ערכין כ״א
סוף ״האומר משקלי״: בית מושכר שהוקדש, ו״לכשיבא שכרו יקדש״ כשיטת רבי מאיר. משכון על ערכין ועל עולות ולא על חטאות, והחריגים של רב פפא: חטאת נזיר ועולת מצורע. ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״: הסכמת המתכפר בשעת הפרשה ובשעת כפרה לפי שמואל ולפי עולא, ומודעה על גט לפי רב ששת. תחילת ״שום היתומים״: הכרזה שלושים ושישים יום, בבוקר ובערב.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בגרסה נוספת של הסוגיה מסוף דף כ׳. יש ששונים את הדיון ב״דבר שלא בא לעולם״ על ברייתא של משכיר בית: ״הקדישו הדר בו — מעלה שכר להקדש״.
השוכר אינו יכול להקדיש בית שאינו שלו, ולכן המקדיש הוא המשכיר. אבל אם המשכיר הקדיש את הבית עצמו, השוכר מועל בו, והמעילה מוציאה את ההקדש לחולין.
לכן הגמרא מעמידה שהמשכיר הקדיש רק את השכר שיבוא, וזו שיטת רבי מאיר. אחר כך באה המשנה האחרונה בפרק.
על חייבי ערכין ועל חייבי עולות ושלמים ממשכנין, ועל חייבי חטאות ואשמות לא, כי אדם אינו משהה את כפרתו. את מי שחייב עולה כופין עד שיאמר ״רוצה אני״, וכך גם בגט.
רב פפא מוצא חריגים: על חטאת נזיר ממשכנין, ועל עולת מצורע אין ממשכנין. עולת יולדת הוצעה תחילה ונדחתה.
ברייתא מיישבת את ״יקריב אותו״ עם ״לרצונו״, ומשם הסוגיה עוברת לשמואל, שאומר ש״עולה צריכה דעת״ גם כשחבר הפריש אותה.
שמואל ועולא חולקים אם ההסכמה נדרשת בשעת ההפרשה או בשעת הכפרה. כל אחד מהם מעמיד את שתי הברייתות לפי שיטתו, ורב פפא מסכם.
על הכפייה בגט אומר רב ששת שמודעה שמסר הבעל עומדת גם אם התרצה אחר כך, ולומד זאת מלשון המשנה. בעמוד ב מתחיל הפרק השישי, ״שום היתומים״.
על נכסי יתומים מכריזים שלושים יום ועל נכסי הקדש שישים יום, בבוקר ובערב, כשהפועלים יוצאים לעבודה וחוזרים ממנה. בהכרזה מפרטים את השדה, את השומא ולמי ילך הכסף.
״הקדישו הדר בו״ — בית מושכר שהוקדש, ו״לכשיבא שכרו יקדש״
→ תחילת הסוגיה בדף כ׳בקצרה — על מה הסוגיה
בסוף דף כ׳ התחילה גרסה שנייה של הדיון ב״דבר שלא בא לעולם״, על ברייתא של משכיר בית. הברייתא אומרת ״הקדישו הדר בו — מעלה שכר להקדש״.
השוכר אינו יכול להקדיש בית שאינו שלו, ולכן הגמרא מפרשת שהמשכיר הקדיש. אבל אז השוכר מועל בבית, והמעילה מוציאה אותו לחולין.
לכן הגמרא מעמידה שהמשכיר הקדיש רק את השכר שיבוא, וזו שיטת רבי מאיר. בלשון השנייה הדבר נאמר כשאלה, והתשובה: ״ואלא כמאן?״
- רקעבסוף דף כ׳ ע״ב העמידה הגמרא ברייתא במי שאמר על שור ״לכשיבאו דמיו יקדשו״, ושאלה: הרי ״אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם״. רב יהודה בשם רב השיב שהברייתא היא כשיטת רבי מאיר. לפי ״איכא דאמרי״, הדברים נאמרו כשאלה ״כמאן? כרבי מאיר?״, והתשובה הייתה ״ואלא כמאן?״. עכשיו מובאת גרסה נוספת: ״ואיכא דמתני לה אהא״, כלומר יש ששונים את הדיון הזה על ברייתא אחרת. אדם השכיר בית לחברו, והבית נתנגע בצרעת. ״אף על פי שחלטו כהן״, כלומר הכהן קבע שהבית טמא ועומד לנתיצה, המשכיר יכול לומר לשוכר ״הרי שלך לפניך״: הבית עוד עומד, ואינו חייב לתת לו בית אחר. אבל אם הכהן נתץ את הבית, המשכיר חייב להעמיד לשוכר בית אחר (רש״י).
- ברייתאהמשךהברייתא ממשיכה: ״הקדישו הדר בו — מעלה שכר להקדש״. בתחילה הגמרא מבינה (רש״י) שהשוכר, ״הדר בו״, הוא שהקדיש את הבית, ולכן דמי השכירות הולכים להקדש.
- קושיהאיך השוכר יכול להקדיש בית שאינו שלו? התורה אומרת ״איש כי יקדיש ביתו קדש״ (ויקרא כז, יד), ומכאן לומדים: ״מה ביתו ברשותו — אף כל ברשותו״. אדם מקדיש רק דבר שהוא בעליו, והשוכר אינו הבעלים של הבית.
- תירוץ״הכי קאמר״: יש לקרוא את הברייתא אחרת. המשכיר הוא שהקדיש את הבית, והשוכר שגר בו משלם את דמי השכירות להקדש.
- קושיה ראשונהאם המשכיר הקדיש את הבית עצמו, ״היכי דייר ביה?״ איך השוכר ממשיך לגור בו? הוא נהנה מבית של הקדש, ולכן ״במעילה קאי״, הוא עובר על איסור מעילה.
- קושיה שנייהועוד, מדוע השוכר מעלה שכר להקדש? ״כיון דמעל ביה — נפיק ליה״ לחולין: מי שמעל בהקדש מוציא אותו מקדושתו, ואם כך אין סיבה שהשכר ילך להקדש. רש״י גורס בלי המילה ״שכר״. לפי גרסתו, הבית עצמו יצא לחולין ברגע שהשוכר נהנה ממנו, כי ״אין מעילה אלא שינוי״. על המעילה השוכר משלם קרן וחומש, אבל אינו משלם עוד שכר להקדש.
- תירוץהמשכיר לא הקדיש את הבית. הוא אמר ״לכשיבא שכרו יקדש״: דמי השכירות יהיו קדושים כשיגיעו לידו, ואת הבית עצמו לא הקדיש (רש״י). הבית נשאר חולין, ולכן השוכר גר בו בלי מעילה. הכסף שהוא משלם הוא שנעשה הקדש. התשובה מיישבת את שתי הקושיות.
- קושיה״והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!״ כשהמשכיר אמר את דבריו, עוד לא היה לו כסף שכירות. איך ההקדש חל על כסף שעוד לא בא לידו?
- רב יהודה אמר רברב יהודה בשם רב: ״הא מני? רבי מאיר היא״. רבי מאיר סובר ש״אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם״, והברייתא הולכת בשיטתו.
- איכא דאמרילפי הלשון השנייה הדברים נאמרו כשאלה. רב פפא שאל את אביי, ויש אומרים שרב מרי בר חמא שאל את רב חסדא: ״כמאן? כרבי מאיר?״ האם צריך להעמיד את הברייתא דווקא כשיטה שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?
- תשובה״ואלא כמאן?!״ וכי יש אפשרות אחרת? רק לפי רבי מאיר אפשר להקדיש שכר שעוד לא בא, ולכן ברור שהברייתא כמותו.
משנה: על מי ממשכנין, ו״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה האחרונה בפרק קובעת על מי בית הדין לוקח משכון. על חייבי ערכין ועל חייבי עולות ושלמים לוקחים, ועל חייבי חטאות ואשמות לא.
אף שהעולה צריכה לבוא ״לרצונו״, כופין את החייב עד שיאמר ״רוצה אני״, וכך גם בגט.
- משנה״חייבי ערכין — ממשכנין אותן״: בית הדין לוקח ממי שחייב ערך להקדש משכון מנכסיו כדי לגבות את החוב. ״חייבי חטאות ואשמות — אין ממשכנין״: הקרבנות האלה באים לכפר, ואדם אינו משהה את כפרתו. ״חייבי עולות ושלמים — ממשכנין״: הם באים מנדר ואינם חובה, ואינם נחשבים קרבן כפרה, ולכן אדם עלול להשהות אותם (שטיינזלץ; רש״י).
- ״לרצונו״״אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה״: על העולה נאמר ״לרצונו״ (ויקרא א, ג), והקרבן צריך לבוא מרצון בעליו. בכל זאת ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״.
- גיטי נשים״וכן אתה אומר בגיטי נשים״: גם גט צריך להינתן מרצון הבעל. ובכל זאת, כשחכמים חייבו אותו לגרש, כופין אותו עד שיאמר ״רוצה אני״ (שטיינזלץ).
רב פפא: ״פעמים״ — חטאת נזיר, ועולת יולדת או עולת מצורע
בקצרה — על מה הסוגיה
רב פפא מוצא יוצא מן הכלל בכל אחד משני הכיוונים. בחטאת נזיר ממשכנין, כי אחרי זריקת הדם של קרבן אחד הנזיר כבר מותר ביין ובטומאת מת, ויש חשש שיזניח את החטאת.
בכיוון השני הציע תחילה עולת יולדת, אבל ההנחה שהעולה מעכבת אותה נדחתה מדברי רבא.
לכן העמיד את דבריו בעולת מצורע: לפי הברייתא היא מעכבת את טהרתו, ולכן אין ממשכנין עליה.
- רב פפארב פפא: ״פעמים״ שהכלל של המשנה מתהפך. יש חייבי חטאות שממשכנין אותם, ויש חייבי עולות שאין ממשכנין אותם. הנימוק של המשנה הוא שאדם שתלוי בקרבן לא ישהה אותו. רב פפא מראה שהנימוק הזה אינו תלוי תמיד בסוג הקרבן.
- חטאת נזיר״בחטאת נזיר״ ממשכנין. בסוף נזירותו הנזיר מביא שלושה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים. נאמר: ״אם גילח על אחד משלשתן יצא״, ואם נזרק בשבילו הדם של אחד מהם, הוא כבר מותר לשתות יין ולהיטמא למתים. מי שכבר הביא עולה או שלמים אינו צריך עוד את החטאת כדי להיות מותר, ולכן ״פשע בה ולא מייתי״: יש חשש שיתרשל ולא יביא אותה, ולכן ממשכנין אותו.
- עולת יולדתבכיוון ההפוך הציע רב פפא: ״בעולת יולדת״ אין ממשכנין. היולדת אינה מותרת לאכול קדשים עד שתביא את העולה (רש״י), ולכן ודאי לא תשהה אותה. מנין שהעולה מעכבת אותה? ״דאקדמיה קרא״: הפסוק מזכיר את העולה לפני החטאת (ויקרא יב, ו).
- קושיה״והאמר רבא: למקראה הקדימה הכתוב״. הפסוק הקדים את העולה רק בסדר הקריאה, ולא בסדר ההקרבה (רש״י, על פי זבחים צ׳ ע״א). אם כן אין ראיה שהעולה מעכבת את היולדת, ויש חשש שתשהה אותה.
- תירוץ״אלא בעולת מצורע״: אין ממשכנין עליה. המצורע אינו נטהר לגמרי עד שיביא גם את העולה, ולכן הוא לא ישהה אותה, ואין צורך למשכן אותו.
- ראיהברייתא״דתניא״: רבי ישמעאל בנו של רבי יהודה בן ברוקה אומר: ״כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו — כך עולתו עיכבתו״. כמו שהמצורע אינו נטהר בלי חטאתו ואשמו, כך אינו נטהר בלי עולתו.
עזרים — טבלת שיטות
| המשנה | רב פפא — ״פעמים״ | |
|---|---|---|
| חייבי ערכין | ממשכנין | לא נאמר |
| חייבי חטאות ואשמות | אין ממשכנין | חטאת נזיר — ממשכנין (״פשע בה ולא מייתי״) |
| חייבי עולות ושלמים | ממשכנין | עולת מצורע — אין ממשכנין (״עולתו עיכבתו״) |
| עולת יולדת | בכלל ״חייבי עולות — ממשכנין״ | הוצעה ונדחתה: ״למקראה הקדימה הכתוב״ |
המשנה קובעת לפי סוג הקרבן: על חטאת אין ממשכנין, ועל עולה ממשכנין. מה המבחן שעולה מן הדוגמאות של רב פפא, שבהן הדין מתהפך?
״יקריב אותו״ ו״לרצונו״ — כפייה עד שיאמר ״רוצה אני״
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא מביאה ברייתא שהיא המקור לדברי המשנה. ״יקריב אותו״ מלמד שכופין, ו״לרצונו״ מלמד שהקרבן צריך לבוא מרצון.
הברייתא מיישבת את שני הלימודים: כופין אותו עד שיאמר ״רוצה אני״.
- ברייתא״יקריב אותו״המשנה אמרה ״אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה״, ובכל זאת כופין. הברייתא מביאה את המקור: ״יקריב אותו״ (ויקרא א, ג). לשון הציווי ״מלמד שכופין אותו״ להביא את העולה שהוא חייב בה.
- הצעה״יכול בעל כרחו?״ אולי מקריבים את הקרבן גם כשהוא מתנגד?
- תשובה״תלמוד לומר: לרצונו״. הקרבן צריך לבוא מרצון בעליו.
- הא כיצדשני הלימודים נראים סותרים. ״הא כיצד?״ ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״. הכפייה אינה באה במקום הרצון. היא מביאה אותו לומר שהוא רוצה, והקרבן מוקרב מרצונו.
שמואל: ״עולה צריכה דעת״ — גם כשחברו מפריש בשבילו
בקצרה — על מה הסוגיה
שמואל אומר ש״עולה צריכה דעת״. הגמרא שואלת מה הוסיף על המשנה, ומשיבה: שמואל מדבר גם במקרה שחבר הפריש עולה בשבילו, כי ייתכן שאינו רוצה להתכפר בדבר שאינו שלו.
לפי ברייתא, מי שמביא עולה בשביל חברו מוציא אותו ״בין לדעת בין שלא לדעת״. שמואל משיב שהברייתא עוסקת בשעת ההקרבה, והוא עצמו דיבר על שעת ההפרשה.
- שמואלשמואל: ״עולה צריכה דעת״, כלומר הסכמה של מי שמתכפר בה, שנאמר ״לרצונו״.
- קושיה״מאי קא משמע לן?״ המשנה כבר אמרה ״אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר לרצונו״. מה שמואל מוסיף?
- תירוץ״לא צריכא, דפריש ליה חבריה״: שמואל מדבר באדם שחייב עולה, וחברו הפריש עולה משלו כדי לכפר עליו (רש״י). המשנה עסקה בקרבן מנכסיו של החייב, למשל כשבית הדין ממשכן אותו (רש״י).
- הנימוק״מהו דתימא״: אפשר היה לחשוב שהסכמתו נדרשת רק כשהקרבן ״מדידיה״, משלו, ולא כשהוא משל חברו. ״קא משמע לן״: ״זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה״. לפעמים אדם אינו רוצה להתכפר בדבר שאינו שלו, ולכן גם אז צריך את הסכמתו.
- מיתיבי״מיתיבי״ מברייתא. מי שאומר ״חטאתו ואשמו של פלוני עלי״ והביא אותם: אם הביא בהסכמת פלוני, פלוני יצא ידי חובתו, ואם בלי הסכמתו, לא יצא. אבל מי שאומר ״עולתו ושלמיו של פלוני עלי״ — ״בין לדעת בין שלא לדעת יצא״. זה בדיוק המקרה של שמואל, חבר שמביא עולה בשביל אחר, והברייתא אומרת שאין צורך בהסכמתו.
- אמר לך שמואל״אמר לך שמואל״: הברייתא עוסקת ״בשעת כפרה״, כלומר בשעת ההקרבה. אז אין צורך בהסכמתו, כי הוא כבר הסכים ״בשעת הפרשה״ (רש״י: הודיעו לו כשהפרישו את הקרבן, והוא התרצה). שמואל עצמו דיבר על שעת ההפרשה, ובה צריך את הסכמתו.
״ופליגא דעולא״ — הפרשה או כפרה, ורב פפא: ״אמוראי ודאי פליגי״
בקצרה — על מה הסוגיה
עולא חולק על שמואל. לדעתו, בשעת ההפרשה רק חטאת צריכה דעת ולא עולה, אבל בשעת הכפרה כל הקרבנות צריכים דעת.
ברייתא שנייה אומרת שבכל הקרבנות ״שלא לדעת לא יצא״, וכל אחד מהם מעמיד אותה לפי שיטתו.
רב פפא מסכם שהברייתות אינן סותרות זו את זו ואינן קשות לאמוראים, אבל שמואל ועולא חולקים.
הגמרא שואלת מה החידוש בכך, ומשיבה: רב פפא לימד שלפי שמואל אין צורך בדעת בשעת הכפרה.
- עולא״ופליגא דעולא״: שמואל חולק על עולא. עולא אמר: ״לא חילקו בין חטאת לעולה״ אלא בדבר אחד. חטאת צריכה דעת ״בשעת הפרשה״, ועולה אינה צריכה. ״אבל בשעת כפרה — אידי ואידי״: בכל הקרבנות, אם הוקרבו בהסכמתו יצא, ואם בלי הסכמתו לא יצא. בעולה זה ההפך מדברי שמואל (רש״י: ״איהו אמר איפכא״).
- מיתיבי״מיתיבי״ מברייתא אחרת: ״חטאתו ואשמו, עולתו ושלמיו של פלוני עלי״ — אם בהסכמתו יצא, ואם בלי הסכמתו לא יצא. הברייתא אינה מבחינה בין הקרבנות, ומצריכה הסכמה גם בעולה. זה קשה לשניהם (רש״י: ״וקשיא לתרוייהו״): לשמואל, שאינו מצריך הסכמה בעולה בשעת כפרה, ולעולא, שאינו מצריך הסכמה בעולה בשעת הפרשה.
- תירוץכל אחד מעמיד את הברייתא לפי שיטתו. ״שמואל מוקי לה בשעת הפרשה״, ואז גם עולה צריכה דעת, כדבריו. ״עולא מוקי לה בשעת כפרה״, ובה כל הקרבנות צריכים דעת, כדבריו.
- רב פפארב פפא מסכם: ״מתנייתא אהדדי לא קשיין״. שתי הברייתות אינן סותרות זו את זו: אחת עוסקת בשעת כפרה, והשנייה בשעת הפרשה.
- ולאמוראי נמי״לאמוראי נמי לא קשיא״: גם לשמואל וגם לעולא הברייתות אינן קשות. שמואל מעמיד את הברייתא הראשונה (בעולה ״בין לדעת בין שלא לדעת יצא״) בשעת כפרה, ואת השנייה בשעת הפרשה. עולא ״מוקי איפכא״, להפך.
- מסקנהרב פפא מסיים: ״אמוראי ודאי פליגי״. הברייתות אינן מכריעות ביניהם, אבל שמואל ועולא עצמם באמת חולקים.
- קושיה״פשיטא!״ שתי ההעמדות כבר נאמרו, וגם המחלוקת ידועה. מה רב פפא מחדש?
- תירוץ״מהו דתימא״: אפשר היה לפרש ש״בשעת הפרשה״ של שמואל פירושו ״אף בשעת הפרשה״, כלומר שבעולה הוא מצריך הסכמה בשני השלבים. לפי זה שמואל פשוט חולק על הברייתא הראשונה, ״ואף על גב דהך קמייתא תיובתיה״. ״קא משמע לן״: רב פפא מלמד ששמואל מעמיד את הברייתא הראשונה בשעת כפרה. מכאן שלפי שמואל אין צורך בהסכמה בשעת כפרה, והתירוץ ״אמר לך שמואל״ שנאמר קודם הוא תירוץ של ממש (רש״י).
עזרים — טבלת שיטות
| שמואל | עולא | |
|---|---|---|
| עולה ושלמים — בשעת הפרשה | צריך דעת | אין צריך דעת |
| עולה ושלמים — בשעת כפרה | אין צריך — ״דאירצי בשעת הפרשה״ | צריך דעת |
| חטאת ואשם | צריך דעת בהפרשה ובכפרה (משתי הברייתות לפי העמדתו) | צריך דעת בהפרשה ובכפרה |
| ברייתא ראשונה: בעולה ״בין לדעת בין שלא לדעת יצא״ | בשעת כפרה | בשעת הפרשה |
| ברייתא שנייה: בכולם ״שלא לדעת לא יצא״ | בשעת הפרשה | בשעת כפרה |
עולא מעמיד את הברייתא הראשונה בשעת הפרשה. בה נאמר שבעולה ״בין לדעת בין שלא לדעת יצא״, ובחטאת ובאשם ״שלא לדעת לא יצא״. האם החלק על החטאת קשה לו?
רב ששת: ״מודעיה מודעא״ — גט שנכפה, ובעל שהתרצה אחר כך
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה אמרה שבגט כופין את הבעל עד שיאמר ״רוצה אני״. על זה אומר רב ששת שמודעה שמסר הבעל על הגט תקפה.
החידוש הוא שהמודעה עומדת גם אם הבעל התרצה אחר כך ונתן את הגט, כל עוד לא ביטל אותה במפורש. הראיה היא מלשון המשנה, שאומרת ״עד שיאמר״ ולא ״עד שיתן״.
- רב ששתהמשנה: ״וכן בגיטי נשים כופין״. רב ששת: ״האי מאן דמסר מודעא אגיטא — מודעיה מודעא״. מודעה היא הודעה מוקדמת שהבעל מוסר, שהגט שייתן ניתן מתוך כפייה ולא מרצונו. רב ששת אומר שהמודעה תקפה, ולכן הגט בטל (שטיינזלץ).
- קושיה״פשיטא!״ ברור שאם הודיע שאינו נותן את הגט מרצונו, ההודעה תקפה.
- תירוץ״לא צריכא, דעשאוה ואירצי״: כפו אותו, ואחר כך התרצה ונתן את הגט, אבל לא ביטל את המודעה (רש״י). ״מהו דתימא: בטולי בטליה״, אפשר היה לחשוב שעצם הנתינה מרצון מבטלת את המודעה. קא משמע לן שהמודעה עומדת, והגט בטל.
- ראיהלשון המשנהרב ששת לומד זאת מן המשנה (רש״י: ״וממתניתין יליף טעמא״). אילו הנתינה ביטלה את המודעה, ״ליתני: עד שיתן״, והמשנה הייתה אומרת שכופין אותו עד שייתן את הגט. מדוע היא אומרת ״עד שיאמר״ רוצה אני? ״עד דמבטל ליה למודעיה״: כופין אותו עד שיבטל במפורש את המודעה שלו.
- סיום הפרק״הדרן עלך האומר משקלי״: כאן מסתיים הפרק החמישי.
משנה: ״שום היתומים — שלשים יום, ושום ההקדש — ששים יום״
- משנההפרק השישי, ״שום היתומים״, פותח במכירת קרקעות על ידי בית הדין. כשבית הדין מוכר קרקע של יתומים כדי לפרוע לבעל חוב של אביהם, הוא שם אותה ומכריז ״שלשים יום״ שכל מי שרוצה לקנות יבוא ויקנה (רש״י). כשהגזבר מוכר קרקע של הקדש, מכריזים ״ששים יום״. ״ומכריזין בבקר ובערב״. ההכרזה נועדה להביא קונים רבים, כדי שיתקבל המחיר הטוב ביותר (שטיינזלץ).
״בבקר ובערב״ — בשעת הוצאת פועלים, ונוסח ההכרזה
בקצרה — על מה הסוגיה
מדוע מכריזים דווקא בבוקר ובערב? רב יהודה בשם רב: בשעה שהפועלים יוצאים לשדות ובשעה שהם חוזרים.
כך קונה יכול לשלוח אותם לבדוק את השדה בבוקר ולשאול אותם בערב. ברייתא מסייעת לו ומפרטת את נוסח ההכרזה, ובו גם למי ילך הכסף: לאשה בכתובתה או לבעל חוב.
הסיבה היא שיש קונים שנוח להם לשלם לבעל חוב, ויש שנוח להם לשלם לאשה. בדף כ״ב מובאת ברייתא שבה תנאים חולקים על מספר ימי ההכרזה.
- שאלה״מאי שנא בבקר ובערב?״ מדוע מכריזים דווקא בשעות האלה?
- רב יהודה אמר רב״בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים״. בבוקר הפועלים יוצאים לעבודה, ומי שמעוניין לקנות אומר להם ״איזילו סיירו לה ניהלי״, לכו ובדקו לי את השדה (רש״י: ראו אם היא טובה). בערב הפועלים חוזרים, וההכרזה מזכירה לו את מה שביקש מהם, והוא הולך לשאול אותם מה ראו (רש״י).
- תניא נמי הכי״תניא נמי הכי״: ברייתא שונה את דין המשנה ומוסיפה במפורש ״בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים״, כדברי רב.
- נוסח ההכרזההברייתא מפרטת מה המכריז אומר. הוא מתאר את שדה פלוני ״בסימניה ובמצריה״, כלומר בסימני הזיהוי ובגבולות שלה. הוא אומר כמה היא טובה, כלומר כמה תבואה היא מניבה, וכמה שמו אותה בית הדין (רש״י). ״כל הרוצה ליקח יבא ויקח״. והוא מוסיף שהשדה נמכרת ״על מנת ליתן לאשה בכתובתה, ולבעל חוב בחובו״.
- שאלה״למה לי״ להודיע בהכרזה למי ילך הכסף? לקונה חשובים לכאורה רק השדה והמחיר.
- תשובהיש קונים שנוח להם לשלם לבעל חוב, ״דמיקל בזוזי״: הוא מקבל גם מטבעות שבורים או חסרים ואינו מקפיד (רש״י). ויש קונים שנוח להם לשלם לאשה, ״דשקלה על יד על יד״: היא מקבלת את הכסף מעט מעט, בתשלומים. לכן מודיעים מראש למי ישולם הכסף.
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.