ברכות כ״א

מקורות לברכת המזון ולברכת התורה

1. מקור לברכת המזוןרב יהודה: ברכת המזון שלאחר האכילה חובה מן התורה, שנאמר ״ואכלת ושבעת וברכת״ — אחרי האכילה והשובע באה הברכה.רב יהודה: ברכת המזון מהתורה, מהפסוק ואכלת ושבעת וברכת
2. מקור לברכת התורהברכת התורה שלפני הלימוד נלמדת מ״כי שם ה׳ אקרא הבו גדל״: לפני שאני קורא בשם ה׳, תנו גדולה לאלהינו. רש״י: משה אמר לישראל שיברך הוא תחילה והם יענו אחריו אמן.ברכת התורה לפניה מהתורה, מהפסוק כי שם ה׳ אקרא הבו גדל
3. קל וחומר ראשוןר׳ יוחנן לומד ברכת התורה לאחריה מברכת המזון: ״מזון שאין טעון לפניו״ — רש״י: לא מצאנו לו פסוק מפורש לברך לפניו — ובכל זאת טעון ברכה לאחריו; תורה שטעונה ברכה לפניה, לא כל שכן שתטעון ברכה גם לאחריה.ר׳ יוחנן: מזון חייב אחריו בלי לפניו, ולכן תורה חייבת אחריה
4. קל וחומר שניועוד קל וחומר הפוך, לברכת המזון לפניו: ״תורה שאין טעונה לאחריה״ (אין פסוק מפורש לברכה שאחריה, כמו שבמזון אין פסוק לברכה שלפניו) ובכל זאת טעונה ברכה לפניה; מזון שטעון ברכה לאחריו, לא כל שכן שיהא טעון גם לפניו.ר׳ יוחנן: תורה חייבת לפניה בלי אחריה, ולכן מזון חייב גם לפניו
5. פירכא על הראשוןאפשר לפרוך את הקל וחומר הראשון: ״מה למזון שכן נהנה״. המזון חייב בברכה בגלל ההנאה הגשמית שבאכילה, ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לתורה, שאין בה הנאה כזו (רש״י: לכל אחד משני הכיוונים יש פירכא משלו).קושיה: המזון חייב ברכה מפני ההנאה, ואין ללמוד ממנו לתורה
6. פירכא על השניאפשר לפרוך גם את הקל וחומר השני: ״מה לתורה שכן חיי עולם״. התורה חייבת בברכה לפניה מפני שבזכותה זוכים לחיי העולם הבא, ואין ללמוד ממנה לאכילה (רש״י).קושיה: התורה חייבת ברכה מפני חיי עולם, ואין ללמוד ממנה למזון
7. קושיה מן המשנה״ועוד, תנן״: המשנה אומרת שבעל קרי ״על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו״. אילו ברכת המזון לפניו הייתה נלמדת מברכת התורה, היה צריך לברך גם לפני האכילה; המשנה אינה משווה ביניהן.קושיה: המשנה מחייבת ברכה אחרי המזון בלבד, ולא לפניו
8. תיובתא״תיובתא״ — שני הקל וחומר של ר׳ יוחנן נפרכו, והשני אף סותר משנה מפורשת, ולכן דבריו נדחים: אין ללמוד ברכת התורה לאחריה מברכת המזון, ולא ברכה לפני המזון מברכת התורה.תיובתא: שני הקל וחומר נפרכו, ודברי ר׳ יוחנן נדחים

ספק בקריאת שמע ובאמת ויציב

1. רב יהודה — שני ספקותרב יהודה: מי שמסתפק אם קרא קריאת שמע — אינו חוזר וקורא; מי שמסתפק אם אמר ״אמת ויציב״ — חוזר ואומר.רב יהודה: ספק קריאת שמע לא חוזר, ספק אמת ויציב חוזר
2. מאי טעמא?״מאי טעמא״ — מה ההבדל בין שתי ההלכות, והרי שתיהן נאמרות על אותו עניין?מה הטעם להבדל בין ספק בקריאת שמע לספק באמת ויציב?
3. דרבנן מול דאורייתאקריאת שמע ״דרבנן״ לדעתו, ובספק של חיוב מדברי סופרים מקילים ואין חוזרים. ״אמת ויציב דאורייתא״ — בעיקרה היא מזכירה את יציאת מצרים, שחיובה מן התורה (״למען תזכר את יום צאתך״, רש״י), ולכן בספק חוזרים.קריאת שמע דרבנן ולכן מקלים; אמת ויציב מהתורה ולכן חוזר
4. קושיית רב יוסףרב יוסף מקשה על הקביעה שקריאת שמע דרבנן: הרי כתוב ״ובשכבך ובקומך״ בפרשת שמע, וזה פסוק מן התורה שמחייב לקרוא.קושיה: ובשכבך ובקומך הוא פסוק, אז קריאת שמע מהתורה
5. תשובת אבייאביי: ״ההוא בדברי תורה כתיב״ — הפסוק עוסק בחובה ללמוד תורה בכלל, ואין הכרח לפרשו כחיוב קריאת שמע.אביי: הפסוק מדבר על לימוד תורה, לא על קריאת שמע
6. משנההמשנה: ״בעל קרי מהרהר בלבו״ ואינו מברך בשפתיו, לא לפני קריאת שמע ולא אחריה. אבל ״על המזון מברך לאחריו״, ולא מברך לפניו.משנה: בעל קרי מהרהר ואינו מברך ברכות קריאת שמע; מברך אחרי המזון
7. ואי סלקא דעתךאם ״אמת ויציב דאורייתא״, היה על בעל קרי ״לברוך לאחריה״ (כמו שמברך אחרי המזון, שהוא דאורייתא). מכיוון שהמשנה פוטרת אותו, אין אמת ויציב דאורייתא.קושיה: אם אמת ויציב דאורייתא, למה בעל קרי לא מברך אותה?
8. מאי טעמא מברך?הטעם לברך ״אמת ויציב״ הוא יציאת מצרים, וזו כבר הוזכרה בקריאת שמע (בפרשת ציצית) — ״הא אדכר ליה בקריאת שמע״. לכן בעל קרי שהרהר קריאת שמע לא צריך את הברכה בנפרד.יציאת מצרים כבר הוזכרה בקריאת שמע, ולכן אין צורך בברכה
9. ונימא הא ולא לבעי האאם די בהזכרת יציאת מצרים באחת משתיהן, ״ונימא הא ולא לבעי הא״ — שיאמר ״אמת ויציב״ ולא יצטרך קריאת שמע, ולא להפך?קושיה: למה קריאת שמע פוטרת ולא אמת ויציב?
10. קריאת שמע עדיפא״קריאת שמע עדיפא, דאית בה תרתי״ — יש בה גם הזכרת יציאת מצרים וגם קבלת עול מלכות שמים (רש״י), ולכן היא העיקר והיא שפוטרת.קריאת שמע עדיפה, כי יש בה יציאת מצרים וגם מלכות שמים

ספק אם התפלל

1. ר׳ אלעזרר׳ אלעזר סובר ש״ספק קרא קריאת שמע״ חוזר וקורא, כי לדעתו קריאת שמע מן התורה (רש״י), אבל ״ספק התפלל״ אינו חוזר ומתפלל, כי התפילה מדרבנן.ר׳ אלעזר: ספק קריאת שמע חוזר, ספק תפילה לא חוזר
2. ר׳ יוחנןר׳ יוחנן חולק ואומר שבספק תפילה יחזור ויתפלל: ״ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו״ — התפילה רצויה גם כשהיא ספק.ר׳ יוחנן: גם בספק תפילה חוזר, ולואי שיתפלל כל היום

נזכר שהתפלל, ובא לבית כנסת

1. שמואל — נזכר שהתפללרב יהודה בשם שמואל: מי שעומד בתפילה ו״נזכר שהתפלל״ כבר — פוסק, ״ואפילו באמצע ברכה״.שמואל: נזכר באמצע התפילה שכבר התפלל פוסק, אפילו באמצע ברכה
2. איני?!״איני?!״ — והרי רב נחמן סיפר: שאלנו את רבה בר אבוה על בני בית רב שטעו והזכירו ברכה של חול בשבת, ״מהו שיגמרו״, והוא פסק ש״גומרין כל אותה ברכה״. כלומר גם כשנזכר טעותו באמצע, גומר את הברכה.קושיה: מי שטעה ואמר ברכת חול בשבת גומר את הברכה
3. הכי השתא — שם חייב״הכי השתא״ — אין להשוות. ״התם גברא בר חיובא הוא״: בשבת הוא חייב להתפלל, וחכמים רק לא הטריחוהו בנוסח הארוך מכבוד שבת. ״אבל הכא הא צלי ליה״: כאן כבר התפלל, ולכן פוסק אף באמצע ברכה.בשבת עדיין חייב ורק קוצרה התפילה; כאן כבר התפלל ולכן פוסק
4. שמואל — נכנס לבית כנסתעוד דין בשם שמואל: מי ש״התפלל ונכנס לבית הכנסת״ ומצא ציבור מתפללים — אם יכול ״לחדש בה דבר״ (בנוסח או בבקשות) יחזור ויתפלל, ואם לא — אל יחזור.שמואל: התפלל ונכנס לציבור — יחזור רק אם יוכל לחדש בתפילה
5. צריכא — הדין הראשון לא מספיק״וצריכא״ — צריך לומר את שני הדינים. אילו אמר רק את הראשון (הנזכר שכבר התפלל פוסק), היינו אומרים ש״הני מילי יחיד ויחיד״: הוא התפלל תחילה כיחיד, ושכח והתחיל שוב כיחיד (רש״י).הדין הראשון לבדו: אולי רק כששתי התפילות ביחיד או שתיהן בציבור
6. המשך — צבור וצבוראו כשהיה עם הציבור בשתיהן (רש״י: עשרה ואחר כך עשרה). אבל מי שהתפלל כיחיד ובא לציבור — ״יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי״, והיינו אומרים שיתפלל שוב. ״קמשמע לן״ שגם אז אינו צריך.בלי הדין השני היינו אומרים שתפילת יחיד לא נחשבת לגבי ציבור
7. הדין השני לבדוולהפך, אילו שמענו רק את הדין של הנכנס לבית הכנסת, היינו אומרים שהטעם הוא ״משום דלא אתחיל בה״ — עוד לא התחיל. אבל ״התם דאתחיל בה אימא לא״ — מי שהתחיל תפילה כבר אולי ימשיך. לכן ״צריכא״ — נצרכים שניהם.בלי הדין הראשון היינו אומרים שמי שהתחיל ימשיך להתפלל

נכנס לבית הכנסת: עד מודים או עד קדושה

1. רב הונארב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים — אם יכול ״להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים״ יתפלל, ואם לא — אל יתפלל.רב הונא: מתפלל רק אם מספיק לסיים לפני שהש״ץ מגיע למודים
2. ר׳ יהושע בן לויר׳ יהושע בן לוי: אותו דין, אבל הגבול הוא ״עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה״ — ולא עד מודים.ר׳ יהושע בן לוי: מתפלל רק אם מספיק לסיים לפני הקדושה
3. במאי קא מפלגי?״במאי קא מפלגי״ — על מה שורש המחלוקת ביניהם?על מה חלוקים רב הונא ור׳ יהושע בן לוי?
4. האם יחיד אומר קדושה״מר סבר יחיד אומר קדושה״ (רב הונא): אם לא סיים עד הקדושה אין בכך בעיה, והוא אומר אותה לבד; מודים, לעומת זאת, חשוב לומר עם הציבור, שלא יראה כמי שאינו משתחוה כשכולם משתחווים (רש״י). ״ומר סבר אין יחיד אומר קדושה״ (ר׳ יהושע בן לוי): לכן חשוב לו לסיים לפני הקדושה.רב הונא: יחיד אומר קדושה; ר׳ יהושע בן לוי: אין יחיד אומר קדושה
5. רב אדא בר אהבה — מקוררב אדא בר אהבה תומך בדעה השנייה: ״מנין שאין היחיד אומר קדושה״ — מהפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״, ומכאן שכל דבר שבקדושה אינו נאמר בפחות מעשרה.רב אדא: דבר שבקדושה לא פחות מעשרה, מהפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל
6. מאי משמע?״מאי משמע״ — מניין מהפסוק ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ שדרוש דווקא עשרה?קושיה: איך אפשר ללמוד עשרה מהפסוק על בני ישראל?
7. גזירה שווה תוך תוךרבנאי אחוה דר׳ חייא בר אבא שנה: ״אתיא תוך תוך״ — גזירה שווה. כאן ״בתוך בני ישראל״, ושם ״הבדלו מתוך העדה הזאת״ (בעדת קרח). ״עדה״ היא עשרה — כמו המרגלים, שנקראו ״העדה הרעה הזאת״ והיו עשרה (מלבד יהושע וכלב). לכן ״מה להלן עשרה אף כאן עשרה״: קידוש השם ״בתוך בני ישראל״ הוא רק בעשרה.גזירה שווה תוך תוך: כמו שם עשרה, כך כאן עשרה
8. לכולי עלמא — לא מפסיקבכל זאת ״דכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק״ — לשתי הדעות, מי שכבר באמצע תפילתו אינו מפסיק אותה כדי לענות קדושה או מודים עם הציבור (רש״י).מסקנה: לכולי עלמא אינו מפסיק תפילתו כדי לענות קדושה או מודים

הפסקה ל״יהא שמו הגדול מבורך״

1. איבעיא להו״איבעיא להו״: ״מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך״ — האם מותר להפסיק את התפילה כדי לענות את התשובה שבקדיש?שאלה: האם מפסיקים באמצע התפילה כדי לענות יהא שמו הגדול מבורך?
2. רב דימי — תלמידי ר׳ יוחנןרב דימי מארץ ישראל: ר׳ יהודה ור׳ שמעון תלמידי ר׳ יוחנן אמרו ש״לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך״, ו״שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק״ ועונה.רב דימי: תלמידי ר׳ יוחנן — מפסיקים לכך אפילו מלימוד מעשה מרכבה
3. ולית הלכתא כותיההגמרא מסכמת: ״ולית הלכתא כותיה״ — אין הלכה כדבריהם.מסקנה: אין הלכה כתלמידי ר׳ יוחנן

ר׳ יהודה ודרשת סמוכים בבעל קרי

1. משנה — ר׳ יהודהבמשנה ר׳ יהודה אומר שבעל קרי ״מברך לפניהם ולאחריהם״ — גם לפני קריאת שמע ואחריה וגם על המזון.משנה: ר׳ יהודה מתיר לבעל קרי לברך לפני ואחרי
2. למימרא דקסבר״למימרא דקסבר ר׳ יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה״? הברכות הן בכלל דברי תורה, ואם ר׳ יהודה מתיר לו לברך, משמע שבעל קרי מותר בתורה. והרי ר׳ יהושע בן לוי למד שבעל קרי אסור בדברי תורה: ״והודעתם לבניך ולבני בניך״ (לימוד תורה לדורות) וסמוך לו ״יום אשר עמדת״ (מעמד הר סיני), ושם נאמר ״אל תגשו אל אשה״ — ״מה להלן בעלי קריין אסורין, אף כאן בעלי קריין אסורין״.קושיה: ר׳ יהושע בן לוי למד מסמיכות פסוקים שבעל קרי אסור בתורה
3. וכי תימא לא דריש סמוכים״וכי תימא״ — ואם תאמר שר׳ יהודה ״לא דריש סמוכים״, ולכן אינו לומד כך מהסמיכות:תירוץ אפשרי: ר׳ יהודה אינו דורש סמוכים בכלל
4. במשנה תורה דרישדוחים: ״והאמר רב יוסף״ — אפילו מי שאינו דורש סמוכים בכל התורה, ״במשנה תורה דריש״. ור׳ יהודה כזה: בכל התורה לא דורש, ובספר דברים (ששם נאמר הפסוק, רש״י) דורש.דחייה: ר׳ יהודה דורש סמוכים בספר דברים, ושם נאמר הפסוק
5. מנא לן דלא דריש בכל התורה?״ובכל התורה כולה מנא לן דלא דריש״ — מניין שבשאר התורה ר׳ יהודה אינו דורש סמוכים?שאלה: מניין שר׳ יהודה לא דורש סמוכים בשאר התורה?
6. ברייתא — בן עזאיברייתא: בן עזאי דרש ״מכשפה לא תחיה״ (בלי לפרש באיזו מיתה) שסמוך לו ״כל שוכב עם בהמה מות יומת״ — ״סמכו ענין לו״: מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה בסקילה.בן עזאי: מכשפה בסקילה, כי הפסוק סמוך לשוכב עם בהמה
7. ר׳ יהודה דוחהר׳ יהודה משיב לבן עזאי: ״וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה״ — מדרגת הסקילה חמורה, ואין להוציא אדם להורג מסמיכות בלבד. הלימוד הוא אחר: ״אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו״ ויצאו מן הכלל לסקילה — להקיש את כל המכשפים אליהם.ר׳ יהודה: אין דנים לסקילה מסמיכות; מכשפה בסקילה מהקשה לאוב וידעוני
8. ובמשנה תורה מנא לן?״ובמשנה תורה מנא לן דדריש״ — מניין שבספר דברים ר׳ יהודה דורש סמוכים?שאלה: מניין שר׳ יהודה דורש סמוכים בספר דברים?
9. ברייתא — ר׳ אליעזרברייתא: ר׳ אליעזר אומר ש״נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו״ ואנוסת בנו ומפותתו — האיסור באשת אב ובן חל רק באשה שנישאה לו בקידושין ולא באנוסה.ר׳ אליעזר: מותר לשאת אנוסת או מפותת אביו או בנו
10. ר׳ יהודה אוסרר׳ יהודה בברייתא חולק: ״אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו״.ר׳ יהודה: אסור לבן לשאת אנוסת אביו או מפותתו
11. מאי טעמא דר׳ יהודה?״מאי טעמא דרבי יהודה״ — מה הלימוד שלו?מה הטעם של ר׳ יהודה לאסור אנוסת אביו?
12. רב גידל בשם רברב גידל בשם רב: ״לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה את כנף אביו״ — ״כנף שראה אביו לא יגלה״: כל אשה שנבעלה לאב אסורה לבן.רב גידל: כנף שראה אביו לא יגלה — כל אשה שנבעלה לאב אסורה
13. וממאי דבאנוסת כתיב?״וממאי דבאנוסת אביו כתיב״ — מניין שהפסוק ״ולא יגלה כנף אביו״ עוסק באנוסת אביו?קושיה: מניין שהפסוק מדבר באנוסת אביו דווקא?
14. דסמיך ליה״דסמיך ליה ונתן האיש השוכב עמה״ — הפסוק סמוך לפרשת האונס (״ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף״). ממילא רואים שגם ר׳ יהודה דורש סמוכים בספר דברים, ויוצא שהקושיה על המשנה עדיין עומדת.הפסוק סמוך לפרשת האונס, ולכן ר׳ יהודה דורש סמוכים בדברים
15. הסמוכים נצרכים לדרשה אחרת״אין, במשנה תורה דריש״ — אכן בדברים ר׳ יהודה דורש סמוכים, אבל את הסמוכים האלה צריך לדרשה אחרת של ר׳ יהושע בן לוי: ״כל המלמד לבנו תורה״ כאילו קיבלה בחורב, כי הפסוק ״והודעתם לבניך״ סמוך ל״יום אשר עמדת בחורב״. לכן אין ללמוד מהם שבעל קרי אסור.הסמוכים משמשים ללמד שהמלמד בנו תורה כאילו קיבלה בהר חורב

טבילה לבעל קרי לשיטת ר׳ יהודה

1. משנה — טבילה לטמאיםמשנה: ״זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע, המשמשת וראתה דם״ — אף שיש להם טומאה חמורה נוספת, ״צריכין טבילה״ לטומאת הקרי כדי להתיר להם דברי תורה. ״ורבי יהודה פוטר״.משנה: זב ונדה שראו קרי צריכים טבילה לתורה; ר׳ יהודה פוטר
2. דיוק — ר׳ יהודה פוטר רק זבמכאן קושיה על המסקנה הקודמת, שר׳ יהודה מתיר לבעל קרי דברי תורה: ״עד כאן לא פטר ר׳ יהודה אלא בזב שראה קרי״, שמעיקרא אינו בר טבילה (נשאר טמא בזיבה גם אחרי הטבילה). אבל ״בעל קרי גרידא מחייב״ — גם ר׳ יהודה מצריך בעל קרי רגיל לטבול לפני דברי תורה, ואם כן איך הוא אומר שבעל קרי מברך?קושיה: ר׳ יהודה פוטר רק זב, ובעל קרי רגיל מחויב לטבול
3. וכי תימא — פוטר גם בעל קרי״וכי תימא״ — ואם תאמר שאפילו בעל קרי גרידא ר׳ יהודה פוטר, והמחלוקת בזב היא רק כדי ״להודיעך כחן דרבנן״ — שגם בזב שראה קרי מחייבים חכמים טבילה.תירוץ: ר׳ יהודה פוטר גם בעל קרי, והמשנה מראה חומרת חכמים
4. אימא סיפא״אימא סיפא״ — נבדוק את סוף המשנה: ״המשמשת וראתה דם צריכה טבילה״.בדיקה: נעיין בסיפא — המשמשת וראתה דם צריכה טבילה
5. למאן קתני לה?״למאן קתני לה״ — לשיטת מי נשנתה הסיפא הזאת?שאלה: לשיטת מי נשנה הדין של המשמשת?
6. אילימא לרבנן — פשיטא״אילימא לרבנן פשיטא״ — אם לחכמים, הדבר פשוט: ״זב שראה קרי״, שמעיקרא לאו בר טבילה, מחייבים טבילה; ״המשמשת וראתה דם״, שמעיקרא בת טבילה (הקרי קדם), ״לא כל שכן״.קושיה: לחכמים פשוט שהמשמשת חייבת, אם כבר זב חייב
7. אלא לאו ר׳ יהודה היא — דוקא״אלא לאו רבי יהודה היא, ודוקא קתני לה״ — הסיפא נשנתה לשיטת ר׳ יהודה: גם במשמשת, שהקרי קדם והייתה ראויה לטבול, ר׳ יהודה פוטר, כי טומאת הנדה שבאה אחר כך מבטלת את הטבילה, שאין טבילה אלא כשהיא מטהרת (רש״י). ואילו ר׳ יהודה פוטר כל בעל קרי, לא היה צורך לשנות דין זה כלל; נשנה רק כדי ללמד בדווקא שפטורו הוא כשיש טומאה נוספת.הסיפא כר׳ יהודה ובדווקא: פוטר רק כשיש טומאה נוספת
8. משמשת פטורהדף כבהגמרא ממשיכה בדף כב: ״משמשת וראתה נדה אינה צריכה טבילה״ לר׳ יהודה, ״אבל בעל קרי גרידא מחייב״ — ר׳ יהודה אינו פוטר בעל קרי רגיל, אלא רק מי שיש עליו טומאה נוספת.מסקנה: ר׳ יהודה פוטר רק עם טומאה נוספת, לא בעל קרי גרידא
9. לא תימא מברך אלא מהרהרדף כבולכן פירוש דברי ר׳ יהודה במשנה: ״לא תימא מברך אלא מהרהר״ — בעל קרי מהרהר את הברכות בלבו, ואינו מוציא אותן בשפתיו (רש״י: צריך לפרש כך את ״מברך״ במשנה). הדיון ממשיך בדף כב, שם תיבדק הצעה זו בברייתא.תירוץ: ״מברך״ של ר׳ יהודה פירושו מהרהר בלב

הסוגיה ממשיכה בדף כ״ב

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא