תמורה ל״ג

טעם ריש לקיש ורבי שמעון — דרשת ״אותה״

1. מאי טעמא?רב גידל בשם רב שואל מה טעמו של ריש לקיש, שאמר שלדעת חכמים קדשי בדק הבית בכלל העמדה והערכה וקדשי מזבח לא — ״מאי טעמא דריש לקיש״?קושיה: מה טעם ריש לקיש שקדשי מזבח אינם בהעמדה?
2. מהפסוקטעמו מהכתוב ״בין טוב ובין רע״. הלשון ״בין…ובין״ משמעה שוויון — אחד טוב ואחד רע, תם ובעל מום שווים בדין (רש״י).טעם: הלשון בין טוב ובין רע מורה על שוויון תם ובעל מום
3. איזהו דבר?ומהו הדבר שאינו חלוק בין תם לבעל מום? ״הוי אומר זה קדשי בדק הבית״, שבאים תמימים ובעלי מומים כאחד. והמילה ״אותה״ ממעטת את קדשי מזבח — ההעמדה והערכה אינה חלה על תחילת הפסוק, שעוסק בקדשי מזבח (רש״י).שוויון תם ובעל מום הוא בדק הבית; אותה ממעט את המזבח
4. ורבי יוחנן?ולדעת רבי יוחנן, שקדשי מזבח בכלל ההעמדה — ״אותה למעוטי מאי״? מה מיעוט יש כאן?קושיה: לרבי יוחנן, מה ממעט אותה?
5. למעוטי…״למעוטי בעל מום מעיקרו״ — בהמת מזבח שהוקדשה כשכבר היה בה מום אינה בהעמדה והערכה. רבי יוחנן מקבל ש״בין טוב ובין רע״ נאמר בבדק הבית, אך ההעמדה בתחילת הפסוק נאמרה גם בקדשי מזבח (רש״י). ריש לקיש אינו צריך מיעוט זה, כי הוא ממעט את כל קדשי מזבח.אותה ממעט בעל מום מעיקרו, שאינו בהעמדה
6. ולתנא דבי לויאך ״תנא דבי לוי״ (חכם בבית מדרשו של לוי) שנה שהכל בכלל העמדה והערכה, ״אפילו בעל מום מעיקרו״, ואפילו חיה ועופות — וגם לוי עצמו שנה כך במשנתו. ״והכתיב אותה״ — הרי הפסוק ממעט!קושיה: התנא דבי לוי כולל גם בעל מום מעיקרו, והכתיב אותה
7. קשיאהגמרא מסכמת ״קשיא״ — הקושיה על רבי יוחנן נשארת בלי תירוץ.הקושיה על רבי יוחנן נשארת: קשיא
8. טעם רבי שמעוןרב יהודה (האמורא) בשם רב שואל מה טעמו של רבי שמעון (התנא), האומר שקדשי מזבח בהעמדה והערכה וקדשי בדק הבית לא — ״מאי טעמא דרבי שמעון״?קושיה: מה טעם ר׳ שמעון שבדק הבית אינו בהעמדה?
9. מאותו פסוקמאותו פסוק, בקריאה הפוכה: ״איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע״ — ״זה קדשי מזבח״, שבהם דינו של תם שונה מדינו של בעל מום. ו״אותה״ ממעט את קדשי בדק הבית.טעם: הפסוק עוסק בדבר שיש בו חילוק תם ובעל מום — מזבח
10. אי הכיאבל ״אי הכי בין טוב לרע מיבעי ליה״ — אם הכוונה לחילוק, היה הפסוק צריך לכתוב ״בין טוב לרע״; הלשון ״בין…ובין״ מורה על שוויון (רש״י).קושיה: אם הכוונה לחילוק, היה צריך לכתוב בין טוב לרע
11. קשיא״קשיא״ — הקושיה על רבי שמעון (התנא) נשארת.הקושיה על ר׳ שמעון נשארת: קשיא

מתו תמימין יקברו — תיובתא לרבי יוחנן או לריש לקיש?

1. מיתיבימקשים מברייתא (דברי חכמים): קדשים שמתו — ״תמימין יקברו, ובעלי מומין יפדו״. ההגבלה: דברים אלה בקדשי מזבח; אבל בקדשי בדק הבית בין תמימין בין בעלי מומין יקברו. התמימים נקברים מעלה, כי ראויים היו להקרבה (רש״י).מיתיבי: ברייתא — במזבח תמימים יקברו ובעלי מומין יפדו
2. דברי רבי שמעוןרבי שמעון (התנא) אומר: ״אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית״ — תמימים יקברו (כמעלה), בעלי מומים יפדו.ר׳ שמעון: בשניהם תמימים יקברו ובעלי מומים יפדו
3. תיובתא״תיובתא דרבי יוחנן מרישא״ — בתחילת הברייתא חכמים אומרים שבקדשי מזבח בעלי מומים נפדים. אילו היו בהעמדה והערכה היו נקברים; הרי קדשי מזבח אינם בהעמדה, כריש לקיש.תיובתא לרבי יוחנן: בקדשי מזבח בעלי מומים נפדים
4. הכא במאי עסקינןרבי יוחנן עונה: ״הכא במאי עסקינן בבעל מום מעיקרו״ — שהוקדש כשכבר היה בו מום. חכמים סבורים שהוא אינו בהעמדה והערכה ולכן אם מת — יפדו; אבל מי שנפל בו מום אחרי ההקדש ומת — יקבר. בבדק הבית נקברים אף בעלי מום מעיקרו, כי שם אין חילוק (רש״י).רבי יוחנן: מדובר בבעל מום מעיקרו — לכן יפדו
5. הכי נמי מסתבראוכך מסתבר: ״דאי תימא שקדם הקדישן את מומן ליפלוג רבי שמעון עלה״ — אילו המום נפל אחרי ההקדש, רבי שמעון היה חולק ואומר שיקברו, שהרי לדעתו קדשי מזבח בהעמדה. ״אלא לאו שמע מינה בבעל מום מעיקרו״. נמצא שחכמים ורבי שמעון חלוקים רק בבדק הבית: חכמים — יקברו, הוא — יפדו.ראיה: ר׳ שמעון לא חולק על המזבח, אז זה בעל מום מעיקרו
6. תיובתא לריש לקיש?אך מכאן ״לימא תיהוי תיובתיה דריש לקיש״: אם בבעל מום מעיקרו חכמים אומרים יפדו, משמע שבשקדם הקדישן את מומן הם אומרים יקברו — וזה סותר את ריש לקיש, הסבור שקדשי מזבח אינם בהעמדה ולכן יפדו (רש״י).קושיה: זו תיובתא לריש לקיש, שהרי אחרי ההקדש יקברו
7. ריש לקיש מוקיםריש לקיש מעמיד את הברייתא ״בשקדם הקדישן את מומן״, וחכמים בה כשיטתו: קדשי מזבח לא בהעמדה, ולכן אם מתו יפדו (רש״י).ריש לקיש: הברייתא עוסקת במום שנפל אחרי ההקדש
8. ניפלוג עלהאבל ״אי הכי ניפלוג רבי שמעון עלה״ — אז היה רבי שמעון אמור לחלוק גם בקדשי מזבח ולומר שיקברו, שהרי לדעתו הם בהעמדה; ובברייתא הוא חולק רק בבדק הבית (רש״י).קושיה: לריש לקיש, למה ר׳ שמעון לא חולק על המזבח?
9. מיפך אפיךריש לקיש עונה שאינו מקבל את הברייתא בנוסח הזה, שבו רבי שמעון אומר במפורש שגם בקדשי מזבח בעלי מומין יפדו — הוא ״מיפך אפיך״, גורס אותה הפוך, ״והכי מותיב ממכילתא אחריתי״: כך הוא מביא את הקושיה על רבי יוחנן, מברייתא אחרת. בה שנינו שקדשים שמתו, ״בין תמימין בין בעלי מומין יקברו״ — לפי רש״י זה בקדשי בדק הבית, ואילו בקדשי מזבח חכמים אומרים יפדו (בנוסח המודפס התוספת שבסוגריים הפוכה; כאן הולכים לפי רש״י). לדברי רש״י ההבדל בין שני הנוסחים הוא רק זה: כאן רבי שמעון אינו מזכיר כלל את קדשי מזבח.ריש לקיש: גורס ברייתא אחרת, הפוכה, ומקשה ממנה לרבי יוחנן
10. דברי רבי שמעוןרבי שמעון (התנא) אומר בברייתא זו: בקדשי בדק הבית שמתו, תמימים יקברו ובעלי מומים יפדו.ר׳ שמעון: בבדק הבית תמימים יקברו ובעלי מומים יפדו
11. תיובתא מסיפא״תיובתא דרבי יוחנן מסיפא״ — בסוף דברי חכמים נאמר שבקדשי מזבח יפדו, ומשמע שאינם בהעמדה והערכה (רש״י).תיובתא לרבי יוחנן מהסיפא: במזבח יפדו
12. הכא במאי עסקינןרבי יוחנן עונה שוב: ״הכא במאי עסקינן בבעל מום מעיקרו״, ובבדק הבית נקברים גם בעלי מום מעיקרו (רש״י).רבי יוחנן: שוב — מדובר בבעל מום מעיקרו
13. הכי נמי מסתבראוההוכחה כבראשונה: ״דאי תימא בשקדם הקדישן את מומן ניפלוג רבי שמעון עלה״ — היה חולק בשני הצדדים, ואומר גם שבדק הבית יפדו וגם שקדשי מזבח יקברו. הוא חולק רק על בדק הבית ושותק על קדשי מזבח, שחכמים אומרים בהם יפדו — לכן מדובר בבעל מום מעיקרו (רש״י).ראיה: ר׳ שמעון שותק על המזבח — זה בעל מום מעיקרו
14. לימא תיהוי תיובתיהאם כן, ״אלא לימא תיהוי תיובתיה דריש לקיש״ — גם כאן ההוכחה היא שהברייתא עוסקת בבעל מום מעיקרו, ומקשה על הסבר ריש לקיש.קושיה: זו תיובתא לריש לקיש, כי הברייתא במעיקרו
15. ריש לקיש עונהריש לקיש עונה: ״הכא במאי עסקינן בשקדם הקדישן את מומן״.ריש לקיש: מדובר בשקדם הקדישן את מומן
16. וניפלוג?וקשה: ״וניפלוג רבי שמעון עלה״ — למה אינו חולק בקדשי מזבח?קושיה: למה ר׳ שמעון אינו חולק על קדשי מזבח?
17. הכי נמי דפליגריש לקיש: ״הכי נמי דפליג רבי שמעון״ — אכן הוא חולק גם בקדשי מזבח (שיקברו). אלא שהברייתא עסקה בקדשי בדק הבית, ולכן שנתה רק את חלוקתו שם (רש״י).ריש לקיש: ר׳ שמעון חולק גם שם, אך הברייתא עסקה בבדק הבית

בעל מום מעיקרו — קושיית רב פפא מהמשנה בבכורות

1. ולא?!רב פפא (ויש אומרים רבא) שואל את אביי: רבי יוחנן מעמיד את הברייתא בבעל מום מעיקרו, ומשתמע שלדברי כולם — רבי שמעון וחכמים — בעל מום מעיקרו אינו בהעמדה והערכה. ״ולא״? האם באמת כך?קושיה: האם לכולי עלמא בעל מום מעיקרו אינו בהעמדה?
2. והתנןהמקור הסותר: ״והתנן״ במשנה בבכורות — כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן (הוקדשו כדי להימכר ולהביא בדמיהם קרבן) ונפדו, חייבין בבכורה ובמתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה), ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד.והתנן: במשנה בבכורות — קדשים שהוקדשו בעלי מום ונפדו
3. המשך המשנההמשנה ממשיכה: ״ולדן וחלבן מותר״ אחרי הפדיון; השוחטן בחוץ פטור; ואין עושין תמורה — אם יאמר על בהמת חולין שתהא תמורתם, לא תחול קדושה; ״ואם מתו יפדו״ — ואינם טעונים קבורה.המשך המשנה: אין בהם תמורה, ואם מתו יפדו
4. רב יהודה בשם רברב יהודה (האמורא) אומר בשם רב: משנה זו ״דברי רבי שמעון״ — שקדשי מזבח בהעמדה וקדשי בדק הבית לא, כמו שנאמר במשנתנו ״קדשי בדק הבית אם מתו יפדו״. המשנה בבכורות רואה בעל מום מעיקרו כבדק הבית (רש״י), ולכן אם מת — יפדה.רב: המשנה בבכורות היא כר׳ שמעון — בעל מום מעיקרו כבדק הבית
5. מאי טעמא?גם לרבי שמעון בעל מום מעיקרו נפדה כשמת — ״מאי טעמא״?קושיה: מה טעם ר׳ שמעון שבעל מום מעיקרו נפדה?
6. אותה״דאמר קרא אותה״ — ממעט בעל מום מעיקרו: רק מי שהוקדש תם ואחר כך נפל בו מום בכלל העמדה והערכה.אותה ממעט בעל מום מעיקרו גם לר׳ שמעון
7. חכמים חולקיםלעומת זאת ״חכמים אומרים אפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה״, ולכן אם מת — יקבר. וזה סותר את רבי יוחנן, שהעמיד את חכמים שלנו כמוציאים בעל מום מעיקרו מההעמדה; ולפיו אפשר להעמיד את המשנה בבכורות גם כחכמים, לא דווקא כרבי שמעון.קושיה: חכמים כוללים גם בעל מום מעיקרו — סותר את רבי יוחנן
8. מאן חכמים?אביי עונה: ״מאן חכמים תנא דבי לוי״ — ״חכמים״ בדברי רב אינם חכמי משנתנו אלא התנא של בית לוי, ששנה כך בברייתות שבידו. אין סתירה לרבי יוחנן.אביי: החכמים הם התנא דבי לוי, לא חכמי משנתנו
9. אי הכירב פפא: ״אי הכי״ — אם גם חכמי משנתנו מסכימים שבעל מום מעיקרו נפדה, המשנה בבכורות מתאימה גם להם; אז היה על רב לומר ״זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו״ ולא רק ״זו דברי רבי שמעון״.קושיה: למה רב לא אמר ומחלוקתו, אם גם חכמים מסכימים?
10. רב כריש לקישאביי: רב סבר כריש לקיש — לדעת חכמים קדשי בדק הבית בהעמדה וקדשי מזבח לא — ולכן אי אפשר להעמיד את כל המשנה בבכורות כחכמים.אביי: רב סבר כריש לקיש, ולכן לא העמיד כחכמים
11. רישא וסיפארישת המשנה בבכורות (״אם מתו יפדו״) מתאימה לחכמים לפי ריש לקיש. אבל סיפא שלה, העוסקת בשקדם הקדישן את מומן, שונה ״אם מתו יקברו״ (רש״י) — וזה אינו כחכמים, שלדעתם קדשי מזבח לא בהעמדה ולכן יפדו. לכן אמר רב שהמשנה היא כרבי שמעון בלבד.הסיפא יקברו אינה מתאימה לחכמים לפי ריש לקיש
12. ואיבעית אימאדרך נוספת: ״רב כרבי יוחנן סבירא ליה״ — גם חכמים סבורים שקדשי מזבח בהעמדה (חוץ מבעל מום מעיקרו), והמשנה בבכורות מתאימה גם להם וגם לרבי שמעון. והקושיה ״ומחלוקתו מיבעי ליה״ — ״אימא הכי נמי״: רב אכן התכוון גם ל״ומחלוקתו״ (רש״י).ואיבעית אימא: רב כרבי יוחנן, ובאמת התכוון גם ומחלוקתו

אלו הן הנקברין ואלו הן הנשרפין

1. ואלו הן הנקבריןהנקברים הם דברים האסורים בהנאה: ״קדשים שהפילו״ — בהמה מקודשת שהפילה עובר, הנפלים נקברים ולא נהנים מהם ולא אוכלים.קדשים שהפילה בהמה מקודשת — הנפלים נקברים
2. שליא״הפילה שליא תקבר״ — השליא היא הקרום שדרכו העובר ניזון במעי אמו; אין שליא בלא ולד, והולד נימוח בתוכה, ולכן קוברים גם אותה.שליא שהפילה בהמה נקברת — כי היה בה ולד
3. שור ועגלה״ושור הנסקל״ — שור שהרג אדם ונסקל, בשרו אסור בהנאה ונקבר. ״ועגלה ערופה״ — העגלה שמופרשת לכפרה כשנמצא הרוג ולא נודע הרוצח, אסורה בהנאה (נאמר בה ׳כפר׳) ונקברת.שור הנסקל ועגלה ערופה — אסורים בהנאה ונקברים
4. צפרים ושיער״וצפרי מצורע״ — הצפרים שמביא המצורע לטהרתו; ״ושיער נזיר״ — שיער הנזיר שנטמא, שמגלח ראשו לפני שמתחיל נזירות חדשה. אף הם אסורים בהנאה ונקברים.צפרי מצורע ושיער נזיר טמא — אסורים בהנאה ונקברים
5. פטר חמור״ופטר חמור״ — בכור חמור, שמצווה לפדותו בשה; ואם אינו נפדה — עורפים אותו. נלמד בגזירה שווה מעגלה ערופה שהוא אסור בהנאה, ולכן נקבר.פטר חמור שנערף — אסור בהנאה ונקבר
6. בשר בחלב״ובשר בחלב״ — בשר ששלקו בחלב יחד נאסר בהנאה, ולכן נקבר.בשר שנתבשל בחלב — אסור בהנאה ונקבר
7. חולין בעזרה״וחולין שנשחטו בעזרה״ — בהמת חולין ששחטו בעזרת המקדש, לתנא הראשון, אסורה בהנאה ונקברת.חולין שנשחטו בעזרה — לתנא הראשון נקברים
8. רבי שמעוןרבי שמעון (התנא) חולק: ״חולין שנשחטו בעזרה ישרפו״. הטעם (רש״י): מתבלבלים בקדשים שנפסלו בעזרה; אילו אמרו יקברו, יחשבו שגם קדשים פסולים — טמאים או נותר — נקברים, והדין הוא שקדשים פסולים נשרפים.ר׳ שמעון: חולין שנשחטו בעזרה ישרפו, כדין קדשים פסולים
9. חיה בעזרה״וכן חיה שנשחטה בעזרה״ — חיה אינה קריבה כלל, ואין חשש שיבלבלו אותה עם קדשים; אף על פי כן, לרבי שמעון גם היא נשרפת (רש״י).ר׳ שמעון: גם חיה שנשחטה בעזרה נשרפת
10. חמץ״ואלו הן הנשרפין״: ״חמץ בפסח ישרף״ — דינו נלמד מנותר (רש״י).חמץ בפסח נשרף — נלמד מנותר
11. תרומה טמאה״ותרומה טמאה״ נשרפת גם היא, אך מותרת בהנאה — כהן רשאי להסיק בה תחת תבשילו (רש״י).תרומה טמאה נשרפת, אך מותרת בהנאה
12. ערלה וכלאי הכרם״והערלה״ — פירות עץ בשלוש שנותיו הראשונות, האסורים באכילה; ״וכלאי הכרם״ — תבואה או ירק שנזרעו בכרם, האסורים בהנאה. לפי רש״י כלאי הכרם נשרפים מפסוק על אש שתוקד, וערלה נלמדת מהם.ערלה וכלאי הכרם נשרפים
13. אוכלין ומשקין״את שדרכן לשרוף ישרף״ — כלומר האוכלין מערלה וכלאי הכרם נשרפים, ״ואת שדרכן להקבר יקבר״ — המשקין נקברים.באוכלין שדרכם בשריפה — ישרפו; במשקין — יקברו
14. מדליקין״ומדליקין בפת ובשמן של תרומה״ שנטמאה — מותר להדליק בהם, אף שהכהן נהנה מהם בשריפתם.מדליקין בפת ובשמן של תרומה טמאה — מותר
15. חוץ לזמנן ומקומן״כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן״ — שחטו קרבן במחשבה לאכול או להקטיר אחר הזמן או מחוץ למקום הראוי, ובכך נפסל הקרבן; ״הרי אלו ישרפו״, כדין כל הפסולים שבקודש (רש״י).קדשים שנשחטו חוץ לזמנן או חוץ למקומן נשרפים
16. אשם תלוידף ל״ד״אשם תלוי ישרף״ — קרבן על ספק חטא, ונודע לבעליו לפני זריקת הדם שלא חטא; אז הוא כקרבן פסול (רש״י: כחולין שנשחטו בעזרה).אשם תלוי שנודע שלא חטא — נשרף
17. רבי יהודהדף ל״דרבי יהודה (התנא) אומר ״יקבר״.ר׳ יהודה: אשם תלוי יקבר
18. חטאת העוףדף ל״ד״חטאת העוף הבאה על הספק תשרף״ — כגון ספק לידה: אינה נאכלת, שמא לא היה ולד וזו נבלה, ולכן נשרפת כקרבן פסול.חטאת העוף על הספק נשרפת — שמא נבלה
19. רבי יהודהדף ל״דרבי יהודה (התנא) אומר ״יטילנה לאמה״ — לתעלת המים שבמקדש, ושם העוף הרך נימוח ויוצא.ר׳ יהודה: חטאת העוף תוטל לתעלת המים
20. הכללדף ל״ד״כל הנקברין לא ישרפו וכל הנשרפין לא יקברו״ — אין להחליף את דרך הביעור. את הנשרפים אין קוברים, שמא אדם ימצא אותם ויאכל מהם (רש״י); ומדוע אין שורפים את הנקברים — הגמרא מבארת בהמשך, בדף ל״ד (רש״י).כלל: אין להחליף נקברים בשריפה או נשרפים בקבורה
21. רבי יהודהדף ל״דרבי יהודה (התנא): ״אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי״.ר׳ יהודה: להחמיר ולשרוף את הנקברים מותר
22. חכמיםדף ל״ד״אמרו לו אינו מותר לשנות״ — כי מתוך החומרה יבוא להקלה: אפר הנשרפים מותר בהנאה, ואפר הנקברים אסור.חכמים: אסור לשנות, כי אפר הנשרפים מותר בהנאה

הסוגיה ממשיכה בדף ל״ד