ערכין י׳

סוף המעשה ברבי: ״דל תלתא לבהדי תלתא״ — ״נר ישראל!״

1. רקעבסוף דף ט׳ הובא מעשה: רבי (רבי יהודה הנשיא) עשה בשנה אחת תשעה חודשים חסרים, ובכל זאת הירח החדש נראה ביום שנקבע לראש החודש (״ונראה חודש בזמנו״). זה הפתיע אותו, כי לפי החשבון הירח היה צריך לאחר בכשלושה ימים. בנו רבי שמעון בר רבי הציע: ״שמא שנה מעוברת היתה?״. בראש דף י׳ הוא משלים את ההסבר.
2. תירוץרבי שמעון בר רבי״ועיבור שנה שלשים״: חודש העיבור שנוסף בשנה הקודמת היה מלא, וזה חודש מלא אחד מעבר לסדר הרגיל. ובנוסף ״ואשתקד עשינו שניהם מלאין״: בשנה שעברה עשו מלאים שני חודשים שבדרך כלל הם חסרים (לפי רש״י: מרחשוון ואייר). יחד יש שלושה חודשים מלאים נוספים. ״דל תלתא לבהדי תלתא״: מקזזים אותם מול שלושת החסרים היתרים של השנה הזאת, והירח ״קם ליה בדוכתיה״, חזר בדיוק למקומו.
3. מסקנהרבי: ״נר ישראל! כן הוה״. בנו מאיר את עיני החכמים (רש״י), וכך אכן היה. המעשה מחזק את שיטת רב הונא שבדף ט׳: אשתקד עשו שני חודשים מלאים נוספים, כלומר שמונה מלאים בשנה אחת, ורבי מאשר שכך נעשה.

משנה: תקיעות, נבלים וחלילים במקדש — ומי ניגן בחליל

1. משנהתקיעות״אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה״. אלה תקיעות החצוצרות שתקעו הכהנים במקדש. הפירוט נמצא במשנה במסכת סוכה (רש״י): בכל יום 21, שלוש לפתיחת השערים ותשע לכל אחד משני התמידים. המקסימום, 48, הוא בערב שבת שחל בתוך חג הסוכות (החשבון המלא בעזרים של הסוגיה הבאה).
2. משנהכלי השירכשהלויים שרו על הקרבן, ליוו אותם כלי נגינה: ״אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על ששה״, ומן החלילים לא פחות משניים ולא יותר משנים עשר. רש״י כותב שלמספר ששה ״לא אתפרש טעמא״, ואת שנים עשר החלילים הוא קושר לשנים עשר הימים שבהם החליל מכה.
3. משנהשנים עשר יום״ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח״: בשחיטת פסח ראשון (י״ד בניסן), בשחיטת פסח שני (י״ד באייר), ביום טוב הראשון של פסח, ביום טוב של עצרת ובשמונת ימי החג (סוכות ושמיני עצרת). ״מכה״: המנגן מקיש באצבעו על נקבי החליל כדי להנעים את הקול. בשאר הימים ניגנו בנבלים, בכינורות ובצלצל (רש״י).
4. משנהאבוב של קנהלא ניגנו ״באבוב של נחשת״ אלא באבוב של קנה, ״מפני שקולו ערב״. ובסוף כל לחן ״לא היה מחלק אלא באבוב יחידי״: חליל אחד ממשיך לבדו אחרי שהאחרים השתתקו, וזה סיום נאה יותר מאשר שכולם מסיימים יחד (רש״י).
5. משנהמי היו המנגניםלרבי מאיר ״עבדי כהנים היו״. לרבי יוסי הם היו ישראלים ממשפחות בית פגרים ובית ציפרא שבעמאום, משפחות מיוחסות כל כך שהיו ״משיאין לכהונה״, כלומר כהנים נשאו את בנותיהן (רש״י). לרבי חנינא בן אנטיגנוס ״לויים היו״. הגמרא דנה במחלוקת זו בדף י״א.

רבי יהודה: ״תקיעה תרועה ותקיעה — חדא היא״

1. ברייתארבי יהודה״מתניתין דלא כרבי יהודה״. בברייתא רבי יהודה אומר שאין פוחתים משבע ואין מוסיפים על שש עשרה. אלה בדיוק שליש מ־21 ומ־48 שבמשנה (רש״י).
2. במאי קמיפלגי?במה הם חולקים? מה גורם לרבי יהודה להגיע לשליש מן המספר?
3. תשובההמחלוקת היא במניין ולא במעשה. לרבי יהודה ״תקיעה תרועה ותקיעה חדא היא״, כלומר כל סדרה של שלושה קולות נספרת כמצווה אחת. לחכמים כל קול הוא מצווה לעצמה: תקיעה לחוד, תרועה לחוד ותקיעה לחוד. לכן 21 קולות הם שבע סדרות, ו־48 הם שש עשרה.
4. מאי טעמא דרבי יהודה?מניין לרבי יהודה שהסדרה כולה היא יחידה אחת?
5. תשובהבפרשת החצוצרות כתוב ״ותקעתם תרועה״ (במדבר י, ה), וגם ״תרועה יתקעו״ (במדבר י, ו). התורה מכנה את התרועה בלשון תקיעה, ומכאן שהתקיעות והתרועה שביניהן הן מעשה אחד (רש״י).
6. ורבנן?וחכמים, שמונים כל קול לחוד, מה הם לומדים מן הפסוקים האלה?
7. תשובה״לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה״: הפסוקים מלמדים שכל תרועה צריכה תקיעה פשוטה לפניה (״ותקעתם״ ואחר כך ״תרועה״) ותקיעה פשוטה אחריה (״תרועה״ ואחר כך ״יתקעו״). הסדר מחייב, אבל כל קול נשאר מצווה בפני עצמה (רש״י).
8. ורבנן מאי טעמא?ומה המקור של חכמים לכך שכל קול נספר בנפרד?
9. תשובהבכינוס העם נאמר ״ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו״ (במדבר י, ז). אילו הסדרה הייתה מצווה אחת, תקיעה בלי תרועה הייתה רק חלק ממנה: ״אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה?״. וכי התורה מצווה לעשות חצי מצווה? מכאן שתקיעה לבדה היא מצווה שלמה.
10. ורבי יהודה?ורבי יהודה, מה הוא עונה על הראיה של חכמים מ״תתקעו ולא תריעו״?
11. תשובה״סימנא בעלמא״: התקיעה של כינוס העם היא רק אות לעם להתאסף, ולא קיום של מצווה (רש״י). לכן אין ממנה ראיה לדין התקיעות.

רב כהנא: ״אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום״

1. רב כהנארב כהנא: ״אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום״. אין להשהות בין התקיעה לתרועה ובין התרועה לתקיעה שאחריה, והקולות באים ברצף אחד (רש״י).
2. כמאן?לשיטת מי נאמרו הדברים?
3. תשובה״כרבי יהודה״: לשיטתו שלושת הקולות הם מצווה אחת, ולכן אין להפסיק באמצעה (רש״י).
4. פשיטא!זה פשוט. מה החידוש בקביעה שרב כהנא הולך בשיטת רבי יהודה?
5. מהו דתימאהיינו יכולים לחשוב שרב כהנא מתאים גם לחכמים, ובא רק לשלול את דברי רבי יוחנן: ״שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא״. רבי יוחנן מדבר על ראש השנה, במי ששמע את תשע התקיעות (של מלכויות, זכרונות ושופרות) כל אחת בשעה אחרת (רש״י). לפי זה רב כהנא אוסר רק השהיה ארוכה מדי, ולא כל הפסק (רש״י). לכן ״קא משמע לן״ שהוא כרבי יהודה.
6. ואימא הכי נמי!ואולי באמת כך? אולי רב כהנא אוסר רק הפסקות ארוכות, ודבריו מתאימים גם לחכמים?
7. תשובה״אם כן, מאי ׳ולא כלום׳?״: הלשון ״ולא כלום״ פירושה שאין להפסיק כלל, אפילו מעט (רש״י). איסור כזה מתאים רק למי שרואה בשלושת הקולות יחידה אחת, כלומר לרבי יהודה.

שנים עשר ימי החליל — ״יחיד גומר בהן את ההלל״

1. משנהחוזרים למשנה: ״שנים עשר יום בשנה מכה בחליל״ לפני המזבח.
2. מאי שנא הני?מה מייחד דווקא את הימים האלה?
3. תשובה״הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל״: אלה ימים שבהם כל אדם אומר הלל שלם, ולכן גם השירה במקדש מלווה בחליל.
4. רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדקהמקור: יש שמונה עשר ימים בשנה שבהם היחיד גומר את ההלל: שמונת ימי החג, שמונת ימי חנוכה, יום טוב ראשון של פסח ויום טוב של עצרת. ״ובגולה עשרים ואחד״, כי שם עושים שני ימים טובים: תשעה ימי החג, ושני ימים בפסח ובעצרת. חנוכה אינו בין ימי החליל, כי אין בו קרבן (רש״י). ושחיטת הפסח (בפסח ראשון ובפסח שני) כן בין ימי החליל, כי בשעת השחיטה קראו את ההלל בעזרה (רש״י).
5. מאי שנא?מדוע בסוכות אומרים הלל שלם ״כל יומא״, ובפסח רק ביום הראשון?
6. תשובה״דחג חלוקין בקרבנותיהן״: בכל יום מימי סוכות מספר הפרים במוסף קטן מיום אתמול (״פרי החג מתמעטין והולכין״, רש״י), וכל יום הוא אפוא מועד בפני עצמו. ימי הפסח ״אין חלוקין בקרבנותיהן״, אותם קרבנות בכל יום, ולכן רק היום הראשון מקבל הלל שלם (שטיינזלץ).

שבת, ראש חודש, ראש השנה ויום הכיפורים — למה לא הלל?

1. קושיהאם ההלל תלוי בקרבנות שונים: ״שבת דחלוקה בקרבנותיה, לימא!״. גם לשבת יש מוסף משלה, השונה מימי החול. למה לא נאמר בה הלל?
2. תשובה״לא איקרי מועד״: השבת אינה נקראת ״מועד״, וההלל נאמר רק בימים שנקראים מועד, ימים של שמחה מיוחדת (שטיינזלץ).
3. קושיה״ראש חודש דאיקרי מועד, לימא!״. ראש חודש נקרא מועד (רש״י מביא את הפסוק ״קרא עלי מועד״ במגילת איכה), ויש לו גם מוסף משלו.
4. תשובהראש חודש ״לא איקדיש בעשיית מלאכה״, כלומר אין בו איסור מלאכה. המקור: ״השיר יהיה לכם כליל התקדש חג״ (ישעיהו ל, כט). ״השיר״ הוא ההלל, ו״התקדש״ פירושו קדושה של איסור מלאכה (רש״י). רק יום שמקודש לחג באיסור מלאכה טעון שירה.
5. קושיה״ראש השנה ויום הכיפורים״ נקראים מועד וגם אסורים במלאכה. למה אין אומרים בהם הלל?
6. תשובהרבי אבהו״משום דרבי אבהו״: מלאכי השרת שאלו את הקדוש ברוך הוא מדוע ישראל אינם אומרים שירה לפניו בימים אלה, והוא השיב: ״מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?״. אלה ימי דין, ואין מקום לשירה של שמחה.

חנוכה ״משום ניסא״ — ולמה אין הלל בפורים?

1. קושיה״והא חנוכה דלא הכי ולא הכי, וקאמר!״. בחנוכה אין קרבן מיוחד ואין איסור מלאכה, ובכל זאת גומרים בו את ההלל.
2. תשובה״משום ניסא״: ההלל של חנוכה אינו בא בגלל קדושת היום, אלא כהודאה על הנס שנעשה בו.
3. קושיה״פורים דאיכא ניסא, לימא!״. אם נס מחייב הלל, למה אין אומרים הלל בפורים?
4. רבי יצחק״אין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ״, ונס פורים אירע בפרס, מחוץ לארץ ישראל.
5. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק״והרי יציאת מצרים״: גם היא נס שבחוץ לארץ, ועליה אומרים הלל!
6. תשובהברייתאכמו ששנינו: ״עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה״. יציאת מצרים הייתה לפני הכניסה לארץ, כשכל הארצות עדיין היו ראויות לשירה על נס שנעשה בהן. משנכנסו לארץ, שאר הארצות כבר אינן ראויות לכך.
7. רב נחמןטעם אחר: ״קרייתה זו היא הלילא״. קריאת המגילה היא עצמה ההלל של פורים (רש״י), ואין צורך בהלל נוסף.
8. רבאטעם שלישי: ביציאת מצרים אפשר לומר ״הללו עבדי ה׳״ (תהלים קיג, א), כלומר עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה, כי העבדות הסתיימה. בפורים אי אפשר לומר ״ולא עבדי אחשורוש״, כי ״אכתי עבדי אחשורוש אנן!״. גם אחרי הנס נשארו ישראל בגלות, נתינים של מלך פרס.
9. קושיהולרב נחמן, שקריאת המגילה היא הלל על נס שבחוץ לארץ: הרי שנינו ״משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה״!
10. תשובה״כיון שגלו חזרו להיתירן הראשון״: אחרי שגלו ישראל מארצם, חזרו הארצות למעמדן שלפני הכניסה לארץ, וראוי לומר שירה על נס שנעשה בהן.

״פתח בחליל ומסיים באבוב״ — רב פפא: היינו חליל היינו אבוב

1. משנהחוזרים לסוף המשנה: ״לא היה מכה באבוב של נחושת״, אלא באבוב של קנה.
2. קושיה״פתח בחליל ומסיים באבוב״: המשנה פתחה ב״חליל״ ועברה ל״אבוב״. האם מדובר בשני כלים שונים?
3. רב פפא״היינו חליל היינו אבוב״, זה אותו כלי. ולמה הוא נקרא ״חליל״? ״דחלי קליה״, קולו מתוק לשמיעה (רש״י).

״נטלו את תיקונו והיה קולו ערב״ — כלי המקדש העתיקים

1. ברייתאהאבוב״אבוב היה במקדש״: חלק (קלוף, רש״י), דק, עשוי קנה, ומימות משה. ״צוה המלך וציפוהו זהב״, ואז הקול הערב נעלם. הסירו את הציפוי, והקול חזר כשהיה.
2. ברייתאהצלצל״צלצול היה במקדש״, שני כלי נחושת שמקישים זה בזה (רש״י), וקולו היה ערב. הוא נפגם, והחכמים הביאו אומנים מאלכסנדריה של מצרים לתקנו, ושוב נעלם הקול הערב. ״נטלו את תיקונו״, והקול חזר כשהיה.
3. ברייתאהמכתשתגם מכתשת של נחושת מימות משה, שבה כתשו את סממני הקטורת, נפגמה ותוקנה, ומאז ״לא היתה מפטמת כמו שהיתה״. הסירו את התיקון, וחזרה לפעולתה. רש״י מסביר שקול הכתישה עצמו היה טוב לבשמים, כמו שהשוחק אומר ״הדק היטב, היטב הדק״.
4. ברייתאממקדש ראשוןהצלצל והמכתשת (רש״י) ״נשתיירו ממקדש ראשון״, ותיקון לא הועיל להם. עליהם אמר דוד ״נחושת ממורט״ (דק, שאפשר לקפלו) ו״נחושת ממורק״ (מבריק, רש״י). ועליהם נאמר ברשימת הכלים שהעלה עזרא: ״וכלי נחשת מוצהב שנים חמודות מזהב״ (עזרא ח, כז).
5. רב ושמואלמה פירוש ״שנים חמודות מזהב״? רב ושמואל נחלקו. אחד אמר שכל אחד מהם שקול כשני כלים של זהב, והשני אמר ״שניהם שקולין כאחד של זהב״.
6. תני רב יוסףרב יוסף שנה בברייתא כדעה השנייה: שני הכלים יחד שקולים כאחד של זהב.
7. רבי נתןרבי נתן מפרש אחרת: ״שניים היו״. ״אל תיקרי ׳שנים׳ אלא ׳שניים׳״: הכלים היו כפולים, שני צלצלים ושתי מכתשות (רש״י).

רשב״ג: השילוח שהורחב, וההרדולים שלא היה במקדש

1. רשב״גהשילוח״שילוח היה מקלח מים בכאיסר״: פי המעיין היה ברוחב של מטבע איסר (רש״י). המלך ציווה להרחיבו כדי שירבו המים, ״ונתמעטו״. החזירו את הפתח לגודלו, והמים חזרו לזרום. זה מקיים את ״אל יתהלל חכם בחכמתו״ (ירמיהו ט, כב). רש״י מסביר שכלי מקדש ראשון נעשו על פי ה׳, ולכן חכמת האדם רק מקלקלת אותם.
2. רשב״גהרדוליםעוד אמר רשב״ג: ״הרדולים לא היה במקדש״.
3. מאי הרדולים?מהו הכלי הזה, ולמה לא היה במקדש?
4. אביי״טבלא גורגדנא״, ולפי רש״י פעמון עם ענבל. הוא לא היה במקדש ״מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה״: קולו נאה, אבל כשהשיר מסתיים הוא ממשיך להשמיע קול ומבלבל את הנגינה (רש״י).

״מגריפה היתה במקדש״ — מאה מיני זמר או אלף

1. שמואלרבא בר שילא בשם רב מתנה בשם שמואל: ״מגריפה היתה במקדש״. לפי רש״י זו המגריפה שבה גורפים את דשן המזבח, מעין כף. התוספות מקשים שהרי זה כלי זמר, ומפרשים ששתי מגריפות היו במקדש: אחת לדשן ואחת של שיר. ההמשך, בדף י״א, מתאר את מיני הזמר שהיא הוציאה.
2. עשרה נקביםדף י״א״עשרה נקבים היו בה״, וכל נקב מוציא עשרה מיני זמר, ״נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר״. לפי רש״י בכל נקב היה קנה, ובכל קנה עשרה נקבים.
3. ברייתאדף י״אבברייתא (״במתניתא תנא״) התיאור גדול יותר: המגריפה אמה על אמה, עם ידית, ובה עשרה נקבים שכל אחד מוציא מאה מיני זמר, ובסך הכול ״אלף מיני זמר״.
4. רב נחמן בר יצחקדף י״א״וסימניך מתניתא גוזמא״: סימן לזכור מי אמר מאה ומי אמר אלף. המספר המופלג הוא של הברייתא, כי דרך המשניות והברייתות לפעמים לדבר בלשון גוזמה (רש״י).

מה לקחת מהדף

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא