ערכין י״ג

״וכן בשנייה״ — משמר יהויריב, ורב אשי: שש שנים עד שעלה עזרא

1. רקעבדף י״ב הובאה ברייתא (של רבי יוסי, לפי רש״י): כשחרב הבית הראשון היה זה בתשעה באב, במוצאי שבת, ״במוצאי שביעית״ ובמשמרתו של יהויריב, ״וכן בשנייה״. הגמרא הקשתה: הבית השני עמד 420 שנה. 400 הן שמונה יובלות, 14 הן שתי שמיטות, ו״פשו להו שית״: הבית נשלם בשנה השישית למחזור, וחרב בשנת השמיטה עצמה ולא במוצאיה. תשובה ראשונה: הברייתא כרבי יהודה, ששנת החמישים נמנית גם כשנה הראשונה ליובל הבא. תשובה שנייה (״איבעית אימא״): הברייתא כרבנן, ו״וכן בשנייה״ נאמר ״אשארא״, על שאר הפרטים (תשעה באב ומוצאי שבת), ולא על מוצאי השמיטה. לחיזוק אמרה הגמרא ״הכי נמי מסתברא״: וכי משמרתו של יהויריב הייתה בבית השני? והביאה ברייתא: רק ארבע משמרות כהונה עלו מן הגולה, ידעיה, חרים, פשחור ואימר. הנביאים שביניהם חילקו אותן מחדש לעשרים וארבע בהגרלה, וידעיה נטל את חלקו וחלק חבריו, שש משמרות.
2. הברייתאהמשך״בא חרים ונטל חלקו וחלק חביריו שש, וכן פשחור וכן אימר״: כל אחת מארבע המשמרות שעלו קיבלה שש מן המשמרות החדשות, וכך הושלמו עשרים וארבע.
3. התקנה״התקינו נביאים שביניהם שאפילו יהויריב ראש משמרות עולה — לא ידחה ידעיה ממקומו״. בבית הראשון משמר יהויריב עמד בראש הסדר, אבל הנביאים קבעו שגם אם יעלה, ידעיה יישאר ״עיקר״ ויהויריב יהיה ״טפל לו״. לפי שטיינזלץ, יהויריב ישמש יחד עם ידעיה, והמשמר לא ייקרא על שמו. לפי רש״י, ״ויהויריב שוב לא עלה״. כך או כך, בבית השני לא הייתה ״משמרתו של יהויריב״, והחורבן השני לא יכול היה לחול בה.
4. מסקנה״אלא אשארא״: מכאן ש״וכן בשנייה״ אינו כולל את כל הפרטים. הוא נאמר על שאר הדברים, תשעה באב ומוצאי שבת, ואין צורך שגם החורבן השני יהיה במוצאי שביעית.
5. רב אשירב אשי מציע דרך אחרת: ״הנך שית שני עד דסליק עזרא ומקדיש לא קא חשיב להו״. שש השנים הראשונות של הבית השני, עד שעזרא עלה לארץ ו״קידש״ אותה למניין שמיטות ויובלות, אינן נמנות. לפי רש״י, לדעתו הברייתא היא כרבנן, ו״וכן בשנייה״ כולל גם את מוצאי השמיטה. מורידים שש שנים מ־420 ונשארות 414: 400 הן שמונה יובלות ו־14 הן שתי שמיטות. לכן השנה ה־420 הייתה שנת שמיטה, והבית חרב בשנה שאחריה, במוצאי שביעית.
6. ראיהעזראמניין שעזרא עלה רק אחרי שש שנים? ״באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם״ (עזרא ד, כד): העבודה בבית הופסקה עד שנת שתיים לדריוש, ובה חודשה הבנייה (רש״י). ״ושיציא ביתא דנא... שנת שית למלכות דריוש״ (עזרא ו, טו): הבית נשלם בשנה השישית לדריוש, כלומר בשנה החמישית לבנייה (רש״י: ״הרי חמש שנים״).
7. ראיהותנא״ותנא: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא וגלותו עמו״, כמו שנאמר ״ויבא ירושלם בחדש החמישי היא השנה השביעית למלך״ (עזרא ז, ח). לפי רש״י, עזרא הגיע בחודש אב של השנה השישית לבנייה, והמניין התחיל רק בתשרי, בתחילת השנה ה־7 לבנייה. כך יוצא ששש שנים לא נמנו.

גופא: שבעה עשר יובלות — ״שבע שכיבשו ושבע שחילקו״

1. ברייתא״גופא״: הגמרא חוזרת לברייתא שהובאה בדף י״ב. ״שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו״. רש״י מחשב: מיציאת מצרים עד בניין הבית 480 שנה, פחות ארבעים שנות המדבר, ועוד 410 שנות הבית הראשון, יחד 850 שנה. אי אפשר לומר שהתחילו למנות מיד כשנכנסו, כי אז ״נמצא בית חרב בתחלת יובל״, כלומר בשנת היובל עצמה (רש״י). כך לא היה מתקיים ״בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר״ (יחזקאל מ, א), פסוק שלפי הגמרא בדף י״ב מתאר שנת יובל. לכן, כפי שהברייתא אומרת בהמשך (״וכו׳״), יש להוציא ״שבע שכיבשו ושבע שחילקו״, והמניין התחיל רק אחרי ארבע עשרה שנה.
2. שאלה״שבע שכיבשו מנלן?״ מניין שכיבוש הארץ נמשך שבע שנים?
3. תשובהכלבמדברי כלב ליהושע בשעת חלוקת הנחלות: ״בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי משה... לרגל את הארץ״, ו״ועתה אנכי היום בן חמש ושמונים״ (יהושע יד, ז; יד, י).
4. החשבון״ואמר מר: שנה ראשונה עשה משה משכן, שנייה הוקם המשכן ושלח מרגלים״. המרגלים נשלחו בשנה השנייה ליציאת מצרים, ומשם עד הכניסה לארץ עברו עוד שלושים ושמונה שנה (רש״י). לכן במעבר הירדן כלב היה ״בר תמנן נכי תרתין״, שמונים פחות שתיים, כלומר 78. בחלוקת הנחלות אמר ״בן חמש ושמונים״, ו״אישתכח דשבע כיבשו״.
5. שאלה״ושבע שחילקו מנלן?״ מניין שגם חלוקת הארץ נמשכה שבע שנים?
6. איבעית אימא״מדשבע כיבשו — שבע חילקו״: כשם שהכיבוש נמשך שבע שנים, כך גם החלוקה. הגמרא אינה מפרטת את הסברה.
7. ואיבעית אימא״מדלא משכחת להו ׳ארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר׳״: בלי שבע שנות חלוקה, שנת היובל לא תיפול ארבע עשרה שנה אחרי החורבן, כפי שהפסוק ביחזקאל מחייב (רש״י). הפסוק עצמו מוכיח אפוא שהמניין התחיל רק ארבע עשרה שנה אחרי הכניסה.

״אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין״ — סימן, ושיטת בן בג בג

1. משנהמשנה: ״אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים״, כלומר טלאים שנבדקו שאין בהם מום, ״כדי לשבת ולימים טובים של ראש השנה״. ״ומוסיפין עד עולם״: מותר להחזיק כמה שרוצים.
2. משנהכלי השירהמשך המשנה: ״אין פוחתין משתי חצוצרות, מתשעה כנורות, ומוסיפין עד עולם, והצלצל לבד״. בשירה שבמקדש היו לפחות שתי חצוצרות ותשעה כינורות, ואפשר להוסיף עליהם, אבל צלצל היה רק אחד (רש״י). על החצוצרות והצלצל הגמרא דנה בהמשך. את טעם תשעת הכינורות רש״י כותב ש״לא אתפרש״.
3. קושיה״תמידין ומוספין טובא הוו!״. הגמרא הבינה תחילה שהמשנה מתכוונת ממש לשבת ולשני ימי ראש השנה הסמוכים לה, שבהם אי אפשר לבדוק טלאים חדשים, ולכן צריך מלאי מוכן (רש״י). אבל לתמידים ולמוספים של שלושת הימים האלה צריך הרבה יותר משישה טלאים.
4. תירוץ״תנא בעלמא קאי, ואתמידין לחודיה קאי״: המשנה עוסקת בכל ימות השנה, ורק בקרבן התמיד, שני טלאים ביום. ״כדי לשבת ולימים טובים״ הוא ״סימנא בעלמא״: שלושה ימים של תמיד הם שישה טלאים. רש״י: הסימן נועד שלא תטעה ותשנה ״ארבעה״ או ״חמשה״.
5. פירוש המשנהוכך יש לקרוא את המשנה: ״אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים ארבעה ימים קודם שחיטה״. כל טלה צריך להיבדק ארבעה ימים לפני שחיטתו. לפי רש״י, ביום הראשון הכניסו שישה טלאים בדוקים. בכל יום לוקחים שניים לתמיד, ומכניסים שניים חדשים ובודקים אותם, וכך כל טלה ממתין בלשכה עד היום הרביעי. רש״י מקשה על כך שבפסח הבדיקה היא ארבעה ימים מלבד יום השחיטה. לכן הוא מציע שבתחילה הכניסו שמונה, ו״שישה״ הם מה שנשאר אחרי שלוקחים את שני הטלאים של אותו יום. ובלשון אחר ברש״י: ״סימנא בעלמא״ — כששבת וראש השנה סמוכים, הטלה של היום השלישי מבוקר בערב שבת, ארבעה ימים קודם שחיטה; וכך לעולם.
6. ומני?״ומני?״ כשיטת מי הדרישה לבדוק את התמיד ארבעה ימים לפני שחיטתו?
7. בן בג בג״בן בג בג היא״. בברייתא הוא לומד בגזירה שוה של ״שמירה״. בתמיד נאמר ״תשמרו להקריב לי במועדו״ (במדבר כח, ב), ובפסח נאמר ״והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום״ (שמות יב, ו). הפסח נלקח בעשור לחודש ונשמר עד הארבעה עשר, ו״מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, אף כאן״.
8. דיקא נמי״דיקא נמי, דקתני ׳כדי לשבת׳ ולא קתני ׳לשבת׳״: אילו נועדו הטלאים לשבת ולראש השנה עצמם, המשנה הייתה אומרת ״לשבת״. המילה ״כדי״ פירושה כמות השווה למה שצריך לשלושה ימים כאלה, ולכן זה רק סימן לכמות (רש״י). ״שמע מינה״.

חצוצרות ״עד מאה ועשרים״, ו״הצלצל לבד״

1. שאלההמשנה אמרה שאין פוחתים משתי חצוצרות, ״ומוסיפין עד עולם״. הגמרא שואלת: ״ועד כמה?״ עד כמה חצוצרות מותר להוסיף?
2. רב הונארב הונא (ויש אומרים: רב זבדי בשם רב הונא): ״עד מאה ועשרים״, שנאמר בחנוכת בית המקדש של שלמה ״ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות״ (דברי הימים ב ה, יב).
3. מנא הני מילי״והצלצל לבד״: ״מנא הני מילי?״ מניין שהיה רק צלצל אחד?
4. רב אסירב אסי: ״ואסף במצלתים להשמיע״ (דברי הימים א טז, ה). רק אסף, איש אחד, ניגן במצלתיים (בפסוק: ״משמיע״).
5. קושיה״מצלתים תרי הוו!״: ״מצלתיים״ היא לשון זוגית, כלומר שני כלים. איך המשנה אומרת ״צלצל״ אחד?
6. תירוץ״כיון דחדא עבידתא עבדי, וחד גברא עביד בהו — קרי להו חד״. אלה שתי לוחות מתכת רחבות שמכים זו בזו, ואחת אינה מועילה בלי חברתה (רש״י). הן עושות פעולה אחת, ואדם אחד מנגן בשתיהן, ולכן הן נחשבות כלי אחד.

״אין פוחתין משנים עשר לויים על הדוכן״ — והקטנים שבשירה

1. משנהמשנה: ״אין פוחתין משנים עשר לויים עומדין על הדוכן, ומוסיפין עד עולם״. הדוכן היא הבמה שעליה עמדו הלויים ושרו בשעת הקרבת הקרבנות.
2. משנההקטן״אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלויים אומרים בשיר״. לפי רש״י, הלוי הקטן אינו נכנס לעזרה לשום עבודה, כגון לטאטא את העזרה או לסגור את הדלתות, אבל בשעת השירה הוא נכנס לשיר עם הלויים. הקטנים לא ניגנו בנבל ובכינור, אלא שרו ״בפה, כדי ליתן תבל בנעימה״: קולם הדק ״מתבל״ את קול הגדולים (רש״י).
3. רבי אליעזר בן יעקברבי אליעזר בן יעקב: הקטנים ״אין עולין למנין״ של השנים עשר, ״ואין עולין לדוכן״. הם עמדו על הקרקע, ״וראשיהן בין רגלי הלויים״, ונקראו ״צוערי הלויים״. את השם הגמרא מסבירה בהמשך.
4. שאלה״הני כנגד מי?״ מדוע דווקא שנים עשר לויים?
5. רב פפארב פפא: ״כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד״, מספר הכלים המזערי. תשעה כינורות וצלצל אחד נזכרו במשנה שלנו, ושני הנבלים במשנה בדף י׳. לפי שטיינזלץ, מספר השרים הוא כמספר המנגנים. וכך נאמר על המשוררים בימי דוד: ״הוא ובניו ואחיו שנים עשר״ (דברי הימים א כה).

קטן בשירה — ״ויעמד ישוע בניו ואחיו״

1. שאלהעל המשנה ״אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלויים...״ שואלת הגמרא: ״מנא הני מילי?״ מניין שקטנים משתתפים בשירה?
2. רבי יוחנןרבי יוחנן: ״ויעמד ישוע בניו ואחיו, קדמיאל ובניו... כאחד לנצח על עשה המלאכה״ (עזרא ג, ט). לפי שטיינזלץ, בבניין הבית השני עמדו האבות עם בניהם, גדולים וקטנים יחד, וליוו את העבודה בשיר.

״נבל לחוד וכנור לחוד״ — כינור של שבעה, שמונה ועשרה נימים

1. משנההמשנה אמרה שהקטנים ״לא היו אומרים לא בנבל ולא בכינור, אלא בפה״.
2. דיוק״למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד״: מכך שהמשנה מונה אותם בנפרד, משמע שנבל וכינור הם שני כלים שונים.
3. לימארבי יהודה״לימא מתניתין דלא כרבי יהודה?״ בברייתא אומר רבי יהודה: ״כנור של מקדש של שבעת נימין היה״, שנאמר ״שבע שמחות פניך״ (תהלים טז, יא), ״אל תיקרי ׳שובע׳ אלא ׳שבע׳״.
4. הברייתאימות המשיח״ושל ימות המשיח — שמונה״, שנאמר ״למנצח על השמינית״ (תהלים יב, א), כלומר ״על נימא שמינית״ שתתווסף לכינור.
5. הברייתאהעולם הבא״של עולם הבא — עשר״, שנאמר ״עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור״ (תהלים צב, ד). לפי שטיינזלץ, המזמור הוא ״שיר ליום השבת״, והשבת שלעתיד לבוא היא העולם הבא.
6. הברייתאואומר״ואומר: הודו לה׳ בכנור, בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש״ (תהלים לג, ב). לפי רש״י, ״שיר חדש״ בלשון זכר הוא שירת העולם הבא. כאן מתבררת הקושיה: רבי יהודה מוכיח את הכינור בן עשרת הנימים מ״נבל עשור״, ומשמע שלדעתו כינור ונבל הם כלי אחד (רש״י).
7. תירוץ״אפילו תימא רבי יהודה״: גם לדעתו אלה שני כלים. ״לעולם הבא, איידי דנפישי נימין דידיה, נפיש קליה כי נבל — קרי ליה נבל״: לכינור של העתיד יהיו נימים רבים, וקולו יהיה חזק כקול הנבל, ולכן הפסוק קורא לו נבל. רש״י מתאר את הנבל ככלי שקולו יוצא על ידי רוח, כמפוח של נפחים.

״צוערי הלויים״ או ״סועדי הלויים״

1. ברייתאעל דברי רבי אליעזר בן יעקב במשנה: ״תנא: וסועדי הלויים היו נקראין״. בברייתא השם הוא ״סועדי״, כלומר עוזרי הלויים (רש״י), שקולם סייע לשירה.
2. שאלה״ותנא דידן?״ מדוע התנא של המשנה קורא להם ״צוערי״, מלשון צער?
3. תשובה״כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו, הני מקטטי והני לא מקטטי — קרי להו צוערי״. לקטנים קול דק ולגדולים קול עבה. הקטנים יכולים לשיר בקול דק ויפה והגדולים אינם יכולים, ולכן הקטנים ״מצערים״ אותם (רש״י).

פרק ״יש בערכין״ — ״להקל ולהחמיר״: הנאה והכעור שבישראל

1. סיום פרק״הדרן עלך אין נערכין״: כאן מסתיים הפרק השני, ומתחיל הפרק השלישי, ״יש בערכין״.
2. משנהמשנה: יש דינים שבהם צד ״להקל ולהחמיר״: בערכין, בשדה אחוזה, בשור המועד שהמית את העבד, ו״באונס ובמפתה ובמוציא שם רע״. המשניות הבאות בפרק מפרטות כל אחד מהם.
3. משנהכיצד״יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד?״ מי שהעריך ״את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל — נותן חמשים סלע״, הערך הקצוב בתורה לבן עשרים עד שישים. הנאה שווה אולי הרבה יותר, ולכן זו הקולא. הכעור שווה אולי חמש סלעים בלבד, ולכן זו החומרא (רש״י). ״ואם אמר: הרי דמיו עלי — נותן את שוויו״, כפי שהיה נמכר בשוק.
4. דיוקהגמרא מדייקת: ״בישראל — אין, בגוים — לא״. לפי רש״י, מי שאמר ״ערך גוי פלוני עלי״ לא אמר כלום, כי גוי אינו נערך.
5. קושיה״לימא מתניתין דלא כרבי מאיר?״ במשנה בדף ה׳ שנינו: ״גוי — רבי מאיר אומר: נערך, אבל לא מעריך״. לרבי מאיר מי שמעריך גוי חייב, ומשנתנו נראית שלא כמותו.
6. תירוץדף י״ד״אפילו תימא רבי מאיר״: ״הוא הדין דאפילו גוי נמי״, גם המעריך גוי נותן חמשים. ״אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן״: המשנה נקטה ישראל כדי ללמד דבר אגב, כדברי רב יהודה בשם רב: ״אסור לאדם שיאמר כמה נאה גוי זה״. רש״י מביא לכך את הפסוק ״לא תחנם״ (דברים ז, ב), כלומר לא תתן להם חן. לכן המשנה לא כתבה ״הנאה שבגוים״.
7. קושיהדף י״ד״וליתני: את הנאה שבישראל ואת הכעור שבגוים!״ אם רק השבח אסור, המשנה יכלה להזכיר גוי בצד הכעור, וללמד שגם הוא נערך.
8. תירוץדף י״ד״בחד אומה קמיירי, בתרי אומי לא מיירי״: המשנה מעמידה זה מול זה שני אנשים מאותה אומה, ואינה משווה בין שתי אומות.
9. קושיהדף י״ד״ולא? והא קתני: הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל!״ במשנה על אונס ומפתה (דף י״ד ע״ב) התנא משווה בין כהנת לישראלית, כלומר בין שתי קבוצות (רש״י).
10. תירוץדף י״ד״התם חד אומה הוא״: כהנים וישראלים הם אומה אחת, ״אלא מקדיש הוא דקדישי כהנים טפי״. ההבדל ביניהם הוא רק שהכהנים מקודשים יותר.
11. ואיבעית אימאדף י״ד״ואיבעית אימא״: המשנה רצתה לשנות בהמשכה את דין ״שדה אחוזה״, ״דבישראל הוא דמשכחת לה״. לגוי אין נחלת אבות בארץ ישראל, ולכן אין אצלו פדיון קצוב של שדה אחוזה (רש״י). משום כך המשנה שנתה את כולה בישראל, גם את דין הערכין.

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא