תמיד ל״ג

מחתת הכסף והפסכתר

1. משנהחתיית הגחליםהכהן שזכה בפייס ״נטל מחתת הכסף״ ועלה לראש המזבח החיצון. ״ופנה את הגחלים״ החיצוניות, שכבר כבו, לצדדים, ואז וחתה — נטל גחלים מן הגחלים הפנימיות שעדיין לוחשת בהן אש. לפי ביאור שטיינזלץ, שיעור החתייה הוא ארבעה קבים.הכהן מפנה גחלים כבויות וחותה גחלים בוערות במחתת הכסף
2. משנההעירויהכהן ירד מן המזבח ו״עירן לתוך של זהב״. מחתת הזהב מחזיקה רק שלושה קבים, ולכן ״נתפזר ממנו כקב גחלים״ על רצפת העזרה. הכהן ״היה מכבדן לאמה״ — מטאטא אותן אל תעלת המים העוברת בעזרה, שמנקזת אותן אל מחוץ למקדש.הגחלים העודפות נשפכות, ומטאטאים אותן לתעלת המים
3. משנההדין בשבתבשבת אי אפשר לטאטא את הגחלים אל המים, כי יש בכך כיבוי אש. לכן הכהן ״היה כופה עליהן פסכתר״ — כעין סיר גדול — והגחלים נשארות מכוסות בלי שיכבו.בשבת כופים פסכתר על הגחלים במקום לכבות אותן
4. הסבר הפסכתרפסכתר הוא כלי גדול ״מחזקת לתך״, כלומר בעל קיבול של חמש עשרה סאה. מפני כובדו ״שתי שרשרות היו בה״. בשרשרת אחת ״מושך בה ויורד״ כהן אחד כשמורידים בו דשן מן הכבש. כהן שני ״אוחז בה מלמעלן״, כדי שהכלי לא יתגלגל מן הכבש המשופע וישמט מידי המוריד.פסכתר: כלי גדול, ושתי שרשרות — אחת למשוך ואחת לייצב
5. שלושה שימושים״ושלשה דברים היתה משמשת״: כופים אותה על הגחלים שנתפזרו בשבת; כופים אותה על שרץ מת שנמצא במקדש בשבת, כדי שהכהנים לא ייטמאו בו, כי אי אפשר להוציאו מפני שהוא מוקצה; ו״מורידין בה את הדשן״ מעל המזבח.הפסכתר משמש לגחלים, לשרץ בשבת ולהורדת הדשן

קול המגרפה ושלושה שימושיו

1. משנהזריקת המגרפהכשהגיעו שני הכהנים אל המקום ״בין האולם ולמזבח״, אחד מהם ״נטל את המגרפה וזרקה״. הקול היה כה חזק, ש״אין אדם שומע קול חבירו״ בירושלים מחמתו.זורקים מגרפה בין האולם למזבח וקולה נשמע בכל ירושלים
2. שימוש אהכהניםשלושה דברים הקול מודיע. ראשית, ״כהן ששומע את קולה״ ולא נמצא בעזרה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להיכל להשתחוות, ורץ להצטרף אליהם.קול המגרפה מזמין כהנים להשתחוות בהיכל
3. שימוש בהלויםשנית, בן לוי מן המשוררים ששומע את הקול יודע שאחיו הלוים נכנסים לעמוד על הדוכן ו״לדבר בשיר״ בשעת הניסוך, ורץ לשיר עמם.קול המגרפה מזמין לוים לשיר בשעת הניסוך
4. שימוש גראש המעמדשלישית, באותה שעה ״ראש המעמד״ — הממונה על נציגי ישראל העומדים בעזרה — ״היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח״. לפי ביאור שטיינזלץ, שם אפשר לטהר אותם אחר כך בהזיה.ראש המעמד מעמיד את הטמאים בשער המזרח
5. סוף פרק״הדרן עלך אמר להם הממונה״ — כאן מסתיים הפרק, והמשנה עוברת לפרק החלו עולים.סיום פרק אמר להם הממונה

דישון המזבח הפנימי והמנורה

1. משנהההקדמההכהנים שזכו בדישון ״המזבח הפנימי והמנורה״ מקדימים ללכת לפני שני הכהנים העולים ״במעלות האולם״ (שתים עשרה מעלות), כדי להוציא את הכלים שנשארו בהיכל.מדשני המזבח והמנורה נכנסים לפני העולים להוציא כלים
2. משנהמדשן המזבח הפנימימי שדישן את המזבח הפנימי נכנס אל ההיכל ו״נטל את הטני״ — כלי הזהב שבו אסף קודם את דשן המזבח הפנימי, ושנשאר שם. אחרי שסיים עבודתו השתחוה בפישוט ידיים ורגליים ויצא.מדשן המזבח נוטל את הטני, משתחוה ויוצא
3. משנהמדשן המנורהמי שזכה בדישון המנורה נכנס ו״מצא שתי נרות״ שעדיין דולקים. הוא ״מדשן את המזרחי״ — מנקה אותו ומכניס פתילה ושמן חדשים — ״ומניח את המערבי דולק״, ״שממנו היה מדליק את המנורה״ בין הערבים.מדשן המנורה מנקה את הנר המזרחי ומשאיר את המערבי דולק
4. משנהנר שכבה״מצאו שכבה״ — אם הנר המערבי כבה כשנכנס — הכהן ״מדשנו ומדליקו ממזבח העולה״, כי ממנו מדליקים בין הערבים, ולכן אסור להשאירו כבוי.נר מערבי שכבה מודלק מאש מזבח העולה
5. משנההכוזהכהן ״נטל את הכוז ממעלה שניה״ — הכלי שנתון בו דשן המנורה, ממקומו במעלה שלפני המנורה — ״והשתחוה ויצא״.הכהן נוטל את הכוז, משתחוה ויוצא

הנחת הגחלים והקטרת הקטורת

1. משנההמחתהמי שזכה בהבאת המחתה ״צבר את הגחלים״ על המזבח הפנימי לערימה, ואחר כך ״רדדן בשולי המחתה״ — שטח את הערימה על גבי המזבח בעזרת תחתית המחתה, כדי שהגחלים יתפרשו בשווה ויהיו מוכנות לקטורת. אחר כך ״השתחוה ויצא״.מביא המחתה צובר ומשטח את הגחלים, משתחוה ויוצא
2. משנההבזך והכףמי שזכה בקטורת ״היה נוטל את הבזך מתוך הכף״ ו״נותנו לאוהבו או לקרובו״ — כהן שהזמין לסייע לו ונכנס עמו להיכל.המקטיר נותן את הבזך לאוהבו או לקרובו
3. משנהקטורת שנתפזרהאם ״נתפזר ממנו לתוכו״ — הקטורת נשפכה מן הבזך אל הכף — העוזר ״נותנו לו בחפניו״, כלומר מניח את הקטורת בחפניו של המקטיר.קטורת שנשפכה לכף מונחת בחפני המקטיר
4. משנהאזהרה למקטירמלמדים את המקטיר, שעדיין לא הקטיר: ״הוי זהיר שמא תתחיל מפניך״. עליו להתחיל לפזר מן הצד הרחוק ממנו, ורק אחר כך מן הצד הקרוב, ״שלא תכוה״ מן הקטורת הבוערת כשיושיט ידו אל הצד הרחוק.מלמדים את המקטיר להתחיל מהצד הרחוק כדי לא להיכוות
5. משנהרידוד ויציאההמקטיר ״התחיל מרדדן״ — מפזר את הקטורת על הגחלים — ״ויוצא״. לפי ביאור שטיינזלץ, הוא יוצא מן ההיכל כשהבית מתמלא עשן.המקטיר מפזר את הקטורת על הגחלים ויוצא
6. משנהרשות הממונההמקטיר אינו מתחיל מעצמו: ״לא היה המקטיר מקטיר״ עד שהממונה נותן לו רשות במילה אחת — הקטר. כשהמקטיר הוא כהן גדול, הממונה פותח בלשון כבוד, ״אישי כהן גדול״, ורק אחר כך אומר לו הקטר.המקטיר מתחיל רק אחרי שהממונה אומר לו הקטר
7. משנהיציאת העם״פרשו העם״ — הכהנים יצאו מבין האולם למזבח — ואז הכהן ״הקטיר והשתחוה ויצא״. לפי ביאור שטיינזלץ, בכל כפרה הנעשית בהיכל אסור שיהיה אדם בין האולם למזבח, כמו שנאמר בוויקרא טז, יז.בשעת ההקטרה כולם יוצאים מבין האולם למזבח
8. סוף פרק״הדרן עלך החלו עולים״ — כאן מסתיים הפרק.סיום פרק החלו עולים

השתחוואת הכהן הגדול

1. משנהשלושה אוחזים בו״בזמן שכהן גדול נכנס להשתחות״, שלושה כהנים ״אוחזין בו״ מפני כבודו ולהבדילו משאר הכהנים: אחד בימינו, אחד בשמאלו, ואחד ״באבנים טובות״ — אבני השוהם שעל כתפות האיפוד שמאחוריו.שלושה כהנים אוחזים בכהן הגדול בכניסתו להשתחוות
2. משנההגבהת המסךהממונה שמע את ״קול רגליו״ של הכהן הגדול (לפי ביאור שטיינזלץ, צלצול הפעמונים שבשולי המעיל), ״הגביה לו את הפרוכת״ שבפתח, ורק אז הכהן הגדול נכנס, השתחוה ויצא. המשנה אומרת שהממונה שמע אותו ״שהוא יוצא״. שטיינזלץ מבין שהכהן הגדול כבר סיים להשתחוות ויוצא, אבל לפי סדר המשנה הגבהת הפרוכת באה לפני הכניסה: הממונה שומע אותו יוצא לדרכו אל ההיכל ופותח לו את הפתח.הממונה שומע את צעדיו, מגביה את הפרוכת, והכהן הגדול נכנס
3. משנהשאר הכהניםהכהן הגדול נכנס לבדו וראשון. שאר הכהנים — ״אחיו הכהנים״ — נכנסים רק אחרי שיצא, ומשתחווים ויוצאים גם הם.אחרי הכהן הגדול נכנסים שאר הכהנים להשתחוות

הכלים על המעלות וברכת כהנים

1. משנהחמשת הכליםהכהנים ״עמדו על מעלות האולם״. הראשונים — חמשת הכהנים מן הפרק הקודם — עומדים לדרום אחיהם הכהנים שהעלו את אברי התמיד. בידיהם ״חמשה כלים״: הטני ביד מדשן המזבח, הכוז ביד מדשן המנורה, המחתה ביד מביאה, הבזך ביד המקטיר, והכף עם כיסויו ביד אוהבו.חמשת הכהנים הראשונים עומדים בדרום עם חמשת הכלים
2. משנהברכה אחת ושלוש״וברכו את העם ברכה אחת״. ברכת כהנים במקדש כמו בגבולין, אך ״במדינה אומרים אותה שלש ברכות״: מפסיקים בין פסוק לפסוק והעם עונה אמן. ״ובמקדש ברכה אחת״: שלושת הפסוקים ברצף, ובסוף העם אומר ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.במדינה שלוש ברכות עם אמן, ובמקדש ברכה אחת רצופה
3. משנהאמירת השםההבדל השני הוא בשם ה׳. ״במקדש״ הכהנים הזכירו את השם המפורש כפי שהוא נכתב, ואילו במדינה אמרו אותו בכינוי — בלשון אדנות.במקדש השם ככתבו, ובמדינה בכינוי
4. משנהנשיאת כפייםההבדל השלישי הוא בגובה הידיים בשעת נשיאת כפיים. במדינה הכהנים מרימים את ידיהם רק עד גובה הכתפיים, ובמקדש מגביהים אותן מעל הראש — ״על גבי ראשיהן״.במדינה ידיים בגובה הכתפיים, ובמקדש מעל הראש
5. משנהכהן גדול״חוץ מכהן גדול״: הוא ״אין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ״ שעל מצחו. לפי ביאור שטיינזלץ, הסיבה היא שעל הציץ כתוב שם ה׳.הכהן הגדול אינו מגביה ידיו מעל הציץ שעל מצחו
6. משנהרבי יהודהרבי יהודה חולק: גם הכהן הגדול מגביה את ידיו מעל הציץ. ראייתו מאהרן, שהיה כהן גדול, ובכל זאת נאמר עליו בשעת הברכה ״וישא אהרן את ידיו״ (ויקרא ט, כב): הוא נשא את ידיו כשאר הכהנים.רבי יהודה: גם כהן גדול מגביה ידיו, כמו אהרן

הכהן הגדול מקריב את אברי התמיד

1. משנההעלייה בכבשכהן גדול רשאי להקריב בכל עת. ״בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר״ — להקריב את אברי התמיד — ״היה עולה בכבש״ והסגן, הכהן הממונה תחתיו, הולך בימינו.כהן גדול עולה בכבש והסגן הולך מימינו
2. משנהעזרת הסגןבאמצע הכבש הסגן עובר מליווי לסיוע: כש״הגיע למחצית הכבש״, הסגן אחז בימינו של הכהן הגדול והעלה אותו עד המזבח. לפי ביאור שטיינזלץ, זה כשהכהן הגדול התעייף.באמצע הכבש הסגן אוחז בימינו ומעלה אותו
3. משנהראש ורגלהראשון מתשעת הכהנים שהעלו אברים ״הושיט לו הראש והרגל״. הכהן הגדול ״סמך עליהן״ את ידיו וזרקן על אש המזבח.הכהן הראשון מושיט ראש ורגל, והכהן הגדול סומך וזורק
4. משנהשתי הידיםאחר כך ״הושיט השני לראשון שתי הידים״ — הרגליים הקדמיות — והראשון נתנן לכהן הגדול, שסמך וזרק. ״נשמט השני והלך לו״, כי אין בו עוד צורך, והראשון נשאר על מקומו.השני מושיט שתי ידיים דרך הראשון ואז הולך לו
5. משנהשאר האבריםשאר האברים עוברים באותה שרשרת: כל כהן מושיט את האבר שלו לראשון, הראשון נותנו לכהן הגדול, והכהן הגדול סומך עליו וזורקו — ״וכך היו מושיטין לו״.שאר האברים מגיעים בשרשרת, והכהן הגדול סומך וזורק
6. משנהכשאינו רוצה לזרוק״ובזמן שהוא רוצה הוא סומך ואחרים זורקין״: הכהן הגדול רק סומך על האברים, וכהנים אחרים זורקים אותם.אם רוצה, הכהן הגדול סומך ואחרים זורקים

הקפת המזבח, הניסוך וסדר השיר

1. משנהסדר ההקפההכהן הגדול עומד בראש הכבש בדרום ונדרש להגיע לקרן מערבית דרומית, שם מנסכים יין. לכן ״מהיכן הוא מתחיל״? ״מקרן דרומית מזרחית״, אחר כך ״מזרחית צפונית״, אחר כך ״צפונית מערבית״, ואחרון ״מערבית דרומית״.הכהן הגדול מקיף את המזבח מדרום מזרח עד דרום מערב
2. משנהיין לנסךכשהגיע למקום הניסוך, הכהנים העומדים שם ״נתנו לו יין לנסך״.במקום הניסוך נותנים לכהן הגדול יין
3. משנהאותות הניסוךליד המזבח מוכנים האותות. ״הסגן עומד על הקרן״ ובידו הסודרים, להניף אותם בשעת הניסוך. שני כהנים עומדים על שולחן החלבים — שולחן השיש שמניחים עליו את האברים — ובידם שתי חצוצרות, והם תוקעים תקיעה, תרועה ותקיעה (״תקעו והריעו ותקעו״).הסגן עם סודרים, ושני כהנים תוקעים תקיעה תרועה תקיעה
4. משנהבן ארזאשני הכהנים בעלי החצוצרות, אחרי שתקעו, ״באו ועמדו אצל בן ארזא״ — הממונה על הצלצל — אחד מימינו ואחד משמאלו. ברגע שהכהן הגדול שחה לנסך את היין, הסגן הניף את הסודרים כדי שהלוים יראו, בן ארזא הקיש בצלצל, והלוים פתחו בשיר. כך הסודר והצלצל מכוונים את השיר לרגע הניסוך.בעלי החצוצרות עומדים ליד בן ארזא; בניסוך — סודרים, צלצל ושיר
5. משנהתקיעה והשתחויהכשהלוים ״הגיעו לפרק״ — סוף קטע בשיר; לפי ביאור שטיינזלץ השיר מחולק לשלושה פרקים — הכהנים תקעו והעם השתחווה. המשנה מנסחת זאת ככלל: כל פרק מקבל תקיעה, וכל תקיעה מקבלת השתחוויה.בכל פרק של השיר תוקעים והעם משתחווה
6. משנהסיום הסדרבמילים ״זהו סדר התמיד״ המשנה חותמת את תיאור עבודת התמיד, שנמשך לאורך כל המסכת, ומוסיפה תפילה שהמקדש ייבנה במהרה בימינו.סיום סדר התמיד בתפילה לבניין המקדש

שירו של יום וסיום המסכת

1. משנהימים ראשון עד שלישי״השיר שהיו הלוים אומרים במקדש״ נקבע לכל יום. ביום ראשון ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד, א). בשני ״גדול ה׳ ומהלל מאד״ (תהלים מח, ב). בשלישי ״אלהים נצב בעדת אל״ (תהלים פב, א).ראשון, שני ושלישי: מזמורי תהלים כ״ד, מ״ח ופ״ב
2. משנהימים רביעי עד שישיברביעי ״אל נקמות ה׳״ (תהלים צד, א). בחמישי ״הרנינו לאלהים עוזנו״ (תהלים פא, ב). בששי ״ה׳ מלך גאות לבש״ (תהלים צג, א).רביעי, חמישי וששי: מזמורי תהלים צ״ד, פ״א וצ״ג
3. משנהשבתבשבת שרו את ״מזמור שיר ליום השבת״ (תהלים צב, א). המשנה מוסיפה פירוש: המזמור אינו רק על השבת שבכל שבוע, אלא על העתיד לבוא — יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.בשבת אומרים מזמור שיר ליום השבת, שהוא שיר לעתיד לבוא
4. סוף המסכת״הדרן עלך בזמן שכהן גדול״ — סוף הפרק, ועמו ״סליקא לה מסכת תמיד״: מסכת תמיד הסתיימה.סיום הפרק והמסכת

שאלות הבנה

מקורות להעמקה

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• טבלאות עזר
• סיכום נקודות (אנגלית)
• הגמרא עם ביאור שטיינזלץ בספריא
• תרשימים ודפי עיון — באדיבות Simon Wolf (www.swdaf.com)
  • סיכום התמיד (PDF)