ברכות י״ט

המספר אחרי המת — האם המתים יודעים

1. רקעבדף הקודם נדונה השאלה אם המתים יודעים מה קורה אצל החיים, והגיעו לשאלה מה תועלת באמירת הקב״ה לאבות. כאן הגמרא מסיימת את הדיון הזה ועוברת לעניין קרוב — מה אומרים על מי שכבר מת.רקע: דף י״ח ביקש לברר אם המתים יודעים, ושאל על האמירה לאבות
2. הצד שאינם יודעיםאם יעלה על הדעת ש״דלא ידעי״ — שהמתים אינם מבינים דבר מלבד צער גופם (רש״י) — ״כי אמר להו מאי הוי״: מה התועלת באמירה אליהם?קושיה: אם המתים אינם יודעים, מה תועלת באמירה להם?
3. הצד שיודעיםהגמרא דוחה את הראיה: ״אלא מאי — דידעי?״ — אם נאמר שהמתים יודעים, ״למה ליה למימר להו?!״ — הרי הם כבר יודעים מה שקרה, ומה טעם לבשר להם? כך שגם לצד הזה האמירה לאבות קשה.דחייה: אם יודעים, גם כך אין טעם לומר להם
4. לאחזוקי טיבותאזו אינה קושיה: האמירה נועדה ״לאחזוקי ליה טיבותא למשה״ — כדי שהאבות יחזיקו טובה למשה על שבישר להם.תשובה: האמירה נועדה שהאבות יחזיקו טובה למשה
5. מימרת ר׳ יצחקר׳ יצחק אומר: ״כל המספר אחרי המת, כאלו מספר אחרי האבן״. מי שמדבר בגנותו של אדם לאחר מותו (רש״י) אינו פוגע בו, כמו מי שמדבר על אבן — אין שם מי שייפגע. הגמרא מביאה שני הסברים מדוע.ר׳ יצחק: הדיבור בגנות המת הוא כדיבור אל אבן
6. איכא דאמרי: לא ידעייש אומרים שהסיבה היא ש״דלא ידעי״ — המתים אינם יודעים שמדברים עליהם, ולכן אין בדיבור כלום.הסבר ראשון: המתים אינם יודעים שמספרים עליהם
7. ואיכא דאמרי: ידעיויש אומרים ש״דידעי ולא איכפת להו״ — המתים יודעים, אך אינם מקפידים על הגנאי.הסבר שני: המתים יודעים אך אינם מקפידים
8. איני?! והא״איני?!״ — וכי אין בכך כלום? רב פפא סיפר שאדם דיבר בגנות מר שמואל אחרי מותו, ונפל קנה כבד מהגג ושבר את גולגלתו (רש״י). הרי שהדיבור על המת כן נוגע — זה קשה על מימרת ר׳ יצחק, בין לפי ההסבר שאינם יודעים ובין לפי ההסבר שלא איכפת להם.קושיה: מי שהשמיץ את מר שמואל נענש — הרי זה נוגע
9. שאני צורבא מרבנן״שאני צורבא מרבנן״ — תלמיד חכם שונה, כי ״קודשא בריך הוא תבע ביקריה״: הקב״ה עצמו תובע את כבודו. לכן העונש אינו מוכיח שהמת מרגיש.תשובה: בתלמיד חכם הקב״ה תובע את כבודו, אין ראיה לכלל

המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים ודין ״שמא עשה תשובה״

1. ר׳ יהושע בן לויר׳ יהושע בן לוי: מי שמספר דברי גנאי ״אחר מטתן של תלמידי חכמים״ — לאחר מותם — ״נופל בגיהנם״. מקורו: ״והמטים עקלקלותם יוליכם ה׳ את פועלי האון שלום על ישראל״ — ״יוליכם ה׳ את פועלי האון״ הוא לגיהנם (רש״י), ואפילו בשעה ששלום על ישראל, כשאין מי שיריב על כבוד המת.ר׳ יהושע בן לוי: המספר אחר מטת תלמידי חכמים נופל בגיהנם
2. תנא דבי ר׳ ישמעאלתנא דבי ר׳ ישמעאל: ״אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה — אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה״. אין לחשוד בו בינתיים שהוא חוטא.ברייתא: תלמיד חכם שחטא בלילה — אל תהרהר אחריו ביום
3. שמא סלקא דעתך?״שמא סלקא דעתך?״ — האם רק ״שמא״ עשה תשובה? הרי חובה לדון אותו לכף זכות, ולא להסתפק בספק.קושיה: למה רק שמא עשה תשובה, הרי יש לדון לכף זכות
4. ודאי עשה תשובה״אלא ודאי עשה תשובה״ — יש להניח בוודאות שחזר בתשובה, לא רק לחשוש לכך.תשובה: יש להניח שבוודאי עשה תשובה
5. הגבלה: ממונא״והני מילי בדברים שבגופו״ — דין זה נאמר רק בעבירות שבין אדם למקום; ״אבל בממונא — עד דמהדר למריה״: אם חטא בממון חבירו, אין לדונו לכף זכות עד שרואים שהחזיר את הממון לבעליו.הגבלה: בעבירת ממון אין להניח תשובה עד שהחזיר לבעלים

עשרים וארבעה מקומות של נידוי על כבוד הרב

1. טענת ר׳ יהושע בן לויר׳ יהושע בן לוי טוען ש״בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב״, וכולם שנויים ״במשנתנו״. ר׳ אלעזר שואל ״היכא?״, והוא משיב ״לכי תשכח״ — חפש ותמצא. (רש״י: מדובר במקרים שחכמים נידו בהם בני אדם על שלא נשאו כבוד לרבם.)ר׳ יהושע בן לוי: עשרים וארבעה מקרי נידוי על כבוד הרב במשנה
2. שלושה מקריםר׳ אלעזר יצא, דייק ו״אשכח תלת״: המזלזל בנטילת ידיים, המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו כלפי מעלה. הגמרא מפרטת כל אחד ממקורו.ר׳ אלעזר מצא שלושה מקרים ומפרטים אותם
3. המספר אחר מטתןהמקרה הראשון, מהמשנה בעדיות (רש״י): עקביא בן מהללאל אמר שאין משקים מי סוטה גיורת ושפחה משוחררת, וחכמים הביאו ראיה מכרכמית, שפחה משוחררת ששמעיה ואבטליון השקוה. עקביא השיב ״דוגמא השקוה״ — הם השקוה משום שהייתה דומה להם, שהרי גם הם היו מצאצאי גרים (רש״י: מבני בניו של סנחריב). כלומר, הם לא פסקו מתוך הלכה אלא מתוך קרבה אישית. על הבזיון הזה של חכמים שמתו ״נדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו״.מקרה ראשון: עקביא זלזל בשמעיה ואבטליון אחרי מותם ונודה
4. המזלזל בנטילת ידיםהמקרה השני, מהמשך המשנה: ר׳ יהודה אומר ״חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה״ — אין עזרה ננעלת על אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כמוהו. את מי נידו? ״את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים״. כשמת הניחו בית דין ״אבן גדולה״ על ארונו, ללמד שמי שמת בנידוי סוקלים את ארונו.מקרה שני: אלעזר בן חנוך נודה על זלזול בנטילת ידיים
5. המגיס דעתוהמקרה השלישי: חוני המעגל עג עוגה ונשבע שלא יצא ממנה עד שירד גשם. שמעון בן שטח שלח לו: ״צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי״, אבל ״אתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו״ — האב נענה ואינו מקפיד. רש״י: הטריח את הקב״ה בעניין הגשמים, וכבוד המקום הוא כבוד הרב.מקרה שלישי: שמעון בן שטח איים בנידוי על חוני ולא נידהו
6. ותו ליכא?״ותו ליכא?״ — האם אין עוד מקרים? ״והא איכא דתני רב יוסף״: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול ״גדיים מקולסין״ — גדיים צלויים שלמים — בלילי פסחים, והשיב לו שמעון בן שטח שהיה מנדהו ״שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ״ (רש״י: נראה כאילו הקדישו אותם לפסח).קושיה: יש עוד מקרה — תודוס איש רומי שאיים עליו בנידוי
7. במשנתנו קאמרינן״במשנתנו קאמרינן״ — ר׳ יהושע בן לוי דיבר על מקרים שבמשנה, ״והא ברייתא היא״: מעשה תודוס נשנה בברייתא, ולכן אינו נספר.תשובה: מעשה תודוס בברייתא, וההיגד הוא על המשנה
8. ובמתניתין ליכא?״ובמתניתין ליכא?״ — האם במשנה אין עוד? ״איכא״: ״תנורו של עכנאי״ — תנור חרס שחתכוהו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, ור׳ אליעזר מטהר (נחשב שבור) וחכמים מטמאים (הוא ממלא את תפקידו כיחידה אחת). הטענה: כאן חלק ר׳ אליעזר על חכמים ונענש בנידוי, כפי שיתברר.קושיה: גם במשנה יש מקרה — תנורו של עכנאי
9. מאי עכנאי?״מאי עכנאי?״ — מדוע נקרא התנור כך?שאלה: מדוע נקרא התנור עכנאי
10. הקיפוהו כעכנאירב יהודה אמר שמואל: ״מלמד שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה״ — עכנאי הוא נחש שכורך עצמו בעיגול (רש״י), וחכמים הקיפו את ר׳ אליעזר בהלכות וראיות כנחש, ו״טמאוהו״.תשובה: חכמים הקיפו את ר׳ אליעזר בראיות כנחש
11. ותניא: ברכוהוברייתא: ״אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף ברכוהו״. ״ברכוהו״ לשון נקייה לנידוי (רש״י: על שהרבה לחלוק בעניין זה), הרי שבתנור של עכנאי היה נידוי על כבוד הרב.ראיה: ר׳ אליעזר נודה בתנור של עכנאי
12. נדוי במתניתין לא תנן״אפילו הכי נדוי במתניתין לא תנן״ — הנידוי של ר׳ אליעזר נשנה בברייתא (רש״י: ״ברכוהו״ בברייתא הוא), ובמשנה עצמה אין נידוי. לכן אינו נספר.תשובה: הנידוי נשנה בברייתא ולא במשנה
13. היכא משכחת לה?אם כן, ״בעשרים וארבעה מקומות היכא משכחת לה?״ — אם במשנה יש רק שלושה מקרים מפורשים, היכן מצא ר׳ יהושע בן לוי עשרים וארבעה?קושיה: היכן מצא ר׳ יהושע בן לוי עשרים וארבעה
14. מדמה מילתא למילתא״ר׳ יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא״ — כשראה במשנה יחיד החולק בחריפות על הרבים, או חכם המדבר קשות כנגד גדול ממנו (רש״י), הסיק שראוי היה לנדותו. ״ר׳ אלעזר לא מדמה מילתא למילתא״, ולכן מצא רק שלושה מפורשים.תשובה: ר׳ יהושע בן לוי למד בדימוי, ר׳ אלעזר רק מפורש

נושאי המטה, ההספד וצידוק הדין

1. משנה: נושאי המטההמשנה קובעת שנושאי המטה וחלופיהם פטורים מקריאת שמע, כיוון שהם עסוקים בכבוד המת. הגמרא מביאה ברייתא בעניין זה.משנה: נושאי המטה וחלופיהם פטורים מקריאת שמע
2. תנו רבנן: סמוך לק״ש״תנו רבנן: אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע״ — לא מוציאים את המת לקבורה סמוך לזמן קריאת שמע, כי המלווים יתבטלו מהקריאה (רש״י). ״ואם התחילו — אין מפסיקין״: אם כבר התחילו להוציאו, ממשיכים.ברייתא: לא מוציאים מת סמוך לק״ש, ואם התחילו ממשיכים
3. איני?! והא רב יוסף״איני?!״ — וכי כך הוא? ״והא רב יוסף אפקוהו סמוך לקריאת שמע״ — הוציאו את רב יוסף לקבורה סמוך לזמן הקריאה!קושיה: את רב יוסף הוציאו לקבורה סמוך לק״ש
4. אדם חשוב שאני״אדם חשוב שאני״ — באדם חשוב הקלו, כדי להוסיף כבוד בקבורתו.תשובה: באדם חשוב הקלו לכבוד קבורתו
5. המספידים: המת מוטלהמשנה חילקה בין ״שלפני המטה ושלאחר המטה״, והגמרא מביאה ברייתא על העוסקים בהספד: ״בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין״ — כל אחד פורש בתורו וקורא קריאת שמע במקום אחר, כדי שלא יפסיקו את ההספד.ברייתא: כשהמת לפניהם, המספידים פורשים אחד אחד לקרוא
6. המספידים: אין המת מוטל״אין המת מוטל לפניהם״ — המת בבית אחר והם מספידים כאן (רש״י) — ״הן יושבין וקורין, והוא יושב ודומם״: המספידים קוראים יחד, והאבל יושב בשתיקה.כשאין המת לפניהם, המספידים קוראים והאבל יושב ודומם
7. צידוק הדיןבשעה שהמספידים ״עומדים ומתפללין״, האבל אינו מתפלל אלא ״עומד ומצדיק עליו את הדין״ — מקבל על עצמו את הגזירה ומודה שהיא צודקת. בנוסח שלו הוא אומר שחטא הרבה, ושהעונש שקיבל קטן מאוד לעומת חטאיו (״ולא נפרעת ממני אחד מני אלף״), ומבקש שה׳ ״שתגדור פרצותינו״ ופרצות כל ישראל ברחמים.בתפילה האבל מצדיק את הדין ואומר: לא נפרעת ממני אחד מאלף
8. אביי: אל יפתח פיו לשטןאביי: ״לא מבעי ליה לאינש למימר הכי״ — אין לאדם לומר כך. מקורו: ר׳ שמעון בן לקיש, וכן שנו בשם ר׳ יוסי, ״לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן״. הנוסח ״לא נפרעת ממני״ משמע שעדיין מגיע לו עונש (רש״י), ובכך האבל כאילו מזמין פורענות נוספת.קושיה: הנוסח לא נפרעת ממני פותח פיו לשטן
9. מאי קראה: סדוםרב יוסף מביא ראיה: ״מאי קראה? כמעט כסדום היינו״ — ומיד ״מאי אהדר להו נביא — שמעו דבר ה׳ קציני סדום״. כשהזכירו את סדום, הנביא קרא להם בשמה, ללמד שהזכרת רע פותחת פתח אליו.ראיה: אחרי כמעט כסדום קראם הנביא קציני סדום

קברו את המת וחזרו — והעומדים בשורה

1. משנה: קברו וחזרוהמשנה קובעת: ״קברו את המת וחזרו, אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה״ — לפני שיגיעו לשורת המנחמים — קוראים קריאת שמע.משנה: אחרי הקבורה מתחילים לקרוא אם יכולים לגמור לפני השורה
2. דיוק: אם יכולים לגמורהגמרא מדייקת: ״אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה אין, אבל פרק אחד או פסוק אחד — לא״. כלומר אם אפשר לקרוא רק פרק או פסוק, אין מתחילים.דיוק: אם אפשר רק פרק או פסוק, לא יתחילו
3. ורמינהו״ורמינהו״ — מוצאים סתירה מברייתא: ״קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד״ — כן יתחילו!קושיה: הברייתא מתירה להתחיל גם בפרק אחד או פסוק
4. הכי נמי קאמר״הכי נמי קאמר״ — אין סתירה: גם המשנה מתכוונת לכך. התנאי אינו לגמור את כל קריאת שמע, אלא לגמור את היחידה שמתחילים בה לפני שמגיעים לשורת המנחמים — ואפילו היא רק פרק אחד או פסוק אחד. אם אפשר — יתחילו; ואם לא — לא יתחילו. ״את כולה״ שבמשנה נדרש אפוא כ״את כל מה שמתחיל״.תשובה: גם המשנה מתירה, אם יגמור אפילו פסוק לפני השורה
5. משנה: העומדים בשורההמשנה: העומדים בשורת המנחמים — הפנימית פטורה מקריאת שמע, ושאר השורות חייבות.משנה: רק השורה הפנימית פטורה מקריאת שמע
6. תנו רבנן: הרואה פנימההברייתא מרחיבה: ״שורה הרואה פנימה — פטורה, ושאינה רואה פנימה — חייבת״. הכוונה לשורה הרואה את חלל ההקף שבו יושב האבל (רש״י), ולא רק לפנימית ממש.ברייתא: כל שורה הרואה פנימה פטורה
7. רבי יהודהר׳ יהודה מוסיף: ״הבאים מחמת האבל — פטורין, מחמת עצמן — חייבין״. מי שבא לנחם ולכבד את האבל פטור, ומי שבא לראות את האירוע מסקרנות (רש״י) חייב.ר׳ יהודה: הבא לנחם פטור, הבא מסקרנות חייב

״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״ — עד כמה כבוד הבריות דוחה

1. רב: כלאים בשוקרב יהודה אמר רב: ״המוצא כלאים בבגדו — פושטן אפילו בשוק״, כלומר פושט מיד ואינו ממתין עד שיגיע הביתה.רב: המוצא כלאים בבגדו פושטם מיד, אפילו בשוק
2. מאי טעמא?״מאי טעמא?״ — הרי פשיטת בגד בשוק מבזה את האדם, ומדוע אין כבודו דוחה את האיסור?קושיה: מדוע אין כבוד האדם דוחה את האיסור
3. אין חכמה״אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״ — ״כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב״. כשיש חילול השם, הכבוד נדחה.תשובה: כשיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב
4. מתיבי: שתי דרכיםמתיבי מברייתא: אחרי הקבורה, כשלפני המלווים שתי דרכים — ״אחת טהורה ואחת טמאה״ (רש״י: יש בה קבר) — אם האבל בא בטהורה, כולם עמו בטהורה, ואם בטמאה — ״באין עמו בטמאה משום כבודו״. ״אמאי? לימא אין חכמה...״ — כאן כבוד האבל דוחה את החשש לטומאה, בניגוד לכלל.קושיה: למה הולכים בדרך טמאה לכבוד האבל
5. בית הפרס דרבנןרבי אבא: ״בבית הפרס דרבנן״ — הדרך עוברת בבית הפרס, שדה שנחרש בו קבר, שחכמים טימאו מחשש שהמחרשה פיזרה עצמות. זו טומאה מדרבנן בלבד, ולכן חכמים עצמם ויתרו על גזירתם לכבוד האבל (רש״י). אין כאן כבוד שדוחה איסור תורה.תשובה: בית הפרס טמא מדרבנן, וחכמים ויתרו לכבוד האבל
6. ראיה: מנפח ונדשראיה שבית הפרס מדרבנן: ״מנפח אדם בית הפרס והולך״ — נושף באבק לפני כל צעד כדי לגלות עצם, בדיקה שלא היו סומכים עליה אילו היה איסור תורה (רש״י); ו״בית הפרס שנדש — טהור״, כשדרסו אותו ברגלים.ראיה לדחייה: בדיקה בנפיחה ושדה שנדש טהור, ולכן דרבנן
7. תא שמע: דילוג על ארונות״תא שמע״: ר׳ אלעזר בר צדוק (רש״י: כהן): ״מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל״, ואפילו לקראת מלכי אומות העולם, כדי שיבחין ״בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם״. הכהן עבר על איסור טומאה לכבוד המלך! ״אמאי? לימא אין חכמה...״קושיה: כהנים דילגו על ארונות לכבוד מלכים
8. רקע: חלל טפחרבא: ״דבר תורה, אהל כל שיש בו חלל טפח — חוצץ בפני הטומאה״, והטומאה אינה עולה מעליו; ״ושאין בו חלל טפח — אינו חוצץ״, והטומאה (״טומאה רצוצה״, רש״י) בוקעת ועולה.רבא: אהל עם חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, בלי טפח לא
9. גזרו ולא גזרו״רוב ארונות יש בהן חלל טפח״, ולכן מן התורה אין טומאה על גביהם. חכמים גזרו גם על ארונות שיש בהן חלל משום אלו שאין בהן, אבל ״משום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן״. לכן הדילוג היה מותר מן התורה, ואין בו דחיית איסור תורה.תשובה: הארונות בלי טומאה מן התורה, וחכמים ויתרו לכבוד מלכים
10. תא שמע: גדול כבוד הבריותברייתא: ״גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה״. (רש״י: בתחילה הבינו שהכוונה לכל לא תעשה.)ברייתא: גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה
11. ואמאי?״ואמאי? לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳״ — אם כבוד הבריות דוחה כל לא תעשה, זה סותר את הכלל שאין כבוד נגד חילול השם.קושיה: זה סותר את הכלל שאין כבוד לנגד ה׳
12. לאו דלא תסוררב בר שבא תירץ לפני רב כהנא: ״בלאו ד״לא תסור״״ — הברייתא מדברת על הלאו ״לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך״, מצוות השמיעה לחכמים. בשלב זה לא הסביר מדוע דווקא לאו זה נדחה, ומכאן התגובה שלאחריו.תשובה: הברייתא מדברת על הלאו של לא תסור
13. אחיכו עליה״אחיכו עליה״ — הרי ״לאו דלא תסור דאורייתא היא״! הוא איסור תורה כשאר איסורים, ומדוע יהיה קל מהם?קושיה: לא תסור איסור תורה, למה הוא קל מאחרים
14. גברא רבה אמר מילתארב כהנא: ״גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה״ — ״כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן״. תקנות חכמים נסמכות על ״לא תסור״, וחכמים ויתרו עליהן לכבוד הבריות (רש״י: כגון טלטול אבנים לניקוי בשבת). לכן הברייתא מדברת רק על איסורי חכמים.תשובה: כל דברי חכמים נסמכים על לא תסור, וחכמים ויתרו לכבוד
15. תא שמע: והתעלמתברייתא על השבת אבידה: ״והתעלמת מהם״ — ״פעמים שאתה מתעלם מהם, ופעמים שאין אתה מתעלם״.ברייתא: בהשבת אבידה, לפעמים מתעלמים ולפעמים לא
16. הא כיצד״הא כיצד?״ — הברייתא מונה שלושה מצבים שמותר בהם להתעלם: כהן שהאבידה מונחת בבית הקברות, ואסור לו להיטמא; זקן נכבד שאין זה לפי כבודו לטפל בחפץ כזה; ומי שהפסד זמן עבודתו גדול משווי האבידה (רש״י). על אלה נאמר ״והתעלמת״.שלושה מקרים: כהן בבית קברות, זקן, ומלאכתו מרובה
17. ואמאי?״אמאי, לימא אין חכמה...״ — הזקן שהאבידה אינה לפי כבודו פטור מהשבתה, והרי זה כבוד הבריות שדוחה מצווה בתורה.קושיה: הזקן פטור מהשבת אבידה מפני כבודו
18. שאני התם: והתעלמת״שאני התם, דכתיב והתעלמת מהם״ — יש רמז מפורש בתורה שלפעמים מותר להתעלם.תשובה: שם כתוב במפורש והתעלמת
19. וליגמר מינה״וליגמר מינה״ — נלמד מכאן שכבוד הבריות דוחה גם איסורים אחרים?קושיה: נלמד מאבידה שכבוד הבריות דוחה גם איסורים אחרים
20. איסורא מממונא״איסורא מממונא לא ילפינן״ — אין לומדים דיני איסור מדיני ממון, כי ״ממונא קל מאיסורא״ (רש״י).תשובה: לא לומדים איסור מדיני ממון
21. תא שמע: נזירברייתא על הנזיר: ״לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא״. כיוון שכבר נאמר ״על נפש מת לא יבוא״, כל קרוב שנזכר מלמד דין מיוחד.ברייתא: כל קרוב בפסוק הנזיר מלמד דין מיוחד
22. הולך לשחוט פסחו״ולאחתו״ מלמד שמי שהיה הולך לשחוט פסחו או למול את בנו ושמע שמת לו קרוב, ״יכול יחזור ויטמא? — אמרת לא יטמא״, כי אלה מצוות שחייבים כרת על ביטולן (רש״י).מי שהולך לשחוט פסחו לא יטמא לקרובו
23. מת מצוה״יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה?״ — תלמוד לומר ״ולאחותו״: ״לאחותו הוא דאינו מטמא״ — דווקא לקרוב אינו נטמא, כי בדרך כלל יש מי שיקבור אותו. מת מצוה, שאין לו קוברים, הוא עניין אחר.הפסוק מלמד שלקרוב לא יטמא — ולמת מצוה כן
24. ואמאי?דף כ׳בהמשך הברייתא: ״אבל מטמא הוא למת מצוה״. ״אמאי, לימא אין חכמה...״ — כבוד המת דוחה כאן איסור טומאה מפורש.קושיה: למת מצוה מטמאים, וזה כבוד הבריות דוחה איסור
25. שאני התם: ולאחותודף כ׳״שאני התם, דכתיב ולאחותו״ — הפסוק מלמד במפורש שלמת מצוה מטמאים.תשובה: שם כתוב במפורש ולאחותו
26. וליגמר מינהדף כ׳״וליגמר מינה!״ — נלמד מכאן גם לשאר איסורים.קושיה: נלמד ממת מצוה לאיסורים אחרים
27. שב ואל תעשה שאנידף כ׳״שב ואל תעשה שאני״ — במת מצוה, מה שנדחה מפני כבוד המת הוא הפסח או המילה: הוא אינו עוקר אותם במעשה, אלא מתעסק במת, והמצווה מתבטלת מאליה. ההיטמאות עצמה אינה דחיית איסור, כי איסור הטומאה מלכתחילה לא נאמר על מת מצוה (רש״י). בכלאים, לעומת זאת, הלובש עובר על האיסור במעשה בידיים, ושם כבוד הבריות אינו דוחה.תשובה: במת מצוה הפסח מתבטל בשב ואל תעשה, בכלאים עוקר בידיים
28. סיכום הסוגיהסיכום (לא בלשון הגמרא): חמש הראיות נדחו — שתי הדרכים (בית הפרס מדרבנן), דילוג הכהנים (רוב ארונות יש בהם חלל טפח), ״גדול כבוד הבריות״ (רק איסורי חכמים, מכוח לא תסור), והתעלמת (פסוק מפורש, ואין לומדים איסור מממון), והנזיר (פסוק מפורש, ושב ואל תעשה). לכן דברי רב עומדים: כלאים, שעוקר בידיים איסור תורה, פושטים אפילו בשוק.סיכום: כל הראיות נדחו, וכלאים פושטים אפילו בשוק

הסוגיה ממשיכה בדף כ׳

בחן את עצמך

מקורות באתר דף יומי

• דף הדף באתר daf-yomi.com
• הגמרא בספריא