ערכין י״א

המגריפה שבמקדש — מאה או אלף מיני זמר, ״מתניתא גוזמא״

1. רקעבסוף דף י׳ הגמרא מונה כלים מיוחדים שהיו במקדש: האבוב, הצלצול והמכתשת. שם מובאים דברי רבא בר שילא בשם רב מתנה בשם שמואל: ״מגריפה היתה במקדש״. רש״י שם מפרש את השם: כלי שגורפים בו את דשן המזבח, כעין כף. כאן, בראש דף י״א, ממשיך התיאור של המגריפה ככלי שמפיק קולות.
2. שמואלהמשך״עשרה נקבים היו בה״, וכל נקב מוציא עשרה מיני זמר, ״נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר״. לפי רש״י, בכל נקב היה קנה, ובכל קנה היו עשרה נקבים, וכל אחד מהם השמיע צליל אחר.
3. ברייתאברייתא מתארת את הכלי אחרת: ״היא אמה וגבוה אמה, וקתא יוצא הימנה״. רוחבה אמה וגובהה אמה, וידית בולטת ממנה (שטיינזלץ). גם בה עשרה נקבים, אבל כל נקב מוציא מאה מיני זמר, ובסך הכול אלף.
4. סימןרב נחמן בר יצחקכדי שלא נטעה מי אמר מאה ומי אמר אלף, רב נחמן בר יצחק נותן סימן: ״וסימניך מתניתא גוזמא״. הברייתא היא שאומרת את המספר הגדול, כי דרך המשניות והברייתות לדבר לפעמים בלשון גוזמה (רש״י).

״ועבדי כהנים היו״ — עיקר שירה בפה, ו״מעלין מדוכן״

1. משנההמשנה בדף י׳ שואלת מי ניגנו בחליל לפני המזבח. רבי מאיר: ״ועבדי כהנים היו״. רבי יוסי: משפחות ״בית פגרים ובית ציפרא״ מעמאום, שהיו ״משיאין לכהונה״, כלומר ישראלים מיוחסים שכהנים נשאו את בנותיהם. רבי חנינא בן אנטיגנוס: ״לוים היו״.
2. לימאהצעההגמרא מציעה ״לימא בהא קמיפלגי״. מי שאומר שהמנגנים היו עבדים סובר ש״עיקר שירה בפה״: המצווה שמוטלת על הלויים היא השירה בקול, והכלי בא רק ״לבסומי קלא״, להמתיק את הקול. לכן גם עבדים יכולים לנגן. מי שאומר שהיו לויים סובר ש״עיקר שירה בכלי״, ולכן הנגינה עצמה היא עבודת הלויים.
3. קושיהותסברא?״ותסברא? רבי יוסי מאי קסבר?״ ההצעה אינה מסבירה את הדעה השלישית. אם עיקר השירה בפה, ״עבדים סגיא״, ולמה רבי יוסי מצריך משפחות מיוחסות? ואם עיקר השירה בכלי, ״לוים בעינן״, וישראלים מיוחסים אינם מספיקים.
4. תירוץלעולם״לעולם קסבר עיקר שירה בפה״. לפי רש״י כולם מסכימים שעיקר השירה בפה, ולכן מעיקר הדין כל אדם כשר לנגן. המחלוקת היא ״במעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות״: האם מי שראו אותו מנגן על הדוכן מוחזק בשל כך כבן משפחה מיוחסת, שאפשר להשתדך עמה, וכלוי, שנותנים לו מעשר ראשון (רש״י).
5. שלוש השיטותמי שאמר עבדים סובר ״אין מעלין מדוכן לא ליוחסין ולא למעשרות״, ולכן גם עבדים יכלו לנגן. מי שאמר לויים סובר שמעלין מן הדוכן לשני הדברים, ולכן רק לויים יכלו לנגן. מי שאמר ישראלים סובר ״מעלין מדוכן ליוחסין ולא למעשרות״, ולכן צריך משפחות מיוחסות, אבל לא דווקא לויים.

״השיר מעכב את הקרבן״ — רבי מאיר וחכמים

1. ברייתא״השיר מעכב את הקרבן״, דברי רבי מאיר: אם הלויים לא שרו בשעת הקרבת קרבן הציבור, לא יצאו ידי חובת הקרבן (שטיינזלץ). חכמים: ״אינו מעכב״.
2. מאי טעמא?מה מקורו של רבי מאיר? מניין שהשירה, שהיא עבודה נלווית, מעכבת את הקרבן כולו?
3. תשובההפסוק על הלויים: ״ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל״… ״ולכפר על בני ישראל״ (במדבר ח, יט). הלויים הם המשוררים (רש״י), והכתוב קושר את עבודתם לכפרה. ״מה כפרה מעכבת, אף שירה מעכבת״: כמו שזריקת הדם, שבה הכפרה, מעכבת, כך גם השירה.
4. ורבנן?וחכמים, מה הם לומדים מן ההשוואה בין השירה לכפרה, אם לא שהשירה מעכבת?
5. תשובההם לומדים ממנה דין אחר, של רבי אלעזר: ״מה כפרה ביום, אף שירה ביום״. זריקת הדם נעשית רק ביום ולא בלילה, ולכן גם השירה נאמרת רק ביום (שטיינזלץ). ההשוואה מלמדת על זמן השירה, ולא על כך שהיא מעכבת.

מנין לעיקר שירה מן התורה? — שמואל, רב מתנה, ושירה על הביכורים

אֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב? הֱוֵי אוֹמֵר: זֹה שִׁירָה.ערכין י״א ע״א

1. שמואלרב יהודה בשם שמואל: מנין שחובת השירה במקדש היא מן התורה? על הלוי נאמר ״ושרת בשם ה׳ אלהיו״ (דברים יח, ז). ״איזהו שירות שבשם?״ עבודה שמזכירים בה שם שמים (רש״י). ״הוי אומר: זה שירה״, שבה מהללים את ה׳.
2. קושיה״ואימא נשיאות כפים!״ גם בברכת כהנים מזכירים את שם ה׳. אולי עליה מדבר הפסוק?
3. תירוץבפסוק אחר נאמר ״לשרתו ולברך בשמו״ (דברים י, ח), כלומר השירות והברכה הן שני דברים נפרדים. ״מכלל דברכת כהנים לאו שירות היא״.
4. רב מתנהרב מתנה מביא מקור אחר: ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב״ (דברים כח, מז). איזו עבודה נעשית בשמחה ובטוב לבב? ״הוי אומר: זה שירה״, כי אדם שר רק מתוך שמחה וטוב לב (רש״י).
5. קושיה״ואימא דברי תורה״: גם עליהם נאמר שהם משמחים, ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״ (תהלים יט, ט). אולי העבודה שבשמחה היא לימוד התורה?
6. תירוץהתורה נקראת ״משמחי לב״, אבל אינה נקראת ״טוב״. הפסוק של רב מתנה מדבר על ״טוב לבב״, ולכן אינו מתאים לתורה.
7. קושיה״ואימא ביכורים״: עליהם נאמר ״ושמחת בכל הטוב״ (דברים כו, יא). אולי פירוש הפסוק הוא ״תחת אשר לא הבאת ביכורים״ (רש״י)?
8. תירוץבביכורים נאמר ״טוב״, אבל לא ״טוב לבב״. רק השירה מתאימה לשני הצירופים יחד, שמחה וטוב לבב.
9. רב מתנהביכוריםמכאן רב מתנה לומד דין נוסף: ״מנין לביכורים שטעונין שירה?״ בגזירה שווה ״טוב״–״טוב״. בשירה נאמר ״ובטוב לבב״, ובביכורים ״בכל הטוב״ (רש״י). רש״י מזכיר את המשנה במסכת ביכורים: כשהגיעו המביאים לעזרה, הלויים שרו ״ארוממך ה׳ כי דליתני״.
10. קושיהאיני?״איני?״ רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר ״אין אומרים שירה אלא על היין״, מן הפסוק ״החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים״ (שופטים ט, יג). היין משמח אנשים, ואת ה׳ הוא משמח בשירה שנאמרת עליו. והרי ביכורים הם פירות ולא יין!
11. תירוץ״משכחת לה״, יש מקרה של ביכורים מן היין, כברייתא של רבי יוסי: ״פרי אתה מביא, ואי אתה מביא משקין״. אבל אם ״הביא ענבים ודרכן״, יצא, שנאמר ״תביא״ (דברים כו, ב). על ביכורים כאלה, של יין, אומרים שירה.

עוד מקורות לשירה — מ״ישור במשא״ עד ״גם הם גם אתם״

1. חזקיהחזקיה: ״וכנניהו שר הלוים ישור במשא כי מבין הוא״ (דברי הימים א טו, כב). ״אל תיקרי ישור אלא ישיר״: כנניהו היה ממונה על הרמת הקול בשיר (רש״י).
2. בלווטיבלווטי בשם רבי יוחנן: על הלויים נאמר ״לעבוד עבודת עבודה״ (במדבר ד, מז). ״איזהו עבודה שצריכה עבודה?״ עבודה שנעשית יחד עם עבודה אחרת, ״זו שירה״, שנאמרת בשעת ההקרבה. רש״י: היא נאמרת על יין הנסכים של הקרבן.
3. רבי יצחקרבי יצחק: ״שאו זמרה ותנו תף כנור נעים עם נבל״ (תהלים פא, ג).
4. רב נחמן בר יצחקרב נחמן בר יצחק: ״הם ישאו קולם ירנו בגאון ה׳ צהלו מים״ (ישעיהו כד, יד). רש״י: ישמחו בשיר בית המקדש יותר מן השמחה בים סוף.
5. ברייתאברייתא לומדת מבני קהת: ״כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו״ (במדבר ז, ט). אם נאמר ״בכתף״, ברור שהם נושאים, ולמה צריך ״ישאו״? ״אין ישאו אלא לשון שירה״, כמו ״שאו זמרה״ ו״ישאו קולם״, שני הפסוקים הקודמים.
6. חנניא בן אחי רבי יהושעחנניא בן אחי רבי יהושע: ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״ (שמות יט, יט). ה׳ ענה למשה ״על עסקי קול״, כלומר ציווה אותו לשורר, כי משה היה מן הלויים (רש״י).
7. רב אשירב אשי: ״ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד״ (דברי הימים ב ה, יג). המשוררים פעלו יחד עם המחצצרים, ואת החצוצרות התורה מצווה לתקוע על הקרבנות (שטיינזלץ).
8. רבי יונתןרבי יונתן: ״ולא ימותו גם הם גם אתם״ (במדבר יח, ג). הפסוק משווה את הלויים לכהנים: ״מה אתם בעבודת מזבח, אף הם בעבודת מזבח״. והעבודה היחידה במזבח שהלויים כשרים לה היא השירה על הקרבן (רש״י).
9. תניא נמי הכיברייתא דורשת את אותו פסוק: ״אתם בשלהם והם בשלכם — במיתה״. כהן שעשה עבודת הלויים, כגון ששר, או אחד הלויים שעבד במזבח, חייב מיתה בידי שמים (שטיינזלץ). אבל ״הם בשלהם״, אחד הלויים שעשה עבודה של לויים אחרים, כגון משורר שהגיף דלתות או שוער ששר, ״אינן במיתה אלא באזהרה״. הלויים היו מחולקים לשוערים ולמשוררים (רש״י).

אביי: ״משורר ששיער — במיתה״, ומעשה ברבי יוחנן בן גודגדא

1. אבייאביי: ״נקיטינן״, מקובל בידינו, ש״משורר ששיער בשל חבירו במיתה״: משורר מן הלויים שעשה עבודת שוער חייב מיתה. המקור הוא הפסוק על החונים לפני המשכן: ״והזר הקרב יומת״ (במדבר ג, לח).
2. מאי זר?״מאי זר?״ את מי הפסוק הזה מכנה ״זר״?
3. לא זר ממשלא ״זר ממש״, ישראל שאינו מן הכהנים ולא מן הלויים, שהרי ״הכתיב חדא זימנא״: באותה פרשה כבר נאמר ״והזר הקרב יומת״ (במדבר ג, י), ואין צורך לחזור על כך.
4. אלא״אלא לאו זר דאותה עבודה״: הפסוק מדבר על אחד הלויים שזר לעבודה המסוימת, כי היא שייכת ללויים אחרים (שטיינזלץ). לכן משורר ששיער חייב מיתה.
5. מיתיבי״מיתיבי״: הברייתא אומרת במפורש ״משורר ששיער ומשוער ששורר אינן במיתה אלא באזהרה״.
6. תנאי היא״תנאי היא״, אביי סובר כתנא אחר. מעשה ברבי יהושע בר חנניה, שהלך לסייע לרבי יוחנן בן גודגדא ב״הגפת דלתות״, בסגירת שערי המקדש. אמר לו רבי יוחנן: ״בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים״. שניהם היו לויים (רש״י).
7. מאי לאו בהא קמיפלגיההסבר המוצע: רבי יוחנן בן גודגדא סובר שמשורר ששיער חייב ״מיתה״, ולכן חכמים גזרו גם על מי שרק מסייע, שמא יבוא לעשות לבדו (רש״י). רבי יהושע סובר שזו רק ״אזהרה״, ולכן לא גזרו על המסייע. לפי זה אביי סובר כרבי יוחנן בן גודגדא.
8. דחייה״דכולי עלמא אזהרה היא״: ייתכן ששניהם סוברים שמשורר ששיער עובר רק באזהרה, והם נחלקו אם ״מסייע גזרו ביה רבנן״. לפי זה אין בברייתא תנא שסובר כאביי, ובזה הסוגיה נגמרת.

בעיית רבי אבין: עולת נדבת ציבור טעונה שירה? — ״ויאמר חזקיהו״

1. בעיארבי אביןרבי אבין שואל: ״עולת נדבת ציבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה?״ מדובר בעולות שהציבור מקריב בנדבה, כגון קיץ המזבח, שבא מן המעות של מותר חטאת ומותר אשם (רש״י). התורה אומרת ״ותקעתם בחצצרת על עלתיכם״ (במדבר י, י). האם ״עולותיכם״ כולל עולת חובה ועולת נדבה, או שהוא מדבר רק על העולות ״דכולהו ישראל״, הקבועות לכל ישראל?
2. תא שמעחזקיהוראיה מן הפסוק ״ויאמר חזקיהו להעלות העולה על המזבח, ובעת החל העולה החל שיר ה׳״ (דברי הימים ב כט, כז). ״ויאמר״ מלמד שנמלכו בחזקיהו (רש״י). אילו הייתה זו עולת חובה, ״למה ליה אימלוכי?״ אין על מה להתייעץ. ״אלא לאו דעולת נדבה״, ובכל זאת שרו עליה.
3. רב יוסףרב יוסף דוחה: ״עולת ראש חודש הוה״, עולת חובה של מוסף (רש״י). נמלכו כי לא ידעו אם ״הוקבע ראש חודש בזמנו״, ואם להקריב היום את עולת ראש החודש.
4. אבייאביי מקשה: בתחילת העניין נאמר ״ביום ששה עשר לחדש הראשון״ (דברי הימים ב כט, יז), ורק אחר כך ״ויאמר חזקיהו להעלות העולה״. זה לא היה ראש חודש.
5. רמי בריה דרב ייבארמי בריה דרב ייבא מציע: ״כבש הבא עם העומר״, שהוא עולת חובה בט״ז בניסן (רש״י). הספק היה אם ראש חודש ניסן נקבע בזמנו. אם כן, היום הוא באמת ט״ז ומקריבים את הכבש.
6. רב אויארב אויא מקשה: ״וליחזי פסח היכי עביד, מצה היכי אכיל!״ כבר הקריבו את הפסח ואכלו מצה לפי התאריך שנקבע לחודש. אם ידעו אז מתי חל הפסח, הם יודעים גם שהיום ט״ז.
7. רב אשירב אשי: מדובר בכבש העומר, ולא היה שום ספק. נמלכו בחזקיהו ״מידי דהוה אשליחא דציבורא דממליך״, כמו שליח ציבור שנוטל רשות לפני שהוא ניגש להתפלל (רש״י).
8. השתא דאתית להכי״השתא דאתית להכי, אפילו תימא עולת חובה״: אם ההימלכות היא רק נטילת רשות, ייתכן שזו הייתה עולת חובה רגילה, עולת התמיד (רש״י). הראיה נופלת, ובעייתו של רבי אבין נשארת פתוחה.

״מגלגלין חובה ליום חייב״ — השירה ביום החורבן, ומסקנת רב מרי

וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״יַצְמִיתֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ עַד שֶׁבָּאוּ גּוֹיִם וּכְבָשׁוּםערכין י״א ע״ב

1. תא שמעברייתארבי יוסי: ״מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב״. כשנחרב הבית הראשון היה זה בתשעה באב, במוצאי שבת (יום ראשון), במוצאי שביעית (השנה השמינית, רש״י), ובמשמרת יהויריב. הכהנים והלויים עמדו על הדוכן ושרו ״וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם״ (תהלים צד, כג), ולא הספיקו לסיים את הפסוק עד שבאו האויבים וכבשום. ״וכן בשנייה״.
2. הראיהמה הייתה השירה הזאת? לא של עולת חובה, כי ״בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד״, כשלא היו להם כבשים בגלל המצור (רש״י). ״אלא לאו דעולת נדבה״, ומכאן שעולת נדבה טעונה שירה.
3. קושיהותסברא?״ותסברא?״ מה ההבדל? אם לא היו בהמות לתמיד, מאין היו להם בהמות לעולת נדבה?
4. תירוץ״בן בקר אקראי בעלמא הוא דאיתרמיא להו״: במקרה נזדמן להם עגל, שאינו ראוי לתמיד אבל ראוי לעולת נדבה (רש״י).
5. דחייהרבארבא (ויש אומרים רב אשי) דוחה את הראיה מיסודה. השיר הקבוע של יום ראשון הוא ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א), ואילו ״וישב עליהם את אונם״ שייך ל״שיר דארבעה בשבת״, המזמור של יום רביעי (רש״י). אם כן לא הייתה זו שירה על קרבן, אלא ״אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו״, קינה שנפלה לפיהם.
6. קושיה״והא עומדין על דוכנן קתני!״ הברייתא אומרת שעמדו על הדוכן, המקום שבו שרים על הקרבנות.
7. תירוץריש לקישכדברי ריש לקיש: ״אומר שלא על הקרבן״. הלויים רשאים לשיר על הדוכן גם כשאין קרבן.
8. קושיה״אי הכי, בעולת נדבה נמי לימא!״ אם מותר לשיר בלי קרבן, שישירו גם על עולת נדבה, לפחות כרשות, ונפשוט מכך את בעייתו של רבי אבין (רש״י).
9. תירוץ״נפיק מינה חורבא״: תצא מזה תקלה. אם ישירו על עולת נדבה כרשות, יבואו לחשוב שגם השירה על עולת החובה היא רשות, ולכן אין שרים כלל על נדבה (רש״י). הבעיה עדיין לא נפשטה.
10. מאי הוה עלה?״מאי הוה עלה?״ מה ההכרעה בבעייתו של רבי אבין?
11. תא שמערב מרירב מרי בריה דרב כהנא שנה: ״על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם״ (במדבר י, י). הפסוק מצרף עולות ושלמים, ולכן לומדים אחד מן השני. ״מה עולה קודש קדשים, אף שלמים קודש קדשים״: השלמים שעליהם שרים הם השלמים היחידים שהם קודש קדשים, כבשי עצרת, שלמי הציבור שבאים בשבועות (רש״י).
12. מסקנהובכיוון ההפוך: ״מה שלמים קבוע להם זמן, אף עולה קבוע לה זמן״. כבשי עצרת באים בזמן קבוע, ולכן גם העולה שטעונה שירה היא רק עולה שזמנה קבוע. לעולת נדבת ציבור אין זמן קבוע, ולכן היא אינה טעונה שירה (רש״י).

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא