ערכין כ״ב

כמה ימים מכריזים? ״רצופים — שלשים, בשני ובחמישי — ששים״

1. רקעהמשנה בדף כ״א ע״ב פתחה את הפרק השישי: ״שום היתומים — שלשים יום, ושום ההקדש — ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב״. כשבית הדין מוכר קרקע של יתומים (למשל כדי לפרוע חוב של אביהם) או קרקע של הקדש, הוא מעריך אותה ומכריז עליה ברבים לפני המכירה, כדי שיבואו קונים וישלמו את מלוא שוויה. שם התבאר מדוע מכריזים בבוקר ובערב. כאן באה ברייתא שחולקת על משך ההכרזה.
2. ברייתא״תנו רבנן״: רבי מאיר אומר כמו המשנה: ליתומים שלושים יום, ולהקדש שישים. רבי יהודה מאריך: ״שום היתומים ששים יום, ושום ההקדש תשעים יום״. חכמים: ״אחד זה ואחד זה ששים יום״.
3. פסקרב חסדא בשם אבימי: ״הלכה: שום היתומים ששים יום״. שישים יום ליתומים הם השיעור של רבי יהודה ושל חכמים. לרבי מאיר, לפי הברייתא, ליתומים די בשלושים.
4. שאלהרבי חייא בר אבין ישב ושנה את ההלכה הזו. רב נחמן בר יצחק ביקש לברר את הנוסח המדויק: ״ששים קאמרת או שלשים קאמרת?״
5. תשובה״ששים״.
6. שאלה״דיתומים או דהקדש?״ האם השישים נאמרו על נכסי יתומים או על נכסי הקדש?
7. תשובה״דיתומים״: שישים יום ליתומים.
8. שאלה״כרבי מאיר או כרבי יהודה?״ לפי איזו שיטה בברייתא נאמרה ההלכה?
9. תשובה״כרבי מאיר״.
10. קושיה״והא רבי מאיר שלשים קאמר!״ בברייתא רבי מאיר אומר שליתומים מכריזים שלושים יום, לא שישים.
11. תירוץאבימירבי חייא בר אבין מספר בשם רב חסדא: ״מאבימי קולפי טאבי בלעי עלה דהא שמעתא״ — ספגתי מכות רבות מאבימי על השמועה הזו. כלומר, גם רב חסדא הקשה מן הברייתא, ואבימי גער בו עד שהבין (רש״י). ההסבר: לרבי מאיר יש שתי דרכים להכריז. ״בא להכריז רצופים — שלשים״: מי שמכריז בכל יום מכריז שלושים יום, וזה מה שבברייתא. ״בשני ובחמישי — ששים״: מי שמכריז רק בימי שני וחמישי, ימי השוק שבהם בית הדין יושב ואנשי הכפרים באים לעיר (שטיינזלץ), מכריז במשך שישים יום. ההלכה של אבימי מדברת בדרך השנייה.
12. ואף על גבאבל כשמכריזים רק בשני ובחמישי, בשישים הימים יש פחות הכרזות משלושים ימים רצופים: ״לא הוו אלא תמניסר יומי״, רק שמונה עשר ימי הכרזה.
13. תירוץ״כיון דמשכא מילתא — שמעי אינשי״: כשההכרזה נמשכת זמן רב, השמועה מתפשטת ואנשים שומעים עליה. מה שקובע הוא משך הזמן, ולא מספר ההכרזות.

״אין נזקקין לנכסי יתומים״ — ריבית, וכתובה ״משום מזוני״

1. רב אסירב יהודה בשם רב אסי: ״אין נזקקין לנכסי יתומים״. בית הדין אינו דן בתביעת חוב על נכסי יתומים קטנים ואינו מוכר אותם (רש״י: ״למוכרן״; שטיינזלץ: אינו דן בתביעה), אלא ממתין עד שיגדלו. יוצא מן הכלל: ״אם כן היתה רבית אוכלת בהן״. האב לווה מגוי בריבית (רש״י), וכל יום של עיכוב מגדיל את החוב ו״אוכל״ את הירושה. אז עדיף ליתומים שהחוב ייפרע מיד.
2. רבי יוחנןרבי יוחנן: נזקקים ״לשטר שיש בו רבית״, וגם ״לכתובת אשה משום מזוני״. אלמנה שלא גבתה את כתובתה ניזונת מנכסי היתומים, וזה הפסד שלהם (רש״י). לכן עדיף ליתומים שתגבה את כתובתה מיד, ומזונותיה ייפסקו.
3. שאלה״ורב אסי מאי טעמא לא אמר לכתובת אשה?״ הרי גם שם יש ליתומים הפסד מתמשך.
4. תשובה״דהא תקינו ליה רבנן מעשה ידיה״: חכמים תיקנו שמה שהאישה מרוויחה במלאכתה שייך למי שזן אותה. היורשים מקבלים את מעשה ידיה כנגד המזונות, ולכן אינם מפסידים מן העיכוב (שטיינזלץ).
5. שאלה״ואידך?״ ורבי יוחנן, מה הוא משיב על כך?
6. תשובה״זימנין דלא ספקה״: לפעמים מה שהיא מרוויחה אינו מכסה את מזונותיה. ייתכן הפסד ליתומים, ולכן נזקקים.

המשנה ״שום היתומים״: באיזה חוב מוכרים? ״תובעת כתובתה״ וגוי ״שקיבל עליו״

1. קושיהמשנההמשנה: ״שום היתומים שלשים יום... ומכריזין בבקר ובערב״. בית הדין מוכר נכסי יתומים, אבל בשביל איזה חוב? ״אילימא בבעל חוב גוי — מי ציית?״ גוי שגובה ריבית לא יסכים לחכות שלושים יום של הכרזה בלי ריבית (רש״י). ״אלא פשיטא בבעל חוב ישראל״. אבל ״אי דקאכיל ריביתא — מי שבקינן ליה?״ בית הדין לא יניח לישראל לגבות ריבית. נשאר חוב בלי ריבית, ״וקתני נזקקין״. זה סותר את רב אסי ואת רבי יוחנן, שלשיטתם נזקקים רק בגלל ריבית (או כתובה).
2. בשלמאאלא״בשלמא לרבי יוחנן — מוקי לה בכתובת אשה״: הוא יכול להעמיד את המשנה במכירה לגביית כתובה. ״אלא לרב אסי קשיא״: הוא אינו נזקק לכתובה, ובמה יעמיד את המשנה?
3. אמר לך רב אסירב אסי מחזיר קושיה: גם לרבי יוחנן המשנה אינה מתיישבת. ״מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסדא, ונקטינן הכרזה?״ כל הטעם של רבי יוחנן הוא שהאלמנה ניזונת מנכסי היתומים. בשלושים ימי ההכרזה היא עדיין ניזונת מנכסיהם, וזה הפסד ודאי. מן ההכרזה הרווח מסופק: ״דלא ידעינן אי מרווחינן אי לא מרווחינן״, ואולי לא יימצא קונה שישלם יותר.
4. תירוץ״בתובעת כתובתה בבית דין״: המשנה מדברת באלמנה שתבעה את כתובתה בבית הדין. ״כדרב יהודה אמר שמואל״: ״התובעת כתובתה בבית דין — אין לה מזונות״. מרגע התביעה מזונותיה נפסקים, והיתומים אינם מפסידים מימי ההכרזה (רש״י).
5. קושיה״אי הכי, איזדקוקי לא מיזדקקינן לה״: אם היתומים כבר אינם מפסידים דבר, נחזור לכלל ״אין נזקקין״ ונמתין עד שיגדלו (רש״י).
6. תירוץ״כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא — מיזדקקינן לה לבסוף״. בתחילה בית הדין נזקק לתביעתה, ובגלל זה היא הפסידה את מזונותיה (רש״י). מכיוון שהתחיל לטפל בה, הוא גם משלים את הגבייה.
7. מכל מקום״מכל מקום, לרב אסי קשיא!״ רבי יוחנן מיישב את המשנה בכתובה, אבל רב אסי, שאינו נזקק לכתובה, עדיין צריך הסבר.
8. תירוץ״לעולם בבעל חוב גוי, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל״. המלווה הוא גוי שגובה ריבית, ולכן נזקקים. הוא מחכה שלושים יום של הכרזה כי קיבל על עצמו את דיני ישראל.
9. קושיה״אי הכי, רבית נמי לא לישקול!״ בדיני ישראל אסור לגבות ריבית. אם קיבל אותם, לא יגבה ריבית, ושוב אין סיבה להזדקק.
10. תירוץ״שקיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו״: הוא קיבל את דין ההכרזה, אבל לא ויתר על הריבית. החוב ממשיך לגדול, ולכן נזקקים.

״אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית״ — כרבי מאיר

1. תא שמע״אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית״ (משנה גיטין ה, ב): מי שגובה חוב מיתומים מקבל רק את הקרקע הגרועה שבירושה. שוב אותו בירור: גוי — ״מי צאית?״, הרי לא יסכים לקבל קרקע גרועה (שטיינזלץ). ישראל שגובה ריבית — בית הדין לא יניח לו. נשאר חוב של ישראל בלי ריבית, ״וקתני נזקקין״: גובים מן היתומים.
2. בשלמאאלא״בשלמא לרבי יוחנן — מוקי לה בכתובת אשה, אלא לרב אסי קשיא״.
3. אמר לך רב אסי״ולרבי יוחנן מי ניחא?״ אם המשנה מדברת בכתובה, ״מאי איריא מיתמי?״ למה היא מזכירה דווקא יתומים? ״אפילו מיניה דידיה נמי בזיבורית״: כתובה נגבית מזיבורית גם מן הבעל עצמו, למשל כשגירש את אשתו (רש״י). לפי זה אין חידוש בכך שמן היתומים גובים מזיבורית.
4. תירוץ״רבי מאיר היא, דאמר: כתובת אשה בבינונית״. לפי רבי מאיר (משנה גיטין ה, א), גרושה גובה מן הבעל קרקע בינונית, ״ומיתמי בזיבורית״. החידוש הוא שמן היתומים היא גובה רק מן הגרועה (רש״י).
5. מכל מקום״מכל מקום, לרב אסי קשיא!״ התירוץ מרבי מאיר עוזר רק לרבי יוחנן, שמעמיד בכתובה. רב אסי אינו נזקק לכתובה, ועדיין צריך הסבר למשנה.
6. תירוץ״לעולם בבעל חוב גוי, שקיבל עליו לדון בדיני ישראל״, ולכן הוא מסכים לגבות מן הזיבורית (שטיינזלץ).
7. קושיה״רבית נמי לא נישקול!״ אם קיבל עליו את דיני ישראל, שלא יגבה גם ריבית. ואז, לרב אסי, אין סיבה להזדקק.
8. תירוץ״שקיבל לזו, ולא קיבל עליו לזו״: הוא קיבל את הדין של גבייה מזיבורית, ולא ויתר על הריבית.

״על מנת ליתן לאשה כתובתה״ — ״כשחייב מודה״

1. תא שמעהברייתא שבדף כ״א ע״ב: בהכרזה על נכסי יתומים אומרים שהם נמכרים ״על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו״. הברייתא מזכירה גם כתובה וגם חוב.
2. בשלמא בעל חוב״בשלמא בעל חוב, בין מר ובין מר — כדשנין״: את בעל החוב אפשר להסביר גם לרב אסי וגם לרבי יוחנן כמו שתירצנו, בגוי שגובה ריבית (רש״י).
3. אלא כתובתה״אלא כתובתה״: לרבי יוחנן ״ניחא״, אבל ״לרב אסי קשיא״, כי לשיטתו אין נזקקים לכתובה.
4. הכא במאי עסקינן״כשחייב מודה״: האב הודה לפני מותו שעדיין לא שילם את הכתובה (רש״י). במקרה כזה נזקקים גם לרב אסי. בהמשך הדף יתברר שלפי אחד הטעמים של ״אין נזקקין״ הסיבה ברורה: כשהאב הודה, אין לחשוש שכבר פרע.
5. השתא דאתית להכי״השתא דאתית להכי, כולהו נמי כשחייב מודה״. מכיוון שהגענו לתירוץ הזה, אין עוד צורך להעמיד את המשנה ״שום היתומים״ ואת המשנה ״מן הזיבורית״ בגוי שקיבל עליו דיני ישראל. כולן יכולות לדבר בבעל חוב ישראל (רש״י), כשהאב הודה שלא שילם.

כתובה לגרושה מנכסי יתומים — ״משום חינא״

1. מעשה״מרימר אגבי כתובה לגרושה מנכסי דיתמי״: גרושה תבעה את כתובתה אחרי מות הבעל, ומרימר גבה לה מן הנכסים של היתומים. (בהמשך רבינא פונה ״לאמימר״. השם מתחלף בגמרא שלפנינו.)
2. רבינארבינא מקשה מן המחלוקת שלמעלה: לרב אסי נזקקים רק לחוב בריבית, ולרבי יוחנן נוסף רק ״כתובת אשה משום מזוני״.
3. ואפילו רבי יוחנן״ואפילו רבי יוחנן לא קאמר אלא באלמנה, דקמפסדא מזוני״: הטעם של רבי יוחנן הוא המזונות שהאלמנה אוכלת מן הירושה. ״אבל גרושה — לא״: גרושה אינה ניזונת מנכסי הבעל (רש״י), וליתומים אין הפסד אם ימתינו.
4. תשובה״הא אנן דרבי יוחנן משום חינא מתנינן לה״: אנו שונים את דברי רבי יוחנן בטעם אחר. נזקקים לכתובה משום חן (״משום חינא״), כדי שהאנשים ימצאו חן בעיני הנשים, והנשים יסכימו להינשא להם (רש״י), כשהן יודעות שכתובתן תיגבה בלי עיכוב. הטעם הזה שייך גם בגרושה.

מדוע ״אין נזקקין״? מצוה של קטנים או ״צררי אתפסיה״

1. רב נחמןרב נחמן: ״מרישא לא הוה מיזדקיקנא לנכסי יתמי״: בתחילה לא גביתי חובות רגילים מנכסי יתומים. אחר כך שמעתי שרב הונא, חברנו, אמר בשם רב: ״יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו״. יתומים שאוכלים ממון שאינו שלהם, ילכו אחרי מי שהוריש להם (רש״י: ימותו כאביהם). מאז אני נזקק לנכסיהם.
2. שאלה״מעיקרא מאי טעמא לא?״ מה היה הטעם שלא לגבות מן היתומים מלכתחילה?
3. רב פפארב פפא: ״פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לא בני מיעבד מצוה נינהו״. החובה לפרוע חוב היא מצוה, וקטנים אינם חייבים במצוות. לכן ממתינים עד שיגדלו (רש״י).
4. רב הונא בריה דרב יהושערב הונא בריה דרב יהושע: ״אימר צררי אתפסיה״. אולי לפני מותו האב נתן לבעל החוב צרורות של מעות או של כסף וזהב כמשכון, ולא הספיק לקחת ממנו את השטר (רש״י). הקטנים אינם יודעים על כך, ולכן ממתינים עד שיגדלו ויוכלו לברר (שטיינזלץ).
5. מאי בינייהו״מאי בינייהו?״ מה ההבדל למעשה בין שני הטעמים?
6. תשובה״איכא בינייהו בשחייב מודה״: האב הודה לפני מותו שעדיין לא שילם. ״אי נמי שמתוה ומית בשמתיה״: בית הדין הטיל עליו נידוי כי לא שילם, והוא מת בנידויו. אילו שילם, היה משלם בבית הדין כדי שיתירו את נידויו (רש״י). בשני המקרים אין לחשוש לצרורות, ולכן לרב הונא בריה דרב יהושע גובים. לפי רב פפא, היתומים עדיין קטנים ואינם חייבים במצוה, ולכן אין גובים (שטיינזלץ).
7. שלחו מתם״שלחו מתם״, מארץ ישראל: ״דשמתוה ומית בשמתיה״. כשהאב מת בנידוי גובים מנכסי היתומים, ובמקרה כזה מעמידים את המקורות שאומרים ״נזקקין״ (רש״י).
8. והלכתא״והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע״: הטעם הוא החשש לצרורות. לכן במקום שלא נידו את האב אין גובים, כי חוששים לצרורות (רש״י). במקום שאין חשש כזה גובים (שטיינזלץ).

המשנה ״שום היתומים״ — קושיה על רב פפא

1. ראיהמשנהשוב המשנה ״שום היתומים שלשים יום״, והפעם כבחינה לשני הטעמים של ״אין נזקקין״. ״אילימא בבעל חוב גוי — מי צאית?״ גוי שאינו מוכן לחכות עד שהיתומים יגדלו גם לא יחכה שלושים יום של הכרזה (רש״י). ״אלא פשיטא בבעל חוב ישראל״.
2. בשלמאאלא״בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע — מוקי לה בשחייב מודה״: כשהאב הודה אין חשש לצרורות, ולכן נזקקים. ״אלא לרב פפא — קשיא!״ לשיטתו גם כשהאב הודה, היתומים קטנים ואינם חייבים במצוה. במה יעמיד את המשנה?
3. אי בעית אימא״אי בעית אימא — כתובה משום חינא״: המשנה מדברת במכירה לגביית כתובה. שם נזקקים משום חן, כדי שיהיה לאישה ממון שתוכל להינשא בו (שטיינזלץ), ולא בגלל חובת הפירעון של היתומים.
4. ואי בעית אימא״ואי בעית אימא — בבעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל״: לכן הוא מסכים לחכות שלושים יום של הכרזה.
5. קושיה״אי קיבל עליו — לינטר להו עד דגדלי!״ לפי רב פפא, בדיני ישראל ממתינים עד שהיתומים יגדלו. אם הגוי קיבל עליו את דיני ישראל, שימתין עד אז.
6. תירוץ״שקיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו״: הוא קיבל את ההכרזה של שלושים יום, אבל לא את ההמתנה עד שיגדלו.

״ולבעל חוב חובו״ — קושיה נוספת על רב פפא

1. תא שמעברייתא״על מנת ליתן לאשה כתובתה, ולבעל חוב חובו״. שוב: גוי — ״מי ציית?״, הרי לא יחכה לימי ההכרזה (רש״י). ״אלא פשיטא בבעל חוב ישראל״.
2. בשלמאאלאלרב הונא בריה דרב יהושע אין קושי: הוא מעמיד ״בשחייב מודה״. לרב פפא חצי מן הברייתא מתיישב: ״בשלמא כתובה — משום חינא״. אבל ״בעל חוב קשיא״: לשיטתו, מדוע נזקקים לבעל חוב ישראל כשהיתומים קטנים ואינם חייבים במצוה?
3. תירוץ״לעולם בבעל חוב גוי״. גוי אינו מוכן לחכות עד שהיתומים יגדלו (רש״י), ולכן בית הדין נזקק. הוא מחכה שלושים יום של הכרזה, כי ״קיבל עליו לדון בדיני ישראל״.
4. קושיה״לינטר להו עד דגדלי!״ אם קיבל עליו את דיני ישראל, שימתין גם עד שהיתומים יגדלו, כמו בעל חוב ישראל לפי רב פפא.
5. תירוץכמו בתירוץ על המשנה: ״קיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו״. הוא קיבל את ההכרזה, ולא את ההמתנה עד שיגדלו.

רבא: ״משום שובר״ — ומי שיושב במדינת הים

1. רבארבא מסביר אחרת את הכלל ״אין נזקקין לנכסי יתומים״: ״משום שובר״. אולי האב פרע את החוב וקיבל שובר מבעל החוב, והיתומים אינם יודעים היכן הוא (רש״י).
2. רב הונא בריה דרב יהושערב הונא בריה דרב יהושע: ״ומי חיישינן לשובר?״ הוא מביא משנה (משנה כתובות ט, ז): ״הנפרעת שלא בפניו — לא תפרע אלא בשבועה״. אישה שבעלה שלח לה גט ממדינת הים (רש״י) גובה את כתובתה מנכסיו בשבועה, אף שהבעל אינו כאן.
3. מעשהרבי יצחק נפחארבי אחא שר הבירה סיפר על מעשה שבא לפני רבי יצחק נפחא באנטוכיא. הוא פסק: ״לא שנו אלא כתובת אשה משום חינא״: רק כתובה גובים שלא בפני הבעל, משום חן. ״אבל בעל חוב — לא״: בעל חוב ימתין עד שהלווה יחזור (רש״י).
4. רבה בשם רב נחמןרבה בשם רב נחמן חולק: ״אפילו בעל חוב נמי״. גם בעל חוב גובה מנכסי הלווה שלא בפניו.
5. הקושיהמכאן הקושיה: ״ואי חיישת לשובר — התם נמי ניחוש!״ גם הלווה שבמדינת הים אולי פרע וקיבל שובר, ובכל זאת גובים ממנו בהיעדרו. מדוע אצל יתומים חוששים לשובר?
6. רבארבא משיב: ״התם, כדאמרינן טעמא״. שם יש טעם מיוחד: ״שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו, והולך ויושב לו במדינת הים״. אילו לא היו גובים ממי שנסע, כל לווה היה יכול לברוח עם הכסף. הגבייה שם באה למנוע זאת, ואינה מוכיחה שאין חוששים לשובר. אצל היתומים אין טעם כזה.

ההלכה: ״אין נזקקין״, ״תנו״ ומינוי אפוטרופוס

1. רבארבא פוסק: ״הלכתא: אין נזקקין לנכסי יתומין״ כדי לפרוע את חובות אביהם. אבל אם האב ציווה לפני מותו ״תנו״ לבעל החוב, בית הדין נזקק (רש״י). כשציין נכס מסוים, ״שדה זו״ או ״מנה זו״, נזקקים בלי למנות אפוטרופוס, כי האב כבר קבע מה לתת. כשאמר רק ״שדה״ או ״מנה״ סתם, נזקקים וגם ממנים אפוטרופוס. האפוטרופוס בורר בשביל היתומים את החלק הטוב, ונותן לבעל החוב מן הזיבורית (רש״י).
2. נהרדעינהרדעי, חכמי נהרדעא, חולקים: ״בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס״, גם כשהאב ציין שדה מסוימת או מנה מסוים (רש״י). יוצא מן הכלל אחד: עדים מעידים שהשדה שבידי היתומים לא הייתה של אביהם, אלא גזולה. אותה מוציאים מהם מיד, בלי אפוטרופוס (רש״י), כי ״אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן״: אין מניחים שהעדים משקרים.
3. רב אשירב אשי מצרף את שתי השיטות. בשאלה אם נזקקים הוא הולך אחרי רבא: ״אזדקוקי לא מזדקקינן״. בשאלת האפוטרופוס הוא הולך אחרי נהרדעי: ״ואי מזדקקינן — מוקמינן אפוטרופוס״. בכל מקרה שבית הדין נזקק, כגון כשהאב אמר ״תנו״ (שטיינזלץ), ממנים אפוטרופוס, חוץ משדה שנמצאה שאינה של האב.

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא