ערכין י״ב

נסכים הבאים בפני עצמן — טעונים שירה? ״אילייא בעלמא״

אֶלָּא אִילְיָיא בְּעָלְמָא הוּא דִּנְפַל לְהוּ בְּפוּמַּיְיהוּ.ערכין י״ב ע״א

1. איבעיא״נסכים הבאים בפני עצמן״ הם יין שמנסכים על המזבח שלא יחד עם הקרבן. רש״י: הקריבו היום קרבן ציבור בלי נסכיו, ואת הנסכים הביאו למחר. בשעת ניסוך היין של קרבנות הציבור הלויים שרים. השאלה: האם גם ניסוך שבא לבדו ״טעונין שירה״?
2. צדדי הספקמצד אחד, רבי שמואל בר נחמני אמר בשם רבי יונתן ש״אין אומרים שירה אלא על היין״. אם השירה תלויה ביין, אולי די ביין לבדו. מצד שני, אולי שרים רק כשיש ״אכילה ושתיה״, כלומר קרבן שעולה על המזבח וניסוך היין איתו (רש״י). לפי זה על ״שתייה״ לבדה אין שרים.
3. תא שמעברייתאברייתא של רבי יוסי: ״מגלגלין זכות ליום זכאי״ (וחובה ליום חייב). כשחרב הבית הראשון היה זה בתשעה באב, במוצאי שבת ובמוצאי שביעית, והלויים עמדו על הדוכן ושרו ״וישב עליהם את אונם״ (תהלים צד, כג). בסוף דף י״א הגמרא הביאה את אותה ברייתא כדי לפשוט שאלה על עולת נדבה, וכאן היא חוזרת לאותה ברייתא בשאלת ניסוך היין.
4. ההוכחה״האי שירה מאי עבידתיה?״ על מה שרו? לא על עולת חובה, כלומר קרבן התמיד, כי ״בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד״, שלושה שבועות קודם. גם לא על עולת נדבה, כי רב מרי בריה דרב כהנא כבר לימד בסוף דף י״א שעולת נדבה אינה טעונה שירה, שהרי אין לה זמן קבוע (רש״י). נשארה רק אפשרות אחת: ״אלא לאו דנסכין״. שרו על ניסוך יין שבא לבדו, ומכאן שניסוך כזה טעון שירה.
5. דחייהרבארבא (ויש אומרים רב אשי) דוחה: ״ותסברא?!״ אין זו שירה של קרבן כלל. החורבן היה ביום ראשון, והשיר של יום ראשון הוא ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א). ״וישב עליהם את אונם״ שייך לשיר של יום רביעי. אילו שרו על קרבן, היו אומרים את השיר של אותו יום. אלא ״אילייא בעלמא״: זו הייתה קינה שנפלה לפיהם מעצמה.
6. קושיה״והא עומדים על דוכנן קתני!״ הדוכן הוא המקום שבו הלויים עומדים כדי לשיר על הקרבנות. אם הם עמדו שם, משמע שזו הייתה שירת קרבן ולא קינה בעלמא.
7. תירוץכריש לקישכדברי ריש לקיש: ״אומר שירה שלא על הקרבן״. מותר ללוי לשיר על הדוכן כרשות, גם כשאין קרבן. לכן העמידה על הדוכן אינה מוכיחה שהקריבו באותה שעה.
8. קושיה״אי הכי, בנסכים נמי לימא!״ אם מותר לשיר על הדוכן גם בלי חיוב, שישירו גם על נסכים הבאים לבדם, לפחות כרשות.
9. תירוץ״נפיק מיניה חורבא״: תצא מזה תקלה. רש״י: אם ישירו כרשות על נסכים הבאים לבדם, יבואו לומר שגם השירה על נסכים הבאים עם הקרבן היא רשות בלבד. כך תיפגע שירת החובה.

חורבן ראשון במוצאי שביעית — ״בעשרים וחמש שנה לגלותנו״

מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב.ערכין י״א ע״ב

1. גופאברייתאהגמרא חוזרת לגוף הברייתא של רבי יוסי: ״מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב״. דבר טוב מתרחש ביום שכבר נקבע לזכות, ופורענות ביום שכבר נקבע לפורענות. לכן החורבן הראשון היה בתשעה באב, במוצאי שבת, ״ומוצאי שביעית״ (השנה הראשונה אחרי שנת השמיטה) ובמשמרתו של יהויריב.
2. קושיה״בראשונה, במוצאי שביעית מי משכחת לה?״ יחזקאל אומר: ״בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר״ (יחזקאל מ, א). באיזו שנה ״ראש השנה״ חל בעשור לחודש? ״הוי אומר: זה יובל״. ביום הכיפורים של שנת היובל תוקעים בשופר (ויקרא כה, ט), העבדים יוצאים לחירות והשדות חוזרים לבעליהם, ואז ניכר שזו שנת יובל (רש״י). יוצא שהיובל חל בשנה הארבע עשרה לחורבן.
3. חשבון הקושיהשנת היובל באה תמיד אחרי שנת שמיטה (שנת 49), ולכן גם היא נופלת ב״אחד בשבוע״, כלומר בשנה הראשונה של מחזור (רש״י). אם החורבן היה במוצאי שביעית, גם הוא היה בשנה הראשונה של מחזור. ״מחד בשבוע לחד בשבוע — תמני״, כשמונים גם את שנת החורבן, ו״לחד בשבוע אחרינא — חמש עשרה״. שנת היובל הייתה אפוא השנה החמש עשרה ולא הארבע עשרה.
4. תירוץרבינארבינא קורא את הפסוק ״בארבע עשרה שנה אחר שנה שהוכתה העיר״: ארבע עשרה שנים אחרי שנת החורבן, בלי למנות אותה. כך היובל הוא השנה החמש עשרה כשמונים גם את שנת החורבן, כמו שהחשבון מחייב. לפי רש״י החורבן היה בשנה השלושים ושש של מחזור היובל, שהיא מוצאי שביעית, ועוד ארבע עשרה שנה מגיעים לשנת החמישים.
5. קושיה״אי הכי, בעשרים וחמש שנה? עשרים ושש הוויין!״ ברייתא (״דאמר מר״) מונה גלויות בשנים שבע, שמונה, שמונה עשרה ותשע עשרה. ״לגלותנו״ היא גלות יהויכין, שיחזקאל גלה בה (רש״י), בשנה השביעית. החורבן היה בשנה השמונה עשרה. משבע עד שמונה עשרה הן ״חד סרי״, ועוד חמש עשרה שנה מן החורבן עד היובל לפי רבינא. הרי עשרים ושש, ולא עשרים וחמש.
6. אמר לך רבינא״ולדידך מי ניחא?״ גם לשיטת המקשן, שמונה את שנת החורבן בתוך הארבע עשרה, החשבון אינו עולה. ״גלו נמי בתשע עשרה״, ולפי פשט הכתובים אז היה החורבן (שטיינזלץ). משבע עד תשע עשרה הן שתים עשרה, ועוד ארבע עשרה, ושוב יוצא עשרים ושש.
7. התירוץ המשותף״אלא מאי אית לך למימר? לבר משתא דגלו בה״: גם המקשן צריך לומר ש״עשרים וחמש שנה לגלותנו״ נמנות בלי שנת הגלות עצמה. ״לדידי נמי״: אותו תירוץ מיישב גם את החשבון של רבינא. משמיטים את השנה השביעית, ומגיעים לעשרים וחמש.
8. קושיה״מכל מקום, תשסרי לרבינא קשיא!״ החורבן היה בשנה התשע עשרה, כפי שעולה מן הברייתא. לפי רבינא, גם אחרי שמשמיטים את שנת הגלות, יש אחת עשרה שנים בין שבע לתשע עשרה, ועוד חמש עשרה עם שנת החורבן. שוב עשרים ושש.
9. תירוץ״מי סברת שלש גליות הוי?״ ארבעת המספרים הם שתי גלויות בלבד, שנמנו בשני מניינים. הגלות הראשונה הייתה ״בשבע לכיבוש יהויקים, שהיא שמונה לנבוכדנצר״. השנייה, יחד עם החורבן, הייתה בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים, שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר. במניין אחד ההפרש בין הגלות לחורבן הוא אחת עשרה שנה ולא שתים עשרה, וחשבונו של רבינא מגיע לעשרים וחמש.
10. מקורעמוד במניין ההפרש של שנה בין שני המניינים? ״דאמר מר״ (רש״י: בסדר עולם): ״שנה ראשונה כיבש נינוה, שניה עלה וכיבש יהויקים״. נבוכדנצר כבש את יהויקים בשנה השנייה למלכותו, ולכן כל שנה ״לכיבוש יהויקים״ קטנה באחת מן השנה ״לנבוכדנצר״. רש״י מוסיף שהכיבוש הזה לא היה גלות. יהויקים נעשה עבד לנבוכדנצר ונשאר במקומו.

״וכן בשניה״ — רבי יהודה, ״אשארא״ ורב אשי

יְדַעְיָה עִיקָּר וִיהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ.ערכין י״ג ע״א

1. ברייתאהברייתא של רבי יוסי מוסיפה אחרי תיאור החורבן הראשון: ״וכן בשניה״. משמע שגם הבית השני חרב בתשעה באב, במוצאי שבת ובמוצאי שביעית.
2. קושיה״ושניה במוצאי שביעית מי משכחת לה?״ הבית השני עמד ארבע מאות ועשרים שנה (רש״י: שנים שלמות, והחורבן בשנה שאחריהן). אם מונים יובלות מתחילת בניין הבית, ארבע מאות שנה הן ״תמניא יובלי״, ארבע עשרה הן ״תרי שבוע״, ו״פשו להו שית״. השנה האחרונה הייתה השישית במחזור השמיטה, והבית חרב דווקא בשנה השביעית עצמה (רש״י), ולא במוצאי שביעית.
3. תירוץרבי יהודה״הא מני? רבי יהודה היא״. רבי יהודה אומר ״שנת חמשים עולה לכאן ולכאן״: שנת היובל היא גם השנה הראשונה של המחזור הבא, ולכן כל יובל אצלו בן ארבעים ותשע שנים (רש״י). אחרי שמונה יובלות כאלה נשארות שמונה שנים מתוך ארבע מאות. מוסיפים להן את שש השנים, ויוצא ״ארביסר״, שתי שמיטות שלמות. כך החורבן נופל במוצאי שביעית.
4. קושיה״אי רבי יהודה, בראשונה לא משכחת לה!״ ברייתא: ״שבעה עשר יובלות״ מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שגלו. לפי רש״י אלה שמונה מאות וחמישים שנה: ארבע מאות וארבעים עד בניין הבית, ועוד ארבע מאות ועשר שהבית עמד. אילו מנו מיד, הבית היה חרב ״בתחילת יובל״, בשנת היובל עצמה (רש״י), ולא היה מתקיים הפסוק ביחזקאל, שהיובל חל ארבע עשרה שנה אחרי החורבן. לכן הברייתא מוציאה ״שבע שכיבשו ושבע שחילקו״: התחילו למנות רק אחרי ארבע עשרה השנים האלה, ואז היובל חל ארבע עשרה שנה אחרי החורבן.
5. חשבון הקושיההחשבון הזה מתאים לרבנן, שהיובל אצלם בן חמישים שנה. לרבי יהודה כל יובל קצר בשנה, ולכן ״אייתי שבסרי משבסרי יובלי״: שבעה עשר יובלות מותירים עוד שבע עשרה שנים. מורידים מהן את ארבע עשרה שנות הכיבוש והחלוקה, ונשארות שלוש (רש״י). יוצא שהבית הראשון חרב ״בתלתא בשבוע״, בשנה השלישית למחזור השמיטה, ולא במוצאי שביעית.
6. תירוץ״הנך שני דאגלינהו סנחריב… לא קחשיב להו״: השנים שמאז הגלה סנחריב את עשרת השבטים ועד שירמיהו החזיר אותם אינן נמנות במניין היובלות. רש״י מביא נוסח ״תלת שני״, כלומר שלוש שנות המצור על שומרון, ודוחה אותו. לפי פירושו כל שנות הגלות לא נמנו. השנה השמונה עשרה ליאשיהו הייתה השנה הראשונה למניין החדש. ארבע עשרה שנים עד סוף מלכות יאשיהו, ועוד אחת עשרה ליהויקים וליהויכין ואחת עשרה לצדקיהו: החורבן היה בשנה השלושים ושש למניין, שהיא מוצאי שביעית, וארבע עשרה שנה אחריו חל היובל (רש״י על פי סדר עולם).
7. איבעית אימא״לעולם רבנן״: הברייתא כחכמים, שהיובל אצלם בן חמישים שנה, ולפי חשבונם הבית השני באמת חרב דווקא בשנה השביעית. ומה שנאמר ״וכן בשניה״ — ״אשארא״: הדמיון לחורבן הראשון הוא רק בשאר הפרטים, תשעה באב ומוצאי שבת (רש״י), ולא במוצאי שביעית.
8. הכי נמי מסתבראיש סברה לפירוש הזה: ״משמרתו של יהויריב בשניה מי הואי?״ הברייתא מזכירה שהחורבן הראשון היה במשמרתו של יהויריב. אילו ״וכן בשניה״ חל על כל הפרטים, גם בחורבן השני היה צריך לשמש משמר יהויריב. הברייתא הבאה מראה שזה אינו אפשרי.
9. ברייתאדף י״ג״ארבע משמרות עלו מן הגולה״: ידעיה, חרים, פשחור ואימר. הנביאים שביניהם חילקו אותם לעשרים וארבע משמרות כהונה. הם כתבו את שמות המשמרות על פתקים, ערבבו אותם ונתנו בקלפי, וכל אחד מן הארבעה נטל את חלקו ואת חלק חבריו, שש משמרות לכל אחד. והנביאים התקינו שגם אם יעלה יהויריב, שהיה הראשון במשמרות, ״לא ידחה ידעיה ממקומו״: ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו. רש״י: יהויריב לא עלה שוב.
10. מסקנהדף י״ג״אלא אשארא״: בבית השני לא היה משמר יהויריב, ולכן ודאי ש״וכן בשניה״ אינו חל על כל פרטי הברייתא. הוא נאמר על שאר הפרטים, ותירוץ ה״איבעית אימא״ מתחזק.
11. רב אשידף י״גרב אשי מתרץ אחרת. לפי רש״י הברייתא כרבנן, ו״וכן בשניה״ נאמר גם על מוצאי שביעית. ״הנך שית שני עד דסליק עזרא… לא קא חשיב להו״: שש השנים הראשונות של הבית השני, עד שעלה עזרא וקידש את הארץ, אינן נמנות במניין השמיטות והיובלות. בלעדיהן נשארות ארבע מאות וארבע עשרה שנה, שהן שמונה יובלות ושתי שמיטות שלמות, והחורבן חל במוצאי שביעית (רש״י).
12. ראיהפסוקים · דף י״גמניין שעברו שש שנים? נאמר ״באדין בטלת עבידת בית אלהא״ (עזרא ד, כד): הבנייה עמדה מלכת עד השנה השנייה לדריוש. ונאמר ״ושיציא ביתה דנה״ (עזרא ו, טו): הבית נשלם בשנה השישית לדריוש. כלומר, הבנייה התחילה בשנה השנייה לדריוש ונמשכה עד השנה השישית (רש״י).
13. ברייתאדף י״גוברייתא: באותו זמן ״לשנה הבאה עלה עזרא״ עם הגולים שעמו, כנאמר ״היא שנת השביעית למלך״ (עזרא ז, ח). עזרא הגיע בחודש אב של השנה השביעית לדריוש, השנה השישית לבניין, ורק מתשרי שאחריו התחילו למנות שמיטות (רש״י). כך מתיישב ״וכן בשניה״ גם לעניין מוצאי שביעית.

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא