ערכין ט״ז

רבה בר רב הונא: מה שנאמר ״באפי תלתא״ אין בו משום לשון הרע

חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ.ערכין ט״ז ע״א

1. רקעבסוף דף ט״ו הגמרא שאלה: ״היכי דמי לישנא בישא?״ רבא אמר שגם המשפט ״איכא נורא בי פלניא״ (יש אש בבית פלוני) הוא לשון הרע. אביי השיב שזה ״גלויי מילתא בעלמא״, מסירת מידע בלבד. לשון הרע הוא רק כשאומרים זאת בנימה רעה: ״היכא משתכח נורא אלא בי פלניא״ (איפה יש אש, אם לא בבית פלוני?). אחר כך אמר רבה שדבר שנאמר ״באפי מרה״, בפני האדם שמדברים עליו, אינו לשון הרע. הקשו לו (לפי שטיינזלץ: אביי) שזה ״כל שכן חוצפא ולישנא בישא״, ורבה השיב שהוא סובר כרבי יוסי: ״מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי״. רש״י: מעולם לא הביט לאחוריו לראות מי שומע, כי היה מוכן לומר את הדבר גם בפני בעליו. דף ט״ז ממשיך באמירה נוספת מאותו סוג.
2. רבה בר רב הונארבה בר רב הונא: ״כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא — לית בה משום לישנא בישא״. אם אדם סיפר דבר בפני שלושה, מי שחוזר ומספר אותו אינו עובר על לשון הרע. רש״י: מי שאמר את הדבר לראשונה בפני שלושה הראה שאינו חושש שיתגלה.
3. מאי טעמא?מדוע? הרי מי שחוזר על הדברים מפיץ אותם הלאה, ולכאורה הוא עושה בדיוק את מה שאסור בלשון הרע.
4. תשובה״חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה״. לכל אחד מן השומעים יש חבר שהוא יספר לו, ולחבר הזה יש חבר משלו. מה שנאמר בפני שלושה סופו להתפרסם בכל מקרה. רש״י: האומר ידע זאת כשדיבר, ולכן מי שמגלה את הדבר אינו מגלה דבר שבעליו רצה להסתיר.

״מברך רעהו בקול גדול״ — שבח שמביא רעה

1. רב דימירב דימי, כשבא מארץ ישראל, פירש את הפסוק ״מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו״ (משלי כז, יד). מדובר באורח ש״טרחו קמיה שפיר״, שמארחו טרח בשבילו הרבה. למחרת הוא יושב בשוק ומברך בקול: ה׳ יברך את פלוני, שכך טרח לפניי. ״ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה״: אנשים שומעים, באים ולוחצים על המארח. רש״י מביא שני פירושים: אנשים אלימים שומעים שהוא עשיר ולוקחים את ממונו בכוח, או שאורחים רבים באים להתארח אצלו עד שממונו כלה. הברכה שבפיו נעשית קללה למארח.
2. תני רב דימי אחוה דרב ספרארב דימי אחוה דרב ספרא שנה כלל: ״לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו״. רש״י: מי שמשבח הרבה מדי סופו לומר ״חוץ מן המידה הרעה הזאת שיש בו״, או שהשומעים יגיבו ״הרי יש בו מידה כזאת וכזאת״. השבח מעורר את הדיבור על חסרונותיו.
3. איכא דאמרי״איכא דאמרי״: לפי לשון אחרת, רב דימי לא שנה זאת, והדבר עלה במעשה. רב דימי אחיו של רב ספרא היה חולה (״חלש״), ורב ספרא נכנס לבקר אותו. רב דימי אמר לנוכחים: ״תיתי לי דקיימי כל דאמור רבנן״, תבוא לי זכות על שקיימתי את כל מה שאמרו חכמים.
4. רב ספרארב ספרא שאל אותו: האם קיימת גם את זה, ״לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו״? כאן ההוראה נאמרת מפי רב ספרא, ובלשון ״גנותו״ במקום ״רעתו״.
5. תשובהרב דימי: ״לא שמיעא לי, ואי הוה שמיעא לי — קיימתה״. הוא לא שמע את ההוראה הזאת, ואילו היה שומע אותה היה מקיים אותה. לפי לשון זו רב דימי לא ידע את הכלל, ולכן אינו מי ששנה אותו.

על שבעה דברים נגעים באים

עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִין — עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל גַּסּוּת הָרוּחַ, וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל צָרוּת הָעַיִן.ערכין ט״ז ע״א

1. רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנןרבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן: ״על שבעה דברים נגעים באין״: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות העין. רש״י: צר עין הוא מי שאינו נותן לשכניו ליהנות מכליו בהשאלה. בהמשך הגמרא מביאה פסוק לכל אחד מן השבעה.
2. לשון הרע״מלשני בסתר רעהו אותו אצמית״ (תהלים קא, ה). בדף ט״ו נלמד ש״אצמית״ קשור ל״לצמיתות״, שמתורגם ״לחלוטין״, ומכאן הרמז לנגע: המצורע נקרא ״מוחלט״.
3. שפיכות דמיםדוד קילל את יואב ״ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע״ (שמואל ב ג, כט). רש״י: זה היה בגלל שהרג את אבנר.
4. שבועת שוא״ויאמר נעמן הואל קח ככרים״ (מלכים ב ה, כג). רש״י: ״הואל״ פירושו ״השבע״, כלומר נעמן ביקש מגיחזי להישבע שאלישע שלח אותו, ואז ייקח. גיחזי נשבע לשקר, ואלישע אמר לו: ״וצרעת נעמן תדבק בך״ (שם, כז).
5. גילוי עריות״וינגע ה׳ את פרעה נגעים״ (בראשית יב, יז), כשלקח את שרי אשת אברם.
6. גסות הרוחעל עוזיהו נאמר ״גבה לבו עד להשחית״, ובהמשך, כשנכנס להקטיר בהיכל, ״והצרעת זרחה במצחו״ (דברי הימים ב כו, טז–יט).
7. הגזלבנגעי בתים נאמר ״וצוה הכהן ופנו את הבית״ (ויקרא יד, לו): מוציאים את כל מה שבבית לפני שהכהן רואה את הנגע. מה הקשר לגזל? הברייתא שבהמשך מסבירה.
8. תנאהברייתא: ״הוא כונס ממון שאינו שלו — יבא הכהן ויפזר ממונו״. העונש מתאים לחטא. הוא אסף לביתו ממון שאינו שלו, ולכן הכהן מצווה לפנות ולפזר את מה שבבית.
9. צרות העיןבנגעי בתים נאמר גם ״ובא אשר לו הבית״ (ויקרא יד, לה). הפסוק מדגיש שהבית ״שלו״, ומכאן הדרשה שבהמשך.
10. תנא דבי רבי ישמעאלתנא דבי רבי ישמעאל: ״מי שמיוחד ביתו לו״. מי שמתייחס לביתו כשייך לו בלבד, ורש״י מוסיף: אינו משאיל את כלי תשמישו לאחרים. הנגע מכריח להוציא את הכלים מן הבית לעיני כולם.

בגדי כהונה מכפרים — ומדוע באים נגעים על לשון הרע?

מָה קׇרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין — אַף בִּגְדֵי כְהוּנָּה מְכַפְּרִין.רבי ענני בר ששון, ערכין ט״ז ע״א

1. איני?רבי ענני בר ששון״איני?״ האומנם נגעים באים על לשון הרע? רבי ענני בר ששון שאל מדוע ״נסמכה״ פרשת בגדי הכהונה לפרשת הקרבנות (רש״י: בפרשת תצוה, פרשת המילואים באה מיד אחרי בגדי הכהונה). והשיב: ״מה קרבנות מכפרין — אף בגדי כהונה מכפרין״. בהמשך הוא מפרט על מה מכפר כל בגד, וביניהם המעיל, שמכפר על לשון הרע. אם יש ללשון הרע כפרה, מדוע נאמר שבאים עליו נגעים?
2. כתונת ומכנסיםהכתונת מכפרת על שפיכות דמים, כמו שנאמר באחי יוסף ״ויטבלו את הכתנת בדם״ (בראשית לז, לא). רש״י: זה רמז לכך שכפרת הדם קשורה בכתונת. המכנסיים מכפרים על גילוי עריות, ״ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה״ (שמות כח, מב).
3. מצנפת ואבנטהמצנפת מכפרת על גסי הרוח, כדברי רבי חנינא: ״יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה״. המצנפת מונחת בראש, ומכפרת על התנשאות. האבנט מכפר על ״הרהור הלב״, ״אהיכא דאיתיה״, כלומר על המקום שבו הוא חגור, כנגד הלב (הגמרא מביאה ״והיה על לב אהרן״).
4. חושן ואפודהחושן מכפר ״על הדינין״, כי נאמר ״ועשית חשן משפט״ (שמות כח, טו). האפוד מכפר על עבודה זרה, כי נאמר ״אין אפוד ותרפים״ (הושע ג, ד). רש״י: בזמן שאין אפוד, עוון התרפים קיים.
5. מעיל״מעיל מכפר על לשון הרע״, כי ״יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול״. רש״י: הפעמונים שבשולי המעיל נשמעים, והם מכפרים על הדיבור. מכאן הקושיה (בלשון רש״י): ״ואת אמרת נגעים אתו עליה״?
6. ציץהציץ מכפר על ״מעשה עזי פנים״. בגזירה שוה: בציץ נאמר ״והיה על מצח אהרן״ (שמות כח, לח), ושם נאמר ״ומצח אשה זונה היה לך״ (ירמיהו ג, ג). המצח הוא סימן לחוצפה.
7. לא קשיא״הא דאהנו מעשיו, הא דלא אהנו מעשיו״. אם הדיבור פעל, ״אתו נגעים עליה״. רש״י: ״שנתקוטטו על ידו״, שבגללו רבו אנשים זה עם זה. ״אי לא אהנו מעשיו — מעיל מכפר״: אם הדיבור לא השפיע, המעיל מכפר. שתי האמירות עוסקות במקרים שונים.

עגלה ערופה וקטורת — כפרה שלא בקרבנות

יָבֹא דָּבָר שֶׁבַּחֲשַׁאי וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה חֲשַׁאי.תנא דבי רבי ישמעאל, ערכין ט״ז ע״א

1. והאמררבי יהושע בן לויקושיה נוספת: רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר: יש ״שני דברים״ שאין להם כפרה בקרבנות, אבל יש להם כפרה ״בדבר אחר״. אלה שפיכות דמים ולשון הרע. שפיכות דמים מתכפרת ״בעגלה ערופה״.
2. קטורתלשון הרע מתכפרת ״בקטרת״. רבי חנינא שנה שהקטורת מכפרת, כי נאמר ״ויתן את הקטרת ויכפר על העם״ (במדבר יז, יב). תנא דבי רבי ישמעאל הוסיף שהיא מכפרת על לשון הרע: ״יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי״. רש״י: הקטורת מוקטרת בהיכל בלי שאיש נוכח, ולשון הרע נאמר בסתר.
3. קשיא״קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים, קשיא לשון הרע אלשון הרע!״ לפי רבי ענני בר ששון הכתונת מכפרת על שפיכות דמים, ולפי רבי יהושע בן לוי עגלה ערופה. לפי הראשון המעיל מכפר על לשון הרע, ולפי השני הקטורת. רש״י: גם בגדי הכהונה וגם העגלה הערופה מכפרים על אחרים, כלומר על הציבור, ולכן הם סותרים זה את זה.
4. תירוץשפיכות דמים״הא דידיע מאן קטליה, הא דלא ידיע מאן קטליה״. הכתונת מכפרת כשידוע מי הרג, ועגלה ערופה כשלא ידוע. עגלה ערופה באה רק על הרוג שלא נודע מי הכה אותו.
5. קושיה״דידיע מאן קטליה — בר קטלא הוא!״ אם ידוע מי הרג, הרוצח חייב מיתה. רש״י: כל זמן שלא הומת, הציבור אינו מתכפר, שהרי נאמר ״ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו״. אם כן, על מה מכפרת הכתונת?
6. תירוץ״במזיד ולא אתרו ביה״: הוא הרג במזיד, אבל לא התרו בו, ולכן בית הדין אינו יכול להמיתו. במקרה כזה הכתונת מכפרת.
7. תירוץלשון הרע · עמוד ב״הא בצינעא, הא בפרהסיא״. על לשון הרע שנאמר בצנעה מכפרת הקטורת, ״מעשה חשאי״, ועל לשון הרע שנאמר ברבים מכפר המעיל, שהוא ״דבר שבקול״ (רש״י).

מה נשתנה מצורע — ״בדד ישב״ ושתי ציפורים

1. בעא מיניהרבי שמואל בר נדב שאל את רבי חנינא (ויש אומרים: רבי שמואל בר נדב, חתנו של רבי חנינא, שאל את רבי חנינא, ויש אומרים: את רבי יהושע בן לוי): ״מה נשתנה מצורע״ משאר הטמאים, שעליו בלבד אמרה התורה ״בדד ישב מחוץ למחנה מושבו״ (ויקרא יג, מו)?
2. תשובה״הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו״. רש״י: הנגעים באו עליו בגלל לשון הרע, ובלשון הרע שלו הוא הפריד בין אנשים. לכן התורה מבדילה אותו מן הציבור, ״בדד ישב״.
3. רבי יהודה בן לוירבי יהודה בן לוי (יש גורסים: רבי יהושע בן לוי): ״מה נשתנה מצורע״, שאמרה תורה שיביא ״שתי ציפרים לטהרתו״?
4. תשובה״הוא עושה מעשה פטיט, לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט״. רש״י: ״פטיט״ הוא ״קול היוצא בחשאי״ (שטיינזלץ: פטפוט). הציפורים ״צועקין בכל שעה״, וכך הקרבן מזכיר את החטא.

״לא תשנא את אחיך בלבבך״ — ״הוכח תוכיח״

״בִּלְבָבֶךָ״ — שִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר.ברייתא, ערכין ט״ז ע״ב

1. יכול״לא תשנא את אחיך בלבבך״ (ויקרא יט, יז). ״יכול לא יכנו, לא יסטרנו ולא יקללנו?״ אפשר היה לחשוב שהאיסור הוא על מעשים שמבטאים שנאה, כמו להכות, לסטור או לקלל. רש״י מוסיף שמדובר במי שבא להוכיח את חברו.
2. תלמוד לומר״בלבבך — שנאה שבלב הכתוב מדבר״. המילה ״בלבבך״ מלמדת שהפסוק אוסר את השנאה הנסתרת, זו ששומרים בלב.
3. מניןמנין שמי שרואה בחברו ״דבר מגונה״ חייב להוכיח אותו?
4. שנאמר״הוכח תוכיח״. הפסוק ממשיך מיד ומחייב להוכיח. כך במקום לשמור את הטינה בלב, אומרים לחבר את הדבר.
5. ולא קיבלואם הוכיח אותו והחבר ״לא קבל״, מנין שעליו לחזור ולהוכיח שוב?
6. תלמוד לומר״תוכיח — מכל מקום״. הכפילות ״הוכח תוכיח״ מלמדת שחוזרים ומוכיחים גם אחרי שהתוכחה הראשונה לא התקבלה.
7. יכול״יכול אפילו משתנים פניו?״ האם החובה להוכיח קיימת גם כשהתוכחה גורמת לחבר בושה גדולה, עד שפניו משתנים?
8. תלמוד לומר״ולא תשא עליו חטא״. המוכיח לא יחטא בעצמו בגלל התוכחה. רש״י: אסור להוכיח אותו ברבים ולהלבין את פניו.

מי מקבל תוכחה ומי יודע להוכיח — תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה

אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ, הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ.משלי ט, ח, בדברי רבי יוחנן בן נורי

1. רבי טרפוןרבי טרפון: ״תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה״. אם אדם אומר לחברו ״טול קיסם מבין עיניך״, החבר עונה לו ״טול קורה מבין עיניך״. רש״י: על עוון קטן שהוכיחו עליו, משיב המוכח שבידי המוכיח עוון גדול. מאחר שכולם חוטאים, אף אחד אינו יכול להוכיח.
2. רבי אלעזר בן עזריהרבי אלעזר בן עזריה: ״תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח״. הבעיה היא אצל המוכיח. רש״י: קשה למצוא מי שמוכיח בדרך כבוד, בלי שפני חברו ישתנו.
3. רבי יוחנן בן נורירבי יוחנן בן נורי: ״מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי״. בכל פעם שראה ברבי עקיבא דבר שאינו ראוי, הוא התלונן עליו לפני ״רבן שמעון ברבי״ (שטיינזלץ: רבן שמעון בן גמליאל ״הגדול״; בספרא, קדושים: ״לפני רבן גמליאל״), ורבי עקיבא נענש. ״וכל שכן שהוספתי בו אהבה״: רבי עקיבא אהב אותו עוד יותר, כמו שנאמר ״הוכח לחכם ויאהבך״ (משלי ט, ח). החכם רוצה לתקן את עצמו, ולכן אוהב את מי שמוכיח אותו.
4. בעא מיניהרבי יהודה בריה דרבי שמעון (כנראה בנו של רבי שמעון בן פזי) שאל את אביו (שטיינזלץ): ״תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה — הי מינייהו עדיפא?״ מה עדיף, להוכיח לשם שמים, או לשתוק מתוך ענוה שאינה לשם שמים? רש״י: הוא מתנהג כעניו ואינו מוכיח, אבל לא לשם שמים, אלא כדי שחברו לא ישנא אותו.
5. תשובה״ולא מודית דענוה לשמה עדיפא?״ הרי שנינו ״ענוה גדולה מכולם״. אם כן, ״שלא לשמה נמי עדיפא״, כדברי רב יהודה בשם רב: ״לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה״. ענוה שלא לשמה תביא בסוף לענוה לשמה, ולכן גם היא עדיפה על התוכחה.
6. היכי דמי?״היכי דמי״: מתי בכלל עומדים לפני בחירה כזאת, בין תוכחה לשמה לבין ענוה שלא לשמה?
7. מעשהרב הונא וחייא בר רב ישבו לפני שמואל. חייא בר רב התלונן: ״חזי מר דקא מצער לי״ (רש״י: רב הונא מכה וחובט אותו). רב הונא קיבל על עצמו שלא יצער אותו עוד. אחרי שחייא יצא, רב הונא סיפר לשמואל שחייא עשה כך וכך, כלומר מעשים לא ראויים, ובגלל זה ציער אותו. שמואל שאל מדוע לא אמר לו זאת בפניו. רב הונא השיב: ״חס לי דליכסיף זרעיה דרב על ידאי״. הוא לא רצה שבנו של רבו, רב, יתבייש בגללו. לכן הוא שתק ולא הוכיח את חייא בפני שמואל, ובחר בענוה. התוכחה לשמה: רב הונא ציער את חייא בגלל מעשיו. הענוה שלא לשמה: בפני שמואל קיבל עליו בשתיקה, רק כדי שבן רבו לא יתבייש (שטיינזלץ). רש״י: זו ענוה שלא לשמה, ״דלא אמר ליה בפניו ושלא בפניו סיפר בגנותו״.

עד היכן תוכחה — הכאה, קללה או נזיפה

1. עד היכן?״עד היכן תוכחה?״ רש״י: ״עד היכן אדם חייב להוכיח את חבירו״. השאלה היא עד איזה שלב ממשיכים כשהמוכח אינו מקבל ומתרגז. מכיוון שלמדנו ״תוכיח — מכל מקום״, צריך לברר היכן החובה נגמרת.
2. רברב: ״עד הכאה״. רש״י: ממשיכים להוכיח עד שהמוכח כועס ומכה את המוכיח.
3. שמואלשמואל: ״עד קללה״, עד שהמוכח מקלל את המוכיח.
4. רבי יוחנןרבי יוחנן: ״עד נזיפה״, עד שהמוכח גוער במוכיח.
5. כתנאי״כתנאי״: אותה מחלוקת נמצאת אצל התנאים. רבי אליעזר אומר עד הכאה, רבי יהושע עד קללה, ובן עזאי עד נזיפה.
6. רב נחמן בר יצחקרב נחמן בר יצחק: ״ושלשתן מקרא אחד דרשו״. יהונתן הוכיח את שאול אביו על יחסו לדוד, ונאמר: ״ויחר אף שאול ביהונתן״ (שמואל א כ, ל), ובהמשך שאול הטיל עליו את החנית ״להכותו״ (שם, לג).
7. הדרשותלמי שאומר ״עד הכאה״, הראיה היא ״להכותו״. למי שאומר ״עד קללה״, הראיה היא ״לבשתך ולבשת ערות אמך״ (שם, ל). למי שאומר ״עד נזיפה״, הראיה היא ״ויחר אף שאול״. כל אחד רואה בשלב אחר בסיפור את הגבול שבו התוכחה מסתיימת.
8. קושיה״ולמאן דאמר נזיפה, הכתיב הכאה וקללה!״ לפי השיטה שהחובה נגמרת בנזיפה, מדוע יהונתן המשיך להוכיח אחרי שאביו כעס, עד שקילל אותו ואפילו ניסה להכותו?
9. תירוץ״שאני התם״: שם המקרה מיוחד. ״דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי״. יהונתן אהב את דוד אהבה גדולה, ולכן מסר את נפשו יותר מן המחויב. אין ללמוד ממנו מה החובה של כל אדם.

״לא ישנה אדם באכסניא שלו״

אַכְסְנַאי פּוֹגֵם וְנִפְגָּם.ערכין ט״ז ע״ב

1. עד היכן?״עד היכן לא ישנה אדם באכסניא שלו?״ אורח שהמארח שלו מתנהג אליו רע: עד איזה שלב עליו לסבול ולא לעבור למארח אחר?
2. רברב: ״עד הכאה״. רש״י: עד שבעל הבית מכה את האכסנאי או את אשתו.
3. שמואלשמואל: ״עד שיפשילו לו כליו לאחוריו״. רש״י: עד שבעל הבית שם את כלי האורח על גבו, כדי לזרוק אותם מן הבית.
4. במה נחלקוהגמרא מבררת את המחלוקת. אם היכו את האורח עצמו, או הפשילו את כליו לאחוריו, ״כולי עלמא לא פליגי״. בשני המקרים כולם מודים שיעבור, כי אי אפשר להמשיך לגור שם (רש״י). ״כי פליגי — בהכאה דדביתהו״: הם נחלקו כשהיכו את אשתו.
5. שמואלסברהסברה אחת: ״כיון דלדידיה לא מצער ליה, מאי נפקא ליה מינה״. מאחר שאת האורח עצמו לא מצערים, מה אכפת לו? לכן ימשיך לגור שם. רש״י מייחס סברה זו לשמואל: לשיטתו הגבול הוא רק הפשלת הכלים.
6. רבסברההסברה השנייה, של רב (לפי רש״י ושטיינזלץ העברי; בתרגום האנגלי של שטיינזלץ הייחוס הפוך): ״אתי לאיטרודי״. אם יישאר אחרי שהיכו את אשתו, יבוא לריב עם בעל הבית (רש״י: ״להתקוטט״). לכן כבר בשלב זה יעבור.
7. וכל כך למה?״וכל כך למה?״ מדוע חייב האורח לסבול כל כך הרבה ולא לעבור מיד?
8. תשובה״אכסנאי פוגם ונפגם״. אורח שעוזב את מארחו פוגם בשמו של בעל הבית, ונפגם בעצמו. רש״י: אנשים יאמרו כמה קשים השניים האלה, שלא הצליחו לגור יחד.
9. מנין מן התורה?רב יהודה בשם רב: ״מנין שלא ישנה אדם באכסניא שלו מן התורה?״
10. רב יהודה אמר רבמאברהם, כשחזר ממצרים: ״אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה״ (בראשית יג, ג). הוא חזר אל אותו מקום שבו ישב בדרכו למצרים.
11. רבי יוסי ברבי חנינארבי יוסי ברבי חנינא לומד זאת מתחילת אותו פסוק: ״וילך למסעיו״. רש״י: הוא חנה באותם מקומות שבהם חנה בדרך לשם, ולא החליף את מקומות הלינה שלו.
12. מאי בינייהו?״מאי בינייהו?״ שניהם לומדים מאותו פסוק. מה ההבדל בין שני הלימודים?
13. תשובה״איכא בינייהו אכסנאי דאקראי״. רש״י: מדובר במי שלן במקום מסוים במקרה, כי השמש שקעה כשהיה שם. ״אהלו״ מדבר רק על אכסניה קבועה, ולפי הלימוד ממנו אין דין באכסניה של אקראי. ״למסעיו״ כולל גם תחנות דרך, ולפי הלימוד ממנו גם על אכסניה של אקראי לא ישנה.

