקדש, הבעל יחזיר אותה, ושניהם ייהנו מן הכסף.
- רבי יהושערבי יהושע: ״אינו צריך״. אין חובה להדיר את הבעל. הגמרא תברר מה ההבדל בין השיטות.
- רבן שמעון בן גמליאל״כיוצא בדבר״, באותו נושא: רבן שמעון בן גמליאל אומר שגם כשיש ״ערב לאשה בכתובתה״, מי שהתחייב לשלם לה אם הבעל לא ישלם, הבעל המגרש ״ידירנה הנאה״. החשש: ״שמא יעשה קינוניא על נכסים של זה״. הבעל והאישה עלולים לחבור יחד: היא תגבה את הכתובה מנכסי הערב, והוא ״יחזיר את אשתו״.
״במאי קמיפלגי?״ — קינוניא על ההקדש, ושכיב מרע של רב הונא
בקצרה — על מה הסוגיה
בתשובה הראשונה, רבי אליעזר ורבי יהושע חולקים אם אדם מוכן לעשות קינוניא על ההקדש.
אבל רב הונא קבע ״חזקה אין עושה קינוניא על הקדש״ כדבר פשוט, ואם כן נראה שהוא הולך רק כרבי יהושע.
הגמרא דוחה: המחלוקת היא רק באדם בריא, ובשכיב מרע כולם מודים, כי ״אין אדם חוטא ולא לו״.
- שאלה״במאי קמיפלגי?״ מה העיקרון שבו חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה?
- תשובהרבי אליעזר סובר ״אדם עושה קינוניא על ההקדש״: יש לחשוש שאדם יעשה תחבולה כדי להוציא ממון גם מן ההקדש, ולכן צריך נדר שימנע ממנו להחזיר את אשתו. רבי יהושע סובר ״אין אדם עושה קינוניא על ההקדש״: אדם אינו מעז לרמות את ההקדש, ולכן אין צורך בנדר.
- קושיהרב הונארב הונא אמר: ״שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו״ ואמר ״מנה לפלוני בידי״, כלומר שהוא חייב לפלוני מאה זוז, ״נאמן״. פלוני גובה את המנה, אף שבזה פוחת חלקו של ההקדש. הנימוק של רב הונא: ״חזקה אין עושה קינוניא על הקדש״. אילו חששנו לקינוניא, היינו אומרים שהחולה ממציא חוב כדי להעביר ממון לחברו. אם כך, רב הונא אמר את דבריו כחזקה פשוטה, אבל לפי התשובה הקודמת זו רק שיטת רבי יהושע: ״לימא כתנאי אמרה לשמעתיה?״ האם הדין שלו תלוי במחלוקת תנאים, ואינו מוסכם על כולם (רש״י)?
- דחייה״לא, עד כאן לא פליגי אלא בבריא״. רבי אליעזר חושש לקינוניא רק אצל אדם בריא, כי מה שיוציא מן ההקדש יהיה שלו (רש״י). ״אבל בשכיב מרע — דברי הכל״ אין אדם עושה קינוניא על ההקדש, ולכן דברי רב הונא מתאימים לשתי השיטות.
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״ מה ההבדל בין הבריא לבין החולה הנוטה למות?
- תשובה״אין אדם חוטא ולא לו״. השכיב מרע עומד למות (רש״י), והממון שיוציא מן ההקדש לא ישמש אותו. אדם אינו חוטא כדי שאדם אחר ירוויח (רש״י). לכן אין סיבה לחשוד שהוא ממציא חוב.
איכא דאמרי: נדר ״ברבים״, ״על דעת רבים״ — ולבסוף ״שאלה דהקדש״
בקצרה — על מה הסוגיה
לפי גרסה אחרת, כולם חוששים לקינוניא, והמחלוקת היא אם הנדר יועיל: אם אפשר להתיר נדר שנעשה ברבים, או נדר שנעשה על דעת רבים.
שתי ההצעות נדחות: אמימר פסק בשני הנדרים כדבר פשוט, ורבי יהושע אמר ״אינו צריך״ ולא ״אינו מועיל״. המסקנה: הם חולקים אם אפשר להישאל לחכם על הקדש.
זו המחלוקת של בית שמאי ובית הלל ב״הקדש טעות״.
- איכא דאמרי״איכא דאמרי״: ״בבריא דכולי עלמא לא פליגי״. לפי גרסה זו, כולם מסכימים שיש לחשוש לקינוניא אצל אדם בריא (שטיינזלץ). השאלה היא אם הנדר יועיל. הם חולקים ב״נדר שהודר ברבים״, נדר שבית הדין מטיל על הבעל בפני רבים. רבי יהושע סובר ״יש לו הפרה״: גם נדר כזה אפשר להתיר אצל חכם, ולכן הנדר אינו מועיל כלום, ו״אינו צריך״ (רש״י). רבי אליעזר סובר ״אין לו הפרה״, ולכן הנדר מונע את הקינוניא.
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא״: כולם מסכימים שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה. הם חולקים ב״נדר שהודר על דעת רבים״, כשבית הדין אומר לו שהוא נודר על דעתם (שטיינזלץ). לרבי אליעזר אין לנדר כזה התרה, ולכן הוא מועיל. לרבי יהושע גם אותו אפשר להתיר, ולכן אין טעם להטיל אותו.
- קושיהאמימראמימר פסק: ״נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה״. לפי שתי ההצעות, אחד התנאים חולק על הדין הזה: בהצעה הראשונה רבי אליעזר אומר שגם לנדר ברבים אין הפרה, ובשנייה רבי יהושע אומר שגם לנדר על דעת רבים יש הפרה. ״לימא כתנאי אמרה לשמעתיה?״ אמימר פסק בלי לומר שזו מחלוקת. האם ייתכן שהוא הולך רק כצד אחד?
- קושיה נוספת״ותו״״ותו״, ועוד: לפי שתי ההצעות, רבי יהושע סובר שהנדר אינו יכול למנוע את הקינוניא. אם כך הוא היה צריך לומר ״אינו מועיל״. אבל במשנה הוא אומר ״אינו צריך״, ומשמע שאין צורך בנדר כי אין ממה לחשוש.
- תירוץהמסקנה״אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי״: התשובה הזו מיישבת את שתי הקושיות. הם חולקים אם אפשר ללכת לחכם ולבקש התרה על הקדש, כמו שמתירים נדר. לרבי אליעזר אין שאלה בהקדש. מי שמתחרט על שהקדיש את נכסיו אינו מוצא חכם שיתיר לו, ולכן הוא עלול להשתמש בגירושין כדי להוציא את הנכסים מן ההקדש. לכן צריך לנדור הנאה. לרבי יהושע יש שאלה בהקדש. אילו התחרט, היה פשוט נשאל על ההקדש ולא היה צריך לגרש את אשתו. לכן אין ממה לחשוש, וזה פירוש ״אינו צריך״ (רש״י).
- ראיהברייתא״והתניא״: ברייתא מסייעת למסקנה (רש״י: ״בניחותא״). היא מביאה את אותה מחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע, ומוסיפה: רבי אלעזר ברבי שמעון אמר ״הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל״. רבי אליעזר הולך כבית שמאי, ורבי יהושע הולך כבית הלל.
- ההסברבית שמאי אומרים ״הקדש טעות הקדש״. רש״י נותן דוגמה: אדם אמר ״שור לבן שיצא מביתי יהיה הקדש״, ויצא שור שחור. לפי בית שמאי השור קדוש למרות הטעות, ומכאן שאין שאלה בהקדש. בית הלל אומרים ״הקדש טעות אינו הקדש״, ולכן אפשר להישאל על ההקדש. זו בדיוק המחלוקת שהגמרא ייחסה לרבי אליעזר ולרבי יהושע.
משה בר עצרי ובנו: העצה של אביי, ״בתר עניא אזלא עניותא״, ו״רשע ערום״
בקצרה — על מה הסוגיה
משה בר עצרי היה ערב לכתובת כלתו, ובנו רב הונא היה תלמיד חכם עני. אביי הציע שרב הונא יגרש את אשתו, היא תגבה את הכתובה מאביו, והוא יחזיר אותה.
לקושיה של רבא מן המשנה הוא ענה שאפשר לגרש שלא בבית דין. התברר שרב הונא כהן, ולכן העצה לא התאפשרה.
הגמרא שואלת איך אביי, שקרא ״רשע ערום״ למי שמשיא עצה כזו, הציע אותה בעצמו. התשובה: אב לגבי בנו שונה, ותלמיד חכם שונה.
- המעשהעל דברי רבן שמעון בן גמליאל בערב לכתובה: ״משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה״, הוא היה ערב לכתובת כלתו. בנו רב הונא היה ״צורבא מרבנן״, תלמיד חכם, ״ודחיקא ליה מילתא״: הוא היה עני מאוד (שטיינזלץ).
- עצת אבייאביי: ״ליכא דנסביה עצה לרב הונא״? אין מי שייעץ לרב הונא לגרש את אשתו? היא תתבע את הכתובה ״מאבוה״, מאביו שהיה ערב לה, ואחר כך הוא ״להדרה מיהדרי״, יחזיר אותה. כך יגיע אליהם כסף מן האב.
- קושיית רבארבא: ״והאנן ידור הנאה תנן!״ במשנה, רבן שמעון בן גמליאל אמר שבמקרה כזה מדירים את הבעל הנאה מן האישה. אם כך רב הונא לא יוכל להחזיר אותה.
- תשובת אביי״אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש?״ לא כל מי שמגרש עושה זאת בבית דין. רב הונא יכול לגרש בצנעה (רש״י), ואז אף אחד לא יטיל עליו נדר.
- סוף המעשה״לסוף איגלאי מילתא דכהן הוה״: התברר שרב הונא כהן. כהן אסור בגרושה, ואילו היה מגרש את אשתו לא היה יכול להחזיר אותה (רש״י). אביי אמר על כך: ״בתר עניא אזלא עניותא״, העוני הולך אחרי העני. גם הפתח היחיד שנמצא לו נסגר.
- קושיה״רשע ערום״״ומי אמר אביי הכי?״ אביי עצמו אמר: ״איזהו רשע ערום? זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן גמליאל״. לפי רש״י מדובר במחלוקת שבמסכת כתובות (צה ע״ב): אדם נתן נכסים לראשון, ״ואחריך לפלוני״. לפי רבן שמעון בן גמליאל (כך ברש״י), אם הראשון מכר את הנכסים, השני מקבל רק מה שנשאר. מי שמייעץ לראשון למכור משתמש בדין כדי לעקוף את רצון הנותן, והוא ״רשע ערום״. גם העצה לרב הונא נראית כך: היא משתמשת בערבות של האב למטרה שלא לשמה ניתנה.
- תירוץ״בריה שאני, וצורבא מרבנן שאני״. כאן הערב הוא האב, ואב מוותר לבנו, שהרי בסוף הבן יירש אותו. וגם ראוי לעזור לתלמיד חכם כדי שיוכל לשבת וללמוד תורה (שטיינזלץ).
ערב וקבלן — ״ערב דכתובה לא משתעבד״, ״מצוה קעביד״
בקצרה — על מה הסוגיה
מקשים על העצה של אביי שהייתה מיותרת מעיקרה, כי ערב לכתובה אינו חייב כלום. התשובה: משה בר עצרי היה ״קבלן״.
אבל יש מי שאומר שגם קבלן אינו משתעבד כשלבעל אין נכסים. על כך שתי תשובות: לרב הונא היו נכסים שנפגעו, או שאב משעבד את עצמו לבנו בכל מקרה.
ההלכה: ערב וקבלן משתעבדים גם כשללווה אין נכסים, חוץ מערב לכתובה, שאינו משתעבד לעולם, כי ״מצוה קעביד ולא מידי חסריה״.
- קושיה״ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד!״ העצה של אביי מיותרת מעיקרה, ואפשר היה לדחות אותה בטעם פשוט יותר: ערב לכתובה אינו חייב לשלם כלל, כמו שיתבאר. אם כך, האישה לא הייתה יכולה לגבות מן האב.
- תירוץ״קבלן הוה״. משה בר עצרי לא היה ערב רגיל אלא ״קבלן״, שקיבל עליו את התשלום עצמו, ולכן הוא משתעבד (שטיינזלץ). לפי רש״י, רב הונא נתן לאשתו מטלטלים כמשכון לכתובתה, והיא מסרה אותם לאביו. מפני שהאב קיבל אותם לידו, הוא נחשב קבלן.
- קושיה״הניחא למאן דאמר״ שקבלן משתעבד ״אף על גב דלית ליה נכסים ללוה״, גם אם ללווה אין נכסים. ״אלא למאן דאמר״ שקבלן משתעבד רק כשללווה יש נכסים, ״מאי איכא למימר?״ לפי שיטה זו, מי שרואה שאין לו ממה לגבות מן הלווה אינו מתחייב באמת (רש״י). רב הונא היה עני, ואם כך אביו לא השתעבד.
- איבעית אימא״רב הונא הוה ליה ואישתדוף״. בזמן שהאב נעשה קבלן היו לרב הונא נכסים, ורק אחר כך הם נפגעו (״אישתדוף״, נשדפו) וירד ערכם (שטיינזלץ).
- ואיבעית אימא״אבא לגביה בריה שעבודי משעבד נפשיה״. אב משעבד את עצמו באמת כשהוא ערב לבנו, גם אם אין לבן נכסים.
- ״דאיתמר״המחלוקת״דאיתמר״: זה פירוט המחלוקת שהוזכרה בקושיה (רש״י). ״ערב דכתובה — דברי הכל לא משתעבד״. ״קבלן דבעל חוב — דברי הכל משתעבד״. ב״ערב דבעל חוב וקבלן דכתובה״ יש מחלוקת: יש אומר שהם משתעבדים רק אם ללווה (או לבעל) יש נכסים, ויש אומר שהם משתעבדים גם אם אין לו.
- הלכה״והלכתא בכולהו״: בכל המקרים הערב משתעבד ״אף על גב דלית ליה״, גם כשאין ללווה נכסים. היוצא מן הכלל הוא ״ערב דכתובה״, שאינו משתעבד ״אף על גב דאית ליה״, אפילו כשיש לבעל נכסים.
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״ מדוע דווקא ערב לכתובה פטור לגמרי?
- תשובה״מצוה קעביד, ולא מידי חסריה״. הערב לכתובה התכוון לעשות מצווה, לעזור לבני הזוג להינשא (רש״י: ״לזווגם״). הוא לא התכוון להשתעבד באמת. וגם האישה לא הפסידה דבר בגללו: היא לא נתנה כסף בגלל הערבות שלו (רש״י: ״דהא לא יהיבא זוזי״). מלווה, לעומת זאת, נותן את מעותיו בגלל הערב.
עזרים — טבלת שיטות
| לפני ההכרעה | להלכה | |
|---|---|---|
| ערב דכתובה | דברי הכל: לא משתעבד | לא משתעבד, ״אף על גב דאית ליה״ |
| קבלן דבעל חוב | דברי הכל: משתעבד | משתעבד |
| ערב דבעל חוב | מחלוקת: אם ״אית ליה נכסי ללוה״ או בכל מקרה | משתעבד, ״אף על גב דלית ליה״ |
| קבלן דכתובה | מחלוקת: אם ״אית ליה נכסי ללוה״ או בכל מקרה | משתעבד, ״אף על גב דלית ליה״ |
לוקח: ״תנא כי רוכלא?״ מול ״דתנן תנן״
בקצרה — על מה הסוגיה
אדם מכר את נכסיו ואחר כך גירש את אשתו, והיא באה לגבות את הכתובה מן הקונים. האם הבעל צריך לנדור הנאה, כמו בהקדש ובערב?
רב פפא אומר שכן, כי התנא אינו מונה כל מקרה כמו רוכל.
חכמי נהרדעא אומרים שלא, ורב משרשיא מסביר את טעמם: ההקדש והערב ראויים להגנה, אבל הקונה ידע שכל אדם נשוי חייב כתובה, ולכן הוא הפסיד לעצמו.
- השאלה״ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה״ ואחר כך גירש את אשתו. לבעל לא נשאר במה לשלם, והאישה באה לגבות את הכתובה מן הקונים, כי הנכסים היו משועבדים לכתובה עוד לפני המכירה (שטיינזלץ). רב יוסף בריה דרבא שלח לשאול את רב פפא: ״ערב תנן, הקדש תנן, לוקח מהו?״ במשנה נאמר שהבעל נודר הנאה כשהגבייה היא מן ההקדש או מן הערב. האם חוששים לקינוניא גם כשהגבייה היא מן הקונה, ומדירים את הבעל (רש״י)?
- רב פפא״תנא כי רוכלא ניחשב וניזיל?״ התנא אינו רוכל שמונה את כל הסחורה שלו אחת אחת. הוא הביא שתי דוגמאות, ״והוא הדין ללוקח״ (רש״י). גם כאן הבעל נודר הנאה.
- נהרדעיחכמי נהרדעא: ״דתנן תנן, דלא תנן לא תנן״. הנדר נאמר רק במקרים שבמשנה, ולוקח אינו ביניהם.
- רב משרשיאשאלהרב משרשיא: ״מאי טעמא דנהרדעי?״ מה ההבדל בין הקונה לבין ההקדש והערב?
- ״בשלמא״״בשלמא הקדש — משום ריוח דהקדש״: מדירים את הבעל כדי לשמור על הרווח של ההקדש. ״ערב נמי — מצוה הוא דעבד, ולאו מידי חסריה״: הערב עשה מצווה ולא קיבל מן האישה דבר (במקרים שהוא משתעבד, כגון קבלן — שטיינזלץ), ולכן אין זה הוגן שיפסיד בגלל תחבולה (שטיינזלץ: כדי שאנשים לא יימנעו מן המצווה).
- ״אלא לוקח״״אלא לוקח״: ״מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה״, הקונה יודע שכל אדם נשוי חייב כתובה לאשתו. ״אמאי ניזיל וניזבון?״ מדוע קנה שדה שהכתובה עלולה לחול עליה? ״איהו הוא דאפסיד אנפשיה״: הוא גרם לעצמו את ההפסד. אין סיבה לאסור על הבעל להחזיר את אשתו רק כדי להגן על הקונה (שטיינזלץ).
משנה: נכסים משועבדים שהוקדשו — ״הפודה פודה״ ו״מוסיף עוד דינר״
בקצרה — על מה הסוגיה
אישה או בעל חוב אינם גובים ישירות מן ההקדש. הבעלים פודים את הנכסים בסכום קטן, ואז משלמים מהם את הכתובה והחוב.
גם אם החוב גדול מכל הנכסים שהוקדשו, המלווה מלווה לבעלים עוד דינר, והם פודים בו את הנכסים.
- משנה״המקדיש נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב״. לפי רש״י, כאן הגירושין קדמו להקדש, ולכן אין חשש לקינוניא. הדין: ״אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו״, הם אינם לוקחים ישירות מידי ההקדש. ״אלא הפודה פודה, על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו״. לפי רש״י, הבעלים פודים את הנכסים בזול, בדינר או בסכום קטן. ההקדש לא חל עליהם באמת, כי במידת החוב הם אינם של המקדיש. אחרי הפדיון הנכסים משמשים לתשלום הכתובה והחוב.
- דוגמה״הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה״. החוב גדול מכל הנכסים, ולבעלים אין כסף לפדות. ״מוסיף עוד דינר״: לפי רש״י, בעל החוב מלווה לו עוד דינר. הבעלים פודה בו ״את הנכסים האלו״, ונותן אותם לאישה ולבעל החוב.
עזרים — חשבון
- שווי הנכסים שהוקדשומשנהתשעים מנה
- החוב (כתובה או בעל חוב)משנהמאה מנה
- דמי הפדיוןרש״י״עוד דינר״, שבעל החוב מלווה לו
- אחרי הפדיוןמשנההנכסים ניתנים ״לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו״
הגמרא מסבירה מדוע צריך בכלל פדיון (רבי אבהו), ומגבילה את הדין עד שיעור ״פלגא״ (רב ששת).
״למה לי הפודה פודה?״ — ״שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון״
בקצרה — על מה הסוגיה
אם ההקדש לא חל על נכסים המשועבדים לחוב, מדוע צריך לפדות אותם? רבי אבהו מסביר: כדי שאנשים לא יראו נכסים שהוקדשו יוצאים לחולין בלי פדיון.
- שאלה״למה לי למימר הפודה פודה?״ הרי ההקדש לא חל על הנכסים, כלשון רש״י: אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. מדוע האישה ובעל החוב אינם לוקחים אותם בלי פדיון (רש״י)?
- רבי אבהו״משום דרבי אבהו״: ״שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון״. מי שיראה שהנכסים שהוקדשו עברו לאחרים בלי פדיון, עלול לחשוב שאפשר להוציא הקדש לחולין בלי פדיון. לכן פודים אותם, ולו בסכום קטן. (את דברי רבי אבהו מביאה הגמרא בפרק האחרון של המסכת, רש״י.)
״חובו כנגד הקדשו״ — רבן שמעון בן גמליאל, ורבנן ״עד פלגא״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה, שבה חוב של מאה מנה נגבה מנכסים של תשעים, אינה כרבן שמעון בן גמליאל. לדעתו פודים בדרך זו רק כשהחוב כנגד ההקדש.
לחכמים (תנא המשנה), רב ששת קובע גבול: אפשר לפדות כך כל עוד ההקדש שווה לפחות מחצית החוב.
- הערה״מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל״: המשנה, שמתירה לפדות בדינר נכסים של תשעים מנה בשביל חוב של מאה, אינה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל.
- ברייתארבן שמעון בן גמליאל״אם היה חובו כנגד הקדשו — פודה, ואם לאו — אינו פודה״. לפי רש״י: כשהחוב כנגד שווי הנכסים אפשר לומר שהמלווה הלווה מתחילה על סמך הנכסים האלה, ולכן הוא גובה מהם אחרי פדיון בדבר מועט. כשהחוב גדול יותר, הוא לא הלווה על סמך הנכסים, אלא סמך על הלווה עצמו (״המוני מהמניה״), ולכן אינו גובה מן ההקדש. לפי שטיינזלץ, במקרה כזה פודים את הנכסים רק בשוויים המלא.
- שאלה״ורבנן, עד כמה?״ חכמים מתירים לפדות כך גם כשהחוב גדול מן הנכסים, כמו תשעים מול מאה. עד איזה פער?
- רב ששתרב הונא בר יהודה אמר בשם רב ששת: ״עד פלגא״. אם הנכסים שווים לפחות מחצית החוב, מניחים שהמלווה הלווה על סמכם (רש״י), ופודים בדבר מועט. אם הם שווים פחות מחצית, אין פודים כך (רש״י).
עזרים — טבלת שיטות
| רבן שמעון בן גמליאל | רבנן (המשנה) לפי רב ששת | |
|---|---|---|
| החוב כנגד ההקדש | פודה | פודה |
| החוב גדול מן ההקדש, וההקדש לפחות מחציו (כמו תשעים מול מאה) | אינו פודה | פודה, ״מוסיף עוד דינר״ |
| ההקדש פחות ממחצית החוב | אינו פודה | אינו פודה, ״עד פלגא״ |
לפי רש״י, מדוע ההבדל בין ״חובו כנגד הקדשו״ לבין חוב גדול הרבה יותר קובע אם בעל החוב גובה מנכסים שהוקדשו?
משנה: מה משאירים לחייב ערכין — מזון, כסות, מטה, סנדלים, תפילין וכלי אומנות
בקצרה — על מה הסוגיה
הגזבר לוקח את נכסיו של חייב ערכין בעל כורחו, אבל משאיר לו את מה שהוא צריך כדי לחיות: מזון לשלושים יום, כסות לשנה, מטה מוצעת, סנדלים ותפילין.
את אלה משאירים לו בלבד, ולא לאשתו ולבניו. לאומן משאירים שני כלים מכל מין שהוא צריך לעבודתו.
מי שהקדיש את כל נכסיו: גם התפילין בכלל ההקדש, ועליו לפדות אותן.
- משנה״אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן״: הגזבר נכנס לבית מי שחייב ערך ולוקח את נכסיו בעל כורחו (רש״י). למרות זאת ״נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, מטה מוצעת, וסנדליו, ותפליו״. לפי רש״י, אם אין לו את הדברים האלה, משאירים לו כסף לקנות אותם. ״לו, אבל לא לאשתו ולבניו״.
- אומן״אם היה אומן — נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין״, מכל סוג כלי שהוא צריך למלאכתו. לדוגמה, לנגר משאירים ״שני מעצדין ושני מגירות״: שני כלים לחטיבת העץ ושני מסורים.
- רבי אליעזררבי אליעזר: ״אם היה איכר — נותן לו צמדו״. לחקלאי משאירים את צמד הבקר, כי הוא כלי האומנות שלו (רש״י). ״חמר — נותן לו חמורו״: למי שמוביל משאות על חמור משאירים את החמור.
- מין מרובה ומין מועט״היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט״, כגון שלושה מעצדים ומסור אחד (רש״י). הוא אינו יכול לומר לגזבר: מכור את המעצד השלישי וקנה לי מסור שני. ״נותנין לו שני מינין מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט״: הוא נשאר עם שני מעצדים ועם המסור האחד שיש לו. כמו שהסתדר עד עכשיו, יסתדר גם מעתה (רש״י).
- המקדיש נכסיו״המקדיש נכסיו — מעלין לו תפיליו״. מי שהקדיש את נכסיו אינו שומר לעצמו את התפילין: התפילין בכלל נכסיו, ולכן לוקחים אותן ממנו עד שיפדה אותן בדמים (רש״י כאן ובדף כ״ד ע״א). זה בניגוד לחייב ערכין, שמשאירים לו אותן.
מדוע מי שהקדיש את כל נכסיו צריך לפדות גם את התפילין, ואילו לחייב ערכין משאירים אותן?
״מאי טעמא?״ — ״ואם מך הוא מערכך: החייהו מערכך״
בקצרה — על מה הסוגיה
מנין שמשאירים לחייב ערכין את צרכי מחייתו? הדף מסתיים באמצע התשובה, ״דאמר קרא:״. בתחילת דף כ״ד היא מושלמת: ״ואם מך הוא מערכך״, ״החייהו מערכך״.
הגזבר משאיר לו ממה שגובה כדי שיוכל לחיות.
- שאלה״מאי טעמא?״ מה המקור לכך שהגזבר משאיר לחייב ערכין מזון, כסות, מטה וכלי אומנות, אף שהוא גובה ממנו בכפייה?
- תשובהדף כ״ד״דאמר קרא״: הדף מסתיים כאן, והפסוק מובא בתחילת דף כ״ד. ״ואם מך הוא מערכך״ (ויקרא כז, ח). הגמרא דורשת: ״החייהו מערכך״, מן הערך עצמו השאר לו כדי חייו. הדרשה ״החייהו״ נלמדת מן המילה ״הוא״: ״הוא יהיה קיים״ (רש״י). בהמשך דף כ״ד נלמד מן המילה ״הוא״ שהתורה מתכוונת אליו בלבד ולא לאשתו ולבניו.
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.