תמורה ב׳
אדם ממיר רק בדיעבד; יורש, אשה, קטן וגוי נבדקים אם הם בכלל התמורה.
״לשון הגמרא״ביאורחכםמושג— הקש על מילה מסומנת או על ציטוט להסבר
הקדמה — הסיפור של הדף
הדף פותח במשנה הראשונה של המסכת: הכל ממירין, אך אסור להמיר, ורב יהודה מיישב את הסתירה בכך שהמשנה עוסקת בדיעבד.
אחר כך הגמרא שואלת את מי מרבה ״הכל״ וגורסת יורש, ומבררת את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בסמיכה ובתמורה ומקורות ריבוי האשה.
משם עוברים לשאלה מדוע צריך פסוק לאשה אם היא שוה לאיש בעונשים, ולבסוף לבעיות רמי בר חמא בקטן ובגוי, שנדחות ראיות מהן ונשארות בתיקו בדף הבא.
עמוד א · משנה
הכל ממירין — האם לכתחילה?
בקצרה — על מה הסוגיה
הרישא של המשנה (״הכל ממירין״) נראית כהיתר, והסיפא אוסרת. הגמרא דוחה פירוש של היתר לכתחילה, כי הפסוק אוסר, ורב יהודה מפרש שהכוונה לתפיסה בדיעבד.
- משנהפותחת המסכת: ״הכל ממירין״ — כל אדם, איש או אשה, שאמר על בהמת חולין שלו שהיא תחת בהמת הקדש, יוצר תמורה: בהמת החולין נעשית קדושה (רש״י: מתפיס עליה קדושה) ובהמת ההקדש נשארת בקדושתה, כך ששתיהן קדושות. אבל ״לא שאדם רשאי להמיר״ — התורה אסרה זאת (״לא ימיר״). אם עבר והמיר, התמורה חָלָה, והוא ״סופג את הארבעים״ מלקות על הלאו.כל אדם ממיר ותמורתו חָלָה, אך הדבר אסור והוא לוקה ארבעים
- קושיה על המשנה״הא גופא קשיא״ — הרישא ״הכל ממירין״ נשמעת כהיתר לכתחילה, ואילו הסיפא ״לא שאדם רשאי להמיר״ מלמדת שהתמורה חָלָה רק בדיעבד (רש״י: לכתחילה אינו רשאי). סתירה בתוך המשנה עצמה.קושיה: הרישא כמתירה לכתחילה והסיפא אוסרת
- ותיסבראדוחים את ההבנה שהרישא מתירה: ״תיקשי לך קרא״ — אם ״הכל ממירין״ פירושו היתר, תקשה לא רק המשנה אלא גם הפסוק ״לא יחליפנו ולא ימיר אתו״, שאוסר במפורש. לכן אי אפשר לפרש את הרישא כהיתר לכתחילה.אי אפשר לפרש היתר לכתחילה — הפסוק אוסר להמיר
- רב יהודה מיישב״הכי קתני״ — כך יש להבין את המשנה: ״הכל מתפיסין בתמורה״, כלומר כל אדם, איש או אשה, גורם לתמורה לחול (רש״י: משמע דיעבד). אין בכך היתר להמיר: ״שאם המיר מומר״ — רק אם עבר והמיר התמורה חָלָה, והוא לוקה. אין סתירה.רב יהודה: הכוונה מתפיסין — חָלָה בדיעבד בלבד
עמוד א–ב
יורש: סומך וממיר?
בקצרה — על מה הסוגיה
הגמרא שואלת את מי מרבה ״הכל״ ועונה: יורש, כרבי מאיר. מבררת את טעמי המחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה, ומשם עוברת לשאלה מנין לכל אחד מהם שאשה ממירה.
- הכל לאיתויי מאי?״הכל לאיתויי מאי״ — המילה ״הכל״ במשנה כוללת, ומבקשים לדעת את מי היא מוסיפה מעבר לאנשים ונשים.את מי עוד מְרַבֶּה המילה הכל שבמשנה?
- לאיתויי יורש״לאיתויי יורש״ — היורש קרבן שהפריש אביו בחייו ולא הספיק להקריבו (רש״י) נכלל, ותמורתו חָלָה. זו שיטה ״שלא כרבי יהודה״, כפי שיתברר מיד.הכל מְרַבֶּה יורש הממיר בקרבן אביו, שלא כרבי יהודה
- מחלוקת תנאיםדתנן — המקור לכך: רבי מאיר אומר שיורש סומך וגם ממיר; רבי יהודה אומר שיורש אינו סומך ואינו ממיר. (סומך — על קרבן שהפריש אביו ומת לפני שהקריבו, לפי רש״י.)רבי מאיר: יורש סומך וממיר; רבי יהודה: לא זה ולא זה
- מאי טעמא״מאי טעמא דרבי יהודה״ — מה הנימוק לכך שיורש אינו ממיר?מה טעמו של רבי יהודה שיורש אינו ממיר?
- יליף מסוף הקדש״יליף תחילת הקדש מסוף הקדש״ — תמורה היא תחילת ההקדש, וסמיכה היא סוף ההקדש (סמוכה לשחיטה, רש״י). כשם שבסוף ההקדש יורש אינו סומך, כך בתחילת ההקדש יורש אינו ממיר.לומד תחילת הקדש מסוף הקדש: יורש אינו סומך ולכן אינו ממיר
- וסמיכה גופה מנלן?״וסמיכה גופה מנלן״ — ומנין בכלל שיורש אינו סומך?מנין שיורש אינו סומך?
- תלת קרבנו״תלת קרבנו כתיבי״ — בפרשת השלמים נאמר ״קרבנו״ שלוש פעמים, ובכולן מדובר בסמיכה (רש״י). אחד ממעט קרבן גוי, אחד ממעט קרבן חבירו, ואחד ממעט קרבן אביו — ולכן היורש אינו סומך.שלוש פעמים קרבנו ממעטות גוי, חבר ואב
- והכתיב קרבנו״והכתיב קרבנו״ — לרבי מאיר, שיורש סומך, הרי ״קרבנו״ מלמד שסומכים על קרבן עצמו ולא על קרבן אביו (רש״י).קושיה לרבי מאיר: קרבנו ממעט קרבן אב
- בעלי חוברין״לרבות כל בעלי חוברין״ — ״קרבנו״ הזה נצרך לריבוי אחר: כשכמה אנשים שותפים בקרבן אחד, כל אחד מהם נקרא ״קרבנו״ וכולם סומכים (רש״י). לכן אינו ממעט יורש.קרבנו בא לרבות שותפים בקרבן, לא למעט יורש
- ורבי יהודה״ורבי יהודה״ — לשיטתו שלושת ה״קרבנו״ ממעטים גוי, חבר ואב. מנין לו אפוא שבעלי חוברין סומכים?קושיה: מנין לרבי יהודה ריבוי בעלי חוברין?
- לית ליה״בעלי חוברין לסמיכה לית ליה״ — רבי יהודה אינו סובר כך. הטעם: ״לא מיחד קרבן דידהו״ — הקרבן אינו מיוחד לאחד מהם, ולכן אין בו ״קרבנו״ של כל אחד (רש״י: אינו חלוט לכל אחד).רבי יהודה אינו מְרַבֶּה שותפים — הקרבן אינו מיוחד להם
- ואיבעית אימא״ואיבעית אימא״ — לעולם הוא סובר שבעלי חוברין סומכים, ו״מחד קרא נפקא״: קרבן גוי וקרבן חבירו נלמדים מ״קרבנו״ אחד (רש״י: קרבנו ולא שליח). נשאר לו ״קרבנו״ אחד לרבות בעלי חוברין.אפשר: גוי וחבר נלמדים מקרבנו אחד, ונשאר ריבוי לשותפים
- מאי טעמא״ורבי מאיר דאמר יורש ממיר, מאי טעמא״ — ומה הנימוק לשיטת רבי מאיר שיורש כן ממיר?מה טעמו של רבי מאיר שיורש ממיר?
- אם המר ימיר״אם המר ימיר״ — כפל הלשון בא לרבות את היורש. (רש״י: אפשר היה לכתוב ״ואם ימיר״, ואין צורך בכפל אלא לריבוי זה.)רבי מאיר: כפל אם המר ימיר מְרַבֶּה יורש
- סמיכה מתמורה״ויליף סוף הקדש מתחילת הקדש״ — לפי רבי מאיר הלימוד פועל בכיוון ההפוך: מה בתחילת ההקדש (תמורה) יורש ממיר, אף בסוף ההקדש (סמיכה) יורש סומך.רבי מאיר: מתמורה לומד שגם בסמיכה יורש סומך
- האי ואם המר ימיר מאי עביד ליה?רבי יהודה, האי ואם המר ימיר מאי עביד ליה — אם הוא אינו מרבה בו יורש, מה הכפל מלמד אצלו?קושיה: מה לומד רבי יהודה מכפל המר ימיר?
- לרבות את האשה״לרבות את האשה״ — כך שנויה ברייתא: כל הפרשה כתובה בלשון זכר (״לא יחליפנו ולא ימיר אתו״), ומנין שגם אשה ממירה? תלמוד לומר ״ואם המר ימיר״ לרבות אשה, שתמורתה תמורה והיא לוקה (רש״י).הכפל בא לרבות אשה, כי הפרשה כתובה בלשון זכר
- ולרבי מאיר אשה מנא ליה?״ולרבי מאיר, אשה מנא ליה״ — הכפל כבר שימש אצלו לרבות יורש, ומנין לו תמורה באשה?קושיה: מנין לרבי מאיר שאשה ממירה?
- מהו״ו שב״ואם״״נפקא ליה מואם״ — מהוא״ו שבתחילת ״ואם המר ימיר״ (רש״י: אפשר היה לכתוב ״אם המר ימיר״), ובה מרבה הכתוב את האשה.רבי מאיר לומד אשה מהוא״ו שבמילה ואם
- רבי יהודה ו״ואם״״ורבי יהודה, ואם לא דריש״ — רבי יהודה אינו דורש את הוא״ו הזו, ולכן הוא נזקק לכפל עצמו כדי ללמוד אשה.רבי יהודה אינו דורש את הוא״ו, ולכן לומד אשה מהכפל
עזרים — טבלת שיטות
מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה
| רבי מאיר | רבי יהודה | |
|---|---|---|
| יורש סומך? | כן | לא |
| יורש ממיר? | כן, מ״אם המר ימיר״ | לא |
| מקור לאשה | הוא״ו שב״ואם״ | כפל ״המר ימיר״ |
חשבו לפני שממשיכים
אם רבי יהודה אינו מרבה יורש מ״ואם המר ימיר״, מה הכפל הזה מלמד אצלו, ומדוע דרוש ריבוי לכך?
הכפל בא לרבות את האשה: כל הפרשה כתובה בלשון זכר (״לא יחליפנו ולא ימיר אתו״), ולכן מ״ואם המר ימיר״ לומדים שגם אשה ממירה.
עמוד ב · גמרא
אשה בתמורה — למה צריך פסוק?
בקצרה — על מה הסוגיה
אם הכתוב השוה אשה לאיש בכל העונשים, מדוע נדרש ריבוי מיוחד לאשה בתמורה?
משום שהיינו אומרים שההשוואה נאמרה רק בעונש השוה ליחיד ולציבור, ותמורה אינה נוהגת בציבור.
- הנחת יסוד״ובין רבי מאיר ובין רבי יהודה״ — לשתי השיטות האשה בכלל התמורה רק מפני ש״רבייה קרא״: לרבי יהודה מכפל ״המר ימיר״, ולרבי מאיר מהוא״ו של ״ואם״. מכאן דיוק: ״הא לא רבייה קרא״ — היינו אומרים ״כי עבדא תמורה לא לקיא״, כלומר אשה שהמירה אינה לוקה (רש״י: ואף תמורתה אינה תמורה).בלי הריבוי היינו אומרים שאשה אינה לוקה על תמורה
- והאמר רב יהודה״והאמר רב יהודה אמר רב״ — וכך שנה תנא דבי רבי ישמעאל: ״איש או אשה כי יעשו״ — ״השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין״ שבתורה. אם כן, למה צריך ריבוי מיוחד לאשה בתמורה?קושיה: אשה שוה לאיש בכל עונש, למה צריך ריבוי?
- איצטריך״איצטריך, מהו דתימא״ — היינו אומרים שההשוואה נאמרה רק ב״עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור״. תמורה אינה כזו, שהרי ״אין הצבור והשותפין עושין תמורה״ (משנה בסוף הפרק); וכיון שהעונש הזה ממילא אינו שוה בכל, היינו אומרים שגם אשה שהמירה אינה לוקה. לכן ״קא משמע לן״ הפסוק שגם אשה לוקה. (רש״י גורס עיקר: ההשוואה נאמרה רק בלאו שיש בו מעשה — ״כי יעשו״ — ותמורה נעשית בדיבור בלבד; ואת הגירסה שלפנינו הביא כ״לשון אחר״.)ההשוואה היתה נראית רק לעונש שוה ליחיד וציבור — קא משמע לן
עמוד ב · גמרא
קטן וגוי: האם ממירים?
🔑 מפתח לסוגיה
הגמרא תולה את התמורה בשאלה מי נחשב בר עונשין. קטן עד גיל שתים עשרה ויום אין הקדשו כלום; מגיל זה עד שלוש עשרה (מופלא הסמוך לאיש) הקדשו תקף אם יודע לשם מי הקדיש, אך עדיין אינו בר עונשין. גוי מקדיש קרבנות כישראל, אך לעולם אינו בא לכלל עונשין.
בקצרה — על מה הסוגיה
רמי בר חמא שואל אם קטן שהגיע לעונת נדרים ממיר, ואחר כך אם גוי ממיר. רבא מביא ברייתא ורמי בר חמא דוחה אותה, ואף ראיה מרבי אבהו נדחית;
הבעיה בגוי שהקדיש להתכפר בו ישראל נשארת בתיקו. שאלת הקטן עצמה לא הוכרעה כאן.
- בעיית הקטן״בעי רמי בר חמא״ — קטן מהו שימיר? האם מעשה התמורה שלו תקף?רמי בר חמא שואל: האם קטן ממיר?
- היכי דמי?״היכי דמי״ — באיזה קטן מדובר?באיזה קטן מדובר?
- אילימא״אילימא בקטן שלא הגיע לעונת נדרים״ — ״לא תיבעי לך״: מי שהקדשו אינו כלום (רש״י) ודאי אינו ממיר, שהרי ״אקדושי לא אקדיש״.קטן שלא הגיע לעונת נדרים — פשוט שאינו ממיר
- אלא״אלא כי קמבעיא ליה״ — בקטן שהגיע לעונת נדרים, כבן שתים עשרה ויום, שהקדשו תקף אם הוא יודע לשם מי הקדיש (רש״י).השאלה בקטן שהגיע לעונת נדרים
- צד אחד״כיון דאמר מר איש… כי יפליא נדר״ — דרשו שהמילה ״יפליא״ מרבה מופלא הסמוך לאיש, וקדשו קדוש. אם מקדיש, אולי ״אמורי נמי ממיר״.צד אחד: מקדיש לכן גם ממיר
- צד שניאו שמא ״לאו בר עונשין הוא״ (עד שלוש עשרה, רש״י), ולכן ״בתמורה לא מיתפיס״: רק מי שבכלל האיסור ״לא ימיר״ תמורתו חָלָה (רש״י).צד שני: אינו בר עונשין ולכן אינו מתפיס
- בעיית הגוי״גוי מהו שימיר״ — בעיה נוספת, אפילו ״אם תימצי לומר קטן עביד תמורה״: קטן בא לכלל עונשין כשיגדל, אבל גוי לעולם אינו בא (רש״י).רמי בר חמא שואל: האם גוי ממיר?
- צד אחדהרי גוי מקדיש: ברייתא דרשה ״איש איש״ ״לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל״. אם כן, אולי גם ממיר.צד אחד: גוי מקדיש ולכן אולי ממיר
- צד שניאו שמא ״לא אתי לכלל עונשין״ לעולם, ולכן כשהוא עושה תמורה היא ״לא קדשה״.צד שני: גוי לעולם אינו בר עונשין, התמורה לא חָלָה
- תא שמע״תא שמע״ — רבא מביא ברייתא: קדשי גוים אין בהם מעילה, ואין חיוב פיגול, נותר וטמא; ״אין עושין תמורה״ ואין מביאין עליהם נסכים בפני עצמם, אבל קרבנו של גוי טעון נסכים — דברי רבי שמעון.ראיה מברייתא: קדשי גוים אין עושין תמורה
- רבי יוסי״אמר רבי יוסי״: בכל הדינים האלה בקדשי גוים אני רואה להחמיר. ודברי הברייתא שאין מועלין נאמרו בקדשי מזבח; אבל בקדשי בדק הבית מועלין.רבי יוסי מחמיר, ואין מעילה רק בקדשי מזבח
- קתני מיהא״קתני מיהא: אין עושין תמורה״ — מכל מקום, מה שלא יהיה בשאר הדינים, הברייתא שונה שקדשי גוים אינם עושים תמורה, ומכאן לכאורה נפשטת בעיית הגוי (רש״י: ותיפשוט מהא).מסקנת הראיה: הברייתא קובעת שגוי אינו עושה תמורה
- דחיית הראיה״ורמי בר חמא״ משיב: כשהקדיש גוי ״להתכפר גוי״ — ״לא קמיבעיא לי״; פשוט שאינו עושה תמורה, ובזה עוסקת הברייתא. השאלה שלי היא בהקדיש גוי ומתכפר בו ישראל.הברייתא בגוי המתכפר בעצמו; השאלה בגוי שמתכפר בו ישראל
- מקדיש או מתכפר?צדדי השאלה: ״בתר מקדיש אזלינן״ — המקדיש גוי, ואינו עושה תמורה; ״או בתר מתכפר״ — המתכפר ישראל, שבכלל המלקות (רש״י).האם הולכים אחר המקדיש הגוי או המתכפר הישראל?
- תיפשוט מרבי אבהו״תיפשוט ליה מדרבי אבהו״ — רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן: ״המקדיש מוסיף חומש״ כשפודה (ולא המתכפר), ו״מתכפר עושה תמורה״ (רש״י: כי הופרש לצרכו, ״קרבנו״), והתורם מתבואתו שלו על תבואה של חבירו, כדי לפטור אותו מן המעשרות…ראיה מרבי אבהו: המתכפר עושה תמורה, לא המקדיש
- סיום דברי רבי אבהודף ג׳״על של חבירו — טובת הנאה שלו״: התורם נותן לכל כהן שירצה, וההנאה שלו ולא של בעל התבואה. מכל זה עולה שהמתכפר עושה תמורה ולא המקדיש, ולכאורה נפשטת בעיית רמי בר חמא.מרבי אבהו נראה שהמתכפר עושה תמורה, לא המקדיש
- דחיית הראיהדף ג׳״התם הוא דקאתי מכח ישראל״ — אצל רבי אבהו הקרבן הופרש על ידי ישראל ומתכפר בו ישראל, ולכן הולכים אחר המתכפר: ״תחילתו וסופו ביד ישראל״. אין משם ראיה לגוי.רבי אבהו בישראל שהקדיש לישראל — אין ראיה לגוי
- תיקודף ג׳השאלה האמיתית: ״מי בעינן מתחילה ועד סוף״ שתהיה הבהמה ברשות מי שיכול לעשות תמורה? כאן התחלת הקדושה מגוי, אף שבסוף היא בידי ישראל. תיקו — לא הוכרע.השאלה נשארת בתיקו: האם צריך ישראל מתחילה ועד סוף?
חשבו לפני שממשיכים
מדוע דברי רבי אבהו, שהמתכפר עושה תמורה, אינם פושטים את בעיית הגוי המקדיש?
כי אצל רבי אבהו הקרבן הופרש על ידי ישראל ומתכפר בו ישראל, ותחילתו וסופו ביד ישראל. רמי בר חמא שואל אם צריך שיהיה כך מתחילה ועד סוף, וכאן ההקדש מתחיל בגוי.
בסוף הדף
שאלות הבנה
להעמקה
מקורות באתר דף יומי
מקורות
- ספריא — לשון הגמרא (נוסח וילנא), ביאור שטיינזלץ, פסוקים ומקורות הלכה
- הדף היומי — daf-yomi.com — לוח הדף היומי וחומרי ״ללמוד ולהבין״
- כולל עיון הדף — dafyomi.co.il — סיכומי נקודות וטבלאות עזר
- ישיבה — yeshiva.org.il — ביאור ״פרשני״
- אתר סיני — שיעורי הדף היומי של הרב אורי בריליאנט — שיעורים, סיכומים, תרשימים וחוברות ״דף מאיר״ — לבדיקת מהלך הסוגיות וההסברים
- Daf Spoiler — הכנה לדף היומי, הרב נפתלי רמתי — סיכום והכנה לכל דף בשאלות ותשובות — לבדיקת הרקע והמקרה של כל סוגיה (ברשות הכותב)
- דיקטה — הנקדן — ניקוד אוטומטי של הטקסט לפני ההקראה בקול
הדפים נבנים ונבדקים על ידי סוכן AI מתוך המקורות האלה; ניסוח ההסברים מקורי. לשון הגמרא מובאת מספריא.