ערכין י״ד

״הנאה שבישראל והכעור שבישראל״ — מדוע המשנה אינה מזכירה גוי

1. רקעהמשנה בסוף דף י״ג: ״יש בערכין להקל ולהחמיר״. מי שהעריך את הנאה שבישראל או את הכעור שבישראל נותן אותו סכום קצוב, חמישים סלע. מי שאמר ״הרי דמיו עלי״ נותן את שוויו בשוק. הגמרא דייקה: ״בישראל — אין, בגוים — לא״. האם המשנה אינה כרבי מאיר, שלדעתו גוי ״נערך״? והשיבה: ״אפילו תימא רבי מאיר״, גם גוי נערך, אלא שיש סיבה אחרת לכך שהמשנה בחרה בישראל.
2. תירוץרב יהודה אמר רב״מילתא אגב אורחיה קמשמע לן״: המשנה מלמדת בדרך אגב דין נוסף. רב יהודה בשם רב: ״אסור לאדם שיאמר: כמה נאה גוי זה״. רש״י מביא את המקור: ״לא תחנם״ (דברים ז, ב) נדרש ״לא תתן להם חן״. לכן המשנה לא כתבה ״הנאה שבגוים״.
3. קושיהאם זה כל הטעם, ״וליתני: את הנאה שבישראל ואת הכעור שבגוים״. כך המשנה הייתה מלמדת שגם גוי נערך, ובלי לשבח גוי.
4. תירוץ״בחד אומה קמיירי״: התנא מעדיף להעמיד את שני הקצוות בתוך קבוצה אחת, ואינו משווה בין שתי אומות.
5. קושיה״ולא?״ והרי במשנה של אונס ומפתה (לקמן בעמוד ב) כתוב ״הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל״. שם התנא משווה בין שתי קבוצות (רש״י).
6. תירוץ״התם חד אומה הוא״: כהנים וישראלים הם עם אחד. ״אלא מקדיש הוא דקדישי כהנים טפי״: ההבדל ביניהם הוא רק בדרגת הקדושה של הכהנים.
7. ואיבעית אימאתשובה אחרת לשאלה מדוע המשנה עוסקת רק בישראל: ״איידי דקא בעי למתני סיפא שדה אחוזה״. בהמשך המשנה יש פדיון שדה אחוזה בסכום קצוב, וזה שייך רק בישראל. לגוי אין שדה אחוזה, ״דלאו בני אחוזה נינהו״ (רש״י: בארץ ישראל). לכן התנא שנה את כל המשנה בישראל, וגם לפי זה גוי נערך כרבי מאיר.

שדה אחוזה: ״חולת המחוז״ ו״פרדיסות סבסטי״ — אותו מחיר

1. משנהתנא קמא״בשדה אחוזה להקל ולהחמיר״. שדה אחוזה היא שדה שאדם ירש מאבותיו. מי שהקדיש שדה כזו ״בחולת המחוז״ (רש״י: שדות פחותים סביב העיר, שבני אדם דורכים בהם), ומי שהקדיש ״בפרדיסות סבסטי״ (כרמים מעולים מאוד) — שניהם פודים לפי חשבון התורה, ״זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף״ (ויקרא כז, טז). זה ״להקל״ בשדה טובה ו״להחמיר״ בשדה גרועה. אבל ״בשדה מקנה״, שדה שקנה, ״נותן את שוויו״.
2. רבי אליעזר״אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה״: גם שדה מקנה נפדית בסכום הקצוב. אם כן, ״מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה?״ ההבדל הוא בחומש: הבעלים שפודים שדה אחוזה מוסיפים חומש (ויקרא כז, יט), ובשדה מקנה ״אינו נותן חומש״. את המקורות של שתי הדעות הגמרא מביאה בעמוד ב.

רב הונא: שדה מליאה אילנות — ״פודה וחוזר ופודה״; עין יפה ועין רעה

אָדָם מַקְדִּישׁ — בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ.ערכין י״ד ע״א

1. רב הונארב הונא: מי שהקדיש ״שדה מליאה אילנות״ (לפי שטיינזלץ: שדה אחוזה) פודה אותה בשני תשלומים. קודם הוא פודה את האילנות לפי שוויים, ״וחוזר ופודה קרקע״ לפי בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל. האילנות אינם נפדים בכלל הקרקע.
2. אלמא״אלמא קסבר רב הונא: אדם מקדיש — בעין יפה מקדיש״. המקדיש נותן בנדיבות, וכוונתו שהאילנות יקדשו לעצמם והקרקע לעצמה. לכן אין לפדות את האילנות ״אגב״ הקרקע בסכום הקצוב, שהוא זול יותר (רש״י).
3. איתיביה רב נחמןמן המשנהרב נחמן מקשה מן המשנה: גם ב״פרדיסות סבסטי״ פודים בחמישים שקל לבית זרע. פרדיסות הם כרמים נטועים, ומשמע שהאילנות נפדים בכלל הקרקע (רש״י).
4. תירוץ״ראויה לפרדיסות קאמינא״: המשנה מדברת על קרקע שראויה להיות פרדס, אבל עדיין אינה נטועה (רש״י). אין בה אילנות שצריך לפדות.
5. איתיביהברייתאברייתא: ״בית זרע״, ״אין לי אלא בית זרע״, כלומר שדה תבואה. ״שדה גפנים ושדה קנים ושדה אילנות מנין?״ ״תלמוד לומר: שדה — מכל מקום״. משמע שגם שדה אילנות נפדית בסכום הקצוב, יחד עם מה שעליה.
6. תירוץ״הכא נמי פודה וחוזר ופודה״: גם הברייתא מודה שפודים את האילנות לפי שוויים. כשהיא אומרת ״שדה מכל מקום״ היא מדברת רק על הקרקע, שנפדית בסכום הקצוב גם כשיש עליה גפנים או אילנות (רש״י).
7. איתיביהברייתאברייתא שלישית: מי שהקדיש ״שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה״, כלומר שלושה אילנות שנטועים בפיזור של מטע רגיל (עשרה לשטח של בית סאה), ״הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם״, וכשהוא פודה, הוא פודה הכול בחמישים שקל לבית זרע. אם היו צפופים יותר או מפוזרים יותר, או שהקדיש אותם ״בזה אחר זה״, הוא לא הקדיש את הקרקע (רש״י: קרקע נקנית רק עם שלושה אילנות יחד). ״ולא עוד״: אפילו הקדיש את האילנות ואחר כך את הקרקע, ״פודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה קרקע״. מכאן קושיה לרב הונא: ברישא, כשהקדיש הכול יחד, האילנות נפדים בכלל הקרקע.
8. וכי תימאאפשר היה להשיב כמו קודם: ״הכא נמי פודה וחוזר ופודה״, כלומר גם ברישא פודים את האילנות בנפרד.
9. דחייה״הא מדסיפא פודה וחוזר ופודה — מכלל דרישא לא!״ הסיפא מציינת במפורש שפודים פעמיים, ומכאן שברישא פודים פעם אחת בלבד. התשובה הקודמת אינה מתאימה לברייתא זו (רש״י: תיובתא לרב הונא מן הרישא).
10. אלארבי שמעון״אלא, הא מני? רבי שמעון היא, דאמר: מקדיש בעין רעה מקדיש״. הברייתא היא כרבי שמעון, ורב הונא סובר כחכמים. המקדיש בעין רעה אינו מתכוון לתת יותר מן ההכרח, ולכן אילנות שהוקדשו עם הקרקע נפדים יחד איתה בחשבון בית זרע, שהוא בדרך כלל פחות משווי האילנות.
11. ראיהברייתאהמקור לשיטת רבי שמעון: בברייתא נאמר ״המקדיש את השדה — הקדיש את כולה״, ורבי שמעון אומר: ״לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה״. רש״י: אלה עצים זקנים וגדולים שיונקים הרבה מן השדה שהוקדשה, ושאר האילנות לא הוקדשו.
12. קושיה״אי רבי שמעון, אימא סיפא״: הקדיש אילנות ואחר כך קרקע, ״פודה את האילנות בשוויהן וחוזר ופודה״. ״ואי רבי שמעון — ליזיל בתר פדיון״: רבי שמעון הולך אחר שעת הפדיון. בשעת הפדיון גם האילנות וגם הקרקע שייכים להקדש, ולכן ״וליפרקו אגב ארעייהו״, היה עליו לפדות אותם יחד עם הקרקע.
13. ראיהברייתאהמקור לכך שרבי שמעון הולך אחר הפדיון: אדם קנה שדה מאביו, הקדיש אותה, ״ואחר כך מת אביו״. מנין ״שתהא לפניו כשדה אחוזה״, ונפדית בחמישים שקל ולא לפי שוויה? ״תלמוד לומר״: ״אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו״ (ויקרא כז, כב): רק ״שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה״ נחשבת שדה מקנה, ״יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה״. אלה ״דברי רבי יהודה ורבי שמעון״.
14. רבי מאיררבי מאיר לומד מאותו פסוק מקרה אחר: קנה שדה מאביו, ״ומת אביו, ואחר כך הקדישה״. רק במקרה זה היא כשדה אחוזה, כי בשעת ההקדש היא כבר הייתה שלו בירושה. אבל אם הקדישה לפני שמת אביו, דינה כשדה מקנה (רש״י).
15. מאי טעמא?״אילו לרבי יהודה ולרבי שמעון — אפילו הקדישה ואחר כך מת אב, שדה אחוזה הויא. מאי טעמא?״ מה הטעם שהשדה נחשבת אחוזה, אף שבשעת ההקדש האב עוד היה חי?
16. דחייה״אי משום קרא — קרא לכדרבי מאיר הוא דאתא״: אי אפשר לומר שלמדו זאת מן הפסוק, כי הפסוק נצרך למקרה של רבי מאיר, שמת האב ואחר כך הקדישה.
17. אלא לאו״אלא לאו משום דאזיל בתר פדיון?״ על כורחנו רבי שמעון (ורבי יהודה) הולכים אחר שעת הפדיון. כשבא לפדות, האב כבר מת, והשדה כבר אחוזה. ואם כן, גם בסיפא של ברייתת האילנות היה צריך לפדות את האילנות עם הקרקע, ולכן קשה להעמיד את הברייתא כרבי שמעון (שטיינזלץ).
18. רב נחמן בר יצחקרב נחמן בר יצחק: ״רבי יהודה ורבי שמעון קרא אשכחו ודרוש״. דינם בא מדרשת הפסוק, ולא משום שהם הולכים אחר שעת הפדיון. לכן אין מכאן קושיה על העמדת הברייתא כרבי שמעון.
19. הדרשהאיך הם דורשים? אילו הפסוק בא רק למקרה של רבי מאיר, ״לכתוב רחמנא: אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו״. ״מאי משדה?״ המילה ״משדה״ מלמדת שרק ״שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה״ נחשבת שדה מקנה. שדה שקנה מאביו ראויה להיות שלו בירושה, ולכן היא נפדית כשדה אחוזה גם אם הקדישה לפני מות אביו. כך נשארת ברייתת האילנות כרבי שמעון, ורב הונא כחכמים.

רב פפא: טרשין ואילנות — הקדש, מכירה ויובל

1. רב פפאהקדיש טרשיןרב פפא: מי שהקדיש משדה אחוזתו ״טרשין״, קרקע קשה ומסולעת, ״פודן בשוויין״ ולא בסכום הקצוב. מאי טעמא?
2. הטעם״בית זרע אמר רחמנא״: הסכום הקצוב נאמר בשדה שראויה לזריעה (ויקרא כז, טז), ״והני לאו בני זריעה נינהו״.
3. לא גאלןאם לא גאל את הטרשים, והגזבר מכר אותם לאחר (רש״י), הם ״יוצאין לכהנים ביובל״, כמו שדה אחוזה. מאי טעמא?
4. הטעם״שדה אמר רחמנא — כל דהו״: בדין היציאה לכהנים כתוב ״והיה השדה בצאתו ביובל״ (ויקרא כז, כא). כל קרקע נקראת ״שדה״, גם קרקע של טרשים.
5. מכר טרשיןמי שמכר טרשים משדה אחוזתו רשאי לגאול אותם מן הקונה ״פחות משתי שנים״. בשדה רגילה אין גואלים לפני שעברו שתי שנים. מאי טעמא?
6. הטעם״מספר שני תבואות אמר רחמנא״ (ויקרא כה, טו): את שתי השנים לומדים מ״שני תבואות״, ״והאי לאו בני תבואה נינהו״. בטרשים אין תבואה, ולכן הדין אינו חל.
7. לא גאלןאם לא גאל אותם, הטרשים ״חוזרין לבעלים ביובל״. מאי טעמא?
8. הטעם״ושב לאחוזתו אמר רחמנא״ (ויקרא כה, כח), ״והאי נמי אחוזה היא״: גם קרקע סלעית היא חלק מאחוזתו.
9. רב פפאהקדיש אילנותמי שהקדיש אילנות בלבד ״פודן בשוויהן״. מאי טעמא?
10. הטעם״בית זרע אמר רחמנא — ולא אילנות״: הסכום הקצוב נאמר בקרקע לזריעה, ולא באילנות.
11. לא גאלןאם לא גאל את האילנות (רש״י: והגזבר מכר אותם לאחר), הם ״אין יוצאין לכהנים ביובל״.
12. הטעם״והיה השדה אמר רחמנא — ולא אילנות״: יציאה לכהנים נאמרה בשדה בלבד.
13. מכר אילנותמי שמכר אילנות ״אין נגאלין פחות משתי שנים״, כמו שדה רגילה. מאי טעמא?
14. הטעם״שני תבואות אמר רחמנא, והני בני תבואות נינהו״: האילנות נותנים פירות, ולכן דין שתי השנים חל עליהם.
15. לא גאלןאם לא גאל אותם, האילנות ״אין חוזרת לבעלים ביובל״. מאי טעמא?
16. הטעם״ושב לאחוזתו אמר רחמנא — ולא אילנות״: החזרה ביובל נאמרה באחוזה, כלומר בקרקע, ולא באילנות.
17. קושיה״אמר מר: הקדיש אילנות — פודן בשוויין. אמאי?״ ״וליקדשו אגב ארעייהו, וליפרקוה אגב ארעייהו״. אילן עומד על קרקע, ולכן הקרקע שתחתיו צריכה לקדוש איתו. אם כך, יש לפדות את האילנות יחד עם הקרקע בחשבון בית זרע. (רש״י מפרש את הקושיה גם על הדין שאילנות שנמכרו אינם חוזרים ביובל.)
18. וכי תימאאולי ״אילנות אקדיש, ארעא לא אקדיש״: הוא הקדיש רק את האילנות, ולא את הקרקע שתחתם.
19. קושיה״והאמרי נהרדעי״: ״מאן דמזבן ליה דיקלא לחבריה — קני ליה משיפולא ועד תהומא״. מי שקונה דקל קונה גם את הקרקע שמתחתיו, עד התהום. אם כך גם המקדיש אילן הקדיש את הקרקע שתחתיו.
20. תירוץ״לאו מי איתמר עלה: בבא מחמת טענה״. דברי חכמי נהרדעא נאמרו רק כשהקונה טוען שהמוכר הזכיר לו במפורש את הקרקע (רש״י). בלי זה, מי שמוכר או מקדיש אילן אינו נותן את הקרקע, ולכן האילנות נפדים לפי שוויים.

שדה מקנה: ״מכסת״ מול ״וחשב״ ״וחשב״ — ומה עם החומש?

1. ברייתאחכמים״שדה מקנה נותן שוויו״, ומקורו בברייתא: בשדה מקנה כתוב ״וחשב לו הכהן את מכסת הערכך״ (ויקרא כז, כג). ״במכסת — מה בא ללמוד?״ בשדה אחוזה נאמר ״זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף״, ״יכול אף שדה מקנה כן? תלמוד לומר: מכסת״. ״מכסת״ פירושה סכום שוויה (רש״י: ״מנין דמיו״).
2. רבי אליעזררבי אליעזר לומד בגזירה שוה: ״נאמר כאן וחשב״, בשדה מקנה (ויקרא כז, כג), ״ונאמר להלן וחשב״, בשדה אחוזה (ויקרא כז, יח). ״מה להלן דבר קצוב, אף כאן דבר קצוב״: גם שדה מקנה נפדית בחמישים שקל לבית זרע.
3. איבעיא להוחכמים אינם לומדים מן הגזירה שוה את הסכום הקצוב. השאלה היא אם בכל זאת ״רבנן אית להו גזירה שוה ומפקין ליה לחומש״: אולי הם מקבלים את הגזירה שוה ולומדים ממנה שהבעלים שפודים שדה מקנה מוסיפים חומש, כמו בשדה אחוזה. ״או דלמא לית להו גזירה שוה, ולית להו חומש?״
4. רבארבא: ״מסתברא לית להו גזירה שוה״. התורה כתבה חומש גם בשדה אחוזה (ויקרא כז, יט) וגם במקדיש ביתו (ויקרא כז, טו). לו היה החומש דין כללי, היה די לכתוב אותו פעם אחת. ״הוו ליה שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין״: מכך שהתורה חזרה עליו פעמיים, משמע שהוא מוגבל לאלה בלבד.
5. ולמאן דאמר מלמדיןיש הסוברים ששני כתובים הבאים כאחד כן מלמדים. אבל חומש כתוב גם במעשר שני, בבהמה טהורה שהוקדשה ובבהמה טמאה שהוקדשה (רש״י: כולם שם, בפרשת בחוקותי). ״הוה ליה טובא, ואין מלמדין״: כשיש כתובים רבים כאלה, לכל הדעות אין לומדים מהם למקום אחר.
6. תניא כוותיה דרבא — ולא מטעמיהברייתא מסכימה עם רבא שאין חומש בשדה מקנה, אבל מטעם אחר: ״במכסת הערכך — הקישו הכתוב לערכין״. ״מה ערכין אין מוסיף חומש, אף שדה מקנה אין מוסיף חומש״. הטעם של רבא הוא שהחומש כתוב במקומות רבים. טעם הברייתא הוא ההיקש לערכין (רש״י).

שור המועד שהמית את העבד — ולמה המשנה נוקטת ״מועד״

1. משנה״בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר״. אם השור המית את הנאה שבעבדים או את הכעור שבעבדים, הבעלים ״נותן שלשים סלע״, הקנס הקצוב בתורה (שמות כא, לב). אם המית בן חורין, ״נותן שוויו״ (רש״י: כופר, ״ונתן פדיון נפשו״, שמות כא, ל). אם ״חבל בזה ובזה״, בעבד או בבן חורין, ״נותן נזק שלם״.
2. דיוק״במועד — אין, בתם — לא״. רש״י: הדיוק הוא על הסיפא, ״חבל בזה ובזה״. ברור שקנס העבד והכופר אינם נוהגים בשור תם, אבל מן המשנה משמע שגם נזק שלם על חבלה באדם יש רק במועד. שור תם ישלם חצי נזק.
3. קושיהלימא״לימא מתניתין דלא כרבי עקיבא״. במשנה אחרת (בבא קמא) רבי עקיבא אומר: ״אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם״. כששור תם ואדם חבלו זה בזה, והנזק שנגרם לאדם גדול מן הנזק שנגרם לשור, בעל השור משלם את ההפרש כולו. משמע שלדעתו תם שחבל באדם משלם נזק שלם.
4. תירוץ״אפילו תימא רבי עקיבא״: באמת גם תם שחבל באדם משלם נזק שלם. אבל ״איידי דקא בעי למתני סיפא: המית עבד, המית בן חורין״, שאת הדינים האלה ״במועד הוא דמשכחת לה, בתם לא משכחת לה״, נקט התנא בכל המשנה שור מועד. (רש״י: ה״סיפא״ כאן היא סוף הרישא, כי שור מועד נזכר כבר בתחילת המשנה.)

אונס ומפתה: חמישים סלעים — ומנין בושת ופגם?

1. משנה״באונס ובמפתה להקל ולהחמיר״. מי שאנס או פיתה נערה בתולה, בין ״גדולה שבכהונה״ ובין ״קטנה שבישראל״, ״נותן חמשים סלעים״, הקנס הקצוב בתורה (דברים כב, כט). ״והבושת והפגם — הכל לפי המבייש והמתבייש״. הפגם הוא ירידת ערכה (רש״י), ובושת ופגם משתנים מאדם לאדם.
2. קושיה״אמאי? אימא: חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי״: אולי חמישים הסלעים שבתורה כוללים הכול, וזה כל התשלום, בלי בושת ופגם נוספים.
3. רב זעירארב זעירא: אם החמישים היו כל התשלום, ״יאמרו: בעל בת מלכים — חמשים, בעל בת הדיוטות — חמשים?״ בני אדם יתמהו על כך. לכן יש תשלום נוסף, שמשתנה לפי מעמדה (רש״י).
4. אבייאביי: ״אי הכי, גבי עבד נמי יאמרו: עבד נוקב מרגלית — שלשים, עבד עושה מעשה מחט — שלשים?״ בשור שהמית עבד התורה קבעה שלושים לכל עבד, בין אומן מומחה ובין עבד פשוט, ואין חוששים ל״יאמרו״.
5. אלא אמר רב זעיראדף ט״ורב זעירא מנסה נימוק אחר: ״אילו באו עליה שנים״, הראשון שלא כדרכה (כך שנשארה בתולה, וגם השני חייב בקנס) והשני כדרכה, ״יאמרו: בעל פגומה — חמשים, בעל שלמה — חמשים?״ התשלום על נערה שכבר נפגעה, שבושתה פחותה, אינו יכול להיות שווה לתשלום על נערה שלמה. לכן יש בושת שמבחינה ביניהן (רש״י).
6. אביידף ט״ואביי: ״אי הכי, גבי עבד נמי יאמרו: עבד בריא — שלשים, עבד מוכה שחין — שלשים!״ גם בעבד יש עבד פגום ועבד שלם (רש״י: מוכה שחין כמו פגומה), והתורה לא הבחינה ביניהם.
7. אלא אמר אביידף ט״ואביי לומד מן הפסוק: ״תחת אשר עינה״ (דברים כב, כט). החמישים ניתנים בשביל העינוי, ״מכלל דאיכא בושת ופגם״. רש״י: מכך שהתורה צריכה לציין שהחמישים הם ״תחת״ העינוי, משמע שיש תשלומים אחרים שאינם על העינוי. בושת ופגם קיימים גם בלי עינוי.
8. רבאדף ט״ורבא לומד ממקום אחר באותו פסוק: ״ונתן האיש השוכב עמה״. החמישים הם על המעשה עצמו, ״הנאת שכיבה — חמשים״. ״מכלל דאיכא מילתא אחריתי, ומאי ניהו? בושת ופגם״.

הסוגיה ממשיכה בדף ט״ו

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא