סוכה כ׳

מחצלת קנים: סתם — לסיכוך או לשכיבה?

1. רקעבדף הקודם נשנתה משנה על מחצלת קנים: האם מסככין בה, או שהיא כלי העשוי לשכיבה ומקבל טומאה. השאלה תלויה בכוונת העושה, ובמיוחד במקרה שלא פירש למה עשה אותה (״סתמא״). רבא פותח כאן בביאור לשון המשנה לפי גודל המחצלת.רקע: המשנה דנה במחצלת קנים — סיכוך או שכיבה לפי כוונת העושה
2. ביאור המשנה (רבא)״והכי קאמר״ — בגדולה: אם עשאה במפורש לשכיבה, היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה; ואם עשאה סתם, דינה כעשויה לסיכוך ומסככין בה. בקטנה ההפך: רק אם עשאה במפורש לסיכוך מסככין בה, ואילו סתם קטנה נחשבת כעשויה לשכיבה ואין מסככין בה.רבא: סתם גדולה — לסיכוך; סתם קטנה — לשכיבה
3. רבי אליעזר״אחת קטנה ואחת גדולה, סתמא — כשרה לסיכוך״: לפי רבא רבי אליעזר חולק על התנא הראשון ואומר שגם הקטנה כמו הגדולה — כשעשאה סתם נחשבת כעשויה לסיכוך, ומסככין בה. המחלוקת איפוא בקטנה.לפי רבא רבי אליעזר מכשיר גם סתם קטנה לסיכוך
4. קושיית אבייאביי מקשה על הביאור: ״אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה״. דרך התנאים להקדים את הדין המוסכם ולסיים בדבר שנחלקים בו. לפי רבא בגדולה אין מחלוקת כלל והמחלוקת בקטנה — ובכל זאת המשנה מזכירה את הקטנה ראשונה.קושיה: לפי רבא היה צריך להקדים את הגדולה המוסכמת
5. ועוד — ראיה מברייתאראיה שנייה: בברייתא נאמר ״מחצלת הקנים גדולה מסככין בה. רבי אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה — מסככין בה״. כלומר רבי אליעזר מתיר רק אם עשאה במפורש לסיכוך (אינה מקבלת טומאה). לדעתו סתם גדולה לשכיבה, ולדעת התנא הראשון לסיכוך. המחלוקת איפוא בגדולה, ורבי אליעזר מחמיר — לא כפי שרבא פירש.קושיה: בברייתא המחלוקת בגדולה ורבי אליעזר מחמיר
6. רב פפארב פפא מתקן: ״בקטנה כולי עלמא לא פליגי״ — סתם קטנה לשכיבה לדברי הכל. ״כי פליגי בגדולה״: התנא הראשון סובר שסתם גדולה לסיכוך, ורבי אליעזר סובר שסתם גדולה גם היא לשכיבה. כך מיושבת הברייתא, וגם לשון המשנה: הקטנה המוסכמת מוזכרת ראשונה והגדולה השנויה במחלוקת אחרונה.רב פפא: הכל מסכימים שסתם קטנה לשכיבה; נחלקו בסתם גדולה
7. מאי ״עשאה לשכיבה״?רב פפא עצמו מסביר את לשון רבי אליעזר במשנה: הוא אומר ״עשאה לשכיבה״ — לשון של כוונה מפורשת — ואילו לפי רב פפא רבי אליעזר פוסל גם סתם גדולה. ״ומאי עשאה לשכיבה דקאמר?״שאלה: מה פירוש עשאה לשכיבה, אם גם סתם נחשב לשכיבה?
8. תירוץ״סתם עשייתה נמי לשכיבה, עד דעביד לסיכוך״: ״עשאה לשכיבה״ פירושו שהעשייה הרגילה היא לשכיבה, ולכן גם סתם נחשבת כך, עד שהעושה מגדיר במפורש שהיא לסיכוך (רש״י: אז מסככין בה והיא אינה מקבלת טומאה).תירוץ: סתם עשייה היא לשכיבה, עד שמפרש לסיכוך

סוגי מחצלות לפי חומר וגודל

1. ברייתא — שיפה וגמי״מחצלת של שיפה ושל גמי״ — קנים רכים: אם היא גדולה מסככין בה, כי סתמה אינה עשויה למשכב; אם קטנה אין מסככין בה, כי סתמה בוודאי למשכב.שיפה וגמי: גדולה — מסככין; קטנה — לא
2. ברייתא — קנים וחילת״של קנים ושל חילת״ — קנים עבים וקשים: ״גדולה״ כאן פירושה מחצלת קלועה בקליעה עבה וגסה, ומסככין בה — לפי רש״י אפילו כשהיא קטנה, כי אינה נוחה לשכיבה. אבל ארוגה אין מסככין בה, כי לא היו אורגים מחצלות אלא לצורך שכיבה (רש״י: האריגה עושה אותה חלקה ונוחה). ובשל שיפה וגמי, שהם רכים, לפי רש״י אין הבדל בין קלועה לארוגה — רק הגודל קובע.קנים וחילת: גדולה — מסככין; ארוגה — לא
3. רבי ישמעאל ברבי יוסי״אחת זו ואחת זו מסככין בה״ — לדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו, סתמן של כל המחצלות הללו אינו לשכיבה והן טהורות, ולכן מסככין בכולן. ורבי דוסא אמר כמותו.רבי ישמעאל ורבי דוסא: מסככין בכל המחצלות הללו

חוצלות: מחלוקת רבי דוסא וחכמים

1. משנה בכלים״כל החוצלות מטמאין טמא מת״ — לדעת רבי דוסא החוצלות הן כלי ונטמאות כשנגעו במת, ואינן נחשבות עשויות לשכיבה. ״וחכמים אומרים: מדרס״ — לדעתם הן עשויות לשכיבה ונטמאות במדרס, כשזב ישב או שכב עליהן.רבי דוסא: טמאות טמא מת; חכמים: טמאות מדרס
2. קושיה על הלשון״מדרס אין, טמא מת לא?״ הרי שנינו ״כל המטמא מדרס — מטמא טמא מת״: כל כלי שנטמא במדרס נטמא גם במת. לכאורה אין טעם לנסח את דברי חכמים כך, כאילו הם מוציאים את הטומאה במת.קושיה: מי שמטמא מדרס מטמא גם טמא מת, אז מה חילוקם?
3. תיקון הלשון״אימא: אף מדרס״ — יש לגרוס בדברי חכמים שהחוצלות טמאות אף במדרס, נוסף על טמא מת. בכך שהן כלי מודים שניהם; המחלוקת היא רק אם הן גם מיוחדות לשכיבה (רש״י).תירוץ: חכמים אומרים אף מדרס, נוסף על טמא מת
4. מאי חוצלות?״מאי חוצלות?״ – מהו הדבר שהמשנה קוראת לו חוצלות.שאלה: מהן חוצלות?
5. רב אבדימירב אבדימי בר המדורי מפרש ש״חוצלות״ אינן מחצלת פשוטה אלא חפץ ארוג מיוחד הנקרא ״מרזובלי״ (שטיינזלץ בהמשך: מין שק) — כלי שיש לו שימוש גם כשאינו לשכיבה (רש״י בעמוד ב).רב אבדימי: חוצלות הן מרזובלי
6. מאי מרזובלי?אך גם מילה זו אינה ידועה לכולם: ״מאי מרזובלי?״שאלה: ומהו מרזובלי?
7. רבי אבארבי אבא: מזבלי — השם הידוע בבבל, כעין כרים הארוגים מקני סוף (רש״י: עשוי לרועה להניחו תחת ראשו ולשכב עליו).רבי אבא: מרזובלי הוא מזבלי, ארוג מקנים
8. ריש לקישריש לקיש חולק: ״מחצלות ממש״ — החוצלות הן מחצלות רגילות ולא מין מיוחד, ואין כאן אלא שינוי לשון.ריש לקיש: חוצלות הן מחצלות רגילות
9. ריש לקיש הולך לשיטתוהגמרא מעירה שריש לקיש ״אזדא לטעמיה״ — הולך לשיטתו: הוא מביא בשם רבי חייא ובניו שמחלוקת רבי דוסא וחכמים נסובה על מחצלות (של אושא, של טבריא ושל שאר מקומות) — הרי שהחוצלות שבמשנה הן מחצלות ממש, כפי שפירש. לפני שהוא מביא את המסורת הוא מכבד את רבי חייא ובניו: ״הריני כפרת רבי חייא ובניו״ (רש״י: לשון כבוד לאחר פטירה).ריש לקיש לשיטתו: המסורת בשם רבי חייא עוסקת במחצלות ממש
10. מדוע הם חשוביםהוא מסביר את חשיבותם: כשנשתכחה תורה מישראל ״עלה עזרא מבבל ויסדה״; נשתכחה שוב — עלה הלל הבבלי; ושוב — ״עלו רבי חייא ובניו ויסדוה״. (רש״י: לא נשכחה כולה, אלא הלכות מסוימות.)תורה נשתכחה שלוש פעמים: עזרא, הלל, רבי חייא ובניו
11. המסורת בשם רבי חייא ובניובשמם אמר: ״לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות של אושא״ — המחצלות הרכות שעושים בעיר אושא.רבי חייא ובניו: על מחצלות אושא אין מחלוקת
12. אושא וטבריאהמשך המסורת: מחצלות אושא טמאות (אף מדרס, כי הן מיוחדות לשכיבה), ושל טבריא טהורות (רש״י: קשות, ואין אדם שוכב עליהן).אושא — טמאות; טבריא — טהורות; על כך אין מחלוקת
13. על מה נחלקו?״על מה נחלקו?״ אם במחצלות אושא ובמחצלות טבריא אין מחלוקת — במה עוסקת מחלוקת רבי דוסא וחכמים?שאלה: אם באושא וטבריא אין מחלוקת, על מה נחלקו?
14. צד ראשון״על שאר מקומות״ — על מחצלות של מקומות אחרים. צד אחד: ״מר סבר: כיון דליכא דיתיב עלייהו — כדטבריא דמיין״ — כיון שאין רגילים לשבת עליהן, הן כמחצלות טבריא ואינן נחשבות מיוחדות לשכיבה (רש״י: אין רוב בני אדם מייחדים אותן לכך).צד אחד: מקום שאין יושבים עליהן — כטבריא, טהורות
15. צד שני״ומר סבר: כיון דמקרי ויתבי עלייהו — כדאושא דמיין״: גם אם יושבים עליהן רק לפעמים, הן כמחצלות אושא — טמאות (רש״י: מייחדים אותן לכך).צד שני: אם יושבים עליהן לפעמים — כאושא, טמאות

דברי רבי דוסא: טמא מת — ולמה משמשות?

1. סתירה בדברי רבי דוסא״אמר מר: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא״ — לדעתו הן כלי. אך בברייתא ״וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו״ של רבי ישמעאל ברבי יוסי, שמסככין בכל מחצלת — ומכאן שאינן כלי המקבל טומאה (רש״י). הדברים סותרים.קושיה: רבי דוסא אמר שהן כלי, וגם שמסככין בהן
2. לא קשיא — גדנפא״הא דאית ליה גדנפא, הא דלית ליה גדנפא״: מחצלת עם שפה מוגבהת סביב היא כלי (נותנים עליה פירות) ולכן טמאה; בלי גדנפא אינה כלי ומסככין בה (רש״י: עשויה לסכך על האוהלים).תירוץ: עם שפה מוגבהת — כלי וטמאה; בלעדיה — מסככין
3. מיתיבי״מיתיבי״ — ברייתא: ״חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירא״ (שק — שיער עזים, ספירא — שיער מזנב הסוס ומצווארו) מטמאות לרבי דוסא טמא מת ולא מדרס, ולחכמים אף מדרס. הקושיה מכוונת לפירושי ״חוצלות״ שבסוגיה הקודמת, ובעיקר לריש לקיש: לרבי דוסא הן אינן עשויות לשכיבה, ובכל זאת הן מקבלות טומאת מת — אם כן הן כלי לשימוש אחר; ומה השימוש בכל אחד מן החומרים, שעם וגמי הנארגים בגסות ושק וספירא הנארגים יפה (רש״י)?מיתיבי: לרבי דוסא אינן לשכיבה — אם כן לאיזה שימוש הן כלי?
4. בשלמא מרזובלי״בשלמא למאן דאמר מרזובלי״ — אם חוצלות הן שקים, מובן שהן כלי גם אם אינן לשכיבה: של שעם ושל גמי ״חזו לכינתא דפירי״ (סלים לפירות גסים), ושל שק ושל ספירא ״חזו לגולקי וצני״ (שקיות לקטניות ופירות דקים).אם חוצלות הן שקים — משמשות לסלים ולשקיות
5. אלא מחצלות ממש״אלא למאן דאמר מחצלות ממש״ — שאין להן בית קיבול: של שק ושל ספירא יש להן שימוש (״חזו לפרסי ונפוותא״ — וילון ונפה לקמח), אבל של שעם ושל גמי ״למאי חזו?״קושיה: אם הן מחצלות — למה משמשות אלה של שעם וגמי?
6. חזו לנזיאתא״חזו לנזיאתא״ — ראויות לכסות גיגיות שבהן עושים שכר, ולכן יש להן שימוש נוסף ככלי.תירוץ: משמשות לכיסוי גיגיות של שכר
7. איכא דאמרי״איכא דאמרי״ — לשון אחרת: אותה חלוקה, בסדר הפוך. ״בשלמא למאן דאמר מחצלות ממש״: של שעם וגמי ״חזו לנזיאתא״, ושל שק וספירא ״חזו לפרסי ונפוותא״.לשון אחרת: מחצלות ממש — מובן, לכיסוי גיגיות ולווילונות
8. אלא למאן דאמר מרזובלי״אלא למאן דאמר מרזובלי״: של שק ושל ספירא — ״חזו לגולקי וצני״, אבל של שעם ושל גמי ״למאי חזו?״קושיה: אם הן מרזובלי — למה משמשות אלה של שעם וגמי?
9. כינתא דפירי״חזו לכינתא דפירי״ — ראויות לסלים של פירות גדולים.תירוץ: משמשות לסלים של פירות גדולים

בודיא: סיכוך במחצלת עבה — וסיום הפרק

1. ברייתא — רבי חנניהרבי חנניה סיפר: ״כשירדתי לגולה מצאתי זקן אחד, ואמר לי: מסככין בבודיא״ (מין מחצלת). כשחזר לארץ ישראל ואמר זאת לרבי יהושע אחי אביו, הודה לדבריו.רבי חנניה: זקן בבבל אמר שמסככין בבודיא, ורבי יהושע הסכים
2. הגבלת רב חסדא״והוא דלית ליה גדנפא״ — מסככין בבודיא רק כשאין לה שפה מוגבהת, כי עם שפה היא כלי ואינה ראויה לסיכוך.רב חסדא: מסככין בבודיא רק כשאין לה שפה מוגבהת
3. עולא — בודיתא דמחוזאעולא: בודיות של בני מחוזא ״אלמלא קיר שלהן, מסככין בהו״ — הן עבות מאוד ואינן מיועדות לישיבה, אך הקיר המקיף אותן הוא הגדנפא, והוא פוסל אותן.עולא: בודיות מחוזא כשרות לסיכוך אלמלא הקיר שלהן
4. תניא נמי הכיראיה לעולא: ״מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר — אין מסככין בהן״, כי הקיר הופך אותן לכלי קיבול המקבל טומאה.ברייתא: עם קיר — אין מסככין, כי נעשו כלי קיבול
5. הדרן״הדרן עלך סוכה״ — כאן מסתיים הפרק, והמסכת ממשיכה בפרק ״הישן תחת המטה״.הדרן: כאן מסתיים הפרק הראשון של מסכת סוכה

הישן תחת המיטה בסוכה

1. משנה — הישן תחת המטה״הישן תחת המטה בסוכה — לא יצא ידי חובתו״: המיטה היא אוהל המפסיק בינו ובין הסכך, ושינה היא חלק מישיבת הסוכה.משנה: הישן תחת המיטה בסוכה לא יצא ידי חובה
2. רבי יהודהרבי יהודה חולק מתוך מנהג: ״נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה״ בפני הזקנים, ולא אמרו לנו דבר שאין אנו יוצאים ידי חובה. (רש״י: הטעם בגמרא — אוהל ארעי אינו מבטל אוהל קבע.)רבי יהודה: ישנו תחת המיטה ולא העירו להם
3. רבי שמעון — מעשה בטבירבי שמעון מביא מעשה: ״טבי עבדו של רבן גמליאל״ ישן תחת המטה, ורבן גמליאל אמר לזקנים בבדיחות: ראיתם טבי עבדי, תלמיד חכם שיודע שעבדים פטורים מן הסוכה (מצוות עשה שהזמן גרמא), ולכן הוא ישן תחת המטה בכוונה.רבי שמעון: טבי העבד ישן תחת המיטה כי פטור מהסוכה
4. מסקנה מהמעשה״ולפי דרכינו למדנו״ — אף שלא נאמר כהוראה אלא בדרך בדיחות (רש״י), למדנו שלדעת רבן גמליאל ״הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו״.מסקנה: לדעת רבן גמליאל הישן תחת המיטה לא יצא
5. קושיית הגמרא״והא ליכא עשרה!״ – גובה המיטה בדרך כלל פחות מעשרה טפחים, ואין אוהל פחות מעשרה, כך שאין כאן אוהל המפסיק.קושיה: למיטה אין עשרה טפחים, אז איך היא אוהל?
6. תירוץ שמואל״תרגמא שמואל במטה עשרה״ — המשנה מדברת במיטה שגובהה עשרה טפחים.שמואל: המשנה עוסקת במיטה גבוהה עשרה טפחים

אוהל שאינו עשוי בידי אדם — רבי יהודה

1. משנה באהלות״חור שחררוהו מים או שרצים או מלחת, מדבך אבנים, סואר של קורות״ — כל אלה ״מאהיל על הטומאה״, כלומר נחשבים אוהל: מת שבתוכם מטמא כלים שבאותו חלל. (רש״י: במדבך ובסואר יש חללים של טפח.)משנה באהלות: חורים טבעיים וערימות אבנים וקורות נחשבים אוהל
2. רבי יהודה״כל אהל שאינו עשוי בידי אדם — אינו אהל״: חור שנוצר מאליו אינו מביא טומאה (רש״י: אין אדם שמתכוין לעשותו אוהל).רבי יהודה: חלל שלא נעשה בידי אדם אינו אוהל
3. מאי טעמא?״מאי טעמא דרבי יהודה?״ מנין לו שאוהל חייב להיעשות בידי אדם?שאלה: מה טעמו של רבי יהודה?
4. גזרה שוה — דף כא״יליף אהל אהל ממשכן״: בטומאת מת כתוב ״אדם כי ימות באהל״, ובמשכן כתוב ״ויפרש את האהל על המשכן״. כמו שהאוהל במשכן נעשה בידי אדם, כך אוהל המת.רבי יהודה: גזרה שוה אהל אהל ממשכן — בידי אדם
5. רבנן — דף כא״ורבנן: אהל אהל ריבה״ — המילה אהל חוזרת כמה פעמים בפרשת פרה, ובאה לרבות גם אוהל העשוי מאליו (רש״י).חכמים: אהל אהל בא לרבות גם אוהל טבעי
6. ורמינהו — דף כאהגמרא מקשה: ״וסבר רבי יהודה כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל? ורמינהו״ — מברייתא על מעשה פרה אדומה, שבה מסתבר שרבי יהודה עצמו מחשיב אוהל טבעי.קושיה: הברייתא על פרה אדומה נראית סותרת את רבי יהודה
7. חצירות בירושלים — דף כא״חצירות היו בנויות בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם חלל, מפני קבר התהום״ — כדי שאם יש קבר נסתר מתחת, החלל יפסיק בין הטומאה לחצר. נשים עוברות ילדו שם וגידלו את בניהן שם, כדי שיהיו טהורים לעבודת הפרה האדומה (רש״י).חצירות על חלל בירושלים, ושם גידלו ילדים לפרה
8. שוורים ודלתות — דף כאהילדים ישבו על דלתות שהונחו על גבי שוורים, ״וכוסות של אבן בידיהם״ (אבן אינה מקבלת טומאה), הגיעו למעין השילוח, ירדו, מילאו את הכוסות ועלו שוב.הילדים רכבו על שוורים עם דלתות ומילאו מים מהשילוח
9. רבי יוסי — דף כארבי יוסי אומר: ממקומו היה משלשל וממלא, מפני קבר התהום — התינוק לא ירד מהשור אלא שלשל כלי בחבל, כי שמא יש טומאה בדרך.רבי יוסי: התינוק מילא בחבל מתוך השור, בלי לרדת
10. הסתירה — דף כא״ותניא, רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים״ — שדרתם ובטנם של השוורים מספיקות להיות אוהל. אבל השוורים הם ״אהל שאינו עשוי בידי אדם״, ורבי יהודה מקבל אותם כאוהל — וזה סותר את שיטתו.קושיה: רבי יהודה מקבל שוורים כאוהל אף שלא נעשו בידי אדם
11. רב דימי — דף כא״כי אתא רב דימי, אמר רבי אלעזר: מודה רבי יהודה כמלא אגרוף״ — שיטתו נאמרת בחללים קטנים (טפח); בחלל גדול כאגרוף ויותר מודה רבי יהודה שגם אוהל שלא נעשה בידי אדם נחשב אוהל.תירוץ: רבי יהודה מודה בחלל גדול כאגרוף
12. תניא נמי הכי — דף כאברייתא תומכת: ״ומודה רבי יהודה בשקיפין ובנקיקי הסלעים״ — מערות וחורים עמוקים בסלע, שיש להם דין אוהל אף שלא נעשו בידי אדם.ברייתא: רבי יהודה מודה בשקיפין ובנקיקי סלעים
13. והרי דלת — דף כא״והרי דלת, דיש בה כמה אגרופין״ — בין הדלת שעל גבי השור לקרקע יש חלל של כמה אגרופים, והדלת אף עשויה בידי אדם, ובכל זאת אמר רבי יהודה ״לא היו מביאין דלתות אלא שוורים״. המקשה סבור (רש״י) שרבי יהודה דחה את הדלתות משום שאין זו דרך אוהל — ואם דלת אינה אוהל, כל שכן שוורים; הרי שהתירוץ ״מלא אגרוף״ אינו מיישב.קושיה: דלת עשויה בידי אדם וחללה גדול, ורבי יהודה דוחה אותה
14. אביי — דף כא״אמר אביי: לא הוצרכו להביא דלתות״ — רבי יהודה לא פסל את הדלתות, אלא אמר שהשוורים מספיקים ואין צורך בדלתות.אביי: אין פסול בדלתות, רק לא היה בהן צורך
15. רבא — דף כארבא אמר: לא היו מביאין דלתות כל עיקר — לא מפני שדלת אינה אוהל, אלא כי ״דעתו של תינוק גסה עליו״: על דלת רחבה הוא בטוח, מתנועע ועלול להוציא ראש או איבר, להאהיל על הקרקע ולהיטמא (רש״י). על גבי שור צר הוא נזהר מליפול.רבא: דלת רחבה מרגיעה את התינוק והוא עלול להוציא איבר ולהיטמא

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא