ערכין י״ח
״והוא עד״: העד צריך להיות כשר ״בראייה והגדה״, והתובע צריך ״לייחד עדיו״. אב גוסס וספינה מושכרת אינם הופכים אדם לעשיר. ״השנים בנידר והערכין בנערך״, ו״כערכך כן יקום״, בזמן הערך. שנת הגבול נידונה ״כלמטה״ בגזירה שוה מופנה, ולרבי ״שקולי משקלי קראי״. ולסיום, שנים שנמנות ״מעת לעת״.
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח בסוף דיון מדף י״ז. רבי יהודה דרש מ״ואם מך הוא״ שערך עני נותן רק מי שהיה עני מתחילתו ועד סופו, והגמרא שאלה אם כך צריך לדרוש גם ״והוא עד״.
התשובה: בעדות התורה תלתה את הדין בראייה ובהגדה, ו״והוא״ מלמד שבשבועת העדות צריך ״לייחד עדיו״.
אחר כך הגמרא מבארת את סוף המשנה: מי שאביו גוסס ועומד להוריש לו, או שספינתו המושכרת בדרך, אינו נחשב עשיר.
הספינה עצמה אינה נכנסת לחשבון, כי לפי רבי אליעזר משאירים לאדם את כלי פרנסתו. משנה חדשה מפרטת שלושה כללים: הגיל והמין נקבעים לפי מי שנערך, והזמן לפי שעת הערך.
ברייתא מראה ששעת הערך היא המקום שבו ערכין שונים מדמים, אף שבשני עניינים אחרים הם מוקשים זה לזה.
המשנה הבאה קובעת שהשנה שבגבול הגיל נידונה כשנה שלפניה, והגמרא דנה בגזירה שוה ״שנה״ ״שנה״: מדוע היא מופנה, ומדוע גם רבי, שסובר ״עד ועד בכלל״, צריך אותה.
באמצע הדיון מתבררת גם הדרשה ״מראשו ועד רגליו״ בצרעת. רבי אליעזר מוסיף חודש ויום, ולומד זאת מ״חדש ומעלה״ שבלויים.
בסוף הדף ברייתא מונה שנים שנמנות ״מעת לעת״, והגמרא מביאה מקור לכל אחת.
האמוראים דנים מה פירוש ״שבבן ושבבת״, והתשובה האחרונה, בלשון ״זכר ונקבה״, נשלמת בראש דף י״ט.
״והוא עד״ — האם העד צריך להיות כשר ״מתחילתו ועד סופו״?
→ תחילת הסוגיה בדף י״זבקצרה — על מה הסוגיה
רבי יהודה דרש מ״ואם מך הוא״ שרק מי שהיה עני מתחילה ועד סוף נותן ערך עני.
הגמרא שאלה: אם כן, גם מ״והוא עד״ צריך לדרוש שהעד יהיה כשר כל הזמן, וברייתא אומרת שמספיק שיהיה כשר בתחילה ובסוף.
התשובה: בעדות התורה תלתה את הדין בראייה ובהגדה בלבד. המילה ״והוא״ באה ללמד דין אחר: שבועת העדות חלה רק כשהתובע ״ייחד את עדיו״.
- רקעבדף י״ז, ע״ב: רבי יהודה סובר שמי שהיה עני, העשיר וחזר והעני, נותן ערך עשיר. הוא לומד זאת מ״ואם מך הוא״ (ויקרא כז, ח): ערך עני נותן רק מי שהיה עני מתחילתו ועד סופו. הגמרא שאלה: אם המילה ״הוא״ מלמדת רצף מן ההתחלה עד הסוף, צריך לדרוש כך גם ״והוא עד״ (ויקרא ה, א), כלומר שהעד יהיה כשר מן הראייה ועד ההגדה. והביאה ברייתא: מי שראה עדות ואחר כך נעשה חתנו של בעל הדין, או התחרש, או התעוור, או השתטה — פסול.
- קושיהסוף הברייתאאבל אם נעשה חתנו ״ואחר כך מתה בתו״ (רש״י: לפני שבא להעיד), או שהתחרש וחזר לשמוע, התעוור וחזר לראות, השתטה וחזר לדעתו — ״כשר״. ״זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בכשרות — כשר״. כלומר, פסלות באמצע אינה מזיקה, ואין צורך בכשרות ״מתחילתו ועד סופו״. מכאן קושיה על הדרשה של ״הוא״.
