ערכין י״ט
סוף ״השג יד״: ״שבבן ושבבת״, ו״סבא בביתא — פאחא בביתא״. ״משקלי עלי״: כסף, זפת ובצלים, ואמה של ירמטיא ״לפי כבודו״. ״קומתי״ ו״מלא קומתי״ כרבי עקיבא. משקל יד ורגל בחבית ובבשר חמור, ומה נקרא ״יד״ ו״רגל״. ״דמי ידי״: אומד של נזקין או ״ידו מוכתבת לרבו ראשון״, ובעיות רבא באומדן.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף הפרק הרביעי. הגמרא מסיימת את הדיון בברייתא ״ושבבן ושבבת — כולן מעת לעת״: לפי רב יוסף אין הכוונה לערכין, כי אז הברייתא הייתה אומרת ״זכר ונקבה״.
אגב ההבחנה בין זכר לנקבה, חזקיה מסביר בפתגם מדוע ערך הזקנה יורד פחות מערך הזקן. הפרק החמישי, ״האומר משקלי״, פותח בנדרים לפי משקל.
מי שאמר ״משקלי עלי״ נותן כסף או זהב רק אם פירש. אם לא פירש, הוא נותן כל דבר שנשקל במקומו, אפילו זפת או בצלים. המעשה באמה של ירמטיא מלמד שאדם חשוב נותן לפי כבודו.
רב יהודה מבחין בין ״קומתי״ ל״מלא קומתי״ בשיטת רבי עקיבא, שמדייק בלשון יתירה, ושאלות על לשונות נוספות נשארות בתיקו.
בעמוד ב, המחלוקת של רבי יהודה ורבי יוסי במשקל יד ורגל מובילה לשאלה מה נקרא ״יד״ ו״רגל״ בנדרים, בתורה ובמקדש, ולדרשה ״מעל רגלו״ בחליצה.
בסוף באה המשנה ״דמי ידי עלי״. אביי ורבא דנים איך שמים את היד, ורבא שואל סדרת שאלות על אומדן ״דמי עלי״. הדיון בשאלות נגמר בתחילת דף כ׳, ונלמד כאן עד סופו.
״שבבן ושבבת״ — לערכין או לפרק ״יוצא דופן״?
→ תחילת הסוגיה בדף י״חבקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מונה שנים שנחשבות ״מעת לעת״, ומסיימת ב״שבבן ושבבת״.
רב גידל בשם רב מפרש שהכוונה לערכין, ורב יוסף מפרש שהכוונה לגילים של פרק ״יוצא דופן״, ושניהם אינם חולקים בדין.
בדף י״ח התבאר מדוע רב גידל אינו מפרש ״יוצא דופן״. כאן מוסבר מדוע רב יוסף אינו מפרש ערכין: אילו זו הייתה הכוונה, הברייתא הייתה נוקטת את לשון התורה, ״זכר ונקבה״.
- רקעבדף י״ח ע״ב הובאה ברייתא: ״שנה האמורה בקדשים״, השנה של בתי ערי חומה, שתי השנים של שדה אחוזה, שש השנים של עבד עברי, ״וכן שבבן ושבבת — כולן מעת לעת״. כלומר, השנים נמנות מיום ליום, ולא לפי לוח השנה. נחלקו בפירוש ״שבבן ושבבת״. רב גידל בשם רב אמר ״לערכין״, ורב יוסף אמר ״לפרקין דיוצא דופן״, כלומר לגילים שבפרק החמישי של מסכת נדה. אביי שאל את רב יוסף אם הם חולקים, והוא השיב: ״אנא אמרי חדא והוא אמר חדא״. הגמרא מוסיפה ראיה: רב עצמו פסק ״הלכתא בכולה פירקא מעת לעת״. הם חולקים רק בפירוש הברייתא. לרב גידל, ״שבבן ושבבת״ דומה לשאר הדברים שבברייתא, שכולם כתובים בתורה, ולכן מדובר בערכין. הגמרא שאלה: ״ואידך״, ורב יוסף, מדוע אינו מפרש כך?
- תשובהשיטת רב יוסףאילו הברייתא התכוונה לערכין, ״שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה״: הייתה צריכה לנקוט את לשון התורה בפרשת ערכין, ״הזכר״ (ויקרא כז, ג) ו״ואם נקבה הוא״ (ויקרא כז, ד). ״בן ובת״ היא הלשון של המשנה בפרק ״יוצא דופן״ (רש״י). מן הלשון לומד רב יוסף שהברייתא מדברת על הגילים שבמשנה ההיא.
״סבא בביתא — פאחא בביתא״: מדוע ערך הזקנה יורד פחות
בקצרה — על מה הסוגיה
אגב ההבחנה בין זכר לנקבה: מעל גיל שישים ערך האישה יורד בדיוק לשליש, משלושים לעשרה, וערך האיש יורד ליותר מכך, מחמישים לחמישה עשר.
חזקיה מסביר זאת בפתגם עממי: זקן בבית הוא משא, וזקנה בבית היא אוצר. כאן מסתיים הפרק ״השג יד״.
- שאלה״ומאי שנא נקבה, דכי מיזקנא קיימא אתילתא״? ערך אישה מגיל עשרים עד שישים הוא שלושים שקל, ומעל גיל שישים ״עשרה שקלים״ (ויקרא כז, ז), בדיוק שליש. ״ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא״? ערך איש יורד מחמישים שקל לחמישה עשר, פחות משליש. מדוע הזקן מאבד יותר מן הזקנה?
- חזקיהחזקיה מביא פתגם: ״אמרי אינשי: סבא בביתא — פאחא בביתא״. זקן בבית הוא כמו שבר, משא שאין בו תועלת (רש״י). ״סבתא בביתא — סימא בביתא״: זקנה בבית היא אוצר, כי היא יכולה לטרוח ולעשות מלאכה גם בזקנתה (רש״י). לכן ערך האישה הזקנה שומר על חלק גדול יותר מערכה הקודם.
- סיום הפרק״הדרן עלך השג יד״: כאן מסתיים הפרק הרביעי. הפרק החמישי, ״האומר משקלי״, עוסק בנדרים להקדש לפי משקל, מידה ושווי.
משנה: ״משקלי עלי״, אמה של ירמטיא, ו״משקל ידי עלי״
בקצרה — על מה הסוגיה
מי שנדר את משקלו נותן כמשקלו כסף או זהב, ובמעשה באמה של ירמטיא האם נתנה את משקל בתה זהב.
במשקל יד: רבי יהודה מודד את נפח היד בחבית מים ומשלים אותו בבשר חמור, ורבי יוסי אומר שאי אפשר לדייק כך, ולכן אומדים כמה היד שוקלת.
- משנה״האומר: משקלי עלי — נותן משקלו״: הוא נודר להקדש סכום כמשקל גופו. ״אם כסף כסף, ואם זהב זהב״. הגמרא תפרש מתי מדובר בכסף ומתי בזהב.
- מעשה״מעשה באמה של ירמטיא״: ירמטיא היא הבת, ואמה אמרה ״משקל בתי עלי״. האם עלתה לירושלים, שקלה את בתה, ונתנה ״משקלה זהב״.
- רבי יהודה״משקל ידי עלי״: אי אפשר פשוט להניח את היד על המאזניים, כי בעליה יכול להכביד או להקל (רש״י). רבי יהודה: ממלאים חבית מים ומכניסים לתוכה את היד ״עד מרפיקו״ (שטיינזלץ: עד המרפק; ברש״י כאן הלעז ״איישיל״א״, ויש מפרשים: בית השחי). המים שנשפכו מראים את נפח היד. אחר כך שוקלים ״מבשר חמור ועצמות וגידים״, ומכניסים לחבית עד שהיא מתמלאת שוב. משקלם הוא משקל היד, כי בשר חמור שוקל כמו בשר אדם (רש״י).
- רבי יוסירבי יוסי: ״וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות?״ אין לדעת כמה בשר וכמה עצמות יש ביד, ולכן המדידה בחבית אינה מדויקת. ״אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול״: מעריכים ישירות כמה היד שוקלת.
״אם כסף כסף״ — ומי שלא פירש: זפת ובצלים
בקצרה — על מה הסוגיה
רב יהודה מפרש שרק מי שפירש כסף או זהב חייב בהם. מי שלא פירש פוטר את עצמו בכל דבר שנשקל.
רחבה מוסיף שבמקום ששוקלים בו זפת אפשר לתת זפת, אף שיש שם גם מי שמוכר אותה במידה.
רב פפא מוסיף שבמקום ששוקלים בצלים אפשר לתת בצלים, אף שהמוכרים מוסיפים שניים או שלושה אחרי השקילה.
- שאלה״מאי אם כסף כסף, אם זהב זהב?״ מה פירוש הלשון במשנה?
- רב יהודהרב יהודה: ״פירש כסף — כסף, פירש זהב — זהב״. המשנה מדברת במי שאמר במפורש באיזו מתכת ייתן.
- קושיה״פשיטא!״ ברור שמי שפירש כסף נותן כסף. מה המשנה מחדשת?
- תירוץהחידוש הוא במה שמשתמע מן המשנה: ״טעמא דפירש, הא לא פירש — פטר נפשיה בכל דהו״. מי שאמר ״משקלי עלי״ סתם יכול לתת כמשקלו כל דבר שהוא רוצה לשקול (רש״י). הוא אינו חייב דווקא כסף.
- רחבהרחבה: ״באתרא דתקלי כופרא״, במקום שמוכרים בו זפת במשקל, ״פטר נפשיה אפילו בכופרא״: הוא יכול לתת זפת כמשקלו. כלומר, קובע מה שנשקל באותו מקום.
- קושיה״פשיטא!״ אם שם שוקלים זפת, ברור שזפת היא דבר הנשקל.
- תירוץ״לא צריכא, דאיכא דתקל ואיכא דכייל״: במקום ההוא יש מוכרים ששוקלים זפת ויש שמודדים אותה בנפח. ״מהו דתימא: כיון דכולהו לא תקלי — לא״: היה אפשר לחשוב שזפת אינה ״דבר הנשקל״, כי לא כולם שוקלים אותה. רחבה מלמד שגם כך יוצאים בה ידי הנדר.
- רב פפארב פפא: ״באתרא דתקלי שמכי״, במקום שמוכרים בו בצלים במשקל, הנודר יכול לתת גם בצלים.
- קושיה״פשיטא!״ זה אותו דין כמו בזפת.
- תירוץ״לא צריכא, דבתר דשקלי שדו תרי תלתא״: אחרי השקילה המוכר זורק לקונה עוד שניים או שלושה בצלים, כדרך המוכרים (רש״י). ״מהו דתימא: בטיל תורת משקל״: היה אפשר לחשוב שאין זו מכירה במשקל, כי הקונה מקבל יותר ממה שנשקל. רב פפא מלמד שעדיין זו מכירה במשקל.
״מעשה לסתור?״ — אמה של ירמטיא ו״לפי כבודו״
בקצרה — על מה הסוגיה
לפי רב יהודה, מי שלא פירש נותן כל דבר שנשקל. אם כן קשה המעשה שבמשנה: האם נתנה זהב, אף שלא פירשה. הגמרא משיבה שחסר משפט במשנה.
אדם חשוב שלא פירש נותן לפי כבודו, ועל זה בא המעשה.
- קושיההמשנה הביאה את ״מעשה באמה של ירמטיא״. אמה של ירמטיא אמרה רק ״משקל בתי עלי״, בלי לפרש, ובכל זאת נתנה זהב (רש״י). לפי רב יהודה, מי שלא פירש פוטר את עצמו בכל דבר שנשקל. ״מעשה לסתור?!״ מעשה שמובא במשנה צריך להדגים את הדין, לא לסתור אותו.
- תירוץ״חסורי מחסרא והכי קתני״: חסר משפט במשנה, וכך יש לקרוא אותה: ״ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פריש — לפי כבודו אמרינן״. אדם חשוב שנודר סתם מתכוון לתת כפי מעמדו. על זה בא המעשה: אמה של ירמטיא הייתה אישה חשובה (שטיינזלץ: עשירה ביותר), ולכן נתנה את משקל בתה זהב.
״קומתי עלי״ ו״מלא קומתי עלי״ — לשון יתירה כרבי עקיבא
בקצרה — על מה הסוגיה
רב יהודה מבחין: ״קומתי עלי״ מחייב מוט שאינו נכפף, ו״מלא קומתי״ מסתפק במוט שנכפף. ברייתא אינה מבחינה ביניהן.
הגמרא משיבה שרב יהודה הולך בשיטת רבי עקיבא, שמדייק בלשון יתירה, כמו במוכר בית שאמר ״חוץ מאלו״.
- רב יהודהרב יהודה: מי שאומר ״קומתי עלי״ ״נותן שרביט שאינו נכפף״, מוט באורך קומתו ועבה כל כך שאי אפשר לכופף אותו (רש״י). מי שאומר ״מלא קומתי עלי״ נותן ״שרביט הנכפף״: די במוט דק באורך קומתו. החומר נקבע כמו בדינים הקודמים (רש״י: אם פירש כסף, כסף).
- מיתיביברייתא: ״קומתי עלי, מלא קומתי עלי — נותן שרביט שאינו נכפף״. הברייתא מחייבת מוט עבה בשתי הלשונות, ואינה מבחינה ביניהן כמו רב יהודה.
- תירוץ״הוא דאמר כרבי עקיבא, דדייק לישנא יתירא״: רב יהודה הולך בשיטת רבי עקיבא, שלומד משמעות ממילים מיותרות. הברייתא, שאינה מבחינה, אינה מדייקת כך.
- ראיהמשנההמקור לשיטת רבי עקיבא (משנה בבא בתרא ד, ב): המוכר בית לא מכר ״לא את הבור ולא הדות״ (רש״י: בור חפור בלי בנייה, ודות בנוי), ״אף על פי שכתב עומקה ורומה״. לפי רבי עקיבא המוכר ״צריך ליקח לו דרך״: עליו לקנות מן הקונה זכות מעבר אל הבור. לשיטתו המוכר מוכר בעין יפה, ולכן מכר את כל הקרקע שסביב הבור (רש״י). חכמים: ״אינו צריך״, כי המוכר מוכר בעין רעה, ושייר לעצמו גם דרך (רש״י).
- ומודה רבי עקיבא״ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו: חוץ מאלו״, שאינו צריך לקנות דרך. הבור והדות אינם נמכרים גם בלי שיאמר זאת. אם בכל זאת אמר ״חוץ מאלו״, הוא בא להודיע שהוא משייר לעצמו עוד משהו, את הדרך אליהם.
- אלמאהכא נמי״אלמא, כיון דלא צריך וקאמר — לטפויי מילתא קאתי״: מי שאומר מילים שאין בהן צורך בא להוסיף דבר. ״הכא נמי״: המילה ״קומתי״ כבר אומרת את הגובה. אם הוסיף ״מלא״, הוא בא להודיע שכוונתו רק למידת הגובה, ולא לעובי (רש״י). לכן די לו במוט דק שנכפף.
המילה היתירה ״חוץ מאלו״ מוסיפה זכות למוכר. האם המילה היתירה ״מלא״ מוסיפה חיוב על הנודר או מקילה עליו? ומה הדבר המשותף לשני המקרים?
״עומדי״, ״רוחבו״, ״ישיבתו״, ״עוביו״, ״היקיפו״ — תיקו
בקצרה — על מה הסוגיה
בהמשך ל״קומתי עלי״, הגמרא שואלת מה נותן מי שנדר את עמידתו, את רוחבו, את ישיבתו, את עוביו או את היקפו. השאלות לא נפשטו: ״תיקו״.
- איבעיא״איבעיא להו: עומדי מהו?״ מי שאמר ״עומדי עלי״: האם פירוש הלשון מוט כגובה קומתו, כמו ״קומתי״, או לא (רש״י)?
- איבעיות נוספות״רוחבו מהו?״ רש״י: האם הכוונה למוט רחב כרוחב גופו, או למוט ארוך כמידת רוחבו. ״ישיבתו מהו? עוביו מהו?״ ״היקיפו מהו?״ רש״י: האם הכוונה למוט דק שנכפף וארוך כהיקף גופו, או למוט עבה שהיקפו כהיקף גופו. ברוב הלשונות יש שתי מידות אפשריות שהנודר אולי התכוון אליהן. בתוספות יש הסבר אחר לצדדים של השאלות.
- תיקו״תיקו״: כל השאלות נשארות בלי הכרעה.
משקל יד ורגל: חבית מים ובשר חמור — ״כמה דאפשר עבדינן״
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מרחיבה את המחלוקת שבמשנה ומוסיפה גם רגל, שנמדדת עד הארכובה. רבי יהודה מביא ״זכר לדבר״ לכך שבשר חמור דומה לבשר אדם.
רבי יוסי טוען שממילא צריך לאמוד, ולכן עדיף לאמוד את היד עצמה. רבי יהודה סובר שיש לדייק ככל האפשר.
- רבי יהודהברייתא: ״משקל ידי״ ו״משקל רגלי עלי״. רבי יהודה: מביאים חבית מלאה מים ומכניסים לתוכה ״ביד עד האציל״, כלומר עד המרפק, ״וברגל עד הארכובה״, כלומר עד הברך. אחר כך שוקלים ״בשר חמור גידים ועצמות״ ומכניסים לחבית עד שהיא מתמלאת שוב. לפי משקלם הוא משלם.
- זכר לדברמנין שבשר חמור שוקל כבשר אדם? ״אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר״: הפסוק ״אשר בשר חמורים בשרם״ (יחזקאל כג, כ). אין זו הוכחה, אלא רמז בלשון הכתוב.
- רבי יוסירבי יוסי: ״היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר, גידים כנגד גידים, עצמות כנגד עצמות?״ אין לדעת כמה בשר, כמה גידים וכמה עצמות יש ביד, וכל אחד מהם שוקל אחרת.
- רבי יהודה״אומדין״: מעריכים כמה בשר, גידים ועצמות יש ביד, ולפי זה מכניסים לחבית מכל אחד.
- רבי יוסי״עד שאומדין — ימודו את היד״: אם בסוף ממילא צריך להעריך, מוטב להעריך את משקל היד עצמה, בלי חבית ובלי בשר.
- ורבי יהודההגמרא מסבירה את רבי יהודה: ״כמה דאפשר עבדינן״. מה שאפשר למדוד, את נפח היד, מודדים. רק את היחס בין הבשר לעצמות משאירים לאומד. כך התוצאה קרובה יותר לאמת מאומד של כל היד.
״יד״ — עד האציל, עד הפרק או ״קיבורית כולה״?
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מודדת יד עד האציל, וברייתא אחרת קובעת שקידוש ידיים במקדש הוא עד הפרק.
התשובה הראשונה: בלשון התורה יד היא עד הפרק, ובנדרים הולכים אחר לשון בני אדם. אבל בתפילין ״ידך״ היא הקיבורית.
המסקנה: בלשון התורה כל הזרוע עד הקיבורית נקראת יד, בנדרים יד היא עד האציל, והשיעור של קידוש ידיים נלמד מהלכה.
- ורמינהוהברייתא אמרה ״ביד עד האציל״, כלומר ״יד״ היא עד המרפק. ״ורמינהו״, ברייתא אחרת: ״קידוש ידים ורגלים במקדש — עד הפרק״. הכהנים רוחצים לפני העבודה ״את ידיהם ואת רגליהם״ (שמות ל, יט), ודי לרחוץ עד מקום החיבור של כף היד והזרוע (רש״י). משמע ש״יד״ בתורה היא רק עד הפרק.
- תירוץ״דאורייתא עד הפרק״: בלשון התורה יד היא עד הפרק. אבל ״בנדרים הלך אחר לשון בני אדם״, ובני אדם קוראים יד עד האציל (רש״י).
- קושיה״ודאורייתא עד הפרק?״ והרי בתפילין כתוב ״על ידך״ (שמות יג, ט), ״ותנא דבי מנשה: ידך — זו קיבורית״. התפילין מונחות על הקיבורית, הבשר הבולט בזרוע העליונה (רש״י), הרבה מעל הפרק. משמע שבלשון התורה ״יד״ כוללת יותר.
- תירוץיש כאן שלושה שיעורים. ״דאורייתא — קיבורית כולה״: בלשון התורה כל הזרוע, עד הקיבורית, נקראת יד. ״בנדרים הלך אחר לשון בני אדם״: עד האציל. ו״קידוש ידים ורגלים במקדש — הילכתא גמירי לה״: השיעור ״עד הפרק״ נלמד מהלכה שבעל פה (שטיינזלץ: הלכה למשה מסיני), ולא ממשמעות המילה ״יד״.
מדוע אחרי הקושיה מתפילין אי אפשר עוד לומר שהשיעור ״עד הפרק״ בקידוש ידיים נלמד מן המילה ״ידיהם״ שבפסוק?
״רגל״ — בעלי קבין, חליצה ו״מעל ולא מעל דמעל״
בקצרה — על מה הסוגיה
הברייתא מודדת רגל עד הארכובה, וברייתא אחרת פוטרת מעלייה לרגל את בעלי הקבין, שחסרה להם רק כף הרגל. התשובה: בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם.
מקשים מחליצה, שכשרה מן הארכובה ולמטה, ומשיבים שבחליצה כתוב ״מעל רגלו״, וזה כולל את השוק, אבל לא ״מעל דמעל״.
רב פפא לומד מכאן שעצם הקרסול יורדת עד הקרקע, ורב אשי דוחה את הראיה.
- ורמינהוהברייתא אמרה ״ברגל עד הארכובה״, כלומר רגל היא עד הברך. ״ורמינהו: רגלים — פרט לבעלי קבין״. מן הפסוק ״שלש רגלים תחג לי בשנה״ (שמות כג, יד) נדרש שמי שנחתכה כף רגלו פטור מעלייה לרגל. זה אדם שהולך על ״קב״, כלי חלול שהשוק נתונה בתוכו, ונחשב ״אין לו רגל״ (רש״י). משמע שרגל היא רק עד הקרסול, ומי שנשארה לו השוק אין לו ״רגל״.
- תירוץ״בנדרים הלך אחר לשון בני אדם״: בני אדם קוראים רגל עד הברך. בלשון התורה רגל היא כף הרגל בלבד.
- קושיה״ודאורייתא — פרט לבעלי קבין?״ האם בתורה רגל היא רק עד הקרסול? ״והא גבי חליצה״ כתוב ״וחלצה נעלו מעל רגלו״ (דברים כה, ט), ושנינו: ״חלצה מן הארכובה ולמטה — חליצתה כשרה״. רש״י: ביבם שנחתכה רגלו ונשאר לו חלק מן הארכובה ולמטה. משמע שגם בתורה רגל היא עד הברך.
- תירוץ״שאני התם, דאמר קרא: מעל רגלו״: בחליצה הפסוק אינו אומר ״מרגלו״ אלא ״מעל רגלו״. זה כולל גם את מה שמעל לרגל, השוק עד הארכובה (רש״י). הרגל עצמה עדיין רק עד הקרסול.
- קושיה״אי הכי, למעלה מהארכובה נמי?״ אם ״מעל״ מרחיב את התחום, אולי גם חליצה מעל הברך כשרה?
- תירוץ״מעל — ולא מעל דמעל״: הפסוק מוסיף רק חלק אחד שמעל לרגל, השוק. הירך, שמעל הארכובה, היא כבר ״מעל של מעל״, ואינה בכלל.
- רב פפארב פפא: ״שמע מינה, האי איסתוירא עד ארעא נחית״: עצם הקרסול יורדת עד הקרקע, ואינה איבר נפרד שמעל כף הרגל (רש״י). ״דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק״: אילו הקרסול היה איבר נפרד, הוא עצמו היה ״מעל״ לרגל, והשוק הייתה ״מעל דמעל״. אז חליצה מן השוק הייתה פסולה. מכיוון שהיא כשרה, הקרסול שייך לכף הרגל.
- רב אשירב אשי דוחה: ״אפילו תימא מיפסק פסיק״, גם אם הקרסול נפרד מכף הרגל, ״כל דבהדי כרעא — ככרעא דמי״. מה שצמוד לכף הרגל נחשב כרגל עצמה. לכן השוק היא עדיין ה״מעל״ הראשון, ואין ללמוד מכאן דבר על מבנה הקרסול.
עזרים — טבלת שיטות
| יד | רגל | |
|---|---|---|
| נדרים — ״הלך אחר לשון בני אדם״ | עד האציל | עד הארכובה |
| לשון התורה | ״קיבורית כולה״ (תפילין, ״ידך״) | כף הרגל — ״רגלים״ פרט לבעלי קבין |
| חליצה — ״מעל רגלו״ | לא נאמר | מן הארכובה ולמטה כשר; ״ולא מעל דמעל״ |
| קידוש ידים ורגלים במקדש | עד הפרק — ״הילכתא גמירי לה״ | עד הפרק — ״הילכתא גמירי לה״ |
משנה: ״דמי ידי עלי״ — חומר בנדרים מבערכין
בקצרה — על מה הסוגיה
מי שנדר את שווי ידו משלם את ההפרש בין שוויו עם היד לשוויו בלעדיה. בזה נדר דמים חמור מערך, כי ״ערך ידי״ אינו חל כלל.
- משנה״דמי ידי עלי״: מי שנדר את שווי ידו. ״שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד״, ונותן את ההפרש. ״זה חומר בנדרים מבערכין״: מי שאומר ״ערך ידי עלי״ לא אמר כלום, כי ערך חל רק על דבר שהנשמה תלויה בו (רש״י, וכך במשנה בדף כ׳). בנדר דמים יש שווי גם לאיבר אחד.
כיצד שמים ״דמי ידי״? אומד של נזקין או ״ידו מוכתבת לרבו ראשון״
בקצרה — על מה הסוגיה
רבא מציע לשום כמו בנזיקין, כמה היה שווה עם היד וכמה בלעדיה. אביי דוחה: בנזיקין האדם כבר פגוע ונראה מזולזל, וכאן הוא שלם.
ההצעה של אביי, עבד שעובד ביד אחת, נראית בתחילה כמו ההצעה של רבא. לכן הגמרא מעמידה את דבריו בעבד שאחת מידיו נשארה משועבדת לאדונו הקודם, ושאר גופו שלם.
- שאלה״היכי שיימינן ליה?״ איך מעריכים כמה שווה ידו של אדם שלם?
- רבארבא: ״אומדין אותו אומד של נזקין״, כמו שמעריכים את מי שחברו קטע את ידו: כמה היה שווה לפני כן כעבד הנמכר בשוק, וכמה הוא שווה עכשיו (רש״י).
- אבייאביי: ״מי דמי? התם גברא זילא הוא, הכא גברא שביח הוא״. רש״י: בנזיקין היד כבר נקטעה, והאדם נראה מזולזל, ולכן גם שוויו הקודם מוערך עכשיו בזול. כאן שתי ידיו שלמות, וצריך להעריך אותו כאדם שלם.
- אבייאביי: ״אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה בשתי ידיו״: משווים את מחיר העבד שעובד בשתי ידיו למחיר עבד שעובד ביד אחת.
- קושיה״ידו אחת מאי ניהו? ואידך פסיקא — היינו הך!״ למה העבד עובד ביד אחת? אם משום שהשנייה קטועה, זה בדיוק האומד של רבא (רש״י).
- תירוץ״אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון״: עבד שבשטר מכירתו נכתב שבאחת מידיו הוא ימשיך לעבוד בשביל אדונו הקודם, ולא בשביל הקונה (רש״י). גופו שלם, ורק ידו האחת אינה עובדת בשביל הקונה. כך שמים אותו ״כגברא שביחא״, כאדם שלם (רש״י).
גם בעבד שידו קטועה וגם בעבד ש״ידו מוכתבת לרבו ראשון״ הקונה מקבל עבודה של יד אחת בלבד. מדוע לפי אביי השומה שונה?
בעיות רבא באומדן: נזקין, ״דמי עלי״ פעמיים, ״שני דמי״ ו״אמדוהו מאליו״
בקצרה — על מה הסוגיה
רבא שואל שאלות על האומדן של ״דמי עלי״, וכל שאלה נשאלת לפי צד אחד של השאלה הקודמת: האם אפשר לסמוך על אומדן של נזיקין, שנעשה בשלושה, במקום אומדן של עשרה;
על אומדן של נדר קודם; על אומדן אחד לשני נדרים; ועל אומדן שנעשה בלי כוונה.
בתחילת דף כ׳ מנסים לפשוט את השאלה האחרונה מן המשנה ״דמי עלי ומת — לא יתנו יורשין״.
הראיה נדחית, כי מי שמת לפני שאמדוהו לא נאמד מעולם, והגמרא אינה מכריעה בשאלה.
- בעיארבארבא: ״אמדוהו אומד של נזקין, ואמר: דמי עלי, מהו?״ חבלו באדם, ובית הדין העריך את שוויו בשביל תשלום הנזק. אחר כך הוא נדר ״דמי עלי״. האם ״הא אמדוהו חדא זימנא״, וכבר יש שומה? ״או דילמא שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא״: שומת נזיקין נעשית בשלושה, ושומת אדם להקדש בעשרה, ואחד מהם כהן (רש״י, לפי משנה סנהדרין א, ג). ייתכן ששומה של שלושה אינה מספיקה.
- אם תמצא לומר״אם תמצא לומר״ ששומה של שלושה אינה מספיקה: אמר ״דמי עלי״ ואמדוהו בעשרה, ״וחזר ואמר: דמי עלי״. האם ״הכא ודאי אמדוהו בי עשרה״, ויש כבר שומה כשרה? ״או דילמא שבח ביני וביני״: ייתכן ששוויו עלה בין הנדר הראשון לשני, וצריך לאמוד שוב.
- בעיאע״ב–דף כ׳אמר ״דמי עלי״ ״ולא אמדוהו״, וחזר ואמר ״דמי עלי״. כאן אין חשש שהשתנה בין האומדנים, כי עוד לא אמדו אותו. האם ״בחד זימנא אמדינן ליה״, אומדים פעם אחת והוא משלם פי שניים (רש״י)? ״או דלמא כיון דבזה אחר זה נדר — תרי זימני אמדינן ליה״, וכל נדר צריך אומדן משלו?
- ״שני דמי עלי״דף כ׳אם תאמר ששני נדרים בזה אחר זה צריכים שני אומדנים, מה הדין כשאמר ״שני דמי עלי״ בבת אחת? ״הכא ודאי בבת אחת נדר — בבת אחת אמדינן ליה״? ״או דלמא כיון דקאמר שני — כזה אחר זה דמי״?
- ״אמדוהו מאליו״דף כ׳אם תאמר ש״שני דמי״ הוא כשני נדרים: ״אמדוהו מאליו מהו?״ עשרה אנשים העריכו את שוויו שלא בשביל הקדש (שטיינזלץ). ״הא אמיד מאליו וקאי״, הרי הוא כבר אמוד? ״או דלמא בעינן כוונה לאומדנא״, וצריך אומדן שנעשה לשם כך?
- ראיהמשנה · דף כ׳״פשוט מיהא חדא״: נפשוט לפחות את השאלה האחרונה מן המשנה שבהמשך: ״דמי עלי ומת — לא יתנו יורשין, שאין דמים למתים״. ״ואי סלקא דעתך אמדוהו מאליו הוי אומדנא״, הרי כל אדם אמוד מאליו: ״מי איכא גברא דלא שוי ארבעה זוזי?״ כל אדם שווה לפחות ארבעה זוזים. אם אומדן בלי כוונה מספיק, היורשים היו צריכים לשלם לפחות את הסכום הזה. משמע שצריך כוונה לאומדן.
- דחייהדף כ׳״אמדוהו מאליו — נחית לאומדנא, דמי עלי — לא נחית לאומדנא״. מי שאמדוהו מאליו נאמד בפועל. מי שאמר ״דמי עלי״ ומת לא נאמד כלל, וההנחה שכל אדם שווה ארבעה זוזים אינה אומדן. לכן אין ללמוד מן המשנה, והשאלה לא נפשטה.
עזרים — סדר האירועים
- אמדוהו לנזקין (בשלושה) ואחר כך אמר ״דמי עלי״: האם די באומדן הקודם, או ״שאני אומדנא דבי עשרה״?
- אמר ״דמי עלי״ ואמדוהו (בעשרה), וחזר ואמר: האם סומכים על האומדן, או ״דילמא שבח ביני וביני״?
- אמר ״דמי עלי״ פעמיים לפני שאמדוהו: אומדן אחד, או ״תרי זימני אמדינן ליה״?
- אמר ״שני דמי עלי״ בבת אחת: אומדן אחד, או ״כזה אחר זה דמי״?
- ״אמדוהו מאליו״: האם די בכך, או ״בעינן כוונה לאומדנא״? הראיה מ״אין דמים למתים״ נדחית.
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.