ערכין י״ז

ארבעים יום בלא ייסורים: ״פורענות מזדמנת לו״

1. רקעבסוף דף ט״ז נשאל ״עד היכן תכלית יסורין״, כלומר מה הדבר הקטן ביותר שעדיין נחשב ייסורים. רבי אלעזר אמר: בגד שארגו לו ואינו מתאים לו. אחרים הוסיפו דברים קטנים עוד יותר: מזגו לו צוננים כשרצה חמים, חלוקו התהפך, הושיט ידו לכיס ליטול שלוש מטבעות ועלו בידו שתיים. הגמרא שאלה ״וכל כך למה?״, למה צריך להגדיר זאת, והביאה את תנא דבי רבי ישמעאל: מי שעברו עליו ארבעים יום בלא ייסורים ״קיבל עולמו״. לפי שטיינזלץ, הוא כבר קיבל את שכרו בעולם הזה. דף ט״ז נגמר באמצע תשובה שנייה, ״במערבא אמרי״.
2. במערבא אמריבארץ ישראל (״במערבא״) אמרו על מי שעברו עליו ארבעים יום בלא ייסורים: ״פורענות מזדמנת לו״, עונש ממתין לו (רש״י). שטיינזלץ מסביר שאם יבואו עליו אפילו ייסורים קטנים, הוא ניצל מן הפורענות. לכן חשוב לדעת שגם אי נעימות קטנה כזו נחשבת ייסורים.

רבי אליעזר הגדול: גם האבות ״אין יכולין לעמוד מפני תוכחה״

אִלְמָלֵא בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּדִין, אֵין יְכוֹלִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי תּוֹכֵחָהערכין י״ז ע״א

1. ברייתארבי אליעזר הגדולהגמרא חוזרת לנושא התוכחה, שבו עסק דף ט״ז (שטיינזלץ). רבי אליעזר הגדול אומר: ״אלמלא בא הקדוש ברוך הוא עם אברהם יצחק ויעקב בדין״, אפילו הם ״אין יכולין לעמוד מפני תוכחה״. רש״י: אילו היה מוכיח אותם על מעשיהם. הראיה מדברי הנביא אל העם בספר שמואל: ״ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה׳ את כל צדקות ה׳ אשר עשה אתכם ואת אבותיכם״ (שמואל א יב, ז). שמואל מזכיר ״צדקות״ שעשה ה׳ גם עם האבות. לפי שטיינזלץ, ה׳ נהג גם עם האבות בצדקה, ולא לפי מה שמגיע להם בדין.

״זה דור דורשיו״: דור לפי פרנס, או פרנס לפי דורו

אֶלָּא לְעִנְיַן תּוּקְפָּא וְנִיחוּתָא קָאָמְרִינַן.ערכין י״ז ע״א

1. מחלוקת״זה דור דרשיו מבקשי פניך יעקב סלה״ (תהלים כד, ו). רש״י: הפסוק משווה את הדור ל״דורשיו״, כלומר למנהיגיו. רבי יהודה נשיאה ורבנן נחלקו מה פירוש ההשוואה. אחד אמר ״דור לפי פרנס״: הדור נעשה כמו המנהיג. השני אמר ״פרנס לפי דורו״: המנהיג דומה לדור שהוא עומד בראשו. הגמרא אינה אומרת מי אמר מה.
2. למאי הלכתא?באיזה עניין הדור והמנהיג דומים זה לזה?
3. אילימאלמעליותאהצעה: ״למעליותא״, כלומר בצדקות (רש״י: ״לענין חסידות״). לדעה אחת, ״אי מעלי דרא מעלי פרנס״: אם הדור טוב גם המנהיג טוב. לדעה השנייה, אם המנהיג טוב גם הדור טוב.
4. קושיהצדקיה ויהויקים״הא איכא צדקיה, דהוה מעלי ודריה לא הוה מעלי״, ומצד שני ״יהויקים, דלא הוה מעלי ודריה הוה מעלי״. יש מנהיג צדיק עם דור רשע, ויש מנהיג רשע עם דור טוב. אם כן, הדור והמנהיג אינם דומים בצדקות, לא לשיטה זו ולא לשיטה זו.
5. ראיהרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחיהמקור לכך שצדקיהו ויהויקים היו כך: רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי שאל מה פירוש ״בראשית ממלכות יהויקים״ (ירמיהו כו, א). לפי רש״י, הקושי הוא למה נאמרה המילה ״בראשית״ דווקא אצל יהויקים ואצל צדקיהו (שטיינזלץ מציין: ״בראשית ממלכת צדקיה״, ירמיהו כח, א). התשובה: ה׳ ״ביקש... להחזיר את העולם לתוהו ובהו״, כמו לפני מעשה בראשית, בגלל יהויקים, אבל כשהסתכל בדורו ״נתיישבה דעתו״. וכן ביקש להחזיר את העולם לתוהו ובהו בגלל דורו של צדקיהו, וכשהסתכל בצדקיהו נתיישבה דעתו. מכאן שיהויקים היה רשע ודורו טוב, וצדקיהו היה צדיק ודורו רשע.
6. אלאתוקפא וניחותא״אלא לענין תוקפא וניחותא קאמרינן״. הדמיון הוא במזג ובהתנהגות: תקיפות (רש״י: כעס) או נוחות (רש״י: ״נוח לרצות״). לפי שטיינזלץ, לדעה אחת מנהיג תקיף מביא לדור תקיף ומנהיג נוח מביא לדור נוח, ולדעה השנייה המנהיג נעשה תקיף או נוח כמו הדור.

פרק ״השג יד״: לפי מי נקבע כל פרט בערך, ו״בקרבנות אינו כן״

הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר, וְהַשָּׁנִים בַּנִּידָּר, וְהָעֲרָכִין בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ בִּזְמַן הָעֵרֶךְ.ערכין י״ז ע״א · משנה

1. הדרןמשנה״הדרן עלך יש בערכין״: כאן נגמר הפרק השלישי ומתחיל הפרק הרביעי, ״השג יד״. המשנה פותחת בארבעה כללים, וכל אחד מהם קובע לפי מי נמדד פרט אחר בערך. ״השג יד בנודר״: מי שאין ידו משגת משלם לפי מה שיש לו (״ואם מך הוא מערכך... על פי אשר תשיג יד הנדר״, ויקרא כז, ח), והקובע הוא מצבו של מי שנדר. ״והשנים בנידר״: הסכום שנקבע לפי הגיל נמדד לפי גילו של מי שנערך. רש״י: ילד שהעריך זקן נותן ערך זקן. ״והערכין בנערך״: ההבדל בין ערך איש לערך אשה נקבע לפי הנערך. רש״י: איש שהעריך אשה נותן ערך אשה. ״והערך בזמן הערך״: הגיל נקבע בשעת הנדר. רש״י: מי שהעריך את עצמו לפני גיל עשרים, והגיע לגיל עשרים לפני שנתן, משלם לפי גילו בשעת הנדר.
2. השג יד כיצד?״עני שהעריך את העשיר — נותן ערך עני״: הכהן מעריך אותו לפי מה שידו משגת. ״ועשיר שהעריך את העני — נותן ערך עשיר״: את הסכום המלא שבתורה. הקובע הוא כוחו של הנודר, ולא מצבו של הנערך.
3. אבל בקרבנות אינו כןבקרבנות הדין שונה. מי שאמר ״קרבנו של מצורע זה עלי״ קיבל על עצמו להביא את הקרבנות שמצורע פלוני צריך להביא בטהרתו. ״היה מצורע עני — מביא קרבן עני, עשיר — מביא קרבן עשיר״. מצורע עשיר מביא שלושה כבשים, לאשם, לחטאת ולעולה. מצורע עני מביא כבש לאשם, ולחטאת ולעולה הוא מביא תורים או בני יונה (שטיינזלץ). לפי פשט המשנה הולכים בקרבנות אחר מצבו של המצורע. הגמרא בסוגיה הבאה תצמצם זאת.
4. רבירבי: ״אומר אני: אף בערכין כן״. לדעתו אין כאן הבדל עקרוני בין ערכין לקרבנות. עני שהעריך עשיר נותן ערך עני ״שאין העשיר חייב כלום״: החיוב נוצר רק בנדר של העני, ולכן הוא נמדד לפי כוחו. אבל ״עשיר שאמר: ערכי עלי״ כבר חייב את ערכו. אם ״שמע עני ואמר: מה שאמר זה עלי״, העני נכנס לחיוב שכבר קיים, ולכן ״נותן ערך עשיר״. זה דומה לקרבן המצורע, שהחיוב בו כבר מוטל על המצורע (רש״י).

לשון המשנה: ״נודר״ ו״נידר״ בערכין, והמקור ל״השג יד בנודר״

1. קושיה״השג יד במעריך הוא!״ דין השג יד נאמר במעריך, במי שאמר ״ערך פלוני עלי״. ״נודר״ הוא מי שאמר ״דמי פלוני עלי״, ונדר כזה אינו נידון בהשג יד: הוא משלם את כל השווי כשיוכל (רש״י, על פי ערכין כ ע״א). מדוע כתבה המשנה ״בנודר״?
2. תירוץהמשנה השתמשה בלשון הפסוק: ״אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן״ (ויקרא כז, ח). התורה עצמה קוראת למעריך ״נודר״.
3. קושיה״השנים בנידר? בנערך הוא!״ החשבון לפי שנים קיים רק בערכין. מי שנדר את דמיו של פלוני משלם כמה שפלוני שווה בשוק, ולא לפי גילו (רש״י).
4. תירוץאיידי״איידי דאמר השג יד בנודר, אמר נמי השנים בנידר״. המשנה כבר כתבה ״נודר״ בלשון הפסוק, ולכן נקטה באותו סגנון וכתבה ״נידר״ במקום ״נערך״.
5. מאי טעמא?המשנה אומרת שעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני. מה המקור לכך שהולכים אחר הנודר ולא אחר הנערך?
6. תשובה״אשר תשיג יד הנדר — בנודר תלה רחמנא״. הפסוק תולה את ההשג יד ביכולת של הנודר, ולא במצבו של הנערך.

״קרבנו של מצורע זה עלי״: מצורע ומדירו, עני ועשיר

חֲדָא אַמְּצוֹרָע עָנִי וּמַדִּירוֹ עָנִי, וַחֲדָא לְמַעוֹטֵי מְצוֹרָע עָשִׁיר וּמַדִּירוֹ עָנִי.ערכין י״ז ע״ב

1. קושיההמשנה: מי שאמר ״קרבנו של מצורע זה עלי״, ״היה מצורע עני — מביא קרבן עני״. ״ואף על גב דמדירו עשיר?״ האם הדין כך גם כשהנודר עשיר? (״מדירו״ הוא מי שאמר ״קרבן מצורע עלי״, רש״י.) הרי התורה אמרה ״ואם דל הוא״ (ויקרא יד, כא): קרבן עני מביא רק מי שהוא עצמו עני, ״ולא דל הוא״, והנודר הזה אינו עני.
2. רבי יצחקרבי יצחק: ״כשהיה מדירו עני״. המשנה מדברת כשגם המצורע וגם הנודר עניים.
3. ודלמא״ודלמא עליה דידיה חס רחמנא, אמדירו לא״: אולי התורה חסה רק על המצורע העני עצמו, ולא על מי שנדר להביא את קרבנותיו, גם אם הנודר עני? ״דהכתיב הוא״: המילה ״הוא״ בפסוק מצמצמת את ההקלה למצורע.
4. רב אדא בר אהבהרב אדא בר אהבה: ההמשך של הפסוק, ״ואין ידו משגת״, בא ״לרבות את הנודר״. גם נודר שאין ידו משגת מביא קרבן עני.
5. קושיהאבל מדירו עשירלפי רבי יצחק, המשנה מדברת רק בנודר עני. ״אבל מדירו עשיר, הכי נמי דמייתי בעשירות?״ אם כך, נודר עשיר מביא קרבן עשיר אף שהמצורע עני, וגם בקרבנות הולכים אחר הנודר.
6. אם כן״אם כן, מאי אבל בקרבנות אינו כן?״ רש״י: גם בקרבנות הלכת אחר הנודר, בדיוק כמו בערכין. מה ההבדל שהמשנה מדגישה?
7. תירוץחדא וחדאבמשנה יש שני דינים. ״חדא אמצורע עני ומדירו עני״: הוא מביא קרבן עני, כמו בערכין. ״וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני״: על זה נאמר ״אבל בקרבנות אינו כן״. בערכין עני שהעריך עשיר נותן ערך עני, אבל עני שנדר את קרבנו של מצורע עשיר מביא קרבן עשיר (רש״י). רש״י מציע גרסה אחרת, שבה כל התירוץ נסוב רק על מצורע עשיר ומדירו עני.
8. סלקא דעתך אמינאלמה צריך לומר זאת? ״הואיל ואיתרבו, איתרבו״: נודר עני רובה מ״ואין ידו משגת״, ואפשר היה לחשוב שהוא מביא קרבן עני תמיד, גם כשנדר את קרבנו של מצורע עשיר. ״קא משמע לן״ שאינו כן.
9. ברייתאוכן בברייתא: ״לפי שמצינו בערכין, עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, יכול אף זה כן״, שעני שנדר את קרבנו של מצורע עשיר יביא קרבן עני? ״תלמוד לומר: אם דל הוא״. רק כשהמצורע עצמו עני מביאים קרבן עני (רש״י: ״חס רחמנא עליה ולא על מדירו״).
10. ולרבילפי רבי, שאמר במשנה ״אף בערכין כן״, ״בתר חיובא דגברא אזלינן״: הולכים אחר החיוב של מי שכבר נתחייב. לכן עני שנדר את קרבנו של מצורע עשיר מביא קרבן עשיר גם בלי פסוק, כמו בערכין לשיטתו. אם כן, המילה ״הוא״ באה ״למעוטי מאי?״
11. תירוץ״למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר״. לשיטת רבי אפשר היה לחשוב שהולכים אחר החיוב של המצורע, ומכיוון שהמצורע עני, הנודר העשיר יביא קרבן עני. ״קא משמע לן״ שהנודר מביא קרבן עשיר. רש״י: לחכמים אין צורך בפסוק לכך, כי לשיטתם גם כאן הולכים אחר הנודר.

עני והעשיר, עשיר והעני, ורבי יהודה: ״וחזר והעני״

1. משנהתנא קמא״היה עני והעשיר, עשיר והעני — נותן ערך עשיר״. רש״י: השינוי היה לפני הנתינה. אם היה עשיר בשעת הנדר או בשעת הנתינה, הוא נותן את הערך המלא. המקורות מבוארים בגמרא.
2. רבי יהודהרבי יהודה: ״עני והעשיר וחזר והעני — נותן ערך עשיר״. גם מי שהיה עני בשעת הנדר ועני בשעת הנתינה נותן ערך עשיר, אם היה עשיר בינתיים. הטעם מבואר בגמרא.
3. אבל בקרבנות אינו כן״אבל בקרבנות אינו כן״. רש״י: מצורע שהיה עשיר והעני, או עני והעשיר, מביא לפי מצבו בשעת הבאת הקרבנות. ובהמשך: ״אפילו מת אביו והניח לו ריבוא, או ספינתו בים ובאה לו ברבואות — אין להקדש בה כלום״. שטיינזלץ מסב גם את זה על קרבנות: נידון לפי מה שבידו כעת. רש״י מפרש שזה דין נפרד בערכין: גם אם בשעה שהכהן מעריך אותו אביו מת והניח לו ״ריבוא מנה״ (רש״י), או שספינתו בדרך, אין להקדש חלק בכסף הזה. הגמרא בדף י״ח מקשה ״עשיר הוא!״ ומבארת את המקרים, ודבריה שם (״רבי אליעזר היא... איכר — נותן לו צמדו״) מתאימים לפירוש רש״י.

״הוא״ של רבי יהודה: ״ואם מך הוא״, ״ואם דל הוא״ ו״והוא עד״

״וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ״ — עַד שֶׁיְּהֵא בְּמָכוּתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ.ערכין י״ז ע״ב

1. מקורעני והעשיר״עני והעשיר — אשר תשיג יד הנדר״: עכשיו ידו משגת, ולכן הוא נותן ערך עשיר (שטיינזלץ).
2. מקורעשיר והעני״עשיר והעני — על פי אשר תשיג״. שטיינזלץ: ״על פי״ משמע שהולכים אחר שעת הנדר, כשהוציא את הנדר בפיו. (רש״י מבאר שהמילה ״הנודר״ היא שמלמדת שהולכים אחר שעת הנדר.) בשעה זו היה עשיר, ולכן הוא נותן ערך עשיר.
3. מאי טעמא דרבי יהודה?רבי יהודה אומר שגם ״עני והעשיר וחזר והעני״ נותן ערך עשיר, אף שבשעת הנדר ובשעת הנתינה הוא עני. מה טעמו?
4. תשובה״ואם מך הוא מערכך״ (ויקרא כז, ח): המילה ״הוא״ מלמדת ״עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו״. רק מי שהיה עני כל הזמן, מן הנדר ועד הנתינה, נידון כעני.
5. אלא מעתהואם דל הואאם ״הוא״ מלמד ״מתחילתו ועד סופו״, יש לדרוש כך גם בקרבן המצורע: ״ואם דל הוא״ (ויקרא יד, כא). מצורע יביא קרבן עני רק אם היה עני מתחילתו ועד סופו.
6. וכי תימא הכי נמיאפשר היה לומר שכך באמת הדין בקרבן מצורע.
7. והתנןרבי שמעון ורבי יהודהאבל במשנה שנינו: מצורע ״שהביא קרבנותיו״ (רש״י: חלק מקרבנותיו) עני והעשיר, או עשיר והעני, ״הכל הולך אחר חטאת״, דברי רבי שמעון. רש״י: אם הביא חטאת בהמה כעשיר, מביא גם עולת בהמה. ואם הביא חטאת העוף כעני, מביא גם עולת העוף, אף שהעשיר בינתיים. רבי יהודה אומר: ״הכל הולך אחר אשם״. אף אחד מהם אינו דורש שיהיה עני מתחילתו ועד סופו, ואפילו רבי יהודה עצמו אינו דורש זאת.
8. ותניארבי אליעזר בן יעקבובברייתא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: ״הכל הולך אחר צפרים״. רש״י: אלה שתי הציפורים החיות שמביאים להזאה, לפני התגלחת. אם היה עני באותה שעה, מביא את כל קרבנותיו כעני. גם לפי שיטה זו קובע רק רגע אחד.
9. רב יהודה אמר רברבי שמעון״ושלשתן מקרא אחד דרשו״: ״אשר לא תשיג ידו בטהרתו״ (ויקרא יד, לב). רש״י: זו גזירת הכתוב. לפי רבי שמעון, ״בטהרתו״ הוא ״דבר המכפר״, כלומר החטאת. רש״י: סמוך לפסוק נאמרה כפרה במצורע עני, ומשמע שמי שידו לא השיגה בשעת הכפרה נידון כעני, גם אם העשיר אחר כך.
10. רבי יהודהדבר המכשיררבי יהודה: ״דבר המכשיר״, כלומר האשם. רש״י: נותנים מדם האשם על תנוך האוזן ועל הבהונות, וזה מכשיר את המצורע לבוא למקדש ולאכול בקדשים.
11. רבי אליעזר בן יעקבהגורם לו טהרהרבי אליעזר בן יעקב: ״הגורם לו טהרה״, כלומר הציפורים. רש״י: כל זמן שלא הביא את הציפורים הוא אינו יכול לגלח.
12. ואלא ״הוא״ למה לי?אם ״ואם דל הוא״ אינו מלמד ״מתחילתו ועד סופו״, למה נאמרה המילה ״הוא״?
13. תירוץ״לרבי — כדאית ליה, ולרבנן — כדאית להו״. כפי שלמדנו בתחילת העמוד: לרבי היא ממעטת מצורע עני ונודר עשיר, ולחכמים היא ממעטת מצורע עשיר ונודר עני. בשני המקרים הנודר מביא קרבן עשיר.
14. אלא מעתהוהוא עדאם כן, יש לדרוש כך גם בעדות: ״והוא עד או ראה או ידע״ (ויקרא ה, א). העד יהיה כשר רק אם היה כשר ״מתחלתו ועד סופו״, מן הראייה ועד ההגדה.
15. וכי תימא הכי נמיאפשר היה לומר שכך באמת הדין בעדות.
16. והא תניאדף י״חברייתא: מי שידע עדות לחברו ״עד שלא נעשה חתנו״ ואחר כך נעשה חתנו, או שהיה פיקח ונתחרש, פתוח ונסתמא (רש״י: עיוור פסול לעדות, כי נאמר ״או ראה״), או שפוי ונשתטה, ״הרי זה פסול״. אבל אם נעשה חתנו ״ואחר כך מתה בתו״, או שנתחרש וחזר ונתפקח, נסתמא ואחר כך נתפתח, נשתטה וחזר ונשתפה, הוא ״כשר״. ״זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בכשרות — כשר״. העד היה פסול בינתיים, ובכל זאת הוא כשר.
17. שאני התםדף י״ח״שאני התם״: בעדות נאמר ״או ראה... אם לא יגיד״. ״בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא, והא איכא״: התורה תלתה את הדין בשעת הראייה ובשעת ההגדה, ובשתיהן העד כשר. לכן אין ללמוד מעדות לערכין.
18. ואלא ״והוא״ למה לי?דף י״חאם כן, למה נאמרה המילה ״והוא״ בעדות?
19. לכדתניאדף י״חברייתא: אדם ראה ״סיאה של בני אדם״ (רש״י: קבוצה) ועדיו ביניהם, והשביע את כולם: ״משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני״. אם כפרו, ״יכול יהו חייבין״ (רש״י: קרבן שבועת העדות)? ״תלמוד לומר: והוא עד — והרי לא ייחד עידיו״. הוא השביע את כולם, ולא את העדים לבדם.
20. ״כל מי״דף י״ח״יכול אפילו אמר: כל מי״, כלומר ״משביע אני כל מי שיודע לי עדות״, גם אז יהיו פטורים? ״תלמוד לומר: והוא עד — והרי ייחד עידיו״. השבועה מכוונת רק למי שיודע עדות, ולכן הם חייבים (רש״י).

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא