ערכין כ׳
סוף בעיות רבא: ״שני דמי עלי״ ו״אמדוהו מאליו״. ״חומר בערכין מבנדרים״: ״אין דמים למתים״, ״עמד בדין״ ו״מחוסר אומדנא״. ״ערך ידי״ מול ״ערך ראשי״, ״נפשות״ ו״נדר בערכך״. ״חצי ערך כלי״ כרבי מאיר וכרבי שמעון. ״שור זה עלי עולה״ — ״עלי להביאו״, ״יקדיש השור לדמיו״, ו״אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם״.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף השאלות של רבא על האומדן של ״דמי עלי״: שני נדרים לפני האומדן, ״שני דמי עלי״ בבת אחת, ואדם ש״אמדוהו מאליו״.
ראיה מן הדין ״אין דמים למתים״ נדחית, והשאלות נשארות פתוחות. אחר כך באה המשנה ״חומר בערכין מבנדרים״.
הערך קצוב בתורה, ולכן היורשים משלמים אותו, ואילו דמים תלויים באומדן, ומת אינו נאמד. ערך של יד או רגל אינו כלום, וערך של ״דבר שהנשמה תלויה בו״ הוא ערך כולו.
הגמרא מסבירה מדוע היורשים משלמים ערך: הנודר ״עמד בדין״ לפני מותו, ובדמים עדיין ״מחוסר אומדנא״. רב גידל מחייב את האומר ״ערך ידי״ לתת את דמי היד כשיטת רבי מאיר.
הדרשה ״נפשות״ מסבירה את ״ערך ראשי״, וההיקש ״נדר בערכך״ מעביר את הדין גם לדמים. רבי יוסי ברבי יהודה מחייב ערך שלם ב״חצי ערכי״ משום גזירה.
ליד מיטתו של רבא החולה מוסבר שחכמים פוטרים ״חצי ערך כלי״ כי אין זו דרך המתנדבים. החידוש ב״דמיו של פלוני״ הוא שהאומדן רק מגלה את החוב.
בעמוד ב, המשנה ״שור זה עלי עולה״ מובילה לשאלה מתי ״עלי״ הוא קבלת אחריות.
מכאן מגיעה הגמרא להקדש של ״דבר שלא בא לעולם״ כרבי מאיר, ויש ששונים את הדיון הזה על בית מנוגע שהושכר. הדיון נגמר בתחילת דף כ״א, ונלמד כאן עד סופו.
סוף בעיות רבא: ״שני דמי עלי״ ו״אמדוהו מאליו״
→ תחילת הסוגיה בדף י״טבקצרה — על מה הסוגיה
רבא שואל שאלות על האומדן של ״דמי עלי״, ורוב השאלות נשאלות לפי צד אחד של השאלה הקודמת (״אם תמצא לומר״).
כאן נשאלות השאלות האחרונות: מי שנדר פעמיים לפני שאמדוהו, מי שאמר ״שני דמי עלי״ בבת אחת, ומי ש״אמדוהו מאליו״, בלי כוונה להקדש.
ראיה מן המשנה ״דמי עלי ומת — לא יתנו יורשין״ נדחית, כי המת לא נאמד מעולם, והשאלות נשארות בלי הכרעה.
- רקעבדף י״ט ע״ב פתח רבא סדרה של שאלות על האומדן של מי שאמר ״דמי עלי״, שחייב לתת להקדש את שוויו כעבד הנמכר בשוק. קודם שאל אם אפשר לסמוך על שומה שנעשתה בשביל נזיקין, בשלושה, במקום שומה של עשרה. אחר כך שאל על מי שנאמד בעשרה וחזר ונדר, שמא ״שבח ביני וביני״, ושוויו עלה בינתיים. השאלה השלישית: אמר ״דמי עלי״, ועוד לא אמדוהו, וחזר ואמר ״דמי עלי״. כאן אין חשש שהשווי השתנה בין שני אומדנים.
- בעיאשני נדריםהצדדים של השאלה השלישית: האם ״בחד זימנא אמדינן ליה״, אומדים אותו פעם אחת והוא נותן פי שניים (רש״י)? ״או דלמא״, מכיוון שנדר ״בזה אחר זה״, כל נדר עומד בפני עצמו, ו״תרי זימני אמדינן ליה״, צריך לאמוד אותו פעמיים?
- ״שני דמי עלי״״ואם תמצא לומר״ ששני נדרים בזה אחר זה צריכים שני אומדנים: מה הדין כשאמר ״שני דמי עלי״ במשפט אחד? אולי ״בבת אחת נדר — בבת אחת אמדינן ליה״, כי זה נדר אחד. ואולי, מכיוון שאמר ״שני״, ״כזה אחר זה דמי״, והוא כמו שני נדרים נפרדים.
- ״אמדוהו מאליו״״אם תימצי לומר״ ש״שני דמי״ דומה לשני נדרים: מה הדין כש״אמדוהו מאליו״? עשרה אנשים העריכו את שוויו בלי שום צורך (רש״י), ואחר כך נדר ״דמי עלי״. האם ״הא אמיד מאליו וקאי״, והאומדן ההוא מספיק? או ״בעינן כוונה לאומדנא״, וצריך אומדן שנעשה לשם כך?
- ראיהמשנה״פשוט מיהא חדא״: לפחות את השאלה האחרונה אפשר לפשוט מן המשנה שבהמשך: ״דמי עלי ומת — לא יתנו יורשין״, מפני ״שאין דמים למתים״. המת אינו שווה כלום, ואין יודעים כמה היה שווה בחייו (רש״י). אבל אם אומדן מאליו מספיק, הרי כל אדם כבר ״אמוד״ במידה מסוימת: ״מי איכא גברא דלא שוי ארבעה זוזי?״ אין אדם ששווה פחות מארבעה זוזים. אם כן, היורשים היו צריכים לשלם לפחות את הסכום הזה. מכך שאינם משלמים כלום, משמע שצריך כוונה לאומדן.
- דחייה״אמדוהו מאליו — נחית לאומדנא״: מי שאמדוהו מאליו נאמד בפועל, ויש סכום ידוע. אבל מי שאמר ״דמי עלי״ ומת ״לא נחית לאומדנא״: הוא לא נאמד מעולם (רש״י), וההנחה הכללית שכל אדם שווה ארבעה זוזים אינה אומדן. לכן אין ראיה מן המשנה, והשאלה נשארת פתוחה.
משנה: חומר בערכין — ״אין דמים למתים״, ״ערך ראשי״ ו״ערך חציי״
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה משווה בין ״ערך״, סכום קבוע בתורה לפי גיל ומין, לבין ״דמים״, שווי בשוק שצריך אומדן. מי שנדר ערך ומת, היורשים נותנים.
מי שנדר דמים ומת, אינם נותנים, ״שאין דמים למתים״. ״ערך״ של איבר שאפשר לחיות בלעדיו אינו כלום, ושל איבר ״שהנשמה תלויה בו״ הוא ערך כולו.
אותו דין ב״חצי ערכי״ מול ״ערך חציי״, וב״ערכו של פלוני״ מול ״דמיו של פלוני״.
- משנהמת הנודר״חומר בערכין מבנדרים״: יש דין שבו ערכין חמורים מנדר דמים. האומר ״ערכי עלי״ ומת, היורשים נותנים: הערך קצוב בתורה, ואין צורך לשום אותו (רש״י). האומר ״דמי עלי״ ומת, היורשים אינם נותנים, ״שאין דמים למתים״. הוא חייב רק מה שבית הדין ישום, ומת שאינו שווה כלום אי אפשר לשום (רש״י).
- משנהערך של איבר״ערך ידי״ או ״ערך רגלי עלי״: ״לא אמר כלום״, כי לאיבר אין ערך בתורה. ״ערך ראשי״ או ״ערך כבידי עלי״: ״נותן ערך כולו״. ״זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו״, איבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, נחשב כאדם כולו.
- משנהחצי״חצי ערכי עלי״: נותן חצי ערכו, כי נדר חצי מן הסכום. ״ערך חציי עלי״: נותן ערך כולו, כי אין אדם חי בלי חציו, וזה ״דבר שהנשמה תלויה בו״ (רש״י). כך גם בדמים: ״חצי דמי עלי״ נותן חצי דמיו, ״דמי חציי עלי״ נותן דמי כולו.
- משנה״של פלוני״״ערכו של פלוני עלי״: גם אם מת הנודר וגם אם מת הנידר, היורשים נותנים, כי הערך קצוב. ״דמיו של פלוני עלי״: מת הנודר, היורשים נותנים, כי הנידר חי ואפשר לאמוד אותו. מת הנידר, היורשים אינם נותנים, ״שאין דמים למתים״.
עזרים — טבלת שיטות
| ערך | דמים | |
|---|---|---|
| אמר ״עלי״ על עצמו ומת | יתנו היורשים | לא יתנו — ״אין דמים למתים״ |
| יד או רגל | ״לא אמר כלום״ | לא נאמר במשנה זו |
| ראש, כבד — ״דבר שהנשמה תלויה בו״ | ערך כולו | דמי כולו (לפי הכלל) |
| ״חצי ערכי / חצי דמי״ | חצי ערכו | חצי דמיו |
| ״ערך חציי / דמי חציי״ | ערך כולו | דמי כולו |
| ״של פלוני״ — מת הנודר | יתנו היורשים | יתנו היורשים |
| ״של פלוני״ — מת הנידר | יתנו היורשים | לא יתנו — ״אין דמים למתים״ |
מדוע יורשים משלמים ערך? ״מלוה על פה״, ״כתובה בתורה״ ו״עמד בדין״
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא מונה גם חומרות של נדרים על ערכין. מן הדין שיורשים משלמים ערך מנסה הגמרא ללמוד שגובים מלוה על פה מן היורשים, ואחר כך שמלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר.
שתי המסקנות נדחות: מדובר כשעמד בדין לפני מותו. ואם כן, מדוע ב״דמי עלי״ שעמד בדין היורשים פטורים? כי עדיין חסר האומדן, ובערך אין חסר דבר.
- ברייתאחומר בנדריםהברייתא פותחת בצד השני: ״חומר בנדרים מבערכין״. נדר דמים חל גם על בהמה, חיה ועוף, כמו ״דמי בהמתי עלי״, וערך יש רק לאדם (רש״י). ונדר דמים אינו נידון ״בהשג יד״: עני שנדר דמים חייב בכל הסכום, ומשלם כשיוכל (רש״י), ואילו בערכין העני נותן לפי מה שידו משגת.
- ברייתאחומר בערכיןוחומר בערכין, כמו במשנה: ״ערכי עלי״ ומת, יתנו יורשין. ״דמי עלי״ ומת, לא יתנו יורשין, ״שאין דמים למתים״.
- קושיהמלוה על פה״ערכי עלי״ ומת, יתנו יורשין. הרי לא נכתב שטר על החוב להקדש. ״שמע מינה מלוה על פה גובה מן היורשין?״ בשאלה הזאת נחלקו האמוראים בכמה מקומות (רש״י), ואם כך, הברייתא מכריעה בה.
- תירוץ״שאני הכא, דמלוה כתובה בתורה היא״. הערך אינו חוב בעל פה רגיל: סכומו כתוב בתורה לפי גיל ומין, ולכן אין ללמוד ממנו על כל מלוה על פה.
- קושיהכתובה בתורהאם כך, נלמד מכאן שמלוה ״הכתובה בתורה״ דינה כמלוה הכתובה בשטר? גם זו שאלה שנחלקו בה (רש״י מפנה לבכורות מט ע״ב), ואי אפשר להכריע בה מכאן.
- תירוץ״כשעמד בדין״״הכא במאי עסקינן — כשעמד בדין״. הנודר עמד בבית דין, וחייבו אותו לתת את ערכו לפני שמת. חוב שבית דין פסק עליו נחשב כמלוה בשטר (רש״י), ולכן היורשים משלמים. אין מכאן ראיה למלוה על פה ולא למלוה הכתובה בתורה.
- קושיה״דמי עלי״״דכוותה״: גם הסיפא, ״דמי עלי״ ומת, עוסקת כנראה במי שעמד בדין. אם כן, ״אמאי לא יתנו יורשין?״ בית דין כבר חייב אותו (שטיינזלץ).
- תירוץ״מחוסר אומדנא״ב״דמי עלי״ הוא ״מחוסר אומדנא״: בית דין חייבו לשלם, אבל לא הספיקו לאמוד אותו עד שמת (רש״י), והמת אי אפשר לאמוד. ב״ערכי עלי״ ״לא מחוסר ולא כלום״: הסכום קצוב בתורה, ואין צורך בשום פעולה נוספת.
הגמרא תירצה ״שאני הכא, דמלוה כתובה בתורה היא״. מדוע לא נשארה בתירוץ הזה, ועברה ל״כשעמד בדין״?
״ערך ידי עלי״ — ״לא אמר כלום״ או ״נותן דמיה״?
בקצרה — על מה הסוגיה
רב גידל בשם רב: מי שאמר ״ערך ידי עלי״ נותן את דמי היד.
המשנה אומרת ״לא אמר כלום״, אך זו שיטת חכמים, ורב הולך בשיטת רבי מאיר, ש״אין אדם מוציא דבריו לבטלה״.
רב כבר אמר דין כזה ב״ערך כלי זה עלי״, אבל צריך לומר אותו גם כאן: אפשר היה לחשוב שהאומר ״ערך ידי״ טעה וחשב שיש ערך ליד, ולא התכוון לדמים.
- רב גידל אמר רבעל המשנה ״ערך ידי וערך רגלי עלי — לא אמר כלום״ אמר רב גידל בשם רב: ״ונותן דמיה״. אין כאן ערך, אבל הוא נותן את השווי של היד או של הרגל.
- קושיה״והא לא אמר כלום קתני!״ המשנה אומרת במפורש שדבריו אינם מחייבים כלום, ואיך רב מחייב אותו בדמים?
- תירוץ״לא אמר כלום לרבנן״: חכמים סוברים ש״אדם מוציא דבריו לבטלה״, כמו שהתבאר בפרק ראשון (ה ע״א, רש״י), ולכן נדר בלשון שאין לה משמעות בטל. ״ונותן דמיה לרבי מאיר״: לדעתו ״אין אדם מוציא דבריו לבטלה״, ומי שאמר ״ערך״ על דבר שאין לו ערך התכוון לתת את דמיו.
- קושיהכבר אמרה״הא אמרה חדא זימנא״: רב גידל כבר אמר בשם רב ש״ערך כלי זה עלי — נותן דמיו״, וגם זה לפי רבי מאיר (רש״י). מה חידש כאן?
- תירוץ״מהו דתימא״״מהו דתימא״: בכלי ״אדם יודע שאין ערך לכלי״, ולכן ברור שהתכוון לדמים. ביד אפשר היה לומר ״מיטעא קטעי״: הוא טעה, וחשב שכמו שיש ״ערך ראשי״ ו״ערך כבידי״, יש גם ״ערך ידי״. הוא התכוון לערך, ״אבל דמי לא קאמר״, ולכן לא ישלם דמים. ״קא משמע לן״ שגם כאן הוא נותן את דמי היד (רש״י).
״ערך ראשי״ — ״נפשות״, ומן הארכובה ולמעלה
בקצרה — על מה הסוגיה
מדוע ״ערך ראשי״ או ״ערך כבידי״ מחייב ערך שלם? כי התורה אומרת ״נפשות״: מי שמעריך את מה שהנפש תלויה בו מעריך את הנפש.
״זה הכלל״ מוסיף את מי שהעריך את רגלו מן הארכובה ולמעלה.
- מאי טעמא?המשנה: ״ערך ראשי וערך כבידי — נותן ערך כולו״. מדוע? הרי הוא העריך רק איבר אחד, ולאיבר אין ערך.
- תשובה״נפשות קאמר רחמנא״: התורה אומרת ״בערכך נפשת״ (ויקרא כז, ב). הערך הוא ערך של נפש, ולכן מי שהעריך דבר שהנפש תלויה בו, שבלעדיו אין חיים, העריך את הנפש עצמה.
- שאלה״זה הכלל״המשנה מסיימת ״זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו״. אחרי שכבר מנתה ראש וכבד — מה הכלל בא להוסיף?
- תשובה״לאתויי מן הארכובה ולמעלה״: מי שהעריך את רגלו מן הברך ולמעלה. אדם שרגלו נקטעה במקום הזה אינו יכול לחיות (שטיינזלץ), ולכן זה ״דבר שהנשמה תלויה בו״, והוא נותן ערך שלם.
״חצי ערכי עלי״ — רבי יוסי ברבי יהודה: ״לוקה ונותן ערך שלם״
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא: האומר ״חצי ערכי עלי״ נותן חצי ערכו, ורבי יוסי ברבי יהודה אומר ״לוקה ונותן ערך שלם״.
אין כאן מלקות: רב פפא מסביר ש״לוקה״ פירושו שנענש בתשלום ערך שלם. הטעם: גזירה משום ״ערך חציו״, שבו חייב ערך שלם.
- ברייתא״חצי ערכי עלי — נותן חצי ערכו״, כמו במשנה. רבי יוסי ברבי יהודה חולק: ״לוקה ונותן ערך שלם״.
- קושיה״לוקה?! אמאי?״ מלקות באות על עבירה, ומי שנדר חצי ערכו לא עבר על שום איסור.
- רב פפארב פפא: ״לוקה בערך שלם״. אין הכוונה למלקות. ״לוקה״ כאן הוא לשון של עונש: הוא ״נפגע״ בכך שעליו לשלם ערך שלם, אף שנדר רק חצי.
- מאי טעמא?מדוע ישלם ערך שלם, אם נדר בפירוש רק חצי?
- תשובהגזירה״גזירה חצי ערכו אטו ערך חציו״. הלשונות דומות מאוד. ״ערך חציו״ הוא ״דבר שהנשמה תלויה בו״, ומחייב ערך שלם. אם ״חצי ערכו״ יחייב רק חצי, יבואו לטעות ולהקל גם ב״ערך חציו״. לכן רבי יוסי ברבי יהודה מחייב ערך שלם גם ב״חצי ערכו״.
״דמי חציי עלי״ — ״נדר בערכך נפשות״
בקצרה — על מה הסוגיה
בנדר דמים אין קצבה בתורה, ולכאורה מי שאמר ״דמי חציי״ חייב רק את דמי החצי.
אבל הפסוק ״נדר בערכך נפשת״ מקיש נדרים לערכין, ולכן גם בדמים, דבר שהנשמה תלויה בו מחייב דמי כולו. ״זה הכלל״ מוסיף גם כאן את הרגל מן הארכובה ולמעלה.
- משנה״חצי דמי עלי״: נותן חצי דמיו. ״דמי חציי עלי״: ״נותן דמי כולו״.
- מאי טעמא?״מאי טעמא?״ הלימוד מן ״נפשות״ נאמר בערכין (ויקרא כז, ב). נדר דמים הוא התחייבות לתת שווי, ולכאורה מי שנדר את דמי חציו צריך לתת את מה שהחצי שווה.
- תשובההיקש״נדר בערכך נפשות״ כתיב: באותו פסוק המילה ״נדר״ סמוכה ל״בערכך נפשת״, ו״הוקשו נדרים לערכין״ (רש״י). מה שנאמר בערכין, ״נפשות״, נאמר גם בנדר דמים. ובפרק ״השג יד״ (יח ע״א) כבר הובא היקש כזה בין דמים לערכין (רש״י).
- שאלה״זה הכלל״גם בדמים המשנה מסיימת ״זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו״ — מה הכלל מוסיף?
- תשובה״לאתויי מן הארכובה ולמעלה״: הנודר את דמי רגלו מן הארכובה ולמעלה נותן דמי כולו, כמו בערכין.
עזרים — שרשרת לימוד
- פסוק״איש כי יפלא נדר בערכך נפשת״ (ויקרא כז, ב)
- דרשה״נפשות״: ערך של דבר שהנשמה תלויה בו הוא ערך הנפש. ״נדר״ סמוך ל״בערכך״: ״הוקשו נדרים לערכין״ (רש״י)
- דין״ערך ראשי״, ״ערך כבידי״, ״ערך חציי״: ערך כולו. וכך גם ״דמי חציי״: דמי כולו
- תוצאה״זה הכלל״ מוסיף בשניהם את הרגל ״מן הארכובה ולמעלה״
״חצי ערך כלי״ — חכמים כרבי מאיר וכרבי שמעון
בקצרה — על מה הסוגיה
המעריך ״חצי ערך כלי״: רבי מאיר מחייב לתת חצי מדמי הכלי, וחכמים אומרים ״לא אמר כלום״.
ליד מיטתו של רבא החולה התקשו בשיטת חכמים: אם אדם מוציא דבריו לבטלה, גם בכלי שלם יפטר, ואם לא, יתחייב גם בחצי.
התשובה: חכמים סוברים כרבי מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וגם כרבי שמעון, שפוטר מי שלא התנדב כדרך המתנדבים. כלי שלם דרכו של אדם להתנדב, חצי כלי אינו.
- ברייתא״המעריך חצי ערך כלי״, כלומר אמר ״חצי ערך כלי זה עלי״: רבי מאיר אומר ״נותן דמיו״, כלומר חצי מדמי הכלי (שטיינזלץ), וחכמים אומרים ״לא אמר כלום״.
- ״בשלמא רבי מאיר״״רבא חלש״, ואביי וחכמים באו לבקר אותו. הם ישבו ודנו בברייתא. שיטת רבי מאיר מובנת: ״אין אדם מוציא דבריו לבטלה״, ולכן ״לא שנא כולו ולא שנא חציו״. הברייתא משמיעה אותו בחצי, ומכל שכן בכלי שלם: אף שאין דרך להתנדב חצי מדמי כלי, הוא נותן (רש״י).
- קושיה״אלא רבנן״״אלא רבנן מאי קסברי?״ אם הם סוברים שאדם מוציא דבריו לבטלה, ״אפילו כולו נמי״, גם האומר ״ערך כלי זה עלי״ יהיה פטור (רש״י). ואם אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ״אפילו חציו נמי״ יהיה חייב. מה ההבדל בין שלם לחצי?
- תשובהכרבי מאיר״אמר להו רבא ואביי״: ״רבנן דהכא״, החכמים של הברייתא הזאת, סוברים כשתי שיטות. כרבי מאיר: ״אין אדם מוציא דבריו לבטלה״, ולכן בכלי שלם הם מסכימים שנותן דמיו (רש״י).
- תשובהכרבי שמעוןוגם כרבי שמעון, שפוטר את מי ״שלא התנדב כדרך המתנדבים״. רבי שמעון פוטר את האומר ״הרי עלי מנחה מן השעורים״, כי אין מביאים מנחת נדבה מן השעורים (רש״י, מנחות קג ע״א). מכאן: ״כוליה אורחיה לאיתנדובי״, דרכם של אנשים להתנדב כלי שלם, ולכן דבריו מתפרשים כנדר דמים. ״פלגיה לאו אורחיה לאיתנדובי״: אין דרך להתנדב חצי כלי, ולכן לא אמר כלום.
״ערכו של פלוני״ ו״דמיו של פלוני״ — ״אומדנא גלויי מילתא בעלמא״
בקצרה — על מה הסוגיה
״ערכו של פלוני עלי״ ומת הנודר, היורשים נותנים. גם כאן מדובר שעמד בדין, ואם כן זה כמו הרישא, ״ערכי עלי ומת״.
החידוש בסיפא: ״דמיו של פלוני עלי״, שעמד בדין ומת לפני שאמדו את פלוני. אפשר היה לחשוב שנכסיו לא השתעבדו כי חסר אומדן.
אבל הנכסים השתעבדו בבית הדין, והאומדן רק מגלה כמה הוא חייב.
- משנה״ערכו של פלוני עלי״, ״מת הנודר והנידר — יתנו היורשין״.
- מאי ניהו?״מאי ניהו?״ באיזה מקרה המשנה מחייבת את יורשי הנודר?
- תשובה״שעמד בדין״: הנודר עמד בבית דין לפני מותו, כמו שהעמידה הגמרא את הרישא, ״ערכי עלי ומת״ (רש״י).
- קושיה״היינו הך״״היינו הך!״ אם כך, זה בדיוק הדין שברישא: מי שעמד בדין על ערך ומת, יורשיו נותנים. מה חידשה המשנה בכך שחזרה עליו (רש״י)?
- תירוץ״סיפא איצטריך ליה״״סיפא איצטריך ליה״: את החלק הזה הביא התנא בשביל ההמשך, ״דמיו של פלוני עליו, ומת הנודר — יתנו היורשים״.
- מהו דתימאע״ב״מהו דתימא״: הנודר עמד בדין, אבל את פלוני לא אמדו בחייו של הנודר. אפשר היה לחשוב שכל עוד אין אומדן, נכסי הנודר לא השתעבדו (רש״י). המשנה משמיעה שמכיוון שעמד בדין, ״אישתעבודי אישתעבוד נכסי״, הנכסים השתעבדו בחייו. ״ואומדנא גלויי מילתא בעלמא הוא״: האומדן רק מגלה כמה הוא חייב, ופלוני חי ואפשר לאמוד אותו גם עכשיו (רש״י). זה ההבדל מן ״דמי עלי״ ומת: שם אין את מי לאמוד.
משנה: ״שור זה עולה״ מול ״שור זה עלי עולה״
בקצרה — על מה הסוגיה
מי שהקדיש שור או בית מסוים, ואבד, פטור, כי ההקדש חל על החפץ עצמו. מי שאמר ״עלי״ חייב לשלם, כי קיבל על עצמו התחייבות.
- משנה״זה״״שור זה עולה״ או ״בית זה קרבן״, כלומר לבדק הבית (רש״י), ״ומת השור ונפל הבית״ לפני שהגזבר לקח אותו (רש״י): ״פטור מלשלם״. הוא הקדיש את החפץ הזה, והחפץ אבד.
- משנה״עלי״״שור זה עלי עולה״ או ״בית זה עלי קרבן״, ומת השור או נפל הבית: ״חייב לשלם״. המילה ״עלי״ היא לשון התחייבות, והוא קיבל עליו אחריות.
רבי חייא בר רב: ״עלי להביאו קאמר״ — והברייתא ״יקדיש השור לדמיו״
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי חייא בר רב מצמצם את המשנה: חייב באחריות רק מי שאמר ״דמי שור זה עלי״. ״שור זה עלי״ פירושו שעליו לטרוח ולהביא את השור הזה, ואם מת פטור.
ברייתא מחייבת ב״שור זה עלי עולה״ גם בלי ״דמי״. הגמרא מפרשת שגם שם אמר ״דמי״, ומבחינה בין הרישא, ״יקדיש השור לדמיו״, לבין הסיפא, ״לכשיבאו דמיו יקדשו״.
על הסיפא קשה שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, והתשובה: הברייתא כרבי מאיר.
- רבי חייא בר רברבי חייא בר רב: המשנה מחייבת לשלם רק במי שאמר ״דמי שור זה עלי עולה״. הוא התחייב בסכום, ואם השור אבד הסכום לא אבד, כי לא אמר ״דמים הללו״ (רש״י). אבל באמר ״שור זה עלי עולה״, מכיוון שאמר ״זה״, אם מת השור הוא פטור. ״עלי״ אינו לשון אחריות, אלא ״עלי להביאו קאמר״: עליו לטרוח עד שיקרב השור (רש״י).
- מיתיבי״מיתיבי״ מברייתא: באומר ״שור זה עולה״, השור הקדש ומועלין בו, ואם מת או נגנב הוא פטור. באומר ״שור זה עלי עולה״, השור הקדש ומועלין בו, ואם מת או נגנב ״חייב באחריותו״. הברייתא מחייבת אף שלא אמר ״דמי״.
- תירוץ״מי אלימא ממתניתין?״ גם במשנה לא נאמר ״דמי״, ובכל זאת העמדנו אותה כשאמר ״דמי״. ״הכא נמי״, בברייתא, מדובר כשאמר ״דמי״.
- קושיהמן הסיפאאי אפשר לפרש כך את הברייתא: הסיפא שלה מפרשת ״דמי״, ומשמע שהרישא עוסקת במי שלא אמר ״דמי״. בסיפא שנינו: ״דמי שור עולה״: השור חולין ואין מועלין בו. אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו, ״אבל חייב באחריות דמיו״: אם נמכר השור, הכסף קדוש, ואם אבד חייב באחריותו (רש״י).
- תירוץשתי לשונות של ״דמי״גם ברישא וגם בסיפא אמר ״דמי״, אבל בשתי לשונות שונות. ברישא אמר ״יקדיש השור לדמיו״: השור עצמו קדוש בקדושת דמים, ומועלין בו, והוא קיבל עליו אחריות לדמיו (רש״י). בסיפא אמר ״לכשיבאו דמיו יקדשו״: לא הקדיש עכשיו כלום, ורק הכסף שיקבל כשימכור יהיה קדוש. לכן השור חולין, ואם מת לפני שנמכר לא הקדיש כלום (רש״י).
- קושיהדבר שלא בא לעולם״והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?״ הכסף של המכירה עוד לא קיים, ואיך אפשר להקדיש אותו מעכשיו?
- רב יהודה אמר רבהברייתא כשיטת רבי מאיר, ש״אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם״. שיטתו ידועה גם בקידושין: ״הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר״, ורבי מאיר אומר שהיא מקודשת (רש״י).
- איכא דאמרי״איכא דאמרי״ את הדברים כשאלה: רב פפא שאל את אביי, ויש אומרים רמי בר חמא את רב חסדא: ״כמאן? כרבי מאיר״, האם הברייתא הולכת דווקא בשיטת רבי מאיר?
- תשובה״ואלא כמאן?״ וכי כמי היא? ודאי כרבי מאיר, כי רק לשיטתו אפשר להקדיש את הכסף שעוד לא בא.
עזרים — טבלת שיטות
| השור | מעילה | מת או נגנב | |
|---|---|---|---|
| ״שור זה עולה״ | הקדש | מועלין בו | אינו חייב באחריותו |
| ״שור זה עלי עולה״ — ״יקדיש השור לדמיו״ | הקדש | מועלין בו | חייב באחריותו |
| ״דמי שור עולה״ — ״לכשיבאו דמיו יקדשו״ | חולין | אין מועלין בו | אינו חייב באחריותו, אבל חייב באחריות דמיו |
לפי התירוץ, ברישא של הברייתא השור קדוש ומועלין בו, ובכל זאת אם מת חייב באחריותו. איך שני הדברים מתיישבים יחד?
״ואיכא דמתני לה אהא״: בית מנוגע שהושכר, ו״לכשיבא שכרו יקדש״
בקצרה — על מה הסוגיה
יש ששונים את הקושיה ״אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם״ ואת תשובתה על ברייתא אחרת: משכיר שבית שהשכיר נתנגע.
סוף הברייתא אומר ״הקדישו הדר בו — מעלה שכר להקדש״.
בתחילת דף כ״א מפרשת הגמרא שהמשכיר הקדיש את השכר העתידי (״לכשיבא שכרו יקדש״), ומשיבה שהברייתא כרבי מאיר, שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
- ברייתאבית מנוגע״ואיכא דמתני לה אהא״: יש ששונים את דברי רב יהודה ואת השאלה ״כמאן?״ על ברייתא אחרת (רש״י). ״המשכיר בית לחברו ונתנגע״, ״אף על פי שחלטו כהן״ וקבע שהבית טמא ועומד להיתץ (רש״י): כל זמן שלא נתצו, המשכיר אומר לשוכר ״הרי שלך לפניך״, והבית שהשכיר עומד. ״נתצו״, ונתיצה היא דין הבית המנוגע (ויקרא יד, מה): ״חייב להעמיד לו בית״ אחר. רש״י: הנגע בא בגלל מזלו של המשכיר, שנחשד על גזל או על צרות עין.
- ברייתאהקדש · דף כ״אהמשך הברייתא: ״הקדישו הדר בו — מעלה שכר להקדש״. בתחילה הגמרא מבינה שהשוכר, הדר בבית, הקדיש אותו (רש״י).
- קושיהדף כ״אאיך הוא יכול להקדיש? התורה אומרת ״איש כי יקדיש ביתו״ (ויקרא כז, יד): מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שמקדישים צריך להיות ברשותו. הבית אינו של השוכר.
- תירוץדף כ״א״הכי קאמר: הקדישו משכיר״: בעל הבית הקדיש אותו, והשוכר הדר בו משלם את השכר להקדש.
- קושיהמעילה · דף כ״אאם המשכיר הקדיש את הבית, ״היכי דייר ביה? במעילה קאי!״ השוכר נהנה מבית של הקדש ומועל בו.
- קושיה נוספתדף כ״א״ותו״: איך הוא ״מעלה שכר להקדש״? ״כיון דמעל ביה, נפיק ליה שכר לחולין״. רש״י גורס בלי ״שכר״ (״כיון דמעל נפיק ליה לחולין״): ברגע שנהנה מן הבית ומעל, הבית יצא לחולין, ועליו לשלם קרן וחומש על המעילה, ולא שכר להקדש.
- תירוץדף כ״א״דאמר: לכשיבא שכרו יקדש״. המשכיר לא הקדיש את הבית, אלא רק את השכר שיקבל (רש״י). הבית נשאר חולין, ואין מעילה בדירה בו, והשכר הוא שעולה להקדש. כך מתיישבות שתי הקושיות.
- קושיהדף כ״א״והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם!״ השכר עוד לא שולם, ואיך אפשר להקדיש אותו?
- רב יהודה אמר רבדף כ״א״הא מני? רבי מאיר היא״, שאמר ״אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם״. זו אותה תשובה שבגרסה הראשונה, על הברייתא של השור.
- איכא דאמרידף כ״א״איכא דאמרי״: רב פפא שאל את אביי, ויש אומרים שרב מרי בר חמא שאל את רב חסדא (כך הגרסה כאן; בעמוד ב: ״רמי בר חמא״): ״כמאן? כרבי מאיר?״
- תשובהדף כ״א״ואלא כמאן?!״ ודאי כרבי מאיר.
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.