- תירוץ״שאני התם״: בעדות הפסוק עצמו מגדיר את הרגעים שקובעים. ״או ראה... אם לא יגיד״: התורה תלתה את הדין בראייה ובהגדה, ״והא איכא״, ובשני הרגעים האלה העד כשר. מה שקרה ביניהם אינו נוגע.
- קושיה״ואלא ״והוא״ למה לי?״ אם בעדות אין דורשים מ״הוא״ רצף של כשרות, מה המילה באה ללמד?
- תירוץברייתאהמילה נצרכת לשבועת העדות. אדם ראה ״סיאה״ (קבוצה) של אנשים, ועדיו ביניהם, ואמר להם: ״משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני״. אם כפרו, האם העדים חייבים בקרבן שבועת העדות? התשובה מ״והוא עד״: ״והרי לא ייחד עידיו״. הוא השביע את כל הקבוצה (רש״י), ולא פנה אל העדים עצמם, ולכן הם פטורים.
- המשך הברייתאואם אמר ״כל מי״, כלומר אמר לקבוצה ״משביע אני כל מי שיודע לי עדות״, אולי גם אז יהיו פטורים? גם כאן לומדים מ״והוא עד״, אבל הדין הפוך: ״והרי ייחד עידיו״. הפעם השבועה מכוונת רק ליודעי העדות (רש״י), ולכן הם חייבים.
״מת אביו והניח לו ריבוא״ ו״ספינתו בים״ — מדוע אינו נחשב עשיר?
בקצרה — על מה הסוגיה
לפי המשנה, גם מי שאביו ״מת והניח לו ריבוא״ או שספינתו בדרך עם רבבות אינו נידון כעשיר, ו״אין להקדש בה כלום״. הגמרא שואלת: הרי זה עשיר!
על האב משיב רבי אבהו שהכוונה לאב גוסס, שעדיין לא הוריש. ועל הספינה משיב רב חסדא שהיא מושכרת לאחרים, ושכר השכירות משתלם רק בסוף.
ומדוע הספינה עצמה אינה עושה אותו עשיר? כי המשנה כרבי אליעזר, שמשאירים לאדם את כלי פרנסתו.
- משנההמשנה בדף י״ז, ע״ב: ״אבל בקרבנות אינו כן, אפילו מת אביו והניח לו ריבוא, או ספינתו בים ובאה לו בריבואות — אין להקדש בה כלום״. הוא נידון לפי מה שיש בידו עכשיו. (שטיינזלץ מבאר זאת בקרבנות של מצורע. רש״י במשנה כותב שחלק זה ״אערכין קאי״, כלומר שהוא עוסק בהערכה של הכהן.)
- קושיה״אביו מת והניח לו ריבוא — עשיר הוא!״ אם הירושה כבר שלו, מדוע אין להקדש בה כלום?
- רבי אבהו״אימא: מניח לו ריבוא״. צריך לקרוא בלשון הווה: האב עתיד להוריש לו, אבל עדיין לא מת (רש״י).
- קושיה״פשיטא!״ אם האב עוד חי, ברור שהבן עדיין עני, ״דהא לית ליה״ (רש״י). מה המשנה מחדשת?
- תירוץ״כשהיה אביו גוסס״, כלומר גוסס בשעה שהכהן מעריך את הבן (רש״י). ״מהו דתימא: רוב גוססין למיתה״: היה מקום לומר שגוסס נחשב כמת, ושהבן כבר נחשב יורש. ״קא משמע לן״ שלא: כל זמן שהאב חי, הממון אינו של הבן.
- קושיה״ספינתו בים ובאה לו בריבואות — עשיר הוא!״ גם כשהסחורה עוד בדרך, היא שלו, ומדוע אינו נחשב עשיר?
- רב חסדא״כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים״. הסחורה שבספינה שייכת לשוכרים, ולבעל הספינה אין בה כלום מלבד דמי השכירות. רש״י: השכירות היא ״הריבוא״ שבמשנה.
- קושיה״והאיכא שכירות?״ גם דמי השכירות הם ממון שמגיע לו, ולמה אינם נחשבים?
- תירוץ״שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף״. השוכר חייב לשלם רק בסוף תקופת השכירות, ובינתיים אין לבעלים זכות לגבות אותה. בשעה שהוא נידון (לפי רש״י: בשעת ההערכה) עדיין אין לו כסף זה.
- קושיה״ותיפוק ליה משום ספינה!״ גם בלי השכירות, הספינה עצמה היא נכס יקר, ובזכותה הוא עשיר.
- תירוץרבי אליעזר״הא מני? רבי אליעזר היא״. במשנה בפרק ״שום היתומים״ (לקמן כג ע״ב, רש״י) רבי אליעזר אומר: ״אם היה איכר — נותן לו צמדו, וחמר — נותן לו חמורו״. כשגובים ממנו לערכין, משאירים לאיכר את צמד הבקר שלו ולחמר את חמורו, כי מהם פרנסתו. גם הספינה היא כלי הפרנסה של בעליה, ולכן אינה נכנסת לחשבון העושר שלו.
״השנים בנידר״, ״הערכין בנערך״, ״והערך בזמן הערך״ — והיקש דמים לערכין
״כְּעֶרְכְּךָ כֵּן יָקוּם״, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא בִּזְמַן הָעֵרֶךְ.ערכין י״ח ע״א
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה מבארת שלושה כללים: הגיל והמין נקבעים לפי מי שנערך, וזמן ההערכה הוא הנדר.
ברייתא מוסיפה שדמים הוקשו לערכין בשני דברים: ״מרגלית לקלים״ ו״לידון בכבודו״. אבל אין להשוות ערכין לדמים בעניין הזמן.
ערכין נקבעים בשעת הערך, כי כתוב ״כערכך כן יקום״, ודמים בשעת הנתינה.
- משנההשנים בנידר״השנים בנידר״: הגיל שקובע את הסכום הוא גילו של מי שנערך, לא של הנודר. ילד שהעריך זקן נותן ״ערך זקן״, וזקן שהעריך ילד נותן ״ערך ילד״. רש״י: ״ילד״ כאן הוא מבן עשרים עד ששים, שערכו חמישים שקל.
- משנההערכין בנערך״הערכין בנערך״: גם המין נקבע לפי מי שנערך. איש שהעריך אשה נותן ״ערך אשה״, ואשה שהעריכה איש נותנת ״ערך איש״. כאן אין הולכים אחרי המעריך (רש״י), ובזה זה שונה מ״השג יד״, שנקבע לפי מצבו של הנודר.
- משנההערך בזמן הערך״והערך בזמן הערך״: אם העריכו כשהיה פחות מבן חמש, ועד שבא לשלם עבר את גיל חמש, או שעבר באותו אופן את גיל עשרים, ״נותן בזמן הערך״. הגיל נקבע לפי רגע הנדר, ולא לפי רגע התשלום.
- ברייתאהיקש״אתה הקשת דמים לערכין״. רש״י: הפסוק ״בערכך נפשות״ (ויקרא כז, ב) נדרש בפרק ראשון (ד ע״ב) כמכסה גם נדר ״דמים״, שבו נודרים את שווי האדם בשוק, וגם ערכין. לכן הם מוקשים זה לזה. הדבר הראשון שבו הוקשו: ״מרגלית לקלים״. עני שהעריך ויש לו מרגלית ששווה מעט במקומו והרבה בכרך, אין מחכים שימכור אותה בכרך. מעריכים אותה לפי ״מקומו ושעתו״, וכך גם מי שנדר ״דמי מרגלית זו עלי״ (רש״י).
- ברייתאלידון בכבודוהדבר השני: ״ולידון בכבודו״. מי שהעריך איבר שהנשמה תלויה בו, כגון ״ערך ראשי עלי״, נותן ערך שלם (רש״י), כי הולכים אחר הנפש. וההיקש מלמד שכך גם בדמים: האומר ״דמי ראשי עלי״ נותן את שווי כולו.
- קושיה״יכול נקיש ערכין לדמים, שיתן כשעת נתינה?״ בדמים ברור שהולכים אחר שעת הנתינה. רש״י: שמים אותו ״כעבד בשוק״ כשהוא בא לבית דין, ומי יודע כמה היה שווה בשעת הנדר. אולי ההיקש פועל גם בכיוון ההפוך, וגם בערכין ילכו אחר שעת הנתינה?
- תירוץ״תלמוד לומר: כערכך כן יקום״ (ראה ויקרא כז, יז), ״אינו נותן אלא בזמן הערך״. הערך ״קם״ ונקבע ברגע שאמר אותו. רש״י: מי שהעריך עצמו בגיל ששים ועבר את גיל ששים נותן ערך גדול, ולא ערך זקן. זה המקור לכלל שבמשנה.
״יום שלשים כלמטה הימנו״ — שנת הגבול נידונה כשנה שלפניה
בקצרה — על מה הסוגיה
המשנה קובעת שבכל גבול גיל בערכין, השנה של הגבול עצמה שייכת לקבוצה הצעירה. את זה לומדים מ״ששים שנה ומעלה״.
ובכל זאת נשאלת שאלה: בששים הדין הזה הוא חומרה, ובחמש ובעשרים הוא קולא. לכן נצרכת גזירה שוה ״שנה״ ״שנה״.
הגמרא מוסיפה שהגזירה שוה ״מופנה״, ולכן אין לפרוך אותה. רבי אליעזר מוסיף עוד חודש ויום.
- משנהתנא קמא״יום שלשים כלמטה הימנו״: תינוק ביום השלושים ללידתו עדיין נחשב פחות מבן חודש, ואין לו ערך כלל (רש״י). כך גם ״שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם״. המקור: ״ואם מבן ששים שנה ומעלה״ (ויקרא כז, ז). ״ומעלה״ פירושו שרק כשהשלים שישים שנה הוא נידון כזקן, ובשנת השישים עצמה הוא עדיין בקבוצה שלפניה (רש״י). ״הרי אנו למדים בכולן משנת ששים״: כמו בששים, כך גם בחמש ובעשרים.
- קושיה במשנה״הן?״ (רש״י: בתמיה) האם אפשר ללמוד כך? ״אם עשה שנת ששים כלמטה ממנה להחמיר״: מתחת לששים ערכו של איש חמישים שקל, ומעל ששים רק חמישה עשר. לכן בששים הדין הזה מחייב יותר. אבל בחמש ובעשרים הקבוצה שלמטה נערכת בפחות, ושם הוא ״להקל״. אין ללמוד קולא מחומרה.
- תירוץגזירה שוה״תלמוד לומר: ״שנה״ ״שנה״ לגזירה שוה״. המילה ״שנה״ כתובה גם בששים וגם בחמש ובעשרים. מה ״שנה״ האמורה בששים פירושה ״כלמטה״, כך גם בחמש ובעשרים, ״בין להקל ובין להחמיר״. גזירה שוה אינה תלויה בשאלה אם הדין מקל או מחמיר.
- רבי אליעזררבי אליעזר: ״עד שיהו יתירות על השנים חדש ויום אחד״. לא די שהשלים את השנה. רק לאחר שעברו חודש ויום מן השנה הבאה הוא עובר לקבוצה הבאה (רש״י). את מקורו הגמרא מביאה בעמוד ב.
- גמראמופנההגמרא מעירה: הגזירה שוה הזו חייבת להיות ״מופנה״, כלומר שהמילים בה מיותרות ונכתבו לשם הלימוד. ״דאי לא מופנה — איכא למיפרך כדפרכינן״: אילו לא היו מיותרות, היה אפשר לפרוך אותה בדיוק כפי שהמשנה עצמה הקשתה, שאין ללמוד קולא מחומרה (רש״י). האם הן אכן מיותרות?
- תשובה״״שנה״ ״שנה״ יתירא כתיבי״. רש״י: התורה יכלה לכתוב ״ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים״ בלי המילה ״שנה״, והיינו מבינים שגם עשרים הן שנים. גם ״בן ששים שנה״ אפשר היה לכתוב בלי ״שנה״. המילה הנוספת פנויה לגזירה שוה.
עזרים — טבלת שיטות
| ערך זכר | ערך נקבה | |
|---|---|---|
| מבן חודש ועד בן חמש שנים | חמישה שקלים | שלושה שקלים |
| מבן חמש שנים ועד בן עשרים | עשרים שקלים | עשרה שקלים |
| מבן עשרים ועד בן ששים | חמישים שקל | שלושים שקל |
| מבן ששים שנה ומעלה | חמישה עשר שקל | עשרה שקלים |
| יום שלושים / שנת חמש / שנת עשרים / שנת ששים (תנא קמא) | ״כלמטה״ — בקבוצה הקודמת | ״כלמטה״ — בקבוצה הקודמת |
| שנת חמש / עשרים / ששים — לרבי אליעזר | ״כלמטה״ עד שיעברו חודש ויום אחד | ״כלמטה״ עד שיעברו חודש ויום אחד |
רבי: ״עד״ ״ועד״ בכלל — ובכל זאת צריך גזירה שוה; ״מראשו ועד רגליו״
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי, שַׁקּוֹלֵי מְשַׁקְּלִי קְרָאֵי.ערכין י״ח ע״ב
בקצרה — על מה הסוגיה
האם המשנה אינה כרבי? לשיטתו ״עד״ כולל את הגבול, כמו שלמד בחמץ, ואם כן ״ועד בן חמש שנים״ כבר מלמד ששנת חמש שייכת לקבוצה שלמטה, ואין צורך בגזירה שוה.
התשובה: לשיטת רבי, שני הפסוקים שקולים. ״ועד בן חמש״ מכניס את שנת חמש למטה, ו״מבן חמש״ מכניס אותה למעלה, ולכן צריך את הגזירה שוה כדי להכריע.
בסוף הגמרא שואלת מנין ש״מראשו ועד רגליו״ בצרעת אינו כולל את הראש והרגליים, ומביאה שתי תשובות.
- לימא״לימא מתניתין דלא כרבי״? המשנה צריכה גזירה שוה כדי לקבוע ששנת עשרים היא ״כלמטה״. אבל ״רבי״ (רבי יהודה הנשיא) סובר ״״עד״ ״ועד״ בכלל״, ולשיטתו ״ועד בן עשרים״ כבר כולל את שנת העשרים בקבוצה שלמטה. אם כן, לפי רבי הגזירה שוה מיותרת (רש״י).
- ראיהברייתאהמקור לשיטת רבי: בחמץ כתוב ״מיום הראשון ועד יום השביעי״ (שמות יב, טו). ״יכול ראשון ולא ראשון בכלל, שביעי ולא שביעי בכלל״? אולי האיסור הוא רק בין היום הראשון לשביעי, ״כענין שנאמר ׳מראשו ועד רגליו׳״ (ויקרא יג, יב), שם הראש והרגליים אינם בכלל?
- תנא קמא״תלמוד לומר: ״עד יום האחד ועשרים לחדש בערב״ (שמות יב, יח). רש״י: ״בערב״ שבסוף הפסוק מלמד שהיום השביעי בכלל, ו״בערב תאכלו מצות״ שבתחילתו מלמד שגם הראשון. לפי תנא קמא צריך פסוק מיוחד, כי ״עד״ לבדו אינו כולל.
- רבי״רבי אומר: אינו צריך״. ״ראשון וראשון בכלל, שביעי ושביעי בכלל״: לשון ״מ... ועד...״ כוללת מעצמה את שני הקצוות. מכאן ש״עד״ ״ועד״ בכלל לשיטת רבי.
- דחייה״אפילו תימא רבי, שקולי משקלי קראי״: לשיטת רבי הפסוקים מושכים לשני כיוונים. ״מבן חדש ועד בן חמש שנים״ (ויקרא כז, ו) מכניס, לפי ״ועד בכלל״, את שנת חמש לקבוצה שלמטה. ואז ״תו ״מבן חמש ועד בן עשרים״ למה לי?״ (שם, ה). רש״י: לפי רבי ״מבן חמש״ כולל את שנת חמש, ואם כן הוא מכניס אותה לקבוצה שלמעלה. אילו רצתה התורה רק את הדין הראשון, הייתה יכולה לכתוב ״ועד בן עשרים״. ״הילכך אישתקלו להו״: שני הלימודים מבטלים זה את זה, ולכן גם לפי רבי צריך את הגזירה שוה מששים כדי להכריע.
- קושיההגמרא חוזרת לדברי הברייתא: ״ראשו ולא ראשו בכלל״ — ״מנלן?״ הברייתא הניחה כדבר ידוע שבצרעת שפרחה בכל העור ״מראשו ועד רגליו״ הראש והרגליים אינם בכלל. מה המקור לכך?
- איבעית אימאסברא״שאני סימנים דגופו מסימנים דראשו״. סימני הטומאה בראש שונים מסימני הטומאה בגוף. רש״י: נגע במקום שיש בו שיער נידון בשיער צהוב, ובמקום הבשר בשיער לבן ובפשיון. לכן הראש אינו חלק מ״עור הנגע״ שבגוף.
- איבעית אימאמקרא״לכל מראה עיני הכהן״ (ויקרא יג, יב): הכתוב מדבר רק במקום שהכהן יכול לראות. רש״י: בראש הוא אינו רואה בגלל השיער, וברגל אינו רואה בין האצבעות.
עזרים — טבלת שיטות
| תנא קמא (ברייתא) | רבי | |
|---|---|---|
| יום ראשון ושביעי באיסור חמץ | בכלל — מ״עד יום האחד ועשרים לחדש בערב״ | בכלל — ״אינו צריך, ראשון וראשון בכלל״ |
| שנת חמש ושנת עשרים בערכין | לא נאמר בברייתא — משנתנו: ״כלמטה״ מגזירה שוה | גם לרבי צריך את הגזירה שוה — ״שקולי משקלי קראי״ |
| ״מראשו ועד רגליו״ בצרעת | ראשו ורגליו אינם בכלל | לא נאמר |
לשיטת רבי, בחמש ובעשרים שני הפסוקים ״שקולים״. מה מכריע בגבול של ששים, שהמשנה לומדת ממנו את כל השאר?
רבי אליעזר: ״ומעלה״ — ״חדש ומעלה״ — חודש ויום אחד
בקצרה — על מה הסוגיה
רבי אליעזר לומד בגזירה שוה בין ״ומעלה״ שבערכין לבין ״מבן חדש ומעלה״ שבמניין הלויים: כמו ששם הכוונה לחודש ויום, כך גם כאן נדרש חודש ויום מעבר לשנים.
מקשים שאולי יש ללמוד רק יום אחד, כמו שם. התשובה: יום אחד היינו יודעים גם בלי הגזירה שוה, ולכן היא באה ללמד חודש ויום.
- ברייתארבי אליעזררבי אליעזר: ״נאמר כאן ״למעלה״, ונאמר להלן ״חדש ומעלה״״. בערכין כתוב ״מבן ששים שנה ומעלה״, ובמניין הלויים כתוב ״מבן חדש ומעלה תפקדם״ (במדבר ג, טו). שם הכוונה ״מבן חודש ויום אחד״ (רש״י: שכבר נכנס בחודש הבא), ולכן גם בערכין צריך חודש ויום מעבר לשנים.
- קושיה״ואימא כי התם״: אולי נלמד כמו שם, ״חד יומא״? רש״י: בלויים ״ומעלה״ מוסיף רק יום אחד על החודש. אם כן, נלמד ממנו שגם בערכין ״ומעלה״ מוסיף יום אחד בלבד על השנים.
- תירוץ״אם כן, גזירה שוה מאי אהני!״ יום אחד יודעים גם בלי הגזירה שוה, מ״ומעלה״ עצמו (רש״י). הגזירה שוה צריכה ללמד משהו חדש, והוא החודש: חודש ויום אחד, כמו בלויים.
״כולן מעת לעת״ — שנים שנמנות מיום ליום, ולא לפי מניין עולם
״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״, שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם.ערכין י״ח ע״ב
בקצרה — על מה הסוגיה
ברייתא מונה שישה עניינים שבהם השנים נמנות ״מעת לעת״, מיום מסוים עד אותו יום בשנה הבאה, ולא לפי שנות העולם שמתחדשות בתשרי.
הגמרא מביאה מקור לכל אחד מהם: ״בן שנתו״, ״שנת ממכרו״, ״שני תבואות״ ו״ובשביעית״. את ״שבבן ושבבת״ היא מבארת בסוגיה הבאה.
- ברייתא״שנה האמורה בקדשים״ (רש״י: כגון ״כבשים בני שנה״, במדבר כח, ג), ״שנה האמורה בבתי ערי חומה״, ״שתי שנים שבשדה אחוזה״, ״שש שנים שבעבד עברי״, ״וכן שבבן ושבבת״ — ״כולן מעת לעת״. רש״י: מונים עד אותו יום ואותה שעה בשנה הבאה, ולא אומרים שכאשר מגיע תשרי כבר עברה שנה.
- קושיהמנין שכבש ״בן שנה״ נמדד לפי יום הולדתו?
- רב אחא בר יעקברב אחא בר יעקב: ״כבש בן שנתו״ (ויקרא יב, ו), ״שנתו שלו, ולא של מנין עולם״. הכתוב תולה את השנה בכבש עצמו, כלומר מיום שנולד.
- בתי ערי חומה״עד תם שנת ממכרו״ (ויקרא כה, כט): המוכר בית בעיר חומה יכול לגאול אותו שנה שלמה מיום המכירה, ״ממכרו שלו״, ולא עד סוף שנת העולם.
- שדה אחוזה״במספר שני תבואת ימכר לך״ (ויקרא כה, טו): המוכר שדה אחוזה אינו גואל אותה לפני שעברו שתי שנים ביד הקונה (רש״י). ״פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים״. רש״י: אם מכר בניסן שדה מלאה קמה, הקונה קוצר אותה, ועוד שתי תבואות עד ניסן שאחרי שנתיים. זה אפשרי רק אם מונים מעת לעת. לפי מניין עולם היה גואל אותה כבר בתשרי של השנה השנייה, והקונה היה אוכל רק שתי תבואות.
- עבד עברי״שש שנים יעבד ובשביעית״ (שמות כא, ב). שש השנים נמנות מיום שנמכר, ולכן ״זימנין דבשביעית נמי יעבוד״: לפעמים העבד ממשיך לעבוד גם בתוך השנה השביעית לפי מניין העולם, עד שמשלים שש שנים מיום מכירתו.
מדוע הלשון ״שני תבואות״, ולא ״שתי שנים״ בלבד, מראה שבשדה אחוזה מונים מעת לעת?
״ושבבן ושבבת״ — לערכין או לפרק ״יוצא דופן״?
בקצרה — על מה הסוגיה
על מה הברייתא אומרת ״שבבן ושבבת מעת לעת״? לפי רב גידל בשם רב הכוונה לגילי ערכין, ולפי רב יוסף לגילים שבפרק ״יוצא דופן״ במסכת נדה.
רב יוסף אומר לאביי שאינם חולקים, וכך מסתבר מדברי רב עצמו. רב גידל לא הזכיר את יוצא דופן כי הברייתא מונה רק שנים הכתובות בתורה.
ורב יוסף לא הזכיר ערכין כי שם התורה אומרת ״זכר ונקבה״, ולא ״בן ובת״ (תחילת דף י״ט).
- קושיה״ושבבן ושבבת כולן מעת לעת — למאי הילכתא?״ על אילו שנים של בן ובת הברייתא מדברת?
- רב גידל אמר רברב גידל בשם רב: ״לערכין״. גבולות חמש, עשרים וששים נמנים מיום הלידה, ולא לפי מניין עולם (רש״י).
- רב יוסףרב יוסף: ״לפרקין ד״יוצא דופן״״, הפרק החמישי במסכת נדה (מה ע״ב). שם נשנו גילים רבים של בן ובת, למשל: בן שתים עשרה שנה ״נדריו נבדקין״, ובן שלוש עשרה ״נדריו קיימין״; בת אחת עשרה ובת שתים עשרה (רש״י). כולם נמנים מעת לעת מיום שנולדו.
- אבייאביי שואל את רב יוסף: ״מי פליגיתו?״ האם אתה ורב גידל חלוקים להלכה?
- רב יוסף״לא, אנא אמרי חדא, והוא אמר חדא״. כל אחד הזכיר דוגמה אחת, ושניהם מודים ששני הדינים נמנים מעת לעת.
- הכי נמי מסתבראכך גם מסתבר. אילו נחלקו, האם מי שאמר ״לערכין״ (רב גידל בשם רב) אינו סובר מעת לעת ב״יוצא דופן״? ״והאמר רב: הילכתא בכולה פירקא מעת לעת״ (נדה מז ע״ב, רש״י). רב עצמו קבע שכל השנים בפרק ההוא נמנות מעת לעת. אם כן אין מחלוקת בהלכה.
- קושיה״ואלא למאן דאמר לערכין, מאי טעמא לא אמר ל״יוצא דופן״?״ אם גם רב גידל סובר שם מעת לעת (רש״י), מדוע לא פירש כך את הברייתא?
- תירוץ״דומיא דהנך״: כל השנים בברייתא, קדשים, בתי ערי חומה, שדה אחוזה ועבד עברי, ״דכתיבא״, כתובות בתורה. גם ״בן ובת״ צריך להיות דבר כתוב, והוא ערכין. רש״י: השנים שבפרק ״יוצא דופן״ ״כולהו דרבנן״, ולכן אינן מתאימות לרשימה הזו.
- קושיהואידך״ואידך״: ורב יוסף, שפירש את הברייתא על ״יוצא דופן״, מה הוא משיב על הטענה שהברייתא מונה רק שנים ״דכתיבא״? מדוע לדעתו אין לפרש ״שבבן ושבבת״ על ערכין, שכתובים בתורה?
- תירוץדף י״ט״אי סלקא דעתך דכתיבא״: אם הברייתא מתכוונת לערכין שכתובים בתורה, הלשון ״שבבן ושבבת״ אינה מתאימה. ״״שבזכר ושבנקבה״ מיבעי ליה״ (דף י״ט, ע״א): בערכין התורה אומרת ״אם זכר ואם נקבה״, ואילו בפרק ״יוצא דופן״ הלשון היא ״בן ובת״ (רש״י). לכן לדעתו הברייתא מכוונת לשם.
מה לקחת מהדף
| נושא | העיקר |
|---|---|
| ״והוא עד״ | בעדות התורה תלתה את הדין ״בראייה והגדה״, ולכן ״כל שתחילתו וסופו בכשרות — כשר״. ״והוא״ מלמד שבשבועת העדות צריך ״לייחד עדיו״: ״אם יודעים אתם״ לכל הקבוצה — פטורים; ״כל מי שיודע״ — חייבים |
| ירושה וספינה | ״מניח לו ריבוא״: האב גוסס, ו״רוב גוססין למיתה״ אינו הופך את הבן לעשיר. ספינה מושכרת: ״שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף״, והספינה עצמה היא כלי פרנסה, כרבי אליעזר (״איכר — צמדו, חמר — חמורו״) |
| שלושת הכללים | השנים והמין לפי הנערך, והזמן לפי שעת הערך. דמים הוקשו לערכין ב״מרגלית לקלים״ וב״לידון בכבודו״, אבל לא בזמן: ״כערכך כן יקום״ |
| שנת הגבול | יום שלושים, שנת חמש, עשרים וששים — ״כלמטה״. נלמד מ״ששים ומעלה״, ובגזירה שוה ״שנה״ ״שנה״ שהיא מופנה, ״בין להקל ובין להחמיר״. רבי אליעזר: עד חודש ויום (מ״חדש ומעלה״ בלויים) |
| רבי: עד ועד בכלל | בחמץ ״ראשון וראשון בכלל״. בערכין ״שקולי משקלי קראי״, ולכן גם לשיטתו צריך את הגזירה שוה. ״מראשו ועד רגליו״: סימני הראש שונים, או ״לכל מראה עיני הכהן״ |
| מעת לעת | קדשים (״בן שנתו״), בתי ערי חומה (״שנת ממכרו״), שדה אחוזה (״שני תבואות״), עבד עברי (״ובשביעית״), בן ובת. רב גידל: ערכין; רב יוסף: ״יוצא דופן״, ושניהם אינם חולקים |
בחן את עצמך
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.