״לא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו״ — חירם

1. רבי יוחנןרבי יוחנן: ״מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו?״
2. שנאמרשלמה הביא את חירם מצור, ״בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת״ (מלכים א ז, יד). חירם, שעשה את כלי הנחושת למקדש, היה ״חרש נחושת״ כמו אביו.
3. ואמר מר״ואמר מר: אימיה מבית דן״, אמו של חירם הייתה משבט דן. על משבט דן נאמר במשכן ״ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן״ (שמות לח, כג), כלומר אהליאב, שהיה אומן במלאכת המשכן. לפי שטיינזלץ, חירם החזיק במלאכה שעברה בשתי המשפחות, של אביו ושל אמו, ולא החליף אותה במלאכה אחרת.

עד היכן תכלית יסורין — וארבעים יום בלא יסורין

כֹּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין — קִיבֵּל עוֹלָמוֹ.תנא דבי רבי ישמעאל, ערכין ט״ז ע״ב

1. עד היכן?״עד היכן תכלית יסורין?״ רש״י: מהו ״סוף מידת הייסורים״, הצער הקטן ביותר שעדיין נחשב ייסורים?
2. רבי אלעזררבי אלעזר: ״כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו״. רש״י: הבגד אינו במידה שלו, וזה צער.
3. מתקיף להרבא זעירא (ויש אומרים רבי שמואל בר נחמני) מקשה: ״גדולה מזו אמרו״. נאמר שגם צער קטן הרבה יותר נחשב ייסורים: אם התכוונו למזוג לו במים חמים ומזגו בצוננים, או להפך (רש״י: מזיגת כוס יין במים). ״ואת אמרת כולי האי?״ ואתה דורש צער גדול כמו בגד שאינו מתאים?
4. מר בריה דרבינאמר בריה דרבינא: ״אפילו נהפך לו חלוקו״. רש״י: לבש את החלוק שלא כסדר, וצריך לפשוט ולהפוך אותו.
5. רבארבא (ויש אומרים רב חסדא, ויש אומרים רבי יצחק, ויש אומרים שכך נשנה בברייתא): ״אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים״.
6. דווקא״דווקא שלש ועלו בידו שתים״, כי צריך להכניס שוב את היד ולהוציא את השלישית (רש״י). אבל אם רצה שתיים ועלו שלוש, אין זה ייסורים, ״דליכא טירחא למישדייהו״: אין טרחה בהחזרת המטבע המיותרת.
7. וכל כך למה?״וכל כך למה?״ רש״י: לאיזה עניין צריך לדעת מה נחשב ייסורים?
8. תנא דבי רבי ישמעאלתנא דבי רבי ישמעאל: ״כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין — קיבל עולמו״. לפי שטיינזלץ: כבר קיבל את שכרו בעולם הזה. לכן חשוב לדעת שגם צער קטן כזה נחשב ייסורים, ומי שעבר עליו אחד מאלה לא עברו עליו ארבעים יום בלי ייסורים (רש״י).
9. במערבא אמרידף י״ז״במערבא אמרי״, בארץ ישראל אמרו (בתחילת דף י״ז): ״פורענות מזדמנת לו״. מי שעברו עליו ארבעים יום בלי ייסורים, פורענות מחכה לו.

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא